בהעלותך תשפ"ד

 בס"ד

"בעת מלחמת ההתשה בסיני שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שהינו במילואים במעוזי התעלה, והנה דווח לנו על חיילים שנפגעו מאש המצרים. הגענו למקום ומצאנו על גדות התעלה כמה חיילים פצועים קשה. הרופא קבע כי אם לא יוחשו לבית חולים צפויה סכנה לחייהם, ולפיכך פרשנו במהירות אלונקות והתחלנו לרוץ אל המסוק שהמתין לנו במרחק רב בעומק השטח. באותה שעה חשנו כי רגלנו קלות כאיילות, ואלה שהיו אמורים להחליף אותנו בנשיאת האלונקה בחולות המדבר, רצו בעקבותינו ובקושי הצליחו להדביק אותנו... ולפתע המה קול באוזניי: הנה "הארון נושא את נושאיו", והאלונקה נושאת את נושאיה… (הרב חנן פורת, מתוך סיכום מספר שיעורים).

הסיפור הזה, ויותר מזה, דמותו של הרב חנן פורת (הכרות רק מ'יש שנייה' והרבה ממה שקראתי), מסכמים לי, ממחישים לי, את המחשבות והסערות בעקבות 'חוק הגיוס', 'שוויון בנטל' או כל שם אחר שנותנים לסוגיה הזאת. אני שם רגע בצד את הדיון הפוליטי, החשוב ביותר, מהי הדרך הנכונה, הפרקטית, להביא לכך שחרדים (עם כמה פחות הכללה שאפשר לעשות) יישאו יותר בנטל המלחמה המתמדת, האם ביקורת חדה ונוקבת ופעולה חדה וחותכת, כפייה כאן ועכשיו לכולם [כפי שממליץ הרב אילעאי עופרן במאמר שעורר גלים רבים], או, ניצול רוח העם והמלחמה, כדי לפתוח פתח, לשבור מחסום, מתוך מחשבה ותקווה שכוחות החיים והשוק יעשו את שלהם [למשל, אחת מהתגובות הרבות לאותו מאמר].

אני חוזר לסיפורו של הרב חנן פורת, על ארון הקודש שהתגלם במלחמה כחייל פצוע על אלונקה. סיכון החיים למען עם ישראל בכלל ואותו פצוע בפרט, הוא אחד מהביטויים המובהקים ביותר של ארון הקודש. הארון שיצא למלחמה, עמד בראש העם כדי להתוות את הדרך. ארון שצועק 'אחריי!', ממני תראו וכן תעשו, עם ספר התורה שנמצא בתוכי, לצאת ולהיות שותף להצלת ישראל. ארון הברית ההיסטורי גם 'שילם את המחיר' ונפל בשבי במלחמה עם פלישתים, ומאז אינספור ארונות…

אז הם אומרים [כמו במאמר התגובה שהבאתי לעיל] ש'ככה כתוב בתורה'. וש'לימוד תורה' מגן ושומר. לא מתווכח. אלא, שה'תורה' או 'דעת תורה' הם מושגים חמקמקים. רוב רובה של התורה שנמצאת בידינו עכשיו עברה דרך מסנן אנושי כזה או אחר ודווקא בגלל זה התורה בעצמה מזמינה אותנו ללמוד, לחשוב ולהסיק מסקנות, בעיקר בענייני מחשבה ומוסר (וגם בהלכה), על אותה המסגרת ההלכתית - רעיונית בסיסית, כאשר אחדות עם ישראל, הנשיאה בנטל העם ומלחמת מצווה הם בוודאי חלק מאותה המסגרת המחייבת.

האלונקה מספיק רחבה. המוטות של ארון הקודש מספיק ארוכים, החלל של קודש הקודשים לא מספיק להם, הם בולטים, מבקשים, שימו יד, שאו בעול. 

ולשאול - איפה החלק שלי? איך אני עוזר להרים את הארון?

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

נשא תשפ"ד

 בס"ד

אחדות. לגשר על פערים. כולנו אחים.

הססמאות לא יחזיקו. 

אלא, אם נחליט שכן. אבל מה צריך לעשות כדי שזה יקרה? אני שומע את השאלה הזאת לא מעט מכל מיני כיוונים, מכל מיני אנשים. ויש בנימת הקול שלהם (וגם אצלי) מין תקווה וייאוש יחד. רצון מאוד חזק וחוסר וודאות גדול. כאילו משהו רוצה כבר לפרוץ, מורגש שיש נכונות. אבל, איך אפשר לעשות את זה? אני אוכל לזוז קצת, לוותר? חייב להאמין שקודם יזוזו לכיווני? כולם מחפשים את נוסחת הקסם.

בחג השבועות, יצא זוג פריפריאלי אל עיר האורות הגדולה ללילה של לימוד קצת אחר. לשמוע על הכאבים האלה, לחשוב על תשובות ובכלל, להתרחק קצת, כדי לנסות להתקרב. אביגדור קהלני דיבר על הצורך במנהיגות כבסיס להצלחה בהתמודדות עם האתגרים, הכתבת אדווה דדון ויו"ר ה'רבעון הרביעי, יואב הלר, ניסו לתת נוסחה לתיקון. תיקון דרך עשייה של טוב, אפילו אם הוא קטן בתוך ים של רע [אדווה שמחה גם בתפיסת נוכל אחד מתוך אלפים] ושינוי הפוליטיקה משמירת הזהות האישית שלי, ל'הכנסת אורחים' של זהויות אחרות תוך בירור עמוק של גבולות המחלוקת ['יואב - האם תרוץ לפוליטיקה?']. ונשארנו עם טעם טוב, והיה מלמד, ונחמד, ואווירה, וגם לא מעט כאבי בטן, כשבתוך הדיבור הטוב, עוד אפשר להרגיש את ההרגלים הישנים שעוד לא ממש עזבו…

ואת השאלה שאנשי טיפול למיניהם אוהבים לשאול, 'ואיפה זה פוגש אותך?', המארגנים, ברוב חכמתם, השאירו לסוף. ואיפה זה פוגש אתכם, אנשי תל אביב. בואו נראה אם אפשר לעשות את זה אחרת, אצלנו (זאת אומרת, אצלם, שם, אנחנו רק זוג מהפריפריה..). חבר מועצה דתי בעיר  ממפלגת 'מאמינים',  הזמין לשיח חבר מועצה ממפלגת מר"צ. וזה היה אמיתי, וזה היה מרגש, ושוב, גם קצת מעצבן. אבל, היה נראה, שכל אחד ממש מחזיק את עצמו לא להגיע למקומות שהוא יודע שידליקו את השני. כל אחד ממש מרסן את עצמו בכח, אבל, בכל זאת, אומר, בזהירות, את כאביו. מקשיב לכאביו של האחר. ובעיקר, מה שאהבתי וניחם אותי, שגם מבלי להתפלסף על המושג 'אחדות', נראה שהיא כל כך בסיסית בהוויה שלנו. היא הייתה נקודת ההנחה לדיון ולא  סימן שאלה שצריך לברר.

שבועיים אחרי יום הכיפורים האחרון, נקודת התלקחות תל אביבית סביב נושא התפילה הנפרדת במרחב הציבורי, נקודת שבר מקומית, המשקפת את השבר הארצי, הגיע חג שמחת תורה. כולם מבינים את הקשר (המחלוקת היא רק מי אשם - רמז - כולם צודקים), כולם [או, לפחות רובם, אי אפשר הכל בחיים] מבקשים, בדרך כזאת או אחרת לתקן. לדרוך, קצת פחות, על היבלות של מישהו אחר. לוותר בשביל להזהר. לנשוך שפתיים, לוותר נקודתית, מבלי לוותר על מי שאני ועל עולם הערכים שלי. הם, שם בעיר הגדולה, כבר מכינים את יום כיפור הבא…

להסתכל בעיניים, בעין טובה. לעיין, דווקא עכשיו, בסוגיות הכי בוערות [ההמלצה שלי - ללמוד יחד את מגילת העצמאות, שההסכמה הרחבה עליה, היא נס בעיניי]. לעשות תיקון פנימי. הלוואי ותיקוני שבועות כאלו ירבו במחוזותינו, בתוך ומחוץ לבתי הכנסת, גם לא בשבועות. להצליח להסתכל לשונה בעיניים ולברך באהבה.

שבת שלום ובשורות טובות, 

איתן.

במדרש, 'אמור להם' אמר הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובהלות רק תהיו מברכים בכוונת הלב כו'. פי' שאעפ"י שעיקר כח ברכת כהנים הוא מתנה מן השמים שהקב"ה מברך את בנ"י. לא יחשבו הכהנים שאין הברכה מצדם רק לעשות השליחות. רק באמת רצונו ית' שהכהנים יברכו את ישראל בטוב לבבם. ואז חל על ברכתם ברכת שמים. ז"ש אמור להם דברים היוצאין מן הלב כנ"ל [שפת אמת, נשא, תר"ס]:

אמנם, אין שליח לדבר עבירה, שליח לא יכול לפטור עצמו מהדין אם פשע בשליחות מישהו אחר, אבל, בשאר המקרים, שליח, הוא בדרך כלל, נייטרלי. מעביר את השליחות. השליחות של משה הייתה הכי נייטרלית שיש, הכי נקייה מעצמו, כדי להעביר את דבר האלוהים בשלמות לעם ישראל.

הכהנים, נדרשו לסוג אחר שליחות. אתם לא מהדואר, מחלקים לישראל את הברכה שכתבתי, אתם שליחים - שותפים. ובלי החלק שלכם, לא חלה ברכת אלוהים. עד כדי כך, אומר ה'שפת אמת'. אני צריך בני אדם מיוחדים, אומר הקב"ה, אני החלטתי להיות נזקק לכם כדי להעביר את הברכה שלי, קושר אתכם בה יחד.

ספר במדבר, הוא אולי ה-ספר השבטי. ההפרדה השבטית בו מודגשת הן לטובה במסעות והן לרעה, למשל, במחלוקת קורח ושבט ראובן. יש מקום לגוונים השונים, איש על דגלו. ובתוך כל הדגלים והצבעים מסתובבים הכהנים. בכל בית כנסת, שיהיה לפחות אחד, שכל יום יעלה לדוכן בבגדי יום חול פשוטים ובשלושה משפטים [שיהוו את תמצית חייו], ישים הכל בצד וילמד, שאם רק פותחים את הלב, יוצאות משם מילים שמורידות את השכינה.

במדבר - שבועות תשפ"ד

 בס"ד

אתה חושב, שאם רק יקשיבו, יאחזו בקשר, ישמרו על החוט הדק, זה יספיק. זה ישמור. לא הערכת את כוחה של הסופה. את רוחות העולם, את הטורנדו הפנימי. מרגיש איך זה לעמוד מול הסחף, כמו הילד ההולנדי בסיפור האגדה, מנסה עם הזרת הקטנה לעצור את החור בסכר הענק המאיים להשמיד את הכפר. אולי זה הסכר שכל כך גדול, או, אולי, זו האצבע שלי שכל כך קטנה..

חינוך באמונה. באלוהים. באדם. חינוך באמונה רואה את תכונתו של החוט הדק. הוא אמנם דק, אבל גמיש, ארוך, לא מתנתק בקלות. הוא מאפשר לספינה שלהם לשוט רחוק, כמעט אל מעבר לאופק, אבל, עם תחושת הביטחון של הקשר. מאפשר לשוט למחוזות אחרים, לחזור, לשוט שוב… חינוך באמונה. להיות מגדלור. להפיץ אור שיישאר דולק אצלם בפנים. להשאר במקום, קבוע יציב, לשחק, לעצמך, עם הגוונים של האור, באותו המקום. זו לפעמים עמדה קשה. להשאר יציב, לחטוף את הגלים שמתנפצים עלייך, שמאיימים לשחוק. חינוך באמונה. זו המשימה.

בתוך עולם ה'בא לי', הבלוף הגדול שבו אחידות ושטחיות מציגות עצמן כמיצוי עצמי, הגדרה עצמית והעצמה אישית, מסתתר צורך אמיתי להרים דגל אישי. ש'יראו אותי'. הקושי, של כל אחד כולל של המחנכים למיניהם, הוא להצליח לברור ולנקות את הדגל האישי מתוך התרבות שמסתירה אותו בשם דגלים אחרים. באופן פרדוקסלי, לפעמים, דווקא, הביקורת על ההתנהלות האישית, יכולה וצריכה לחשוף את הדגל האישי האמיתי. משחק עדין שנע בין עמידה איתנה על הדרך, לבין סיוע להפליג בנתיב האישי, גם, כשנדמה, שהוא מתרחק ממני. חינוך. אמונה.

שבת שלום,

איתן.

במדרש הביאני אל בית היין [ודגלו עלי אהבה] כו' נתאוו בנ"י לדגלים כו' ע"ש כל הענין. דכמו שמלאכי השרת יודע כל אחד ומשיג שורש שליחותו ומקום תקונו על בוריו כן התאוו בנ"י לידע כל אחד שורש נשמתו. ואם כי א"י בעוה"ז [אין יכול בעולם הזה] לראות כל זה בעין אבל ע"י התורה יכולין למצוא כ"א [כל אחד] מקום שורשו. וכמו שהמלאכים יש לכל אחד שורש מיוחד לעשות רצון הקב"ה בשליחותו. כן יש לכל אחד מבנ"י חלק מיוחד בתורה ויש מי שמתקן כל מעשיו לגמרי ומועטין הם בני עליה. אך גם מי שאינו כן עכ"ז ע"י התשוקה והרצון בחילא סגי כמו בע"ת יכולין לקפוץ למעלה ממדריגתן. וע"ז נאמר איש על מחנהו כו' על דגלו הם ב' מדריגות הנ"ל. וכתיב מגדול עוז שם ה'. הוא התורה שהיא שמותיו של הקב"ה. בו ירוץ צדיק גם למעלה ממדריגתו כנ"ל וז"ש בשם אלהינו נדגול. ובמ"א הארכנו בזה [שפת אמת, במדבר, תרל"ט]:

התורה נתפסת כספר חוקים אחיד. גם לאלו שרואים בה אור נעים וטוב וגם לאלו שרואים בה אור מסנוור. אומר ה'שפת אמת', אכן, קשה בעולם הזה להצליח להגיע לשורש הדגל, על אף התאווה הגדולה של כל אחד מבני ישראל במדבר. אבל, דווקא הסדר מסביב למקדש, כשיש מגדלור רוחני מאוד ברור הממוקם במרכז המחנה, הוא המאפשר לשני עשר השבטים להיות, לכאורה, נפרדים. שונים. לכל אחד מהשבטים, דגל וצבע שונה. החושן אוסף את כולם, אבל, לא מטשטש את ההבדלים.

היאך הקול יוצא אצל כל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו הזקנים לפי כחן הבחורים לפי כחן והקטנים לפי כחן והיונקים לפי כחן והנשים לפי כחן ואף משה לפי כחו שנאמר (שמות יט יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול בקול שהיה יכול לסובלו וכן הוא אומר (תהלים כט ד) קול ה' בכח בכחו לא נאמר אלא בכח בכחו של כל אחד…  [שמות רבה ה', ט']

בשבועות נקרא על מעמד הר סיני ומתן תורה. המדרש הופך את ההבנה הפשוטה של מעמד אימים של קול אלוהים המרעיד את נשמתם של השומעים, של כפיית ההר כגיגית, לפנייה אישית. לכל אחד. לתת לכל אחד את המקסימום שהוא יכול לקבל. קול אלוהים אחד, המתפצל לאינספור נשמות אישיות, פרטיות, מיוחדות.

בחוקותי תשפ"ד

 בס"ד

איך מתחילים?

שאלתי את גוגל.

רק תבחר. לסחור בבורסה, להתחיל להתאמן, כתיבת תוכן באינטרנט, לבנות אתר, לכתוב סיפור… (את כולם ניסיתי. אני לא סוחר בבורסה, לא בכושר, אין לי אתר, אני לא סופר. טוב, קצת תוכן אינטרנט…).

אבל הכי אהבתי את התוצאה הראשונה. איך להתחיל טיפול. "ראשית עליכם לקבל החלטה שאתם מעוניינים בשינוי…" טוב, התחלה באמת לא פשוטה, או, לחלופין, קל לקבל אותה, אבל בדרך כלל זה לא תופס במציאות (אני הרי לא סוחר בבורסה, לא בכושר….). ואחריה מה? "תפנו אלינו" כותב האתר…

האתר ממומן (לא מגיעים ככה סתם לתוצאה ראשונה בגוגל), יש לו אינטרס כלכלי. ובכל זאת, הוא צודק. כל ההתחלות קשות. מעט מהאנשים יודעים להתחיל. בעצמם. להתלות בכוחם הם. רובנו צריכים לפחות לרצות, לעשות את המינימום ולהושיט יד. עלינו להיות שם בשבילם. בשבילנו. לתת יד כנגד. את אלו שלא מצליחים לעשות גם את זה, צריך למשוך מול כוח הכובד, כובד ההתנגדות הפנימית שלהם עצמם.

להתחיל בעצמם. כח חלוץ. מושכים אחריהם, בדוגמה, ברוח, במעשים, את האחרים. מנחשון בן עמינדב על ים סוף עד אחרוני הנחשונים של ימינו (גם משהו קרוב למצרים..). אלו שעושים זאת בחזית עם נשק, אלו שעושים זאת בחזיתות אחרות, שקטות יותר, במגוון של יכולות, במגוון של נשקים של חומר ורוח. 

שנה (וחודש מעובר) לפטירתו של חמי הלל ז"ל. אלו שהסתכלו מבחוץ, ראו כלכלן. אחד כזה  ש"אוהב להיות בבית" היה שיר הנושא ליום הולדתו ה-70. בצעירותו חלוץ התיישבות ומאבק על הארץ, מראשוני המתיישבים בשומרון. ועם השנים אתה לומד, שחלוציות לא נעלמת עם הגיל. שתכונת "היודעים להתחיל", אלו שמושכים אחריהם אחרים היא תכונת יסוד שמוצאת את הביטויים שלה במגוון גדול של תחומים. המחשבה, ההלכה, החברה… ומי שיודע לעשות את זה, עושה את זה גם כשהוא אוהב להיות בבית.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה כו' רבבה. פרש"י וכי כך החשבון. ופשוט נראה ע"פ מ"ש ולאום מלאום יאמץ שע"י שרדפו חמשה מאה ניתן הכח לבנ"י ורודפין אח"כ מאה רבבה. וגם לפי פרש"י יתכן לפרש כן שכ' אין דומה מרובין העושין את המצוה. וקשה למה לא ירדפו מיד מאה רבבה. רק שכפי מה שמאבדין את הרשעים יכולין הצדיקים להתאסף כראוי. והכל מדרגות זו אחר זו בכל אלה הברכות עד ואולך אתכם קוממיות שהוא תיקון כל הקומה של כללות בנ"י [שפת אמת, בחקותי, תרמ"א]:

הנחת היסוד של רש"י היא שתהליכים מתקדמים בקצב קבוע, יחס ישר. אם חמישה רודפים מאה, אז מאה אמורים לרדוף אלפיים. אבל הפסוקים מבטיחים לנו שמאה ירדפו עשרת אלפים. אם מרובים עושים את המצווה, אומר רש"י, היחס הוא לוגריתמי, הקצב מאיץ ולא נשאר קבוע. תוספת האנשים העובדים יחד יוצרת סינרגיזם.

ה'שפת אמת' שואל על השלב הקודם. איך לא מתגייסים מיד מאה לרדוף רבבה? מיהם החמישה הראשונים, שרק בזכותם מתגייסים מאה? בלי החמישה האלה, אומר ה'שפת אמת' אין אחדות, אין איסוף של ציבור גדול יותר. שהם אמנם רודפים "רק" פי 20 ולא פי 100, אבל אם הם לא היו מתחילים לאבד את הרשע, מסוגלים לזהות אותו, לתת דוגמה, לתת רוח, לא היו קמים המאה האחרים.

המאה האחרים, יביאו בהמשך לתקומה כללית של העם. הסינרגיה התחילה, הספירלה עולה. בעלייה ספירלית נראה לפעמים שהולכים אחורה. צריך אמונה. צריך לחזור ולהביט באותם חמישה, באותם מאה. היום זה קל. יש יוטיוב. עזבו מסך, הם לידינו, מסביבנו. תסתכלו ימינה, שמאלה, פנימה.

בהר תשפ"ד

 בס"ד

תמורת כמה שקלים ונזיד עדשים וירטואלי שניתנו לנו באישון ליל [מסתכל מהצד היה מזמין משטרה] מכרנו בשעה טובה את מכונית הרנו סניק שליוותה אותנו כעשר שנים בנאמנות גדולה. איך מפרסמים רכב שאתה רוצה למכור, אבל מה לעשות, עם הגיל יש לא מעט פגמים [אני מדבר על המכונית, כן?] שאם הם לא היו משמעותיים, היא עוד הייתה מלווה אותנו שנים? מה לכתוב במודעה? עד כמה לחשוף? מה והאם להסתיר? מוכרים ממולחים ממני היו בוודאי צוחקים עלי אם היו קוראים את המודעה שפרסמתי, חושף את פגמיה לעין כל…

כמה קל לכבות. להונות, לשקר, לרמות. רק פה ושם, לשנות, מילה, קריצת עין. כמה כוח יש לַפֶּה ולמחליפה האגרסיבית שלו - המקלדת. משמאל - ימין, הורים - ילדים, מורים - תלמידים, אנשים…  הבל פה אחד, מהיר, קטלני ואתה מבעיר מדורה, שורף הכל, או פשוט מכבה.

קשה יותר לומר אמת. לכבד. לזוז הצידה, לשתוק. להתגבר על הקולות מבפנים שדורשים, כאן, עכשיו, זה שלי. קשה יותר לדייק במילים, רק נשיפה קלה, להדליק. לאט, לאט, לחמם. לדבר כדי לפתוח. לשמור שלא ייסגר שוב. 

יש את אלו שנראים כבויים, ויש הנראים בוערים - שורפים. אמונה לראות בכל אחד גחלת לוחשת. אומנות להיות אדם, מלווה, מדייק במילים, מעשים, מבטים. נותן מקום. נותן רוח. קלה, מדויקת. שיידלק, שכבר יאיר מעצמו, יוכל לחמם אחרים.

שבת שלום,

איתן.

במדרש  [על הפסוק וכי תמכרו ממכר לעמיתך, אל תונו איש את אחיו] מוות וחיים ביד לשון - בר סירא אמר היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה, רקק בה וכבתה. כי חיות אלהי כשלהבת קשורה בגחלת. כן יש בכל הנבראים נקודה פנימיות. וע"י הרוח שבאדם דכתי' ויפח באפיו כו'. עי"ז יכול להבעיר הארת התורה שנק' אש שיש בכל דבר… [שפת אמת, בהר, תרל"ד]: 

"חיות אלוהי כשלהבת קשורה בגחלת, כן יש בכל הנבראים נקודה פנימיות". נראה כי פשט הדברים של ה'שפת אמת' שיש רוח, שיש אור תורה, פנימיות. שהיא המרכזית ואותה צריך לגדל. ויש גחלת, גוף, משהו שפל יותר. נמוך. עם זאת, החידוש הגדול ביהדות הוא ה'מלך אסור ברהטים'. המלך, הקב"ה קשר עצמו לעמו. אלינו. השלהבת קשורה בגחלת בקשר רצוני, הכרחי. קשורה בפחם השחור. לא יכולה לבד. בלעדיה תכבה ברוח.

אז מה העיקר? הגחלת, העולם הזה, האדם, גופו, נפשו, יצריו, מחשבותיו, שאיפותיו ומעשיו, או רוח פנימית, אלוהית? שאלה מיותרת. נתינת הרוח מחיה את הגוף. הגוף נותן לרוח מקום, מאפשר לה לצאת מכלא הפוטנציאל למימוש. היזון חוזר. ספירלה. אם נשכיל לשמור עליה עולה. 

אם לא נגזרה גזירת המוות, אומר הרמח"ל (דרך ה', חלק א', פרק ד') כבר בעולם הזה הייתה מתאפשרת הספירלה הזאת. זה עוד יגיע, הוא אומר, גם המתים יחיו.

עד אז, המשימה ברורה. השלהבת קשורה ותלויה בגחלת, שתהיה כבויה ומתה ללא השלהבת. אין אתה בן חורין להפטר מזה ומזה. זה עמוּס, זה כל הזמן, זה דורש. לפעמים יש תחושה שאין מנוחה. כשמצליחים, יש עונג ושלווה ו… עשייה.

אמור תשפ"ד

 בס"ד

הזמן מרפא את הכל? הוא הרופא הטוב ביותר, כאותו ביטוי עממי?

מבלי להכנס לפילוסופיה על מהותו של הזמן, נראה שבחיי היום - יום, הקלישאה עובדת. מכה שקיבלנו בבוהן מלהתקע בזווית של המיטה מפציצה אותנו בכאב. שעובר. כך גם ברוב המצבים הכואבים ו/או הלא נעימים בחיים המשולים למכה בבוהן. זה כואב פצצות, נדמה שזה לא יעבור. והנה. עבר. (אפשר גם לשים פלסטר לזרז הליכים).

במחקרי חינוך, אחד המסיחים הגדולים הוא הזמן. כי מי יודע מה עשתה הפעילות החינוכית - פדגוגית שלי, אולי, הם פשוט, גדלו? במחקרים מדעיים הזמן הוא אינרטי, לא מגיב או משפיע, ממשיך בשלו מבלי להתערב בתהליכים הכימיים - ביולוגיים, רק מואיל בטובו לתת להם, אין איך לומר את זה אחרת, זמן…

אולי אחד המושגים הכי לא ממשיים - רוחניים, הזמן. וכמו במדע, גם בנפש, הוא נותן לנו מרחב לתהליכים שאמורים להתרחש בתוכנו. יש לנו זמן לעבוד, לשפר, לשקם. להצליח 'לארוז' את החוויות לכדי משהו שאפשר להמשיך לחיות איתו, משהו שאפשר גם להבנות ממנו ולגדול. האמונה באדם היא קודם כל לתת לו זמן.

עברנו את 'עשרת ימי תשועה'. אומרים שהם היו הקשים ביותר מקום המדינה. לאחד שנולד אחרי 1948 וגם אחרי 1973, כן. בוודאי. לא יכול להעיד על תושבי גוש עציון החרב בימי הזיכרון - עצמאות 1949 (רשמית יום הזיכרון התחיל ב-1951) ולא יודע איך הם נחוו ונחגגו ב-1974. האמת, גם לא יכול להיות לי מושג איך הם נחווים ונחגגים בשנים 'רגילות' אצל אלו שביקר אותם השכול. מה עושה להם הזמן? אני יכול רק ללקוט עדויות. רק להקשיב מקרוב - רחוק. הזמן והאירועים שבו, עוברים דרכנו, דרך מסננת הגוף - נפש - ערכים שבנו. מותחים (גם קרעים, שברים), מנפחים, מאפשרים, מזכים אותנו, מחייבים להשתנות, עם הצלקות, עם קמטי הצחוק.

לפני ה'שבת שלום' ולפני הרעיון לפרשה, מזמין אתכם לשני שירים שתפסו אותי בעניין הזה. מה עושה הזמן ומה לעשות איתו. מוזמנים להגיב.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ברק פלדמן / צלקות

אוֹמְרִים שֶׁהַזְּמַן מְרַפֵּא אֶת הַכֹּל
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה לֹא מְדֻיָּק
זְמַן לֹא יָכוֹל
לְהָבִין אֶת הַכֹּל
הוּא גַּם לֹא מְרַפֵּא, רַק כִּמְעַט

אוּלַי מִתְרַגְּלִים
לְחַיִּים אֲחֵרִים
לִכְאֵב שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַקְהוֹת
אוּלַי עִם הַזְּמַן
שׁוֹכְחִים
אֵיךְ נִרְאֵינוּ בְּלִי צַלָּקוֹת

אָדָם בְּחַיָּיו / יהודה עמיחי
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ

זְמַן לַכֹּל.

וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת

לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

 

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,

בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק

בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים

וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

 

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ

וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל

אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה

עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.

 

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.

כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ

כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,

כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב

וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.

 

וְנַפְשׁוֹ לְמוּדָה

וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד

רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב

תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה

לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל

שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו.

 

מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו

מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,

הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,

וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים

אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.

ימי הספירה מסייעין לאדם. שבאותן הימים נהפכו אבותינו משעבוד חומר ולבנים עד להיות מוכן לקבל התורה. ממילא גם עתה הזמן מסייע. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל על הגמ' כולהו שקיינא מפסחא עד מעצרתא כו' [שפת אמת, אמור, תרל"ג]:

מימד הזמן ביהדות לא אינרטי בכלל. יצוקה בו קדושה. המקובלים הסבירו (לא שאני עוד מבין את הפרטים) שלכל יום בספירת העומר יש משמעות, נתנו בו שם. נתנו בו 'בחינה'. אבל, פשט התורה הוא שכל מה שצריך לעשות בימים האלה הוא לספור. לתת לזמן לעבור. לתת אפשרות לאדם לשהות. להבשיל לאט לפני ש'מפילים' עליו תורה, הר כגיגית.

וגם עתה, אומר ה'שפת אמת' הזמן בכלל, ימי הספירה בפרט מסייעים. קחו זמן לעכל את פסח, תנו לו לשקוע בתודעה. יש גם עזרה, 'כל המשקים טובים בימים האלה'. המסילה, אמנם, מובילה ישירות לשבועות, המסלול הזה נקבע מראש, יש גם דחיפה מלמעלה, אבל,  יש אחריות לניצול הזמן, יש אחריות לפעול בו.

קדושים תשפ"ד

 בס"ד

"איך אפשר?" היא שאלה כשהמנחה דיבר על אמון. "הרי יש מגזר שלם שלוקח מילארדים ו…". המנחה, ברוב חוכמתו ונסיונו, רק ענה לה שאותו "מגזר שלם שלוקח מילארדים" יכול להיות גם המגזר שלה בעיניים של מישהו אחר…

המקום, אי שם בחור 🙂 במרכז הארץ. האירוע, מפגש לאנשי חינוך של תנועת ה'רבעון הרביעי' שבמשפט אחד, מנסה לבנות את הקומה הבאה של המדינה מתוך פוליטיקה של הכנסת אורחים, המחליפה את הפוליטיקה של הזהויות.

אמון הוא תודעה, המבטאת יחס כלפי המציאות, בו מאמין נותן האמון כי הגורם בו ניתן האמון, יכיל תכונה מוגדרת אחת או יותר בעתיד… ("אמון", ויקיפדיה)

מהי אותה "תכונה מוגדרת" שבה נותנים אמון? היא יכולה להתפרש במובנים רבים, החל מאמון במקצועיות, אמון ביכולת לשמור סוד, אמון שלא אפגע… המעגלים השונים בונים סוגים שונים של אמון. מהמעגל הקרוב אלי ביותר, אצפה, סביר להניח, לסוגי אמון שונים מאשר מהציפייה לאמון בעבודה ובמעגלים חברתיים רחבים יותר. במעגל הלאומי, בו צריך לחפש סוג של אמון מאוד רחב וכללי, התחברתי להגדרה שהוצגה בכנס - "ייחוס כוונות טובות ולא רעות".

נשמע פשוט? לחלוטין לא. כשהמנחה בקבוצה קטנה הזכירה את 'מצעד השפחות' כאקט שלא הובן עקב 'פער תרבותי', אי הכרת הספר והסדרה, התקוממתי (בלב מאוד, כלפי חוץ בעדינות). מבחינתי זה היה אקט של 'פער תרבותי' במקרה הטוב או בעל כוונות רעות במקרה הפחות טוב. אקט משפיל ומזעזע. אולי התמצית המזוקקת של ההסתה משמאל. לטענתה, כאחת שהייתה בקשר עם היוזמים, לא הייתה כל כוונה לפגיעה באשה הדתית או החרדית (שאחת מהן בתגובה מפורסמת- "אני בת של מלך"), אלא, רק להתריע על מה שנתפס כשינוי משטרי. הנה כתבות מצד זה ומצד שני, נסו למצוא את החרשים בשיח... ומצד שני, היא אומרת לי, הביטוי 'תינוק שנשבה' שגם הוא נועד להקל על הציבור החילוני ולבוא לקראתו, הוא ביטוי שנתפס פוגעני. אני רוצה לענות 'אבל…' ומבין שאין לזה תכלית. שאכן, ללא אמון של כוונות טובות, הצעקות שלנו יהדהדו רק את תיבת התהודה הפנימית, יעצימו אותה ואיתה נתבשל בתוכנו מבלי יכולת להבין ולקבל את האחר.

ביטוי חלקלק, ה'אמון' הזה. לפעמים הוא ניתן כמעט בחינם, לפעמים לוקח שנים לבנות אותו בעמל. חיסיון, זמינות, הקשבה, הקשבה, הקשבה, כבוד, ענווה תמיכה והתמדה, התמדה, התמדה, הם חלק מהכלים לבנות אמון, לשבור, ולו במעט, חומות בצורות, של עם, של אדם.

שבת שלום,

איתן.

ובמד' ואתה מרום רוממות אתה נוהג בעולמך. הוא כנ"ל שהקב"ה עשה להיות הנהגות כל הבריאה ע"י זה התרוממות שמרימין המעשים לכח השורש שלמעלה מהטבע שנק' מרום עי"ז [על ידי זה] יש להם קיום וז"ש [וזה שכתוב] רוממות אתה נוהג כו'. וז"ש קדושים תהיו כי קדוש א"ה אלהיכם פי' שכוחות שלכם דבקים בי ומצד זה אתם יכולים להתקדש כנ"ל [שפת אמת, קדושים, תרל"ז]:

אני קדוש. אני מרומם. היחיד בעולם. בואו, בבקשה, תהיו קדושים, יתאפשר קשר. תושלם תכלית הבריאה. גם אתם יכולים, אני מאמין בכם.

איך זה יקרה? אומר המדרש 'רוממות אתה נוהג בעולמך'. מייצר גודל, מייצר שאיפות, תראו את הגובה. מצד שני, מוסיף ה'שפת אמת', הקב"ה טבע בבריאה את הקשר, את החיבור שבין מעשינו הקטנים לאותה הרוממות, את הדרך מלמטה למעלה, את ההדרגה לכתחילה.

אולי זו עוד דרך להציג את תמצית החינוך. יכולה להיות לך תמונת עתיד גבוהה, יש לי אמון בך, אני יכול להראות לך אותה וגם, כל צעד שלך חשוב, כל מעשה מוסיף עוד לבנה, עוד קומה.