במדבר תשפ"ג

 בס"ד

מה בעצם יכול להיות הגורם המעכב ביותר של האחדות בעם? אם נקשיב לשיח החרשים שמתנהל בתקשורת, מה הדבר שהכי הייתי רוצה לשנות כדי שהדברים שמציקים לכל אחד בבטן באמת יישמעו ושהרעש הסטטי שאופף את הכל ייחלש קצת והרב המשותף על המפריד יבלוט?

מה יכול להיות הגורם המעכב המשמעותי ביותר להתקדמות של הפרט, לשינוי שאדם יכול לחולל בחייו? להשתנות, לתקן, לחזור לעצמו, לבנות עוד קומה?

אני חושב שמרכיב מרכזי ביכולת הזאת לעשות שינוי הוא היכולת לקבל ביקורת. לקבל שיש לי חיסרון. שיש לי מה לתקן. וזה לא שחסר ידע. ממש לא. ברמה החברתית, הביקורת נשמעת מכל כיוון. מפורטת, מנומקת, מוסברת, בעיקר נצעקת. אנחנו שומעים כל הזמן על החסרונות שלנו מכל אלו שמתנגדים לנו, צעקות שהופכות כבר למסך ערפל שלא רואים ממנו כלום. גם ברמת הפרט, בדרך כלל, לא חסר ידע. הרבה פעמים דווקא ההיפך. יש אנשים שמלאים ביקורת עצמית, אם רק תשאל, או שלא תשאל, הם יפרטו לך את כל חסרונותיהם, את כל הטעויות, את כל האכזבות העצמיות. לא ישאירו לעצמם סיכוי, לא יראו תקווה.

אז מה שחסר הוא לא הביקורת. חסרה קבלה. חסרה היכולת לפנות מקום כדי שהיא תכנס באמת. גם ההדיפה האוטומטית שלה וגם ההלקאה העצמית הלא נגמרת, שני ההפכים האלה, כך נראה לי, ממלאים את האדם, חוסמים אותו מלהביט באמת על הפגמים. מלחשוב ברצינות, מלהוסיף אובייקטיביות על מי שאני, על יתרונותיי וכוחותיי, אל מול הטעויות, אל מול הפגם או החוסר שצריך לתקן, להשלים, למלא. 

צריך להיות איש גדול כדי לעשות את זה. היכולת הזאת דורשת בגרות, דורשת אומץ. היכולת הזאת, המיומנות הזאת, צריכה להיות בתוך שק הערכים והמיומנויות בחינוך העצמי, בתוך רשימת המטרות והמטלות של בעלי ההשפעה. לחנך לפנות מקום, לתת לדברים להכנס, לשהות ולהביט עליהם בעין ביקורתית, בעין בוחנת, אבל, גם בעין טובה, אופטימית. לדעת לקבל את הביקורת, אבל גם לקבל את עצמי כהולך בדרך השינוי, גם אם עוד לא הגעתי לכל המקומות שרציתי.

ביום שני האחרון נפטר חמי, הלל כהן ז"ל. מבקר פנים. כחלק מעבודתו בחיים. כחלק מחייו. מי אוהב מבקר פנים? מי יכול לעמוד בקשרי ידידות עם זה ששם לך מראה מול העיניים ומראה לך את הפגמים? מסתבר שלא מעט. מסתבר, כמו בפעמים רבות, שהכל עניין של גישה. יצא ה'גורל' ובין מה שכתבתי עד עכשיו לבין מה שאכתוב מעכשיו, עצרתי לתפילת שחרית שלאחריה סיפר אחד מוותיקי המקום איך דו"ח ביקורת נוקב וחריף שהלל כתב ("הכניס להם באבי אביהם") הפך, כהגדרתו, להצלה של יישוב שלם שעמד בהקמתו אל מול משבר חברתי חריף. אדם שידע לפתוח את המקום הפנוי אצל האחר, להציב לו את המראה שתעזור לו להשתנות, להתפתח, להשתפר ולגדול. והחי ייתן אל לבו.  

במדרש משל לנשיא ברחו ממנו בני המדינה כו'. כי התורה היא שלימות הנבראים וכפי מה שהנבראים חסרים בעיני עצמם ומקוין אל השלמה. זוכין לתורה. ומאוד קשה לבעל בחירה להיות חסר בעיני עצמו כראוי ולכן ברחו בני מדינה. אבל מי שהוא כמדבר כמ"ש במדר' שאינו זוכה לתורה עד שנעשה הפקר כמדבר וזה הי' הכנת בנ"י קודם קבלת התורה שהגיעו לבחי' מדבר להיות ברור בעיניהם וגם לברר זה בכל הנבראים שיהיו מקוין אל השלמה כנ"ל. ובחי' זו נקראת מדבר שחפץ להיות נמשך אחר המנהיג אותו מלשון דבר א' לדור [שפת אמת במדבר, תרל"ד]:

ספר במדבר מקפל בתוכו עשרות שנים של הליכה במדבר. יצאו אליו מעבדות לחרות ובו קיבלנו את התורה. הרבה נכתב על המצב המדברי שעם ישראל עשה בו את צעדיו הראשונים ואת הקשר שלו למתן תורה. ה'שפת אמת' מביא מדרש מעניין (תנחומא במדבר ב'). מגיע הנשיא, המלך, למדינה אחר מדינה ואנשים בורחים ממנו, מנסים להתחמק ודווקא כשהוא מגיע למדינה פשוטה, אולי קצת נחשלת ('הרוסה' בלשון המדרש) התחילו לשבח את המלך ושם הוא בנה את מקום מושבו.

מתוך זה שה'שפת אמת' ממשיך ומדבר על נבראים שמרגישים חוסר בעצמם ועל כך שבאופן טבעי אדם בעל בחירה מתקשה לראות את חסרונותיו, אני מבין שהוא מדבר על ההכנה לקבלה. המצב המדברי הוא יצירת מקום. יצירת חלל פנוי. אני מאפשר לעצמי לראות בעצמי מקום 'חרב', להיות מדבר. ואני מוכן לקבל את המלך. ראיית המלך המפואר והמושלם בוודאי מדגישה את מצבי שלי העלוב. לכן, בני המדינות המלאים בעצמם בורחים מהמלך, הם לא רוצים לפגוש במלך, כדי לא לפגוש את החסרונות שלהם, את עצמם. הם לא רוצים להשתנות.

אנשי ה'מדבר' מוכנים לקבל, מוכנים לפתוח. הם מצפים למלך. הם לא מלאים בעצמם, הם גם לא מיואשים ממצבם. הם מקבלים את הביקורת בשמחה. הם מקבלים את התורה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בהר - בחוקותיי תשפ"ג

 בס"ד

מול מי אנחנו נלחמים?

עוד סבב לחימה, שוב הקפצה לדרום, נפגש עם אותם אנשים, כבר לא זוכר את שמות המבצעים ואיפה פגשתי כל אחד. מתי היינו יחד באשדוד? בעלומים? בשדרות? מציץ מדי פעם בטלוויזיה, גם מה ששומעים שם יכול היה להילקח מכל תכנית ב-15 שנה האחרונות. ולי מציקה השאלה. מול מי אנחנו נלחמים?

ברמה המבצעית זה פעם חמאס, פעם ג'יהאד איסלמי, לבנון, סוריה ופעם כולם ביחד (ותמיד זו גם אירן). ברמה המוסרית, ההפרדות האלה גורמות לנו נזק. גם כי אנחנו לא מגדירים אויב, אלא, "פעילים" מסוגים שונים ומורידים אחריות מהגורם השולט בשטח ואחראי על מה שקורה בו (כמו שכתוב בהבנות קודמות שלא שוות את הנייר עליהן נכתבו) וגם בהיבט של האחריות על השבויים, הנעדרים והגופות של אזרחים וחיילים שנמצאים בידי האויב. האויב (שלכאורה לא ירה הפעם, למרות שברצונו יכול להפסיק את הירי) שמחזיק בחיילי צה"ל קיבל, מקבל ויקבל את האפשרות מהמדינה לשקט ופרנסה. בהקשר הזה, חובה לראות את אחד הראיונות עם בני משפחתו של הדר גולדין (הנה אחד של האח).

ברמה העמוקה, אני חושב שאת רוב המלחמה, אנחנו נלחמים מול עצמנו. לא רק בהיבט של שמאל - ימים, דתיים - חילוניים וכד', אלא, עמוק בפנים, אצל כל אחד, זרמים שקשורים לתרבות כללית, לשינויים עולמיים ולאויבים שלא מפסיקים לערער על הלגיטימיות שלנו, כל אלו מחלחלים לתבניות המחשבה שלנו על מוסר מלחמה, על מוסר בכלל ועל זכות הקיום הלגיטימית שלנו (הרב שרקי תמיד אומר שהיהודים הם היחידים שמפקפקים בלגיטימיות הקיום שלהם ובזכות שלהם לחיות באדמתם).

אני מציע לכבות טלוויזיה ורדיו (טוב, נו, להוריד מינון…). הם משעבדים. ולפתוח את השאלות האלה. החל מהשאלה הגדולה שעלתה הרבה במאבק על הגולן ובהתנתקות - "מה שווה הארץ ('חתיכת אדמה') מול סיכון של חיי אדם?" וכל השאלות העוסקות במלחמה, סיכון חיילים, פגיעה ב'לא מעורבים' ועוד. הכל יחזיר אותנו לשאלות ולמחשבות הבסיס של מוסר, זכות קיום, תפקיד העם היהודי…

זום אין. על עצמי. למה אני משועבד? ממה אני רוצה להשתחרר? מאיפה אני שואב את מה שאני מאמין בו. את עקרונות המוסר שלי. את דרך החיים היום יומית שלי. את הכוחות שלי. בשני מעגלי השאלות האלו, הלאומי והאישי, נצטרך לעמוד מול מראה. זה לא תמיד פשוט, זה יכול לערער. אבל, האלטרנטיבה היא להסתכל דרך מראות מעוותות שמישהו אחר שם לנו מול העיניים. אין (כמעט) איך להתחמק מהבירור הזה, השאלה עד כמה המראה תהיה נקייה, כמה אקח אחריות על התהליך שאני אעבור (לעשות אותו, למצוא את האנשים שיעזרו לי לראות את עצמי), או כמה אתן לאחרים, לא אלה שבחרתי, לעצב בעבורי את העולם הפנימי שלי ואת תפיסות העולם המוסריות והערכיות שלי. רמז, כשמישהו כזה משפיע עלי, זה בדרך כלל לא לטובתי…

ב"ה בהר בחוקותי בפסוק כי לי בנ"י [בני ישראל] עבדים עבדי הם. הלשון כפול. ולי בנ"י עבדים הוא מצד בחירת ה' בנ"י. עבדי הם מצד בחירת בנ"י לקבל עליהם עול מלכותו ית'. כמ"ש ה' האמרת וה' האמירך כו'. וכפי מה שמקבלין להיות עבדי ה' כך מתקיים סוף הפסוק לא ימכרו ממכרת עבד. וז"ש במשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות כנ"ל [שפת אמת, בהר - בחוקותי, תרל"ו]:

מדגים לנו ה'שפת אמת' עד כמה גדולה הבחירה החופשית ביהדות. נתון - הקב"ה בחר בנו.  פעם ראשונה - 'כי לי בני ישראל עבדים'. נקודת פתיחה. כפה עליהם הר כגיגית. מצב של אין ברירה. פעם שנייה - 'עבדי הם', מפרש ה'שפת אמת', כאילו מבקש מאיתנו הקב"ה, בבקשה, קבלו עליכם מלכותי. לא אוכל לעשות את זה בשבילכם. זו הבחירה החופשית, זה המקום לאדם לקחת אחריות על חייו, להחליט על פי מה הוא קובע את סולם הערכים שלו, לְמה הוא בוחר להשתעבד (אוקסימורון מרכזי ביהדות..:).

פעם שלישית - 'לא ימכרו ממכרת עבד'. אחרי שתסדר את עולם הערכים שלך, תבחר להיות מחויב לאמת, אז, תהיה חסין מעבדות להשפעות מבחוץ. לא תמכר בניגוד לרצונך להיות עבד. לעמים אחרים, למחשבות אחרות, ליצרים. בחירה מחדש. כל יום. ולהחליט - למה אני רוצה להיות משועבד.

שבת שלום,

איתן

אמור תשפ"ג

 בס"ד

הַיּוֹם (שׁוּב) צִיַּרְתִּי לֵב.

בַּפַּעַם הָאֶלֶף.

אוֹ יוֹתֵר.

עֶשְׂרוֹת שָׁנִים שֶׁאֲנִי מְצַיֵּר אֶת הַלֵּב

הַזֶּה.

עוֹד לֹא סִיַּמְתִּי לִבְנוֹת חֲדָרִים,

לְהַעֲלוֹת עַל גַּבָּם עוֹד וְעֹד עֲלִיּוֹת,

אֲרֻבּוֹת עוֹרְקִים שֶׁיִּזְרְקוּ -

דָּם. חָדָשׁ. יָשָׁן.

לִפְעָמִים קָשֶׁה לִי,

לְצַיֵּר,

בְּאֶצְבָּעוֹת,

נִשְׁחָקוֹת מִבְּדָל שֶׁל גִּיר (זֶה הָאַחֲרוֹן?).

רוֹצֶה עוֹד מֵהָאָדֹם הָאָדֹם.

לֹא לְהַפְסִיק,

לִפְעֹם.

וכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י. כי בנ"י הם כלים לקבל הקדושה. והנה מי שמוסר נפשו בפועל ממש נעשה גופו קדוש. וכמו כן יש בבחינה דיבור ומחשבה. כדאיתא בספרים מי שחושב תמיד למסור נפשו לה' מתקדשין מחשבותיו. וכמו כן בדיבור כשאומרין ה' אחד ואהבת כו' בכל נפשך זוכין לקדושת הדיבור. וגם בחינת הנ"ל הם כהן לוי ישראל. והכהן נתקדש גם בעובדא ולויים בשיר וישראל במחשבה [שפת אמת, אמור, תרנ"ד]:

'מי שמוסר נפשו בפועל…' אין אדם העומד במחיצתו.

אבל, ממשיך ה'שפת אמת', יש עוד בחינות בהם אפשר להיות כלי לקבל קדושה, לעשות את הדבר הכי גדול שיכול האדם לעשות ולתת מקום לאלוהים להתהלך בתוכנו. מעשה, דיבור ומחשבה. המחשבה על אחדות ה', שהיא גם המחשבה שלכל מעשה שלי יש לו ערך בתוך האחדות הזאת, שאין שום דבר נפרד, ושיהיה היום - יומי והרוטיני ביותר. המחשבה מובילה לדיבור, תחילת ההוצאה לפועל של המחשבה. תחילת השפעתה על הסביבה. מחשבה מובילה לדיבור המוביל למעשה.

'הוא היה אומר' נכתב בפרקי אבות על אותם שחשבו, דיברו ועשו את מי שהם, עד שהם עצמם היה מה שהם אמרו, עד שמה שהם עשו שידר את מי ומה שהם. אז אולי, דווקא, להיות קצת רוטיני, קצת צפוי אפילו (כמובן לא אטום), מעביר את מי שאתה בצורה הכי אותנטית. ואולי, אם אתה מצליח לחשוב ולהתפתח, גם הדיבור והעשייה שנראים, לכאורה, אותו הדבר, מזרימים בך, בהם, דם חדש.

שבת שלום,

איתן.

אחרי מות - קדושים תשפ"ג

 בס"ד

יש סיפורי נפילה וגבורה המעוררים תחושות של התעלות גדולה במקביל לעצב שמוחץ את הלב. ממלאים יראה והוד אל מול פעולות ההקרבה הנשגבות, אל מול ה'פשטות' של הנפש, בה אדם נתן את הכל. ויש את סיפורי החיים שלפני הנפילה. איזה ילד היה, איזו נערה, אישה, איך היה כְּאַב, כְּבָּעל. בני שמונה עשרה מלאי חיים, קריירה צבאית של הקרבה יום יומית, אנשי משפחה שמילאו את עולמם ועולם יקיריהם. כמה הספיקו הצעירים בחייהם הקצרים. איך נגעו בכל כך הרבה אנשים, איך עסקו בתחומים רבים אנשי המילואים והקבע. וגם, כמה סבלו, לחמו לחיות, יום אחרי יום, במשך שנים, מתמודדים אל מול נפשם, אותם שהמלחמה, שהמראות והריחות לא עזבו אותם, עד שלא יכלו עוד. 

"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת, ז', ב').

העיסוק עם המוות, הוא לא לשם המוות עצמו, אלא, כדי ללמוד על החיים. ואני משתדל ללמוד. מידות, עבודה, רוחב של הנפש, בין אדם לחברו… ועד כמה שהזמן יקר. כמה צריך להספיק. כמה צריך להתמלא ולמלא. הרעיון שלי הוא לחיות ב'חוסר הֶסְפֵּק מְסַפֵּק' (מונח שהמצאתי כרגע 🙂). אני אף פעם לא מספיק הכל, תמיד יש עוד מה לעשות, תמיד 'אם רק היה לי עוד קצת זמן', להשלים עוד מחשבה, עוד רעיון, עוד לימוד, עוד לעשות, עוד… חוסר הספק מדרבן, לא כזה מהסוג המשתק. לא בתחושה של עוד רגע ואני טובע במשימות לא נגמרות. רודף אחרי הזנב, מכבה שריפות, משימות של שגרה, אין זמן לחשוב על חזון.

זה דורש לימוד. זה מתחיל, אני חושב, בתיקון פנימי. בהתבוננות החוצה ובהתבוננות פנימה. מי אני רוצה להיות, מה אני רוצה להיות, איך נכון לפעול בעולם. לא להיות אדיש למציאות, לאנשים, לרעיונות, לא להיות אליה ציני (צריך למצוא גם מונח לציניות מדויקת…). ימי הזיכרון, החגים, אירועים מיוחדים, מפגשי שיח וחינוך, כל אלו יכולים להיות כמעין 'סטרטר' לתהליך הזה בו אדם צריך לקחת אחריות על עצמו. לקחת אחריות על עצמי, כי יש לי אחריות על העולם.

במשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וא"ל עכשיו אימתי. פי' מו"ז ז"ל ידוע. וי"ל עוד כי ידוע שיש ג' (3) בחינות: עולם, שנה, נפש. שהוא ענין נפש האדם. וכלל הבריאה. והזמן. והכל תלוי בתיקון נפש האדם [*שעי"ז] הכל מתוקנים. וז"ש אם אין אני לי לתקן נפשי. וכשאני לעצמי כו' כי לא די בזה וצריך (גם) הוא לתקן [*גם] כל הבריאה. וגם הזמן ניתקן ע"י. לכן אם לא עכשיו אימתי כי גם שעה זו צריך לתקן והיא עוברת. לכן כשיחשוב האדם שכל ג' הדברים האלו הם תלוין בו לא יתרשל בעבודת הבורא כנ"ל [שפת אמת, אחרי מות, תרל"ה]:

שלוש בחינות במציאות, הופעות שונות. עולם (המקום הפיזי), שנה (הזמן), נפש (האדם). אלו יכולות להיות הופעות שונות של קדושה, של תיקונים שונים ועוד. על פי הפיזיקה הזמן הופיע עם המקום. כל עוד אין חומר שעובר שינוי, אין מציאות של זמן. נפש האדם הגיעה משהו כמו 14.5 מיליארד שנה אחריהם. רק היא (במתנת הקב"ה) יכולה לתקן אותם, רק היא יכולה לתת בהם קדושה (הקשר הבלתי אמצעי אל הבורא). האדם, הקטן, יכול לשנות את המציאות הפיזית, יכול אפילו לשחק עם הזמן. בני אדם הרגישו, עוד לפני איינשטיין, שהזמן הוא יחסי, פעמים עובר מהר יותר, פעמים לאט. לפעמים הוא אוורירי, חולף, לא זוכרים מה היה בו, לפעמים דחוס, עמוס, מלא וממלא.

אז, אומרת המשנה ב'אבות', על פי פירוש ה'שפת אמת', אם אין "אני" לי - מי לי. אם לא תתחיל בתיקון הפנימי, שום דבר לא יזוז. וכשאני (רק) לעצמי, חי בבועה של דאגה לצרכים הטבעיים שלי, אז מה אני (שווה. למה נבראתי). ואם לא עכשיו, אם לא אדחוס, אנצל ואקדש את זמן לתיקון העולם, הזמן והנפש שלי ושל האדם סביבי, אז אימתי כן? זמנך עבר ונשארת ריק…

מסיים ה'שפת אמת', לכן כשיחשוב האדם (כבר הנחייה לא פשוטה) שכל ג' הדברים האלו הם תלוין בו (ממש בכל אחד, לפי כוחו ויכולתו שלו) לא יתרשל בעבודת הבורא כנ"ל…

שבת שלום,

איתן.

תזריע - מצורע - ר"ח אייר תשפ"ג

 בס"ד

השבת שלפני הימים הקדושים. אל ימי החג מהתורה והחגים שתקנו חכמים בדורות הקודמים, זכינו להיות בדור בו התחדשו לנו ימים קדושים. ימים של זיכרון, גבורה, גאולה, תשועה וקדושה. אין, בתחושה שלי, ימים קדושים ומרוממים מאלו. לא להאמין, אבל, אנחנו ממש חיים בדור הזה. מכירים באופן אישי ניצולי שואה, אנשים שנלחמו במערכות ישראל וגם כאלו שמסרו את נפשם. מדור ההשמדה למעצמת הייטק. אנחנו זוכים לחיות, גם את רגעי חיינו הפשוטים, במדינה יהודית עצמאית ועוצמתית וזוכים גם ממש, באופן אישי, להשתתף בהגנה עלייה ובבנייתה. גם אני בניתי בית, נטעתי עץ ושביל בארץ ישראל.

הפעם, כך נדמה וכך משודר, אלו הולכים להיות ימי הקדושה הקשים ביותר מאז הווסדם. מחלוקות פנימיות משתוללות וכאילו מבקשות לקרוע את הממלכה. 'ישראל ויהודה'. דיבורים על היסטוריה שעלולה לחזור שוב על עצמה, פירוד, מלחמה, גלות. 

היהודי נע תמיד בין הבטחה לציווי. בין חזון למציאות. בין החובה לפעול ובין הזכות להרים עיניים למעלה ולשחרר אחריות. אנחנו מובטחים שלא יהיה חורבן שלישי, אנחנו מוכרחים למנוע אותו בעצמנו. יש הרבה מה לעשות. לדבר, לבנות, לצעוק, להלחם, לנחם, ללמוד, ללמד, לשמור. לעשות. לעשות. כל הפעולות האלו, אני חושב, מתנקזות אל מול משימת הזהות. העולם מבלבל. מצד אחד נראה שהפרדיגמה השולטת בו (בטח במערב) היא טשטוש זהויות וגבולות. עמים, מדינות, קבוצות, מגדרים. מצד שני, השטח מדבר שבטיות, עדתיות, קבוצות ותתי קבוצות. ואצלנו, השיח הוא עדתי ודתי אל מול לאומי. מדינה יהודית ו- ישראלית / דמוקרטית או שצריך לבחור ביניהם. שיח של זהות.

יש מבולבלים. ויש את אלו שמבינים. שיודעים את עוצמת המסר היהודי גם בניהול המדינה ולכן, משתדלים בכל כוחם, להעצים ולהדגיש את המחלוקת. משתדלים, ככל יכולתם, להציג את היהדות כדת גלותית וכדרך חיים פרטית ולתקוע טריז מפריד בינה לבין מה שמוצג כישראל דמוקרטית - ליברלית - חופשית. הם נמצאים בשני הקצוות. הקצה שחושב שהקמנו פה מדינה אירופאית בלב המזרח התיכון החם והקצה שחושב שהקמנו פה ישיבה בגטו שבין הירדן לים.

גם אנחנו צריכים להיות אלו שמבינים. לא להתבלבל. היהדות אינה דת. היהדות היא לאום שהתגבש לצורך ייעוד אוניברסלי. את הייעוד הזה הוא יכול להשלים רק מארץ ישראל. לכן 'בארץ ישראל קם העם היהודי… היא מדינת ישראל!' אין משהו אחר שיכול להחזיק אותנו באזור הזה. מבלי זהות מוצקה, שאלת הסבל שלנו ו'הכיבוש' שגורם סבל לעם אחר, יפוררו אותנו מבפנים. אי אפשר להפריד בין התמזגות הזהות של יעקב שממית עצמו באוהלה של תורה, לעשיו הצייד שמוסר עצמו להגנה, שיוצא לצוד צייד להביא פרנסה וברכה, התמזגות שעשתה אותנו בני ישראל. לא נכון, לא יהודי ולא ישראלי לקחת רק צד אחד מהזהות הזאת. מכאן, הכל פרטים. גדולים, חשובים, קשים לגישור, יש על מה לריב, אבל פרטים המונחים על דרך שיש בה צדק, צדקה ומוסר.

ואא"ז מו"ר זצלה"ה אמר על המדרש אשא דעי למרחוק כו' וירא כו' המקום מרחוק כו'. שהיה נסתר ממנו ואח"כ שעמד בנסיון נתן שבח ע"ז [על זה] שראה שהי' רק לטובה כדי לגלות הקדושה גם בתוך הריחוק כו'. וזכה עי"ז [על ידי זה] להיות נקודה טמונה בכל איש ישראל שישאר תמיד וע"ז [ועל זה] מברכין מגן אברהם ע"ש [עיין שם]. וז"ש [וזה שכתוב] אחור וקדם צרתני שיהי' בכח האדם למצוא בחי' קדם ממחשבה הקדומה ע"י בחי' הריחוק בעוה"ז שהוא בחי' אחור כנ"ל [שפת אמת, תזריע - מצורע, ר"ח אייר, תרל"א]:

'שועלים מהלכים בין הריסות בית המקדש?' אהה, זה נכתב שנים קודם. הכל מתממש. אחד לאחד. חבלי המשיח המתוארים במקרא, בתלמוד ובחז"ל קמים ומתממשים לנגד עינינו. הנבואות ברורות והן קשות. אמוראים גדולים העדיפו את עולם התורה הגלותי ולא לחיות בתקופה שקורעת את הגוף והנפש. והיו כאלו שקיוו. שהתפללו לזכות לחיות בדור הזה. הנשמות שלנו זכו.  

ויש לנו בחירה איך לחיות. כמו רבי עקיבא השוחק [שמחה של אופטימיות, לא צחוק], או כמו חבריו הבוכים. האם לראות בתהליך החילונות, הכפירה, הנהירה אחרי תרבות המערב והאינדבידואליזם שחלקו משחית, תהליכים של ריחוק, של טומאה, או, לגלות, כמו שעשה הרב קוק בעקבות אברהם אבינו ורבי עקיבא את הקדושה בריחוק הזה. חתימת ברכת האבות היא דווקא באברהם. מסביר ה'שפת אמת' כי זה בזכות היכולת שלו לראות את המקום (שם ה') גם מרחוק. לא פשוט להאמין בקושי שיש 'מקום' מאחוריו, אבל, גם לא פשוט להכיר בכך שגם שאחרי שהכל הסתדר לטובה, גם פה, מי שעומד מאחורי הדברים הוא ה'מקום'.

קדושה היא מערכת היחסים הבלתי אמצעית בין הבורא לאדם. נקודת השקה. הדרכים אליה מגוונות. אנחנו בדור שחיים טבעיים בארץ ישראל יכולים להביא כל אדם לקדושה. מי שמוכן למסור את נפשו על עם ישראל וארץ ישראל, מגלה באופן הכי פשוט את הקשר הזה. מערכת יחסים של אהבה והקרבה. יש ציווי, אני קם ועושה. מי שמסר את נפשו, הוכיח את קדושת העם כולו, את קדושתו שלו.

שבת שלום,

איתן.

שמיני תשפ"ג

 בס"ד

אנחנו רוצים שהם יביעו את עצמם, ייזמו, יתחברו לאמת הפנימית שלהם, יביאו לידי ביטוי את הכישורים והיכולות המיוחדות שלהם וגם שיעשו כבר מה שאומרים להם. שיעמדו בזמנים. בהתחייבויות, במשימות, בחוקים ובכללים. אנחנו משדרים את השדר הכפול הזה, לפעמים בלי לשים לב, לפעמים אנחנו מודעים לפער הזה וחיים איתו בצורה כזאת או אחרת. נותנים לעצמנו סיבות מסיבות שונות, חלקן מרגיעות אותנו, חלקן פחות. אנחנו משדרים את המסר הכפול הזה, כי אנחנו חיים אותו בעצמנו.

אנחנו יודעים עד כמה הגבולות חשובים. שיעורים ראשונים בהורות, בהוראה, בחברה. לייצר גבול פנימי, היכרות עם עצמי, שמירה על עצמי, יכולות, מאוויים, מסוגלות… גבול חיצוני שמאפשר לחיות יחד. גבול ביני לבין האחר, גם הוא עוזר לי לשמור על עצמי. בגבול יש גם משהו שמאפשר חופש, לדעת מה בתחום אחריותי, מה שייך למישהו אחר, מאפשר להניח לדברים שמחוץ לגבול שלי. יש בזה משהו מרגיע. אז כן, זה חשוב לנו כחברה, בכיתה, בבית, אבל לא פחות חשוב לפרט. לתלמיד. לילד (לקחתי רעיונות מהאתר "מקום", שם העניין הוא פגיעות מיניות, אבל נראה לי שהעקרונות מתאימים גם באופן כללי).

אנחנו יודעים עד כמה הגבולות, במיוחד אלו שמושמים בחברה, כשמם כן הם, מגבילים. טשטוש אינטיליגנציות, רצונות, יכולות. התנגשות של תהליכים נפשיים עם המציאות שמציבה דרישות לא מותאמות למקום הנפשי, הרגשי ואפילו הפיזי של פרטים בחברה. רובנו נכנסנו למסגרות שמחוץ למשפחה בגיל 3 חודשים (לזו המשפחתית מגיל 0) ונצא מהם לגמרי כנראה רק בסוף החיים. נכנסים למסגרות, בונים אותן בעצמנו. לכל מסגרת הגבולות שלה (גם הם ב'צבעים' שונים. גבולות אדומים / ורודים / לבנים, כמו ששמעתי מיועצת ארגונית), החוקים שלה.

כתמיד, לא באתי לחדש או להציע פתרון קסם, אלא, מוּדעוּת. וגם, לדבר על מה שמעסיק אותי.. אני חושב שראוי שכל מסגרת תעסוק שוב ושוב, על אף שזה נראה כאילו הנושא נטחן מכל כיוון, בשאלת הגבולות אל מול צרכי הפרט. לדעתי, הכיוון צריך להיות גבולות חזקים ששומרים על המסגרת ('אדומים') ונותנים סדר וביטחון אישי ובתוך המסגרת הזאת, לחשוב ולהמציא כל הזמן מנגנונים של גבולות גמישים ומשתנים, שרואים את הפרט. נוסף על זה, לשחרר, ככל שניתן את ההסללה המחשבתית, לעזור ליצור כלים לתוכן שיבוא. מאחר וכל אחד ייצור כלי קצת אחר, גם התפיסה וההבנה יהיו אחרים ומותאמים יותר וראוי שלא נפחד מזה. לפעמים נדמה לנו שככה אנחנו מבלבלים אותם, אבל, האמת, לדעתי, שחסרה לנו אמונה…

בשם אמו"ז ז"ל ע"פ אשר לא צוה אותם. ללמוד כי העיקר כח כל מעשה האדם מצד ציווי ה'. כי כל שכל אדם בטל לכח זה. והנה נדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועשו לשם שמים רק שהיה חסר הציווי. ויש ללמוד קו"ח [קל וחומר] מדה טובה מרובה א"כ [אם כן] מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצויה. הרי זה הכח מצד פקודת ה'. כמאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו. כח ציווי זו חשוב מן הכל. וי"ל מ"ש [ויש לומר מה שכתוב] שתויי יין נכנסו כי השגת הטעמים נקרא יין יינה של תורה. אעפ"כ צריך להיות רק בפקודת המלך. ולאשר השגתם גבר להם לעשות גם אשר לא צוה ה' נק' שתויי יין נכנסו. ועפי"ז נפרש טובים דודיך מיין. כלומר התדבקות והתקרבות ה' אשר קרבנו אליו טובים מכל השגת שכל האדם [שפת אמת, שמיני, תרל"ו]:

קריאה ראשונית של ה'שפת אמת' הזה, נתנה לי רושם של גבולות חזקים. אדומים. אנחנו חיים בציווי מתמיד. ובני אהרון שחרגו מהציווי הזה, אחת דתם להמית. גם אם לא יודעים את טעמו של הציווי, יש לציית לו באופן מוחלט. בהמשך, כך אני מבין, כבר יש ריכוך. יש עניין להבין את הטעמים של הציווי, על אף הסכנה בפריצת הגבולות, בשתיית היין הטוב הזה של ההבנה. 

'אם כבנים, אם כעבדים'. הזוהר לפרשת 'בהר' מביא את ההבדל העקרוני. הבן יכול, רשאי ואפילו מחויב לעיין בגנזי אביו, להבין את דרכו, להבין את מצוותיו, לעומת העבד שאינו רשאי ועליו לציית ציות מוחלט לאדונו. אז קודם בחינת בנים. בוודאי בדור הגאולה. לא לחינם בא הסימן שאלה הגדול שנקרא 'חילונות'. כבר לא רוצים להיות עבדים. רוצים להיות בנים. ואם אין תחושה של בנים, אז כבר לא מגיעים אפילו לליל הסדר (אותו בן חמישי שאליהו מוצא מחוץ לבית ותפקידו, ולא פחות תפקידנו, להחזיר הביתה - והשיב לב אבות על בנים, דווקא בנים, גם אלו שיצאו).

ה'שפת אמת' מביא את הנוסח של ברכת המצוות. 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו'. הקדושה, כך נראה לי פירושו, היא הציווי. ועלה לי בראש משהו קצת אחר. לכאורה יש כאן כפילות 'במצוותיו וציוונו', אפשר אולי היה לומר 'אשר קדשנו במצוותיו להדליק נר חנוכה', למה להוסיף 'וציוונו'? ואולי, אפשר לומר שהקב"ה 'קידשנו במצוותיו', נתן לנו יכולת להתקדש במצוותיו, על ידי שנבין אותן, נעמיק בהן, נמצא בהן את הקדושה, דרך כלי הרגש והשכל שלנו, גם האנושיים הכלליים וגם איך כל מצווה פוגשת כל אחד ואחד. ואם לא הבנו, לא התחברנו, לא הצלחנו להתקדש, עדיין קיים 'וציוונו', עדיין צריך לשמור על ציווי המלך, על הגבולות.

שבת שלום,

איתן.

שבת חול המועד פסח תשפ"ג

 בס"ד

לא מעט אנשים חשבו, אמרו וכתבו בציניות (או, לפחות, בחצי ציניות) שמה שנדרש בעת הזאת הוא ביטוח צד ג'. אויב מבחוץ. איום קיומי שמפורר מחלוקות (או לפחות דוחה אותם עד הרגיעה הבאה). אז הנה, קיבלנו. בזמן כתיבת  שורות אלו, העימות המתקרב עדיין בעצימות נמוכה, אבל, כל רגע הכל יכול לקרות ולהתלקח למימדים שלא ניתן לשער מראש… אם כי, הפעם, אני חושב, שגם הלכידות האוטומטית המוכרת בזמן מתקפות מבחוץ, תצטרך לעמוד למבחן. לכידות אל מול האויב מאפשרת אורך רוח ו'נשימה' ארוכה יותר במהלכים מלחמתיים. אני חושב שמה שנפגע הפעם אלו התנאים שכבר הונחו מראש ללכידות הזאת באופן כללי ולגיטימציה לממשלה נבחרת באופן כללי.

כל אדם, ברמה כזאת או אחרת, מבקש אישור מהסביבה. מבקש לגיטימציה למעשיו. בקצה האחד של הסקאלה אנשים נידפים ברוח, חוששים מכל מבט או תגובה, מחפשים לגיטימציה לעצם קיומם. בקצה השני נמצאים בעלי עור הפיל (או חסרי הרגש). בטוחים כל כך, נראים חסינים כל כך, לא עוברת אליהם פנימה (כמעט) שום ביקורת. בכל החלטה שאנחנו מקבלים בחיים יש מימד של השפעה שקשור למיקום שלנו על הרצף הזה באותה השעה. המודעות לרצף הזה חשובה. המודעות לחלק הזה חשובה. 

 

לתת מקום. לגיטימציה. אישור. להתעניין. באמת. זו אולי המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת. הקשבה. מילים בודדות. מעשים קטנים. משנים, כך נראה לי, גם מציאות מורכבת, במיוחד מאחר ומצוקה באה הרבה פעמים, מתוך ערעור של המקום שלי, הלגיטימיות שלי. זה לא טיפול של 'זבנג וגמרנו', זה סם חיים שיש לתת בקביעות, לקבל בקביעות. מחייה זוגיות, מצמיח ילדים, תלמידים, חברים. קשה לתאר במילים. יש משהו שמשתחרר בגוף, מזדקף, ברק בעיניים ומן אנחת רווחה כזאת. אפשר, גם עם הקושי להמשיך הלאה.

בינתיים שָקֶט. שֶקֶט יחסי. יש בו גם אכזריות בשקט הזה, כלפי אלו שהותקפו, לצערנו הרב גם אלו שנרצחו. התיק למילואים מוכן, אבל נראה שלפחות את השבת נמשיך לעשות בבית. ושוב, נפנה פנימה את המבט. האם עכשיו, שכמעט כל אחד מהמחנות הרגיש באיזה שהוא מקום נקודה של שבר, האם נוכל להזדהות? האם נוכל לתת לאחר, עם הויכוח, מקום.

צא ולמד מה ביקש לבן כו' פרעה לא גזר כו'. בא לפרש כי גלות מצרים היה רק לטובה. כי לבן ביקש לעקור הכל. והיה העצה ע"י ירידתנו למצרים. כי בפרעה הי' הגלות מה שבנ"י היו תחת ידו. וזה שכתוב שגזר רק על הזכרים כי פי' זכר המשפיע אשר לו הכח. וע"ז גזר פרעה שיהיו בנ"י בחי' נקיבה שאין להם השליטה והכח. אבל לא לעקור הכל. כי בנ"י היו רק בגלות תחת ידו. אבל לבן ביקש לעקור הכל. וע"י שירדו אבותינו למצרים וזכו לצאת משם עי"ז נדחית מחשבת לבן. וז"ש ארמי אובד כו' וירד מצרימה שעל ידי לבן נצרך לירידת מצרים כנ"ל: [שפת אמת, פסח, תרל"א]:

לבן ביקש להשמיד את הכל. אין מקום לזרע יעקב. מהרגע שיעקב בחר לעזוב את חרן ולא להטמע שם. לבן חושב שמבחינתו לא יהיה לרעיון ההתבוללות שלו, או הקוסמופוליטיות שלו מקום, אם משפחת יעקב תשוב לארץ כנען, לציונות. או הם או אנחנו.

את המתח הזה שברה גלות מצרים. נעשה שם בירור של זהות. בירור כואב שמתוכו מתברר התפקיד של עם ישראל. פרעה רצה שהמצריות תהיה הזהות השלטת ולבלוע לתוכה את ה'נקביות' הישראלית, את הסגולה. מתוך היציאה משעבודו התגלה כי המטרה של בני ישראל היא להיות בבחינת 'זכר'. השפעה על כלל האומות, לתת להם מקום. זה כבר לא 'הכל או כלום', 'או אנחנו או הם'. המטרה של יציאת מצרים הייתה… יציאת מצרים. שהמצרים ייצאו מתוך העולם הדטרמיניסטי - טבעי - אלילי שלהם. שייצאו אחרי בני ישראל. זה לא קרה. בינתיים. אנחנו עסוקים בזה 3,000 שנה והקמת המדינה היא דחיפה גדולה בכיוון.

דווקא מתוך הבנה כזאת, אפשר לראות איך יש מקום לשתי התפיסות הכאילו מנוגדות היום בעם. הלאומית והאוניברסלית, על כל ההשפעות הנלוות בתחומים המדיניים - חברתיים - כלכליים. יש מקום גדול ללאומיות, ל'פרסונליות' של העם, כי, מתוך זה, אנחנו רוצים להשפיע על המרחב הכללי. הן זה שבתוך גבולות המדינה והן זה שמחוצה להם.

ב'מסע המחנות' של הרב קוק הוא מדבר על הכוחות המנוגדים האלה, יוצא נגד ההגדרות הדיכוטומיות, נותן מקום לכולם, ומסיים במשפטים הבאים:

נתודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי. נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה נושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קדשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המית נפש "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

("היסוד" גליון ס', כ"ו אלול תרצ"ג)

שבת שלום ומועדים לשמחה,

איתן.