צו ופורים תשפ"ב

 בס"ד

פורים. חג השמחה האולטימטיבי. לכאורה. אם השמחה הזאת כל כך ברורה וטבעית, מדוע צריך להנחות אותנו, לצוות אותנו להרבות בשמחה משנכנס אדר? "אין צו אלא, לשון זירוז" אומר רש"י על המילה הראשונה בפרשה. יש מקומות שבהם צריך לצוות, לזרז, אחרת זה לא יקרה. את הציווי על קרבן עולה צריך לזרז, מאחר וזה קרבן שיש בו "חסרון כיס", הקרבן כולו נשרף ואין לך חלק אכילה בו. אם כן, כנראה, שיש בפורים מימד גדול של עצבות. לכן, מזרזים אותנו, מצווים עלינו לשמוח. אתה לא יכול? שים מסכה, שתה אלכוהול, עד שלא תבין, עד שתשמח.

ברמה ההיסטורית - לאומית מדובר על הצלה נפלאה של הרגע האחרון, אבל, שהשאירה אותנו עבדים בגלות, מחויבים מאי פעם למלכותו של מלך רשע (בין אם חכם ובין אם טיפש). לכן, לא אומרים הלל בפורים. לכן, חגיגת פורים בזמנינו, נראית לי שלמה יותר. גם ברמה האישית, לא תמיד קל להתנתק מהצרות ומהבעיות של החיים בשגרה, רק בגלל שעכשיו אתה אמור לשמוח. היו לי בעיות לפני החג, הם ימשיכו אחרי החג, אז על מה השמחה?

השנה, שוב, בעיירת הפרזים הקטנה שלנו, התעצב(נ)תי מאוד. קריאת מגילה לנשים על ידי נשים. מה שבציבור שלנו ברוב חלקי הארץ כבר נהיה כל כך פשוט, אצלנו, רוחות מלחמה. אישית. לוחצת. מרסקת. בפורים הזה, למרות הציווי, לא שמחתי. לא אכתוב את הפרטים, אלא, את המחשבות. אני רואה את עצמי נלחם, יום יום, בהיבטים הפריפריאליים המנמיכים את הנוער שלנו. בבית ובאולפנה. תפיסות עולם מיושנות ורדודות, חוסר מוטיבציה, שאיפות נמוכות ובעיקר הנטייה ללכת בעיניים עצומות אחרי אנשים או מחשבות לא מבוססות ולא להפעיל את המתנה הגדולה שקיבלנו מהקב"ה - השכל שלנו. בפורים הזה, הרגשתי את אחד ההפסדים הצורבים בקרב הזה.

כבר כשבע שנים אני לומד ומשתדל ללכת וללמד את תורתו של הרב אורי שרקי. לא מעט פעמים בשיעורים שלו הוא מדבר על ההסתגרות שלנו בעיירות פרזים קטנות, סגורות והומוגניות. שמעתי אותו, והדחקתי. נולדתי וגדלתי באחת כזאת. חזרתי אליה כדי לגדל בה את הילדים. באחורי ראשי ספרתי את המחירים לצד היתרונות. הפורים הזה עזר לי לחשוף עוד יותר, את מה שנמצא מאחורי המסכה. לאן יוליך אותי הציווי של הלב אחרי החג הזה? ימים יגידו..

מוקפין נראה שחשובין יותר. כי עיר המוקפת חומה בעת מלחמת יהושע. הי' תחת קליפה יתירה ממלכי כנען. וזה סימן שיש בה קדושה יתירה. לכן כשנכבשה הארץ הי' בעיר המוקפת חומה קדושה יתירה. כדאיתא עשר קדושות הן. ולכן כיון שניצולו היהודים המוקפין ולא נתעורר קליפת העיר ע"י המן וסייעתו הוא שמחה יתירה [שפת אמת, פורים, תרל"ה]:

 

בערים המוקפות חומה הקליפה קשה יותר. עבה יותר. סכנות מכל עבר. תרבות הגויים היא לא משהו שרואים רק בסרטים, היא נוכחת. הקליפה הזאת גרמה ליהודים רבים לעזוב את הערים ולחיות בערי הפרזות. לערי הפרזות אין, אמנם, חומה פיזית, אבל החומה המנטלית - תרבותית נבנתה עבה, שומרת, אוטמת.

קליפה יתרה מעידה על קדושה יתרה, מזכיר לנו ה'שפת אמת'. לנצח בערי הפרזות זה קל. להצליח לנצח את עמלק בערים המוקפות - זה ניצחון גדול. היהודים בערים המוקפות המשיכו לחיות לצד הגויים ותרבותם, לחיות גם לצד היהודים שאולי המשיכו להנות מסעודות אחשוורוש למיניהן. אבל הם ניצלו, הם ניצחו, הם בעצמם השפיעו על הגויים עד ש"נתייהדו" (זה לא בהכרח גיור מלא). אם תצליח לנצח שם, אומר ה'שפת אמת' , זהו המקור, לשמחה היתרה.

שבת שלום,

איתן. 

ויקרא - זכור תשפ"ב

 בס"ד

תראה!

את אשר עשה לו.

העמלק.

בדרך הראשית, בים,

אל מול כולם.
תשמע,
בכל מהדורת חדשות.

איך ויזנב בו,
סתם כי הוא יכול

וְלַעוֹלָם - 

אין אלוהים.

דע,

שאתה,

הבא בתור.

אנחנו רק בתחילתה של המלחמה הזאת. היא יכולה להגמר תוך שבוע, היא גם יכולה, בלחיצת כפתור אחת, להפוך למלחמת עולם שלישית שעליה כתב אלברט איינשטיין משהו כמו "איני יודע באיזה נשק נשתמש במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית נשתמש במקלות ואבנים״. מלחמה שעלולה לשנות סדרי עולם, מלחמה שעלולה להחזיר את האנושות מאות שנה לאחור. ככה צריך, לדעתי, להתייחס למלחמה הזאת.

נשמע שזה גדול עלינו. מי אנחנו מול פוטין (בכל זאת חגורה שחורה בג'ודו) וביידן. במהלך הגלות התרגלנו להסתכל על עמלק, זכירתו ומחייתו, כסוג של משל ליצר הרע הפרטי שיש בכל אחד. לזכור כל הזמן, איך הוא מזנב, איך הוא יודע להכשיל, במקומות הנחשלים של הנפש. ההסתכלות הייתה עמוק פנימה. יש בהסתכלות הזאת, כמובן, אמת, אבל חלקית ביותר. הגאולה התחילה. חזרנו לארץ, נוספה לנו אחריות לאומית. לעמלק יש פנים, כבר לא צריך לחפש אותו במחשכים. אם נחבר בין העמלקים, אז, אולי, ניתן לומר כי העמלק שבפנים מאפשר לנו להיות אדישים כלפי העמלק שבחוץ. נותן לנו את הלגיטימיות להשאר בבית ולצקצק בלשון, מכורבלים מול הטלוויזיה.

איך עושים? מה עושים? כל מעשה קטן של מחאה. כל מעשה קטן של עזרה לפליטים, לעולים, לאלו שנמצאים תחת אש. בסדר, מנסים להשוות את אקיבוש (יצור הגורם לצרות) הישראלי לזה הרוסי ואת הפליטים הפלשתינאים לאוקראינים. אבל, זה בדיוק התפקיד של הזכירה בשבת הזאת ובכלל. לדעת להבדיל בין טוב לרע ולא לפחד להצביע על ההבדל הזה. בלי האבחנה הזאת אנחנו משותקים, הבלבול המוסרי הזה, הוא זה שמשתק את העולם המערבי גם מול פוטין וגם מול אירן והפלשתינאים.

וכמו תמיד, אתם כבר מכירים, האתגר הלאומי הוא משל לזה הפרטי והפרטי, לזה הלאומי. לא תוכל להתעלם. זכור. אל תשכח. תעשה.

בפסוק ונפש כי תחטא כו' והוא עד כו' במדרש מפרש על בנ"י שכל אחד מושבע מהר סיני וזה ושמעה קול אלה והוא עד כמ"ש אתם עדי. או ראה אתה הראת. או ידע וידעת היום כו'. פי' שבני ישראל נשלחו בעוה"ז לברר מלכותו ית' ויש לכל אחד מישראל השגה וידיעה בנקודת הלב להכיר כבוד מלכותו ית' וצריך למשוך הכל אחר זאת הידיעה. וזה אם לא יגיד הגדה לשון המשכה. כי תחטא יש לפרש ששליחת הנפש בעוה"ז הוא חסרון בגוף הנפש אך התיקון ע"י בירור כבודו ית' בעולם וז"ש הפסוק שזה תיקון הנפש בעולם. אך י"ל עוד שקאי אחר החטא ממש שאין צדיק בארץ כו'. ולמה כן. שע"י החטא אם יתחזק לשוב להשי"ת יוכל לתקן יותר ולהמשיך כל המעשים אחר הבורא ית'. וז"ש כי תחטא ואעפ"כ יש בו הידיעה כו' שהיא נפש הישראלי אם לא יגיד כו' שזה תיקון החטא כנ"ל [שפת אמת, תרל"ז]:

מהו מקור החטא? מסביר לנו ה'שפת אמת' כי זו הבגידה. אתה הרי יודע. שמעת. ראית. אז אם לא הגדת, אם לא עשית - "ונשא עוונו". כי לכל אחד מישראל, יש יכולת השגה וידיעה ב"נקודת הלב" להכיר את כבוד מלכותו, את הדרך באים לידי ביטוי הערכים שקיבלנו במסורת. אנחנו יודעים טוב מאוד מהו טוב ומהו רע. עם הידיעה הזאת אנחנו צריכים לפעול. ואם טעינו, אם סטינו מהדרך, יש לתקן עם קרבן. עם קרבה. רק אם נהיה קרובים אל הדברים, קרובים אל האנשים, נוכל לחזור ולפעול על פי מה ששמענו, מה שראינו, מה שאנחנו, בעצם, כבר יודעים.

שבת שלום,

איתן.

פקודי תשפ"ב

 בס"ד

נזרקתי 25-30 שנה לאחור במנהרת הזמן. תקופת התיכון. שנותיי בצבא. בהצטרפות מקרים נדירה התקיימו אתמול בערב, שני אירועים במקביל. מפגש מחזור י' מהישיבה התיכונית בחספין לרגל 30 שנה לתחילת התיכון ומפגש פלוגת מרץ 97' לרגל 25 שנה לגיוס לצה"ל. למפגשים האלה קדמו כמובן קבוצות וואצאפ, זכרונות ותמונות שהעלו מנעד שלם של רגשות.

בסופו של דבר, את שני המפגשים האלה חוויתי רק מרחוק. ודווקא החוויה הפנימית החזקה שלי הייתה מול החברים בצבא. אלה שהייתי איתם נטו 10 חודשים בלבד לפני שהתפצלה דרכנו בסוף מסלול ההכשרה ללוחמים. מעולם הישיבה התיכונית והישיבה הגבוהה, מהאנשים הדומים לי, נזרקתי באחת לתוך מסלול מלחיץ ומפרך עם חבורת אנשים שהיו כמעט הרחוקים ביותר מחברי הילדות. להיות באותו אוהל או עמדת שמירה עם אנשים שביניכם פעורה תהום של שפה ותרבות. שפה ותרבות של עולים מרוסיה שלא הכרתי אז ו"שפת רחוב" של נערים מהציבור החילוני שכמה חודשים קודם היו בכיתה י"ב והשירים של הפלוגה, היו, איך נאמר, לא לשולחן שבת…

השפשוף והשחיקה בצבא חושפים. חושפים גם את קצות העצבים וגם מקלפים את הקליפות החיצוניות ולאט לאט מתגלה התוך. לא אכתוב משהו אוטופי על הניצוץ שגיליתי בתוך כל אחד. לא תמיד היו לי הכוחות לגלות אותו. לא תמיד, לצערי, יכולתי לחשוף את שלי בתוך לחץ האימונים והלחימה. אבל, היו אנשים והיו פעמים שהצלחתי. הפעמים האלה היו, מבחינתי,  פסגת השירות הצבאי שלי (לוחם גדול לא הייתי..) הצלחתו של הצבא להיות "כור ההיתוך" הוא לא רק בגלל הנוקשות והאחידות שכאילו מכריחים את כולם לעשות את אותו הדבר, להיות אותו הדבר, למרות שהם עשויים מ"מתכות" שונות. לא רק עוצמת האש מחברת. לא רק אחידות המדים.

יש משהו, שלא תמיד ניתן לשים עליו את האצבע שחיבר את כולנו למשימה. גרעין מתכת של זהות לאומית, של תקומה. של ערכים ונתינה. בעיניי, רק בזכות ה"מתכת" הזאת, כור ההיתוך מצליח לחבר את המתכות השונות, את השפות השונות. כאז, גם היום, מלחמות הדיעות משתוללות. מחריפות. אפילו בתוך היישוב הדי הומוגני שלי. במקום העבודה שלי שרק ואן גוך יכול לעמוד על שינויי הגוון בין האנשים. יש עניין ללחום אותן, יש עניין לעשות בירור חריף, אסור לוותר בשם "ליברליות" מזויפת. אבל ה"איך" של המלחמות האלה חשוב לא פחות. וכדי לדייק אותו, צריך לזכור את המשותף עליו עומד כל הבניין, רק אם היסוד של הבית קיים, אפשר להתווכח באיזה צבע לצבוע את הקירות.

בפסוק מאת אדנים למאת הככר. ולכאורה איפכא הול"ל מאת הככר למאת אדנים. ונראה שכל הבנין למעלה הוא כפי הנדבה שנמצא בלבות בנ"י. ולפי שהי' מאת ככר לכך הי' המלאכה מאת אדנים. וכמו כן למטה נמצא כפי שהוא בשורש שזה ענין מחצית השקל כמ"ש במ"א. ולכן כתיב מאת אדנים כו' ואח"כ כתיב ככר לאדן [שפת אמת, פקודי, תרמ"ו]:

האם בכסף של מחצית השקל קנו את האדנים או שהאדנים קנו את מחצית השקל? לכאורה, מקשה ה'שפת אמת', הפסוק כתוב הפוך. אלא, שה'כיכר', הכסף, מייצג את הכוונה, את הלב של בני ישראל כשבאו לבנות את המשכן. לכן, בסיס המשכן, האדנים שמחזיקים את הקירות, תלויים בו, מכוונים כנגדו.

מחצית השקל היא התרומה האחידה. כולם נותנים את אותו הסכום. העשיר לא ירבה, הדל לא ימעיט. מהתרומה הזו בנו את האדנים. את היסוד. קל להסתנוור מהכסף והזהב. העיניים נוטות להסתכל למעלה. אבל, תמיד, ובמיוחד בזמנים של ערעור פנימי, כדאי להסתכל קצת למטה. לאדנים. הם אנחנו, הם של כולנו.

שבת שלום,

איתן.

ויקהל תשפ"ב

 בס"ד

קל יותר לרדת מאשר לעלות. טיפוס על הר (ועוד אחרי קורונה…) קשה מלרדת בו. לשבור קל מלתקן. התדרדרות כלכלית, לימודית, מוסרית… יכולה לקרות ברגע. ולטפס בחזרה? לזה דרוש זמן ממושך. תקופות חיים. כמו לנסות ולהדביק כוס שבורה. חוק טבע. תזהרו לא ליפול! יהיה קשה לטפס. וכואב. כן. זה יהיה אפשרי… וכל עוד הנר  וזה, אבל לא כדאי… תראה את מי שנפל.. ואמנם במקום שבו עומדים בעלי תשובה, לא עומדים צדיקים, אבל, בינינו, מי רוצה לעמוד שם..

למה נפלת? מה עשית? מתוך מה? מה יש לך בפנים? אם ניסית. אם רצית לעשות טוב. אם עשית את הטעות מתוך להט שיצא מאיזון. אם בליבך אתה מתחנן להחזיר את הגלגל לאחור, אבל תרצה לנסות שוב, שרק ייתנו אפשרות. אם איבדת דרך, פגעת, פגמת, אבל אתה אוהב, דע, יש מעלית אקספרס למעלה. יש דלת קסמים. ממש לידך. אם תעבור בה, תמצא את עצמך מיד למעלה. הנפילה תראה רק כמגלשה שיורדים בה כדי לקחת תנופה להמראה.

למי קורה הקסם הזה? איך קורה הקסם הזה? הוא קורה לאותם נאבקים. לאותם אלו שנלחמים ונופלים. שמפסידים לעצמם שוב ושוב. נראה שעוטף אותם יאוש גדול, אבל משהו שם בפנים בוער, על אש קטנה, לא כבה. למה הם נפלו? זו כבר היסטוריה. עכשיו, המאבק שובר אותם, בונה אותם, ממלא אותם רגש וחכמה. וכשכל המטען הזה מקבל כיוון יציב יותר, מוצא לו מסלול, הם, ככה פתאום, הגדולים מכולם.

[...] ובמדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. וכמו שראינו אחר החטא מ"מ הי' נמצא הקדושה בפנימיות לבות בנ"י. וכשנתעורר הרצון ואהבת נדבה שבלבות בנ"י מיד נתתקנו. כן הוא עדות לכל הדורות הגם שירדנו ירידה אחר ירידה. עכ"ז נמצא בנו נקודת אהבה להשי"ת אשר בכל עת יכולין לחזור לעלות אל אבינו שבשמים. והנה לעשות משכן להשי"ת אינו באקראי. ובודאי תיקנו אבותינו במעשה המשכן כל בחי' העשי' עד סוף כל הדורות. וכאשר חכמים הגידו כי לא היו ראוין לאותו מעשה. רק להורות תשובה. כי למדריגה הראשונה שהי' בקבלת התורה לא הי' לנו ח"ו כח להתקרב. ואחר החטא שהי' התיקון עפ"י אלה המעשים כמ"ש כל נדיב לבו כו' זהב וכסף כו'. פי' שמקודם הי' העבודה ברוחניות בלבד כמלאכי השרת. ועתה יביאה באמצעות תרומה זו זהב וכסף כו'. ועי"ז נתעלו כל המדריגות התחתונות. וכאשר תיקנו כל הקומה זכו להשראת השכינה… [שפת אמת, ויקהל, תרמ"ו]

קריאה בפרשת 'כי תשא' תמיד מדכאת. נו, באמת, איך אפשר החטא הזה?? נפילה, נסיגה, הורדת הכתרים. לא היו טיפשים בני ישראל. רצו לראות אלוהים, רצו ללכת אחריו. רצו, טעו ונפלו. אפשר רק לדמיין את האכזבה העצמית שהם חוו. איך יכולנו? למה אף אחד לא עצר אותנו?? לא התכוונו… אנו מתנצלים, מורידים את הראש, אם רק היה אפשר לשנות…

והנה מגיעה ההזדמנות. תפנית גדולה ומיידית. הזדמנות לבנות משכן. העם מתפוצץ. כל הרצון להתקרב, כל האהבה, כל הרגש שאיתם טעו את טעותם המרה, נהפכים, ככה פתאום, לתיקון גדול "והמלאכה הייתה דים והותר!". במדרגה גבוהה היו למרגלות הר חורב, כמלאכי השרת. נפלו עמוק נפילה קשה. ובתפנית חדה בעלילה הם פתאום מסוגלים לקחת את הזהב, אותו זהב שנפלו בו, לעוף למעלה בבת אחת, להתעלות מעל המלאכים, ולהשרות שכינה גם בשמיים. גם בארץ. 

שבת שלום,

איתן.

כי תשא תשפ"ב

 בס"ד

אין מקום יפה בארץ כמו הגולן בעונה הזו. הכל ירוק ושפע המים זורם וגולש בכל מקום. שקדיות, עיריות והמרבדים הצהובים שמקדימים את האדומים, הורודים והסגולים שיגיעו גם הם בקרוב. המרחבים האלה מרחיבים לי את הנפש, הזרימות של המים הם כמו זרימת הדם בעורקים. ומכל היופי הזה, יצאתי השבוע לטיול שנתי בן שלושה ימים במדבר יהודה ובנגב הצחיח. למדבר יש איזה הוד ורוממות שאין במקום אחר. יש בו יותר מקום להד. הד של קולות מבין המצוקים וגם האפשרות לשמוע את ההד הפנימי. לשים לב יותר לקולות שנמצאים בפנים כל הזמן, קולות שהשקט המדברי מגביר ומהדהד אותם הלוך וחזור.

לא תמיד זה פשוט, ההד הזה. הגברת הקולות הפנימיים שמגיעים מהמפגש עם המדבר, או עם כל מגבר אחר. האדם נפגש, גם אם לא במודע, עם מה שעובר לו בראש, עם מה שעובר על הנפש שלו ולפעמים זה גם מגביר את הפער בין מה שאני רוצה להיות לבין איך שאני תופס את עצמי. הקולות הקטנים, המפריעים, המנמיכים, המתנגשים בכל יום עם הערך העצמי, מקבלים ווליום גבוה יותר כשאני במדבר. במדבר הפיזי, ובמדבר של הפסקת רצף החיים שמטשטש את הקולות האלה כל יום.

"שקט שאפשר להשתגע… אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות" כתב המשורר חיים גורי על המדבר. הבהלה הזאת, הטלטלה הזאת מביאה תובנות, מביאה סכנות. חברים ומנהיגים מוכשרים מזהים את הבהלה והטלטלה האלו אצל האחר. יודעים לקרוא את האישונים המורחבים, את קצב הנשימה המוגבר, את הדופק המואץ. הם מזהים את הסכנה כמה רגעים לפני התהום. הם  אלו שמסוגלים לקרוא את הסימנים ולהגיב נכון ובזמן, הם אלו שמסוגלים לראות את עצמם בטלטלה הזאת, אפילו להיות בה קצת בעצמם. לזהות שאותיות הנפש מתחילות לפרוח מתוך הכתב ולהיות מוכנים אפילו להפריח קצת מהאותיות של עצמם, להיות שותפים לצרה, ומתוך זה לאסוף. לחבר. ולנצל את ההד המוגבר, את ההקשבה, לחרות את המסרים על הלב, לחרות בסיס של יציבות. 

במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה משה רבנו עליו השלום שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצר הרע. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פי' על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות ג"כ. שעיקר הכתיבה בלב כמ"ש כתבם על לוח לבך. ולכן כשחטאו בנ"י אותיות פורחות כו'. אמנם מרע"ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בנ"י. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. ועי"ז שחבר עצמו עמהם ולא נפרש מהם. שהי' חביב אצלו כללות בנ"י מהלוחות. שהיה יודע רצון הבורא שכנסת ישראל חביבין אליו מהכל. ועי"ז גופא היו האותיות פורחות כנ"ל. ולכן שיבר אותן כנ"ל. ובאמת עי"ז שחיבר עצמו לכללות בנ"י עי"ז תיקן אותם. כי כמו שהי' הוא עמהם באופן זה ההתכללות לא חטאו כי בשעת החטא לא הי' עמהם… [שפת אמת, כי תשא, תרל"ז]:

משה ואהרון עשו לכאורה שני דברים מאוד שונים כתגובה לחטא העגל. אהרון היה שותף לעם במעשה בעוד שמשה נלחם בו. ה'כוזרי' מסביר את המניע האפשרי לפעולתו של אהרון כירידה מכוונת למדרגת העם כדי להעלות אותו מתוך שותפות. להצליח להזדהות עם המניעים הבסיסיים החיוביים גם אם המעשה שגוי, להיות כל כך מחובר לעם עד כדי שותפות במעשה הפסול ומתוך כך לתקן. יהיה חג לה'. מחר. 

ה'שפת אמת' אומר כי גם המניע של שבירת הלוחות על ידי משה היה דומה. משה מזהה את חוסר היציבות של העם, "כי ברע הוא", ובוחר, למרות שיש לו אפשרות להחזיק את הלוחות לבד, לשבור אותם כדי להצטרף אליהם, להיות שבור ורעוע כמותם, כדי להגן, כדי לשמור. לשבור את הלוחות כדי שהעם לא יישבר.

אבל, אומר ה'שפת אמת' יש כאן עוד משהו. משה מבין שכל מה שכתוב על הלוחות לא שווה אם זה לא חרות על הלב של בני ישראל. יותר מזה, עם ישראל הוא זה שכותב את הלוחות. רק מה שהצליח להגיע ללב של בני ישראל מגיע אל הלוחות. נחרת עליהם. האותיות פרחו מהלוחות, כי הם פרחו מבני ישראל, אז משה שובר את הכלי שהתרוקן ויורד לחנך.

שבת שלום,

איתן.

תצווה תשפ"ב

 בס"ד

השבוע פורסמה עוד "רפורמה" במערכת החינוך. המשך צמצום של בחינות בגרות חיצוניות והרחבה של הערכה פנימית, כזאת שתעמוד "בסטנדרטים אקדמיים". התגובות לא אחרו לבוא. הרב שי פירון הוגה הרעיון וזה שהתחיל אותו כשר חינוך הגיב בברכה, רן ארז הגיב בהתנגדות נחרצת על "אסון" שמתקרב, ואחרים כדוגמת הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מוסדות "בני עקיבא" הגיבו בחשש. אפשר לומר שמדובר בנושא נישתי ובבעיה של מורים, אבל המאבק על דרך ההוראה בבתי הספר הוא מאבק דרמטי שיכול להשפיע על אופיה של המדינה מבחינה ערכית, חברתית וכלכלית וגם, כמו תמיד, נושא החינוך הוא לא נחלת ציבור המורים בלבד, הוא נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו.

הרפורמה, בעצם, לא מחדשת שום דבר במהות, אלא, היא דרך לאפשר את הדברים שאנחנו חולמים ואמורה לאפשר לנו להקדיש לחלומות והגשמתם יותר זמן. איך נגייס את התלמידים? איך נגרום להם ללמוד מקצועות "פחות נחשבים"? אז קודם כל, בואו, זה שיש בגרות חיצונית בתנ"ך, ספרות, היסטוריה ומחשבת עוד לא מהווה גורם לשקידה במקצועות אלו. מי שלומד את המקצועות האלו לבגרות בלבד, קורא מיקוד לפני הבחינה ועובר אותה בהצלחה. מה שגורם היום ומה שיגרום בעתיד ללמידה איכותית במקצועות אלו הם מורים שיידעו לחבר את התכנים לחיים של התלמידים, לעניין אותם, לסקרן אותם ולאתגר אותם. 

מתוך אמונה. מתוך אמונה בערכים שלנו, מתוך אמונה במחנכים שאנחנו, ביכולת שלנו ללמוד, לגדול, להתפתח ומתוך אמונה גדולה בתלמידים. בזה שהם רוצים ללמוד, בזה שהם רוצים לדעת, להיות מסוגלים. למרות הקליפות, למרות התלונות, למרות המחסומים. צריך רק לְקָרֶב את הניצוץ אל פוטנציאל הבעירה הגדול שיש בהם. וצריך לִקְרָב אליהם כדי לראות את זה באמת.

וברש"י להעלות נר תמיד שצריך להדליק שתהא שלהבת עולה מאלי'. פי' כי קיום המצות איננו בכח אנושי. רק ע"י קיום המצווה מעורר כח עליון. וכן בכל עבודת האדם. כי הקב"ה נתן בנפש ישראל נקודה קדושה. וע"י היגיעה והעבודה מצא מין את מינו וניעור ומתעורר כח הפנימי. וזה ענין שתהא שלהבת עולה מאליה. ועי"ז הוא דבר של קיימא. כי הדבר הנעשה בכח האדם יש לו הפסק. אבל כשמתעורר כח הקב"ה הוא קיים לעד. וז"ש יערוך אותו כו'. שעיקר העבודה לסדר הדברים להעמידן במקומן עד שיהי' להם דביקות במקורם כנ"ל. ועי"ז להעלות נר תמיד שע"י העלי' עד השורש כנ"ל עי"ז הוא קיים לעד כמ"ש [שפת אמת, תצווה, תרל"ה]:

"וכן בכל עבודת האדם". ולכן זה לא עניין למורים בלבד. כי כדי שהשלהבת תהיה עולה מאליה, כדי שתהיה בנו עצמנו מוטיבציה ודחיפה פנימית להתקדם ולפעול וכדי שנדביק בה את מי שסביבנו צריך בשלב הראשון לעבוד, להתאמץ בחיפוש של האמת, לא להסתפק בזה שמישהו אחר אמר (גדול ככל שיהיה), לפול מדי פעם... לא להפסיק לשאול איפה אני פוגש את האמת, איפה היא נוגעת בי. ואז ייווצר ה'קליק' ומפה זה יהיה קל יותר.

ה'שפת אמת' נוטע בנו גם אמונה. כי מצד אחד לא הכל תלוי בנו, לא הכל אפשרי בכוחות עצמנו, אבל בכל אחד הוכנס הפוטנציאל, בכל אחד הוטמנה האפשרות. זו עבודה. זו יגיעה, אבל נדרש מאיתנו רק ניצוץ.

שבת שלום,

איתן.

תרומה תשפ"ב

 בס"ד

"לָמַה אכפת לְךָ?"

הן באמת לא מבינות. מבחינתן זו קושיה מאוד גדולה. נראה לי שהשאלה היא, בעצם, לא אלי, לא עלי. הן שואלות על עצמן. "מי אני בכלל?", "מה אני?" שככה מתעניינים בי. התשובות שלהן על עצמן, תשובות מאוד ביקורתיות, סותרות בדרך כלל את המציאות המוזרה שהן פוגשות - מישהו מתעניין בהן באמת. הן חשובות. הייתי יכול לכתוב בלשון זכר ולכלול ככה את שני המינים, אבל קודם כל זו המציאות שלי ודבר שני נראה לי שאצל בנים זה פחות נשאל, או לפחות, פחות מודע (מה אתם אומרים בנים? כדאי שנשאל את עצמנו קצת יותר את השאלות האלה? :)

"זה בשבילי".

זאת התשובה האמיתית. זה מה שעושה לי טוב, זה מה שמרגיש לי משמעותי, זה המקום שלי בעולם, הכוחות שלי, טביעת האצבעות הייחודיות שמצאתי לי. בעיניי, זו גם לא תשובה שמקטינה אותי ואני לא מתבייש בה. למדתי את עצמי במהלך השנים, למדתי להקשיב לתחושות הפנימיות שלי וגיבשתי את הדרך שלי, את מי שאני. התשובה המדויקת יותר, היא שלמדתי לקבל כדי לתת. מאחר ונתינה ללא קבלה היא יכולות אלוהית בלבד, על האדם לחפש מה ממלא אותו ומתוך כך לתת לזולת.

"כי גם לך יש מקום".

זאת התשובה המלאה. לי יש מקום בו אני "מתחרה" בתחרות שהחוקים בה הם "הכי טוב הוא מי שדומה לאיתן" ובאופן מפתיע אני מנצח ברוב הפעמים (בשאר הפעמים אני מפסיד לעצמי…). ואם לי יש מקום כזה, גם לך יש מקום כזה. תפקידך למצוא אותו, תפקיד הסביבה לסייע ולכוון. תפקידך לארגן את התחרות עם החוקים שלך, כשהכוחות שלך הם המדד להצלחה ולנצח בה (מדי פעם גם להפסיד לעצמך ולנסות שוב ושוב..). יש לך מקום בעולם. ממנו יוצאים לתקן עולם, אליו חוזרים כדי לקחת אוויר.

בפסוק ויקחו לי תרומה. ובמדרש כי לקח טוב נתתי לכם. כי כשקבלו בנ"י התורה מוטל עליהם לרומם כל הבריאה אליו ית'. כי בתורה יש שורש כל הבריאה והיינו התחלת השפע לכל דבר. ושם הוא השורש הלקיחה והקבלה. לכן נקראת התורה לקח טוב. ובכח זה העלו בנ"י כל המינים לשורשם. עד שהמשיכו השכינה לארץ. 

מאת כל איש אשר ידבנו לבו כי יש כמה רצונות בעולם [...] וזה מאת כל כו' אשר ידבנו כו' תקחו כו'. וגם זה נכלל בשם לקח טוב שבכח התורה ליקח כל התחתונים לקרבם להקדושה. ומכ"ש שיש כח ע"י התורה להמשיך הקדושה משמי שמים כנ"ל [שפת אמת, תרומה, תרמ"א]:

התורה היא שורש כל דבר, כותב ה'שפת אמת'. ממנה נובעים כל הכוחות. הכוחות של הקבלה והלקיחה. לתת ולקחת. הקב"ה נתן לנו את התורה, לקח טוב, ומצפה מאיתנו לתת את התרומה. להיות שותפים בבנייה מקום של קדושה. מקום של מפגש בין האדם לאלוהים. כל אדם. 

שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך [רמב"ם, היד החזקה, הלכות מתנות עניים, י', ז'].

הקב"ה ברא את עולמו בסטנדרט הבנייה הגבוה ביותר של צדקה. נתן לאדם בכלל ולישראל בפרט מקום להיות שותפים בו, עצמאיים בו בניהול ותיקון העולם. המקום הזה, הפיזי של המשכן/מקדש מאפשר לכל אדם הזדמנות לשותפות מלאה, לקִרְבָה (מכאן - קורבן) מקסימלית. פרשת תרומה משובצת אחרי מתן תורה ולפני מעשה העגל (בלי קשר למחלוקת מה קדם למה מבחינה היסטורית), עוד לפני שנקבע שהמקדש ישמש לכפרה. הכל נדבה, הכל ברצון חופשי, והאדם יכול לבחור להביא את כולו למשכן ("מאת כל איש" רומז ה'שפת אמת'). אין זכר בפרשה למס הקבוע של מחצית השקל, אין בה אפילו זכר לכהנים המתווכים בין ישראל לקב"ה, כל אחד יכול, על אף השוני. זה המסר.

"ככל אשר אני מראה אותך". [על פי הרב שרקי] לא נאמר "מראה לך". ללמד, שההתבוננות במשכן, בסדר שלו, בחדרים ובכלים שלו, אותם אלו שנבנו עם הכוחות של העם, משקפים בחזרה את תבנית הנפשות שבנו אותו. כל אדם צריך להכיר בעצמו את החדר הקטן, האינטימי, מקור כל הכוחות שלו [ארון], קודש הקודשים שלו, בעל האופי הזוגי [כרובים] שמלמד אותו הכי הרבה על עצמו (מניסיון אישי..). את חדר העבודה שלו, הקודש שלו, בו האדם משכלל את כוחות החכמה [מנורה] והכלכלה [שולחן] שלו ומכין בו את יכולת ההארה לצאת החוצה לרחבה הפונה לכולם, להקריב [מזבח] את עצמו ומעצמו - וּלְקָרֶב.

שבת שלום,

איתן.