פקודי תשפ"ד

 בס"ד

"זה הגרוע מכל, אני חושב. כשהסוד נותר נעול בתוכך, לא משום שאין לך למי לגלות אותו, אלא, משום שאין לך אוזן קשבת." [סטיבן קינג, עונות מתחלפות]

אם מקשיבים, אפשר לשמוע. לשמוע, את החוסר השתייכות, המבקש, בעיניי, להשתייך מחדש. אם פותחים את הדלת, הם ייכנסו. אם שואלים, באמת, אפשר לקבל תשובות. הן לא תפחדנה לכתוב, אפילו בעבודה בשיעורי 'מחשבת ישראל' על חוסר ההשתייכות. שהן לא רואות עצמן חלק. חלק מהמגזר, חלק מהאמונה. איך הכל בשבילן כפייה אחת גדולה ולא הגיונית. כפייה ללמוד במוסד דתי. איך העולם הזה בכלל, כפוי עליהן. עליית הדורות. מוכנים לפתוח, מוכנים לדבר, חסרים, לפעמים את הכלים להנהל בעולם. חסרים את האוזן הקשבת. 

במפגש למורים עם הרב משה הרשקוביץ שמעתי את התיאוריה שלו על שינוי הדורות. מדור אידאולוגי שאפיין את המאה הקודמת שרוב עולם ה"מבוגרים" חלק ממנה, לבין הדור הדיאלוגי של המאה הנוכחית [לקריאת החוברת]. להבנתי, מרכז הטענה שלו, היא מהו הדחף, מהו המנוע הכללי של הנפש המביא לפעולה. הדור שלנו נדחף על ידי אידאולוגיות מגוונות, הפגנות, תיקון עולם כללי, מה שהקל עלינו גם להשתייך למשהו רחב וגדול מאיתנו. הדור הנוכחי לא פחות עמוק או אידאולוגי, אבל, הוא צריך שיקשיבו לו. צריך למצוא את מקומו שלו. המנהיג בשבילו, לא נמצא כנואם מרכזי בכיכרות, אלא, מי שמסתכל לו בעיניים. הוא צמא לפעולה ולעשייה, אבל הזרם שסוחף צריך לעבור דרכו, האדם מחפש משמעות, תמיד, הוא רוצה להרגיש אותה בתוכו, זו כרטיס הכניסה להשתייכות הכל כך חשובה לנפש האדם.

ואם מי שמקשיב זה רק החבר הקרוב, או הדמויות במסך הקטן, אם תחסר לו דמות בוגרת ואם הדמויות הבוגרות בחייו רק יסתכלו עליו בביקורת על כך שהוא לא אידאולוגי, לא רק שלא יווצר דיאלוג, יווצר קרע. כל צד ייקרע. ייסורים של נוער שמרגיש לא מובן, ייסורים של הורה החש אשמה על, לכאורה, אובדן הדרך של הדור הבא.

כן, הם דור הטיק טוק, התנהגות רדודה ושריפת הזמן, כן, הם דור הקרבת הנפש. אין התנהגות אחת פוסלת את השנייה וגם לא מחפה עליה. יש בעיות עם ה'טיק טוק' למינהו. בעיות שצריך להתמודד איתן בנחרצוּת. להתחיל קודם להבין את השוני ולהקשיב. להקשיב באמת. להכיר. לאפשר תנועה גם מלמטה למעלה, לשנות אותנו לתנועה הדיאלוגית, כדי שאנחנו, ההורים והמורים, נקבל את ההקשבה שגם אנחנו רוצים, שגם אנחנו צריכים.

שבת שלום,

איתן.

בפסוק מאת אדנים למאת הככר. ולכאורה איפכא הול"ל [הווא ליה למימר = היה לו לומר] מאת הככר למאת אדנים. ונראה שכל הבנין למעלה הוא כפי הנדבה שנמצא בלבות בנ"י. ולפי שהי' מאת ככר לכך הי' המלאכה מאת אדנים. וכמו כן למטה נמצא כפי שהוא בשורש שזה ענין מחצית השקל כמ"ש במ"א. ולכן כתיב מאת אדנים כו' ואח"כ כתיב ככר לאדן [שפת אמת, פקודי, תרמ"ו]:

מקשה ה'שפת אמת', הכתוב הפוך. כאילו האדנים, אדני הנחושת עליהם בנויות דופנות חצר המשכן קונים את הכסף. כאילו הכסף הוא זה שחשוב. וכן, עונה ה'שפת אמת', הכסף, הכיסופים, הרצונות, הנדבה שבלב בני ישראל היא העיקר של האדנים, של היסודות לבניין שבו תתגלה השראת השכינה. אומר הקב"ה, אני קודם מקשיב ללב שלכם, לרצונות שלכם ואני רואה שם רצון לבנות בית להשראת השכינה, אני רואה כמה אתם רוצים קדושה. ו-"הופ" נהיו אדנים.

ויקהל - שקלים תשפ"ד

 בס"ד

משנכנס אדר... אחד כבר נכנס. את השני נקדם השבת בברכה. כשיש לך ילד שנולד באדר א', יש ויכוח בבית איזה מהאדרים הוא ה"נכון / אמיתי", הראשון או השני :) שאלה הלכתית מעניינת, את הילדים מעניין, אין מה לעשות, רק השני. 

"איך נחגוג את פורים השנה?" היא שאלה ומיד נהייתה לי צמרמורת בכל גוף. השאלה זרק אותי לפורים אחר, בדיוק לפני 28 שנה, הייתי אז בְּגִילָהּ. 'הפיגוע בדיזינגוף סנטר'. תענית אסתר, יום תחפושות. תקראו, אל תחפשו תמונות (מוזמנים לקרוא גם את הריאיון המטלטל ברלוונטיות שלו המופיע בהערת שוליים 3 באותו קישור). כמה שעות אחר כך, נכנס פורים. את הבכי המעורב ביין ובזעקות כלפי מעלה של אחד החברים, אני לא שוכח.

איך נחגוג את פורים השנה?

להתעלם מהכאב והאובדן אי אפשר. להתעלם מהנס וההצלה הגדולה עם כל ההצלות הקטנות אסור. אֵי אז בשושן נמנעה שואה גדולה. לפני כ-80 שנה, לא היה מי שימנע, ולפני 5 חודשים היא התחילה. ונעצרה. זה היה יכול להיות אסון קיומי ממש לכל אזרחי המדינה, הלחימה הייתה יכולה להיות עוד ימים, שבועות וחודשים ארוכים בתוך היישובים. היא נעצרה, כי הייתה השגחה גדולה וכי היו שם אנשים שעצרו אותה בגופם. בגופם ממש. וגם, כי אחרי ובתוך רוח מחלוקת ופירוד התחילה מנשבת רוח אחרת.

איך נחגוג את פורים השנה?

הצעתי להן לשמוח. בכל זאת. הזמנה לשמחה אמיתית. להעביר מסר של שמחה למשפחות ולאנשים ששילמו את המחיר הכבד ביותר על ההצלה הפורימית הזאת. על מניעת השואה. להעביר להם את המסר שכן, אתם רואים אותנו חוגגים, אנחנו שמחים על החיים שלנו, שמחים בחיים האלה שלנו, שקיבלנו חזרה, בזכותם. בזכותכם. אני חושב, שזה יכול לשפוך טיפת נחמה לתוך ים העצב האישי, אני חושב שזה יכול לתת משמעות גדולה לשמחים עצמם. וגם, להביא את הרוח, להיות עסוקים בבירור על מה אנחנו שמחים, למה אנחנו חיים. לחייך! אנחנו חיים! איזו שמחה! אנחנו שמחים כי יש לנו את האפשרות לשמוח! משייכנס האדר הזה, נשתדל להרבות שמחה.

'התחילה מנשבת רוח אחרת' כתבתי למעלה. חי בסרט? מנותק? לא רואה חדשות? יכול להיות. משהו זז, כולם מרגישים את זה. לוחות טקטוניים זזים לאט לפני שהם גורמים לרעידת אדמה. והם זזים. עצם התזוזה גוררת גם התנגדות חזקה של הישן וזה מה שנראה כלפי חוץ, אבל אני מאמין שהחדש בדרך. אני מאמין שאנחנו צריכים לעזור להביא אותו. שזו המשימה. שזו ההצדקה לשמחת פורים. להתבונן, להיות מוכנים לזוז קצת מהמקום שלנו, מנקודת המבט הקבועה שלנו, להפגש עם מה שקשה לנו, כאדם, כציבור, להיות פתוחים דווקא מתוך עמדה פנימית מוצקה, גרעין פנימי יציב.

לכו לשמח אנשים, אמרתי לאלו שעושות את זה יותר טוב ממני. שרצות ממשימה למשימה ומהתנדבות להתנדבות. מקווה שנתתי את חלקי למבט פנימה. שהצלחתי להזיז במילימטר את הלוח הטקטוני שלי, שאולי ישפשף, יזיז, אפילו ירעיד, גם לוחות אחרים.

שבת שלום,

איתן.

ויקהל ופרשת שקלים במדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו'. שאנו רואין אחר כל החטא נתקנו בני ישראל על ידי הנדיבות. וכמ"ש [וכמו שכתב] מו"ז ז"ל כי יש נקודה בכל איש ישראל שאין שם מגע נכרי כלל [...] ולכן יכולין בכח זאת הנקודה לשוב בתשובה. וכן התעוררות השקלים באדר שהוא כמו אלול שנתקן לתשובה מאימת הדין. כן אדר מתוך האהבה. שימי ניסן ממשמשין ובאין. שהוא התחדשות שניתן לבני ישראל. שבחר (לו) השי"ת בנו להיות עמו וחלקו. והוציאנו ממצרים להיות לו לעם לכן חכמינו ז"ל בחכמתם הקדימו פרשיות אלו להיות התעוררות האהבה מלמטה מקודם. דכ' החדש הזה לכם. א"כ צריכין בנ"י לעורר ההתחדשות הזה כמ"ש במ"א בשם מורי ז"ל פי' הפסוק את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו. שיהי' השפעה באה מכח העלאת ריח ניחוח מלמטה ע"ש. ועיקר המכוון שנדיבת בנ"י תעורר למעלה שיתגלה אהבת ה' על בני ישראל. וזה הרמז מחצית השקל שהעיקר החצי הב' הבאה מלמעלה. כי כל המצות הכל לעורר השורש למעלה [...]. והתחתונים מושלמים עם העליונים והשורש. חל ע"ז ברכה בחי' השבת ונשמה יתירה שהוא מעין עוה"ב שאין לו תכלית ולכן נק' יתירה שאין כח בכלי להכיל זאת וכמ"ש במ"א. וזה והותר וקצרתי ממיעוט פנאי [שפת אמת, ויקהל - שקלים, תרמ"א]:

שני צדדים למטבע, אומר הפתגם העתיק. אתה יכול, וצריך, אומר ה'שפת אמת', לתת את כל - החצי שלך. זו אהבה הכתובה בשיר השירים. זו אהבה אמיתית. לתת "רק" את כל הצד שלך, זה המקסימום שאתה יכול לעשות. זו הדרך של החזרה בתשובה, של ההתכוננות לגאולה. מהצד השני של המטבע נמצא אלול, המכין אותנו ליראת יום הדין, השקלים, הנתינה, האהבה, מכינים אותנו לגאולה, לחירות.

וזה מתחיל, אומר ה'שפת אמת' מלמטה, מהצד של המטבע שקרוב לאדמה, שקרוב לחומר, שקרוב לקשיים. ואז, אולי, אדר הוא לא החודש האחרון, הוא החודש שמביא את החודש הראשון. המהלך שך השנה הוא מעגלי. הוא רק נראה כאילו הוא מתחיל בניסן, בגאולה שבה בני ישראל כמעט ופאסיביים לגמרי, ש- "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון", אבל, בעומק הפנימי, מגילת אסתר מקדימה את יציאת מצרים. מגילה בה שם ה' לא כתוב במפורש, יותר מזה, הוא רמוז בשם של מלך בעל תאווה שכמעט ורצח את כל העם היהודי. מגילה של התמודדות ועבודה קשה מביאה את הגאולה שאחריה והיא גם תוצאה מעגלית של הגאולה שלפניה.

אז העיקר, באמת, הוא הצד השני של המטבע, הצד הגואל, הושטת היד האלוהית לקשר, הגאולה. אבל, שַֹם הקב"ה את עצמו במעין מגבלה 'מלך אסור ברהטים', מלך שקשר את עצמו, כדי לאפשר לברואיו להיות עצמאיים, לא לקבל נדבה, לעבוד קשה ולשלם בעצמם, חצי שקל של אהבה.

כי תשא תשפ"ד

 בס"ד

איפה היינו היום, אם תורתו של גלילאו גליליי הייתה נשכחת באפילה של ימי הביניים, והשליטה הכנסייתית על תודעת האדם הייתה נמשכת עד ימינו אלה. "רק" 350 שנה מיום מותו של גלילאו, בשנת 1992(!), הכירה הכנסייה ב"טעות שבה פירשה את כתביו". גלילאו נחשב כאבי המדע המודרני. תצפיות, מדידות, נתונים ומסקנות. לכאורה, אמת צרופה. כך נתפס המדע בקרב אנשים רבים עד היום. כך, גם נתפסים אנשי המדע כאנשים רודפי אמת וחסרי פניות ודעתם, גם בתחומים בהם אין להם שום יתרון, נחשבת כתורה מסיני (ע"ע חתן פרס נובל דן שכטמן, ואמירותיו בנוגע לרפורמה המשפטית ולחברה בישראל).

עד שבא תומס קוהן. בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות", מציב קוהן תבנית של התפתחות המדע. נאספים ממצאים הנאגדים בחוקים ובתיאוריות הנחשבים ל"מדע תקני" ולאמת. עד שהמציאות כבר לא מסתדרת עם אותה 'אמת' מדעית, עם אותה פרדיגמה, תפיסה, מחשבה, של הקהילה המדעית, נוצרת מאסה קריטית של ממצאים ומחשבות המביאה איתה שינוי עמוק ועקרוני במדע - מהפכה.

מה שחשבנו לאמת, כבר לא נכון, יש אמת אחרת. או, אין באמת אמת. כי גם הפרדיגמה המדעית היא תוצר של השקפות עולם, של תחושות סובייקטיביות, של אידאולוגיות. גם המדע זקוק להנחות יסוד בלתי מוכחות. אותו דן שכטמן עצמו (שאני מעריך מאוד על נסיונו לשפר את החינוך במדינה), המציג פרדיגמה פוליטית, סבל ביקורת עמיתים קשר מעמיתיו שהיו בעלי פרדיגמה כימית - פיזיקלית ישנה כאשר הציג את ממצאי מחקריו (גביש קואזי, בטח שאני מבין.. 🙂). מדענים ו"אנשי רוח" לא מעטים שוכחים את עקרונות המדע, שוכחים לבחון דעות אחרות מחוץ לפרדיגמה, לתפיסה שלהם.

המילה - האחות לפרדיגמה שרצה חזק במחוזותינו, הלא היא הקונספציה והלך הרוח השבוי בה. בא הפוסט מודרניזם ו"פוסטים" אחרים לומר לנו שאין אמת. או שיש הרבה אמיתות (ביטוי מכובס לזה שאין אמת), שהכל נרטיבים, פרדיגמות וקונספציות. 

מעבר לאמונה שלי באמת שהיא מחוץ למציאות הטבעית, אני חושב, שהדרך לראות טוב יותר, להסיר מחסומים ובסופו של דבר לגדל אידאולוגיה ללכת לאורה, היא התמודדות עם המציאות על גווניה השונים. היא עיסוק מקביל בתוכן, במחשבה, ברוח, תוך עבודה במציאות. ללכת ולראות את המציאות בעיניים. להתמודד איתה ולהלחם כשצריך. אני חושב, שאנשים שבחרו לעצום עיניים, להשאר רק בתפיסה שלהם, מבלי להכיר את המציאות, מבלי לרצות בכלל להכיר אותה, שלא רצו להצביע ולומר "זה רע!" ומבלי להעז להתמודד איתו, מצאו אותו מול עיניהם הקרועות לרווחה. זה הזמן למהפכת תודעה.

פנימה. אלי. להעז. לבדוק. אצלי בבטן. מה יש שם? מה אני לא רוצה לראות? עם מה אני לא רוצה להתמודד? מה יכול, מי יכול, לעזור לי להכיר. לשנות פרדיגמה, לצאת למלחמה, לחיות, יותר, בשלום.

שבת שלום,

איתן.

וישמע יהושע כו' קול מלחמה במחנה. פרשנו כי יהושע שהיה הנלחם עם עמלק. הרגיש שמעמלק בא החטא. רק מקודם כתיב כל הנחשלים שפלטן הענן. אבל לא היה בו שליטה במחנה. ועל זה תמה קול מלחמה במחנה. שזה הצרעת נספח גם לתוך המחנה [שפת אמת, כי תשא, תרמ"ג]:

משה נמצא אי שם בהר סיני למעלה, מנותק מהעולם. העם (ולא משנה כרגע מי הוא אותו "עם") חוגג סביב עגל הזהב. יהושע נמצא בתווך. לא מש מתוך האוהל, מחכה לרבו. "קול מלחמה במחנה" הוא אומר למשה היורד מההר עם הלוחות. משה, כך על פי הפשט, דוחה את פירושו של יהושע לקול הרעש. אני לא שומע קולות ניצחון גיבורים ולא צעקת פצועים. אני שומע קול ענּות (עם נ' דגושה שלא כמו ב'ענות' הקודמים), עינוי הנפש, קול שקורע אותי מבפנים.

ה'שפת אמת' מצדיק את טענת יהושע. יש מלחמה במחנה. אני גם מזהה את האויב, אומר יהושע. כבר נלחמתי בו ממש. אתה, משה, נלחמת בו מלמעלה, מההר, שמרת על רוחנו עם ידיים פרושות לשמיים, אבל אני הייתי שם למטה. ראיתי את ה'לבן בעיניים' של עמלק. התמודדתי עם הרע הזה כשזינב בנו מחוץ למחנה, את הנחשלים, איך קרה, אני תוהה, שעכשיו הוא בפנים, בתוך המחנה ממש. 

זה נראה הפוך מהפשט, אבל נראה לי כי על פי ה'שפת אמת' כי מעשיו ההחלטיים והקיצוניים של משה מול עובדי העגל נבע מהניתוח הקרבי של יהושע. אם עמלק, או כל 'עמלק', חדר את המחנה, צריך לעקור אותו מהשורש, לחסל את הקונספציה של תחליף אלוהים, של העמלק גימטריה ספק, של בלבול היצרים ובלבול הדעת. 

ואז, אחרי פעולות המלחמה שתכליתן עקירה והשמדת הרע, כך על פי רש"י שאין מוקדם ומאוחר בתורה, זה הזמן לבנות משכן…

תצוה תשפ"ד

 בס"ד

"מה אני יכולה לעשות??"

הפה שלה הצליח להוציא את ה-שאלה הזאת, השאלה שמתהפכת לה בבטן בטח מעל מאה ויותר ימים. הוא הצליח, אחרי השיחה של צביקה מור, אביו של איתן מור השבוי עדיין בידי החמאס בעזה. וגם, אולי, אחרי שבונים את המרחב והדיבור שמאפשר להוציא שאלות כגון אלו.

"שאלה טובה" אמרתי. וזו קודם כל תשובה. כי השאלה היא טובה, מי ששואל אותה הוא טוב. מי שהשאלה הזו מעסיקה אותה, טורדת את מנוחתה, מניעה אותה לעשייה, הנפש שלה נמשכת לטוב, היא חיה בתחושה של שליחות.

ומה, באמת, יכולה נערת תיכון לעשות אל מול הרשע? איך תלמיד שנגש עכשיו לבגרויות יכול לעזור בהשבת החטופים? וגם, איך יעשו זאת אנשים מבוגרים, עובדים, עם ילדים? האם רק מי שמגויס / אשת מגויס תורמים עכשיו? האם ההפגנות / חסימות הצירים הם הפתרון? היא כל כך רוצה להושיט אצבע קטנה למאמץ הזה, להרגיש שעשתה, ולו משהו קטן, דחיפה קטנה, בסיוע להצלתם. והשאלות נשפכו אחרי שנפרץ הסכר.

אם אנחנו אנשים מאמינים, עניתי לה, אז קודם אפשר וצריך להתפלל. באמת. לא רק בתוספת תפילה ופרקי תהילים, אלא, להאמין שתפילה עוזרת. שהיא משנה. אותנו, את המציאות. תפילה היא בקשה אמיתית לשינוי המציאות מתוך קשר עם הקב"ה ומתוך בקשה להיות במקום גבוה יותר. תפילה היא אמונה בכך שהמציאות יכולה להשתנות, שבכוחי לשנות אותה. שגשם יירד, שחולים יחלימו, שתהיה לי יותר דעת, שהשבויים ייפדו והחיילים יחזרו לשלום. 

דיברנו על חיזוק הרוח כמשנה מציאות. כי בסופו של דבר, רוח האומה קובעת. קובעת, האם נמשיך להלחם עד השמדת החמאס, האם תהיה בנייה מעבר ל"קו הירוק" ומה תהיה הגישה כלפי שחרור החטופים, לחץ צבאי או ויתורים מדיניים. 

המשנה (מסכת סוטה ט', ט"ו) מתארת את הימים הקשים, את התופעות הלא פשוטות, של תחילת ימות המשיח. "בעקבות משיחא.. פני הדור כפני הכלב…ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים". אחד הפירושים שהביא הרב אלחנן וסרמן בשם רבי ישראל סלנטר, הוא על מנהיגות שמובילה לכאורה, מובילה, תוך שהיא מסתכלת אחורה על מה עושה העם, כמו הכלב שרץ לפני בעליו, כאילו מוביל אותו, עד שהוא מגיע לצומת, מביט לאחור והולך לאן שבעליו מוביל אותו. פירוש זה היווה גם בסיס לנאומו של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין ב-2010 (אז יושב ראש הכנסת) בביקורת שלו על ראש הממשלה (שגם היום ראש ממשלה :) וממחישה, מבפנים, את הקשר בין החלטות מנהיגותיות לרוח העם. האם שנים אחר כך התקיים בו, כנשיא, "כל הפוסל - במומו פוסל", תשפטו בעצמכם…

המנהיגים מסתכלים עלינו, אפילו מנהיגי הצבא. הם מסתכלים ימינה, שמאלה ואחורה… אז אפשר לומר בציניות שזו "הנהגה של כלב" המחפשת מנדטים, השארות בכיסא או להיות מוגנים מביקורת, אבל, אפשר גם לומר שבדמוקרטיה (וגם במונרכיה), מנהיג אמיתי מקשיב לרחשי הציבור, נותן מקום לרוח העם להוביל. לא משנה הסיבה, העם מסתכל ימינה ושמאלה, ההנהגה מסתכלת אחורה. וזה יוצר כר נרחב לפעולה. מה אני יכול לעשות כדי לחזק את רוח העם לכיוון שאני מאמין בו? חיזוק חיילים לא רק באוכל, אלא, בתחושה שהם בשליחות, לחזק את המשפחות, של החיילים, של החטופים ואפילו "סתם" אלו שמתמודדים עם המציאות היום יומית, הלא פשוטה הזאת, "רק" להתחזק ולחזק את מי שלידי, כדי שאותו "עורף חזק" שמדברים עליו, זה שנותן כוח ללחימה ולקבלת ההחלטות, אכן יהיה חזק ונכון להשלים את המהלכים הנדרשים.

ואת כל זה, אמרתי לה, לעשות עם היום יום. את נכנסת לארבעה חודשי מבחנים ובגרויות מזוקקים. גם זו, כמו כל פעולה אחרת של לחימה ושל שגרה, היא ה"משהו" שאפשר לעשות. היא גבורה.

שבת שלום,

איתן.

אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר מ"ש [מה שכתוב] תמחה כו' זכר עמלק. ומאין יש לעמלק זכר. כי ענין זכר הוא ענין גבוה ופנימי ורק שגונב מישראל ע"כ. והיינו כפי מה שחסר זכרון השי"ת במעשה בני ישראל נק' שיש לו זכר. וביותר ביאור כי החסרון שיש במעשה ישראל נוגע במקום שנוגע עשיית בנ"י. ונמצא שיש לו ממילא זכר. וז"ש זכור כו' וממילא יהי' נמחה שמו. ובודאי יש בכל אדם מישראל התערבות כח עמלק. ופי' זכור. למי שכבר נקי. וע"י הזכירה יכול לנקום בו ולמחות שמו. אבל גם מי שעדיין אין מעשיו רצויין. אעפ"כ אשר עשה לך כתיב. שאם האדם זוכר תמיד אשר הרע לו היצה"ר בכל דבר חטא. אם יזכור תמיד שוב לא יחטא כמ"ש אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. והוא ענין השכחה שהוא הפסקות חיות הפנימיות. אבל כשאדם דבוק במקור החיות ושונא הרע. ממילא לא ישנה לחטוא. וזה עצה פשוטה ע"י שזוכר אדם תמיד רעת עמלק. ממילא והיה בהניח. כשיש עת רצון. כי אין לך אדם שאין לו שעה כו'. יכול לגבור אז ולמחקו. רק שע"י הזכירה יזכור גם בעת הטובה שנאתו [שפת אמת, תצוה, תרל"א]:

מצווה משונה זכירת עמלק. אם היינו רוצים לשכוח אותו, לא הייתה מצווה כללית על כל הציבור להגיע ולשמוע עליו כמה פעמים בשנה… מה נותן לו כוח להזכר? שואל ה'שפת אמת'. ועונה, בדיוק המקום שאנחנו נותנים לו. במקום בו יש חיסרון שלנו, הזיכרון שלו בא ממילא, מאותו חלל שהשארנו. וכמה מקום נתנו לו בזמן האחרון, עד שהוא גדל למימדים המפלצתיים שלו היום.

ואם אנחנו מקור הבעיה, אנחנו גם מקור הפתרון שלה. "וזה שכתוב 'זכור' ומימלא יהיה נמחה שמו". בעצם זכירת הרע, בעצם שינוי המגמה לטוב, שמו של עמלק, המפלג, המסית, המזנב דווקא בנחשלים, הקול הפנימי והעם החיצוני. שינוי המגמה, זה התפקיד של כולנו ללחום במלחמה הזאת.

פרשת 'תצוה' היא פרשה של זיכרון. ארון של עדות. האבנים שעל כתפי הכהן הגדול - "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן." החושן שמונח על לוח לבו - "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

הן על אבני האפוד והן על החושן היו חרוטים כל שמות שבטי ישראל.

תרומה תשפ"ד

 בס"ד

איך אפשר להיות בשביל מישהו אחר? להורות לו דרך, להוביל, ללמד. מה להיות בשביל מישהו אחר? מראה וחלון ודף לציור. 

חלון שקוף, נקי, שגם הוא יוכל לראות החוצה. להסביר, לתאר מציאות, לפנות לו את הלכלוך בעיניים שכבר התרגלו לראות כתמים. שחורים. יש עוד מציאות, יש עוד סיכוי, תקווה, הצלחה ואושר, גם לך.

מראה. שיוכל לראות את עצמו, גם דרך העיניים שלך, למקומות שכבר העיז להסתכל, למקומות שעוד לא. 

ודף ציור. חלק. לבן. שיקשקש עליו את כל מה שבתוכו, שיוכל להשליך עליו את כל הצבעים שהוא עוד לא מוכן לראות, לקבל בעצמו.

השלכה. מנגנון הגנה פסיכולוגי בו האדם רואה באחרים את הצדדים השליליים באישיותו וכך הוא יכול להמנע מלראות אותם בתוכו ולהתמודד איתם. ועוד לפני פרויד, כבר אמרו חכמינו ז"ל [קידושין דף ע'] "כל הפוסל - במומו פוסל". דוגמאות בלי סוף, פוליטיקה, תקשורת, חברה. וכמובן, לפני שנותנים דוגמאות על אחרים שפוסלים במומם, לשים לב שאני לא פוסל במומי, כשאני פוסל במומו, את מי שפוסל אחרים במומם.. 😀 ;).

זה מנגנון מעצבן. כשאתה שומע מישהו מדבר על האחר כאשר עושה בדיוק אותו הדבר בעצמו. איך אתה לא רואה את הגיבנת של עצמך?? מנגנוני הגנה נטועים עמוק באבולוציה הפסיכולוגית שלנו, אין מה להתפלא, יש ללמוד וגם לדעת לנצל לטובה.

אני יכול ללמוד על מי שמולי דרך פעולות ההשלכה שלו, ללמוד על העולם הפנימי שלו והרבה על מה שמפריע לו בעצמו. לנסות ולהציץ לחלקים העמוקים יותר שיוכלו לתת לי היכרות טובה יותר וליכולת לעזור. הבנת ההשלכה יכולה לעזור גם בתקשורת אמפטית. אם אני מודע למה שאני משליך על האחר, אני יכול לראות שם את עצמי, אז, בעצם, אנחנו די דומים, אז אנחנו יכולים להבין טוב אחד את השני, לתקשר דרך המכנה המשותף.

איך אפשר להיות בשביל מישהו אחר? לתת לו להשליך. גם עלי. זרוק הכל על הדף הלבן. להקשיב להשלכה שאני עושה. גם עליו. איזה ציור אני מוציא החוצה. מה ציירנו במשותף? ואז, לעבוד עם המראה. תראה מה השלכת על אחרים, גם, אולי, ביקורת, אבל, גם לא מעט תכונות טובות, מחמאות והישגים שאתה לא רואה בעצמך. וחלון, נקי יותר. שבאמת, רק ניקיתי כתמים, ניקינו יחד. מפה, זה לא אני, לֵךְ. אתה רואה בעצמך את הדרך.

שבת שלום,

איתן.

בפסוק וראה ועשה כתבניתם. כתב רש"י ז"ל שנתקשה מרע"ה במעשה המנורה והראהו הקב"ה ומקודם כתי' תיעשה המנורה. ואיתא [ומובא] ברש"י ומדרש שעוד נתקשה מרע"ה ואמר לו הקב"ה השלך ככר לאור ויהי' נעשה מעצמו. א"כ קשה למה הראהו הלא ידע הבורא ית' כי לא יוכל לעשותו אכן וודאי לא נעשה לגמרי מעצמו כי א"כ מה עשו בנ"י. ועיקר עשיית המשכן וכליו הי' מבנ"י. רק כי ע"י שהראהו והשיג. מרע"ה בדעתו והי' מוכן לעשותו. אף כי במעשה בפועל לא הי' יכול לעשותו רק ע"י ההכנה בדעת לעשותו. עי"ז נגמרה מעצמו. וזה וראה ועשה שע"י ראיית הדעת והסתכלות הלב בתורה ומייגע האדם עצמו להיות מוכן לקיים המצות כראוי אף כי כשבא לידי מעשה בפועל אינו יכול לעשותו ע"ז הבטחה להיות נעשה מעצמו כמ"ש לאל גומר עלי. וי"ל השלך לאור הוא התורה שנק' אור שע"י היגיעה בתורה ניתקן המעשה ג"כ כנ"ל [שפת אמת, תרומה, תרל"ז]:

אז מי עשה את המנורה? הקב"ה או משה? אומר המדרש המובא ברש"י, משה לא הצליח ולכן הצטווה להשליך כיכר זהב לאש ומשם יצאה המנורה. בעוד שבועיים ב"ה נקרא על השלכה אחרת של זהב לאש ממנה יצא העגל, עבודה זרה. אז מי עשה את המנורה? מי עשה את העגל? 

עונה ה'שפת אמת', משה, כשליח בני ישראל, עשה את המנורה. בני ישראל, בעוונם, עשו את העגל (כך אני משליך מתוך דבריו). הזהב נזרק לאש מתוך הרצון, להבדיל, בשני המצבים. מתוך הרצון לעבוד את ה' ומתוך הרצון לחפש אלוהים אחרים. ההבדל היה בשלב המקדים. הקב"ה ציווה לבנות את המנורה והראה למשה חיזיון של המנורה, הראה למשה את מה שנמצא עמוק בתוכו, את הרצון, את ההשתדלות. ומשה השליך. מתוך מודעות, מתוך אמונה שלמה בקב"ה ובעיקר, מתוך האפשרות שנתן לו הקב"ה לשותפות בתהליך.

זו, אולי, 'השלכה מודעת' (הנה, המצאתי מושג). אני מעביר את המחשבות, הרצונות והדעת שלי לאחר. לא מתוך זה שאני רוצה לתפוס מהם מרחק, לא מתוך התכחשות למה שבתוכי, אלא, דווקא מתוך מודעות אליהם, מודעות לעצמי. גם למגבלות שלי. משליך, מוסר, אל השותף שלי, כך שבסופו של דבר המעשה יוצא מבין שני השותפים ונקרא על שניהם. כך, בפרשת בהעלותך, מופיע פסוק בו ברור מי הראה את המראה, אבל, העברית מאפשרת לשייך את העשייה לקב"ה או למשה.. זה משנה?

כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה. [במדבר, ח', ד'].

משפטים תשפ"ד

 בס"ד

בעבודה אני ה'זקן'. מתבגר משנה לשנה, בעוד שהתלמידות, באופן מפתיע, נשארות, שנה אחרי שנה, בנות 12-18. מה טוב, שבעיסוק אחר אני, לרוב, הצעיר (אם כי הפערים מצטמצמים…). כך יצא לי לאחרונה לקחת 'טרמפ' באמבולנס (שהוא לא באמת היה צריך) את אחד מ'צעירי' עמק הירדן, בן קצת פחות מ-90. אני לא בטוח שהחבורה המבוגרת שם משתפת אותו בכל הפעילויות מפאת גילו הצעיר…

אני לא יכול להרחיב עליו באופן אישי, לצערי, בגלל הנסיבות בהם נפגשנו, אבל היה מרתק (ומנחם) לפגוש אדם משכיל, חד, בעל עבר ביטחוני, אקדמי ומקצועי עשיר. עשינו מה שצריך כדי לצאת ידי חובת הבדיקות (כמו של בן 16..) ופנינו למה שחשוב באמת. המצב הבטחוני, הפוליטי והחברתי. הידע, הניסיון, הפרספקטיבה וההשקפה חסרת האגו שלו, נתנו לי זווית חדשה, נקודות למחשבה על מה שאני חושב עליו שנים ארוכות בכלל ובארבעת החודשים האחרונים בפרט.

מעבר לשיתוף בחוויה, אין לי הפעם מסקנות מרחיקות לכת, או מוסר השכל חשוב. ובכל זאת, אי אפשר להפרד מאדם בגיל הזה שעוד עובד ופעיל, בלי לשאול על 'סוד' אריכות הימים וכושר המוח. התחדשות, הוא אמר לי. ללמוד, ללמד, לחשוב, לעשות. לא חידוש גדול. לא צריך תמיד חידוש גדול. צריך לראות את האדם שאומר לך את זה. את העיניים הבורקות והחיוך השובב כדי שהמסר, שמוח לכאורה מכיר, יישב טוב על הנפש. הנה, הרווחתי בעצמי, לעצמי, עוד מסר. באתי לטפל, חזרתי תלמיד.

שבת שלום,

איתן.

בפסוק וישלח כו' נערי בני ישראל פרש"י הבכורות. ויש להבין למה נק' נערי. הלא עפ"י הרוב הבכורות המה זקנים יותר מאחיהם שנולדו אח"כ. אך הענין הוא כי הבכורות יש בהם כח ההתחדשות ונקראו נערי. ולכן המה מיוחדים לעבודת השי"ת. וכן בבני ישראל נאמר נער ישראל דכתיב בני בכורי שהם דבקים תמיד בשורש ההתחדשות [שפת אמת, משפטים, תרמ"ה]:

אני בכור קלאסי. הפסיכותרפיסט והתאורטיקן אדלר היה גאה בי על הצדקת התיאוריה שלו לגבי ההשפעה של מיקום הילד במשפחה. אני לא יודע אם הוא היה מסכים עם ה'שפת אמת' על ההנחה כי דווקא לבכורות יש כח התחדשות נערי. בכור, על פי אדלר, הוא שקול יותר, מעשי יותר, פחות לוקח סיכונים, אולי אפילו פחות יצירתי. אני מרגיש קרוב לתיאוריית אדלר, אבל, לא פחות, רוצה לפחות, להתאים להנחה של ה'שפת אמת'.

הנחה מעניינת. עבודת אלוהים נחשבת כמעשה רציני. ההלכה באלפיים שנה האחרונות מלמדת אותנו לעסוק בפרטים. בקביעות. בשמרנות. ההלכה, לכאורה, רואה בהתחדשות דבר מסוכן, שהחשד מרחף קבוע מעליו. והנה, אומר ה'שפת אמת' דווקא האנשים בעלי יכולת ההתחדשות בעבודת ה', הם אלו שנבחרו באותו מעמד גדול של הר סיני. הם ה'מיוחדים' לעבודת האלוהים, מתוקף יכולת ההתחדשות שלהם.

תגידו, דווקא הסיפור הזה מעיד הפוך מכוונתך. הם הרי (לפי חלק מהדעות) חטאו באותו מעמד, אכלו ושתו בזמן 'ראיית' פני האלוהים. הנה, מה קרה מההתחדשות הזאת? חטא העגל! ככה זה כשמחדשים, שרוצים להתחבר, כשרוצים משהו משלנו.

בגדול, זה הפירוש של חכם עדיף מנביא. הנבואה, בעלת החזון, שוברת את ההלכה כשצריך, לא הצליחה להחזיר את ישראל למוטב. דווקא ההלכה הסיזיפית, הנוקדנית, המקיפה את האדם מרגע פקיחת עיניו ועד לעצימתן הצליחה להעמיד אומה צדיקה, שמורה, יציבה.

אבל, ה'שפת אמת' לא מפחד. כן, יש שלבי התפתחות. סוף ההיסטוריה, לא הגיע אז. על האנושות עוד לעבור כמה שלבים. אבל, את הסוף, את האידאל, את הרעיון, צריך לסמן כבר מההתחלה. ההתחדשות, החיפוש, הלימוד, פקיחת עיניים רעננות הם רצון האלוהים. היו יותר בנים, פחות עבדים. אנחנו מצפים להתחדשות הנבואה. אלפיים שנה קיבלנו על עצמנו איפוק הלכתי, זה היה לימוד חשוב. קומה חשובה, הגיעה זמן ההתחדשות על גביה, הגיע זמן הנבואה.

יתרו תשפ"ד

 בס"ד

משתחררים ברביעי. כנראה. סוגרים את הרפואה בעורף. ותשארו זמינים. זמן לסיכום (ביניים?). לא סיכום המלחמה והחוויות. בטח עוד לא סיכום של ה-שביעי. רק השאלה הכללית, האם עשיתי הכל. לפחות כל מה שיכולתי. הציון - לא רע. יאללה, נפרגן, אפילו טוב. ניסיתי לשלב בין כל העולמות של המשפחה - צבא - עבודה. לתת בכל מקום. זה לא היה גרנדיוזי, אבל, אני חושב שנתתי משהו מהנפש.

ויש לי גם רשימה לא קצרה של מה שלא הספקתי. שלא עשיתי (וגם רשימה של תירוצים בהתאם). יש פרטים שלא הספקתי, כמו ללכת להלוויות, ויש את העוצמות שאפשר עוד להגיע אליהן. לרוב אני מאוד שלם עם עצמי. ולפעמים, בלילות…

ומה אני אומר להם? מה המסר שאני מנסה להעביר להן?? לכל מי שסביבי? בדיוק את מה שאני אומר לי. את המוסר שאני משתדל ללמד את עצמי. שיש תפקידים. שיש מדרג. שלא כולם יכולים להיות לוחמים / נשות לוחמים, מארגני סעודות, קציני חיוך שרצים בין בתי חולים ונקודות כינוס. לא כולם מנהיגים, לא כולם מסוגלים להרים, לחיות באורות גבוהים.

בכדורסל אומרים 'אין יום רע בהגנה'. כי בהגנה זה להתאמץ. אז גם כשאין לי כוח היום לעשות שום דבר חוץ מהמינימום ההכרחי, אני לפחות מתחבר, במשהו, לכלל. שותף, לפחות בתחושה, בתפילה, במעשה קטן. אני חלק בכלל הזה שנקרא 'עם ישראל'. אני רוצה לבנות את חיי כפרט בכלל הזה בלי תנאים. משמעותי ככל שאצליח. אני מחויב אליו, נקודה. ועכשיו, יכול להיות, שהתפקיד שלי הוא דווקא שגרה. נגיד ללמוד לבגרות. ללמד. להיות חשמלאי, מוסכניק, איש הייטק. מנסה בתוך התפקיד הזה, עם התפקיד הזה, להשתייך. להרגיש עם כולם. את הכאב, את הרצון לניצחון, ולעשות, עוד משהו, אפילו קטן.

אפילו, להיות יחד בערפל. באי הוודאות. קראתי פוסט יפה של הרב בני לאו. 'אני בערפל' הוא אומר. קשה לי לראות. ויש דרכים להתנהג בערפל. יותר לאט. יותר תשומת לב, משחק עם האורות, לפתוח חלון. ההתנהלות בערפל יכולה להעיד על מי אנחנו באמת. למי ומה אנחנו מחוברים, מה באמת חשוב לנו. מהם סדרי העדיפות שלנו. אני בערפל, אבל נוסע. אבל ממשיך. בערפל, כך כתוב בפרשה, נמצא האלוהים.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

[מבוקר עד ערב אפשר לומר כן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כו'. וקשה א"כ מה אמר יתרו נבול תבול כו'. אך אמת כי גם במצות פשוטי בני אדם לעשות דין ומשפט בין איש לרעהו. אם הוא באמת הוא דבר גדול. ונאמר עליו מבוקר עד ערב. שמתקשרין עי"ז כל העולמות וממשיך האמת עד דרגא תחתונה. והוא באמת נחמה לדיינים העוסקים בצורכי ציבור שנאמר בגמרא ומד' שעי"ז באין לביטול תורה רק שגדולה מצוה בשעתה. אבל מדרגת מרע"ה שנאמר עליו כל עליותיו בהשכמה היו הוא למעלה מזו המדרגה מבוקר עד ערב. ועצת יתרו הי' אליו לפי מדרגתו. ובס' אוה"ח פי' וצוך אלהים ויכלת עמוד. שעי"ז יהי' פנוי לקבל מאמר אלקים ע"ש בדבריו הקדושים. וכ"כ בתרגום יונתן. עכ"ז ראינו כי לא הוטב העצה בעיני מרע"ה. כי בודאי אם הי' נשאר כן. הי' מרע"ה מתקן הכל להיות נמשכין כל בנ"י אחר מדרגתו. כמו שהי' שליח להוציאנו ממצרים ממ"ט שערי טומאה. כן הי' בכחו ג"כ להמשיך כל בנ"י אחריו. אבל נראה כי גם זה הי' בעצת עמלק הרשע. שע"י שהוקרו בנ"י מכוחם במלחמת עמלק ימ"ש. לא היו יכולין להמשך אחר מדריגת מרע"ה. וראי' לדבר שבמלחמת עמלק סילק מרע"ה עצמו ושלח את יהושע כנודע] [שפת אמת, יתרו, תרל"ה]:

רש"י מביא פירוש מנחם על הביטוי 'מן הבוקר עד הערב'. הדיין לא באמת צריך להיות בעשייה של 24/7. אפילו לא להגיע מאוחר כל יום הביתה. מספיק להתאמץ. מספיק לדון דין של אמת, גם אם הוא נמשך רק שעה. ב'שעון עבודה' יירשם לך שעבדת מהבוקר עד הערב. מדרש יפה. כמו שכתבתי למעלה, למצוא את הנקודה שבה אני נותן, שבה אני מתחבר ונחשב לי הדבר לחיבור מלא עם העם. עשיתי את שלי. זו נחמה גדולה, הוא כותב, אני לא צריך להיות כל היום בצרכי הציבור, גם לא כל היום ללמוד תורה. תעשה את העבודה שלך כמו שצריך. תהיה איש של אמת.

מקשה ה'שפת אמת', אם כך, אם משה דן דין של אמת, מנהיג אמיתי של העם אפילו כמה שעות ביום וזה נחשב שהוא כל היום איתם, למה הוא עלול לנבול, לקרוס? למה צריך את אותם שופטים אחרים? 

שוב, מביא ה'שפת אמת' פירוש שמסובב את ההבנה הפשוטה ב-180 מעלות. משה לא אהב את עצת יתרו. לא קיבל אותה בנפש שלו. למשה זה לא הספיק. משה, באמת, עבד כל כולו מהבוקר עד הערב. הוא לא השאיר שום דבר ללא טיפול, מהדבר הקטן ביותר עד הגדול ביותר. הכל היה נחשב משמעותי בשבילו. לא רק זה, משה רצה להוביל את כל העם אחריו, להעלות את כולם למדרגתו. זה לא יעבוד בינתיים, מצנן אותו יתרו. יש מדרגות. עוד יש עמלק בעולם. לא כולם יכולים. משה נכנע למציאות, מקבל את העצה ובונה את המדרגות בעולם המשפט העברי. 

במציאות ההיא, בזמן ההוא, בסופו של דבר, משה נגש לבדו אל הערפל. מסמן לנו את הדרך לבוא אחריו. להכנס כולנו לערפל, לתת את הכל.