יום שישי, 24 באפריל 2020

תזריע - מצורע תש"ף

בס"ד

הסתיים שבוע ה-ZOOM הראשון. מאחר וטכנולוגיה בכלל ודרכי הוראה מתוקשבות בפרט לא זרים לי, לא התקשיתי בתפעול השיעורים או בשליחת מטלות וכמובן, השתדלתי לתמוך במאותגרים יותר.. לכן, אני מנסה לסכם את חווית המפגשים הוירטואליים כדרך של מפגש או לימוד בין בני אדם. אז קודם כל זה לא זה. בוודאי. גם אם המצלמות פתוחות בלי התירוצים של "הרגע קמתי", "לא הסתרקתי", גם אם המיקרופונים פתוחים ויש דיבור, שום דבר לא יכול להחליף את החוויה ואת הקשר שיכול להיווצר ממפגש של פנים אל פנים. את המבט בעיניים, את הדינמיקה של המפגש, את האווירה, את הצורך להיות כל כולך במפגש, עם כל החושים, עם ההיזון החוזר בין כל אחד מחברי המפגש, עם היצירה של הביחד, עם האינטימיות. כן, המפגש הזה לפעמים מאתגר, מרעיש, הולך לכיוונים שלא רצית מראש, אתה פחות בשליטה, אבל זו בדיוק היצירה המשותפת, דווקא ב"בלגן" הזה טמון היופי, טמון ה"קליק" הזה שנוצר בין בני אדם, המנוף לגדילה, שינוי והתפתחות.

רוב המפגשים הוירטואליים האלה באו אחרי היכרות של מספר חודשים עד שנים. והבסיס הזה יצר גם יופי מסוים במפגש הוירטואלי המרוחק. יש בו משהו רגוע יותר, ממוקד יותר, אני אפילו אעז ואומר שיש בו איזה געגוע מתוק שנותן לו קסם.

הקורונה הזאת נתנה דחיפה אדירה לשינוי בתחום הזה ויש הרבה הזדמנויות וכמו בכל תחום אינטימי האיזון בין הרחוק לקרוב, בין הגלוי לנסתר הוא זה שמעצים את האהבה לכל דבר, אהבה שהיא המנוע הבוער שמניע את הכל.


כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. (ויקרא י"ג, מ"ו)

פרשיות תזריע - מצורע הן פרשות הקורונה האולטימטיביות. הסגרה, הרחקה ובידוד. בין איש לאשתו, בין אדם לקהילתו ואפילו בין אדם לבין הופעת הקודש. לפעמים ההרחקה הזאת היא תוצאה של חטא כמו אצל המצורע, אבל היא גם תוצאה של הזדמנות להתקדם (רש"י על צרעת הבתים) ואפילו תוצאה של מעשה האהבה ומעשה היצירה הגדולים ביותר, כך שניתן לומר שטומאה, הרחקה ובידוד הם לא תמיד עונש.

פנימה והחוצה. קרוב ורחוק, רעש ושקט, ביחד ולבד. הזדמנויות שונות להעמיק את הקשר עם עצמי ועם הסביבה. דרכים שונות להעמיק אהבה.

שבת שלום,
איתן.

יום שישי, 17 באפריל 2020

שמיני תש"ף

בס"ד

אחרי החגים. יתחדש. הכל. דיאטה - כמובן. טוב, זה אחרי שבת. אפילו מחשבה של ריצה כבר עברה לי בראש, רחמנא לצלן. "אחרי החגים" האלה מסוגלים לשחק לך עם הראש. שתרגיש שאתה יכול ואז מרסקים אותך לקרקע, הרי מה הסבירות שאני באמת אתחיל לרוץ??

כל חגים יש להם את ה"אחרי" שלהם. "אחרי החגים - פסח", יש להם את הייחודיות שלהם. והשנה, כמובן, עוד יותר. יציאה אל האביב, אל חלקו השני של השנה, נותנת לי את האווירה של ראש השנה במובן מסוים. התעוררות. השנה האביב קצת נלקח מאיתנו לטובת קירות הבית ואחרי החגים האלה נתחיל ימי חול קצת אחרים. אם עד עכשיו הייתה אווירה של מלחמה בכל צדדי החיים, עכשיו נתחיל ללמוד לחיות עם האויב.

וכמו למלחמה, גם לחיים בצד האויב צריך תכנית. אדם שלא יעשה לו תכנית פעולה (על שלל ההזדמנויות שלצד הקשיים) ימצא את עצמו עצבני ומתוסכל, מדוכא אפילו, מה שעלול להשפיע עליו ועל סביבתו לאורך שנים. אדם שלא יוביל את עצמו ואת מי שהוא אחראי עליו לעשייה, התנדבות והתפתחות עלול ליצור נזק מתמשך. ולהיפך, ההזדמנות עכשיו ליצור שינוי היא משמעותית יותר. לפתוח את הראש, למצוא פתרונות, לחפש כיוונים חדשים ולהתפתח אליהם - "מיומנויות המאה ה-21" מה שקוראים במשרד החינוך.. 

כמו לכל דבר חדש, אני מתרגש וחושש. המוח רץ בחג למיליון כיוונים חדשים ומרגשים והגוף קצת חושש ב"אחרי החגים" שמא יגרום החטא. החטא להשאר במקום המוכר והבטוח, לסגור את הבגרות ולהרגיש שעשיתי את שלי, שהייתי טוב וזה מספיק. לתת לילדים להיות מובלים על ידי בית הספר שלהם ולהתרכז בעצמי. 

קרש שנראה לאחד מכשול, נראה לאחר כמו מקפצה. אני מגיע נכון לקפוץ, מצטרפים?

וידבר ה' כו' לאמר אליהם [זאת החיה אשר תאכלו]. ואין מובן. ויש לומר על פיי מה שכתבו חז"ל ר' חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצות. ופרש"י דשקצים ורמשים בלא זה מאוסים כו'. רק שהקב"ה עשה מזה מצוה. והפי' שהקב"ה רצה שיהיו בנ"י כל מעשיהם נמשך אחר התורה. שגם מה שא"א להיות באופן אחר. מ"מ יהי' כוונת המעשה עפ"י התורה. וכ"כ חז"ל אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. וז"ש חז"ל ע"פ וזאת החיה אשר תאכלו שבנ"י דביקין בחיים כו'. כי כל מעשה ישראל צריך להיות מדובק בשורשו… [שפת אמת, שמיני, תרל"א]:

מה ה'שפת אמת' לא מבין בשאלתו? נראה לי שזה המעבר החד שבין האש שירדה מהשמיים וחנוכת המשכן דקה קודם (או לפחות כך התורה מציגה את זה בסמיכות הפרשיות) לבין ההתעסקות עם העלאת גירה של חזיר וספירת כנפיים של חרקים. הלכות כשרות ארוכות, לא פשוטות (בטח אם מכניסים גם את הלכות שחיטה) ונראות מאוד נוקדניות. "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" רש"י מדייק, הרי להבדיל בין חיה טמאה לטהורה זה קל, אלא, להבדיל בין חיה שטעות קטנה בשחיטה הפכה אותה מכשרה לקורבן לנבלה ועכשיו הלך הכסף זה יותר קשה.

מה זה המעבר הזה? למה דווקא לדקדוקים האלה? איך עוברים מחג המשכן לחיים של אחרי החג עם כל האפרוריות הזאת?

עונה ה'שפת אמת' שאלה החיים באמת. התפקיד של החג הוא מה יקרה אחריו ולא במהלכו. ללכת לבית כנסת בחג זה קל, לעשות ליל סדר, אבל מה תעשה אם יום אחר כך יהיה לך ספק בכשרות? תאכל או לא? איך תקום בבוקר? איך תתמודד עם הקשיים הקטנים או הגדולים. קשה ביום יום לראות שאתה בתקופה גדולה, אולי דווקא ההבנה שהלכות כשרות עוסקות בעצם החיים, שחיי היום יום, הם אלה שמצד אחד בוחנים אותי ומצד שני מאפשרים לי לעלות בסולם שלב אחרי שלב. 

שבת שלום ואחרי החגים שמח,
איתן.

יום שישי, 10 באפריל 2020

שבת חול המועד פסח תש"ף

בס"ד

השאלה הבנאלית של "איך היה ליל הסדר?", קיבלה השנה מקום של כבוד. איך היה באמת? ההתכנסות פנימה אצל מי שמשפחתו הגרעינית מלאה, מול אלו שהיו לבד. יותר שָקֵט ומרוכז ותשומת לב לכל אחד מול שֶקֶט ריק וחסר. היציאה לרחוב ולמרפסות לשיר עם השכנים והתחושה הזאת שיש כאן משהו מיוחד ושמח וקשה ויפה ושרק נדע לשמור ממנו את הטוב.

ובכלל כל תקופת הקורונה הזאת יש בה משהו מאוד מיוחד, לא דומה למצבי החירום האחרים שחוותה המדינה. אפילו שבשנים האחרונות מצבי החירום היו בעיקר בעורף, בתקופת הקורונה העורף חווה מלחמה אמיתית, עם חיילים עם שדות קרב, עם נתינה, אחווה והקרבה וגם נפגעים. המצב הזה מייצר תמונות מדהימות של כבישים ראשיים ריקים, תורים מחוץ לסופרים, חיות בתוך הערים וכל הביחד המרוכז הזה בתוך הבית שהוא מושא לקשיים, מריבות ומשחקים וזמן איכות.

היה לנו ליל סדר נהדר ואפילו יום הולדת מצומצם, שקט ועמוק יותר מכל שנה. אז אולי לא הייתי מזמין סדר כזה לכתחילה, אבל אולי אפשר לחשוב איך ליצור את הרגעים האלה בהזדמנויות אחרות. זה לא שלא ידעתי, אבל לפעמים, עד שאתה לא מגיע למצב מסוים, אתה אולי יודע, אבל לא ממש מבין. אז אני מברך על הטובה. וגם על הרעה שמביאה טובה. ושנהיה בשמחה גם בשנה הבאה.


לחם עוני. המפרשים נחלקו אם הוא סימן על הגלות והעינוי או על החירות. ומדברי רש"י ורמב"ן יראה שהוא על העינוי. ומהר"ל ז"ל לא הוטב בעיניו ע"ש. והאמת נראה כי הוא על כלל הירידה למצרים והגאולה. כי בוודאי עלינו לשבח על הגלות ג"כ. דאם לא כן מה השבח על הגאולה אם היינו יכולין להתקרב להשי"ת בלי זה א"כ לא הן ולא שכרן. אלא וודאי הגלות הי' עצה שנוכל להתקרב להשי"ת [...] כי בלא זה לא היינו יכולין להנצל מגיאות [...] ונראה שכל הרעות שבעולם הם לכוונה זו להכניע האדם. ומאחר שהיינו עבדי פרעה ויצאנו משם להיות עבדי ה'. קבלנו מלכותו ית' עלינו בקבלה שלימה [...] אבל אנו שמחים בהתחלה זו שהוא קבלת העול מ"ש שזה הביאנו לכל המעלות אח"כ [שפת אמת, פסח, תרל"ג]:

אחת השאלות שנשאלתי גם בלימוד עם התלמידות וגם בסדר, זה על שני הקטבים המנוגדים לכאורה בהגדה. רגע אחד שותים בהסיבה כבני מלכים ובני חורין וברגע השני מראים שהלחם של העֶרֶב הוא לחם עוני. חוצים את המצה כי דרכו של עני בפרוסה.

נראה שהמתח הזה בין שני הקטבים נועד ללמד על המנוע שנמצא בצרות, על פעולה בנפש שלא הייתה יכולה להתקיים בלעדיהן. המתח הזה נועד להגביר את הטוב ולרומם בסופו של דבר את האדם והאומה. ה'שפת אמת' מדבר על מידת הענווה והכניעה, הרב יונתן זקס מדבר על בניית חברה שהיא "לא - מצרית". הירידה למצרים כבר נחתמה בברית בין הבתרים. היא ייעוד, לא עונש. המטרה היא להוציא את מצרים - את העולם כולו כדי ללמד חירות, שיוויון, יחס לחלש ועוד. הדבר החי היחידי שנשאר ממצרים העתיקה הוא עם ישראל שנולד שם והוא זה ששם את התשתית למוסר שרוב העולם כבר קיבל. מצוות רבות מראות את הנגטיב לתרבות המצרית. זכר ליציאת מצרים. עליכם בני ישראל לרדת למצרים, אפילו לסבול שם, על מנת להוציא אותם מעצמם. זה הצליח חלקית. נבנתה תשתית. עכשיו תורנו.

שבת שלום ומועדים לשמחה.
איתן.



יום שישי, 3 באפריל 2020

צו - שבת הגדול תש"ף

בס"ד


אש.
מן השמיים.
שכל המים,
לא יְכָבּוּ.
ומה האדם,
כי ידליק.
נר?


זה לא רע לקבל תזכורת מדי פעם שהיתוש נברא לפני האדם, שוירוס אחד קטן חסר כל תודעה, שאפילו לא יכול להכנס ל"ארץ - עיר", יכול להשבית את עבודת האדם. במזרח, אולי, יותר קל תודעתית להשלים עם זה לעומת התפיסה המערבית שאת הסתירה שהיא קיבלה ניתן לראות בפרצופים של המנהיגים הרגילים להיות בשליטה, גם על הטבע. 

בחיינו כפרטים, תחושת האי - שליטה יכולה להיות נוכחת יותר. הדברים הגדולים מאיתנו, נראה שהם אלו שמובילים אותנו, שקובעים במידה רבה את גורלנו. ההורים, המורים, המנהלים, הבנקים… ונראה כי לכל מה שאני עושה אין הרבה משמעות בלשנות את הזרימה הזאת של החיים. המאמץ לשחות כנגד הזרם הזה, כך לפעמים נדמה, הוא חסר תוחלת. כי באמת אני אדם אחד ומה כבר אוכל לשנות. 

התפיסה הזאת והתחושה הזאת, מצמצמות מאוד את הנפש. הן גם מאוד מטעות. לאדם, לכל אדם, יש את האפשרות והיכולת להזיז מעט את הכנפיים שלו שיגרמו לסופת טורנדו בצד השני של העולם. אני נדרש לעשות. לפי כוחותי ולפי מה שהנפש שלי נוטה אליו. ובגלל הנטייה הזאת להמעיט בערך עצמי, יש צורך בזירוז, אפילו בציווי. לפעמים אני רואה בזה את הקושי הגדול בעבודת החינוך. ההתמודדות מול נוער מלא כל כך בכוחות, אך עם בעיית אמון בכוחותיו הוא. וכאן, אני חושב, זה המקום לדחוף, לצוות, להעמיד דרישות, גבולות והכרח כמה שניתן, על מנת שהוא יראה עצמו, בעיניו ממש כמו שאני רואה אותו.


במד' על כל פשעים תכסה אהבה כו' דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. הוא כח התורה כה דברי כאש. ועל זה אמרו אין עבירה מכבה תורה. והוא האש היורדת מן השמים. ואעפ"כ מצוה להביא מן ההדיוט הוא ענין נר מצוה שהוא אור התורה המתלבש בעשי' גשמיות וזה התלבשות באיברי האדם בזה עבירה מכבה מצוה כדאיתא בזוה"ק ברע"מ פ' זו. וע"ז אמרו צו במקום שיש חסרון כיס שהוא כח האדם ע"י שגובר על היצה"ר ומוסר נפשו ולבו בעבור מצות ה' ומחסר גופו בזה מוסיף הארת הנשמה…. [שפת אמת, צו, תרנ"ז]:

מדוע היה צריך לפתוח את הפרשה העוסקת בקורבן העולה ובאש התמיד בציווי? הדיבור האלוהי, כשהיה מופנה למשה בפרשה הקודמת בו דובר על העולה לא היה בלשון זו. מסביר ה'שפת אמת' כי ישנה אש אלוהית המגיעה מן השמיים והיא ניתנת לאדם באהבה ששום מים בעולם לא יוכלו לכבות. זו התורה. לא משנה מה נעשה, לא נוכל לפגוע בה. 

הסוד של הבריאה מגיע דווקא מהנר הקטן שמחזיק הכהן בבואו להוסיף אש משלו. המִצְווה. הקב"ה יצר לעצמו את הצורך בעבודת האדם. הצורך בהוספת הנר הקטן לאש הגדולה. ומשברא כך, הוא באמת צריך (מבלי שנכנס כאן לפרדוקס הזה, לפחות כך הדבר בהתגלות, גם אם לא בעצמותו יתברך). ועל זה צריך ציווי, ללמד את אהרון, ללמד את האדם, מה כוחו, מה חשיבות מעשיו. כמה הוא יכול לקלקל וכמה הוא יכול לתקן. עד כמה חשובה העולה. קורבן שיש בו חסרון כיס, קורבן שהוא במקום נפש האדם, קורבן שיש בו מסירות נפש.

שבת שלום וחג שמח,
איתן.











יום שישי, 27 במרץ 2020

ויקרא תש"ף

בס"ד


אחרי שתי שבתות ב"ארצות הקורונה", שבתות של עבודה בלי סוף ומצבים הזויים / מצחיקים / משוגעים כמו קידוש בבית של מטופלת, סעודת שבת רק בעשר בלילה וזמן הרוגע הקבוע של סעודה שלישית ואני עטוף בחליפת מיגון בטירוף של תל השומר וגם, מסתבר, שענן של כלור הוא אחלה בשמים להבדלה… אחרי שתי שבתות כאלה, אני בבית. זמן של שקט, זמן של מחשבות.

וכשאני מגיע לבית ה"שקט" (שקט כן - בכל זאת חמישה ילדים, הכנות לפסח, הגינה שמתעוררת), כשאני עוצר את הטירוף, אני גם מבין שהעיסוק בעבודה האינטנסיבית יש בו גם משהו טוב, חזק ואפילו, לפעמים, יותר קל מהשגרה של הבית. כשאתה נמצא בעבודה אינטנסיבית, במיוחד עבודה עם משמעות, הזמן עובר "מהר", הזמן עובר עם תחושות לא פשוטות מצד אחד, אך יש מְלֵאוּת מצד שני. ואני חושב שהקושי הגדול שיכול להיות לי הוא העצירה מהעשייה (מסיים מילואים ביום שלישי, אם לא תהיה קטסטרופה). אז לא ממש עצירה, כן, יש לי המון מה לעשות בבית עם המשפחה וגם עם העבודה הוירטואלית מול התלמידות ובכל משימות ניהול האולפנה, אבל אצטרך להתרגל לאופן השונה של העבודה. מול המשפחה זו הזדמנות אדירה של מפגש פנים אל פנים שביום - יום הרגיל הוא חסר, מול התלמידות החוסר של המפגש הזה יורגש חזק.

ואני חושב על אנשים שהחיי העשייה שלהם באמת נעצרו. אנשים, במיוחד אלו מעל גיל 60 ומתחת לגיל 18, שרגע לפני כן היו בעשייה, בפעילות, במשמעות ובבת אחת הכל נעצר. זה יהיה אתגר גדול למצוא את הדרך לעשות מחדש, לגלות את הרצון. אני בטוח שהנוער המדהים שלנו היה מתפוצץ מעשייה של טוב אילו רק היה יכול לצאת מהבית. אבל זה האתגר עכשיו, זה הניסיון. איך להמשיך ולעשות, איך להמשיך ולהיות ביחד, גם בעת הזאת, גם במצב הזה שנכפה על כולנו. זמין לרעיונות, זמין לכם.


יקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו [עד שיאמר רוצה אני] כו'. פירוש מי שרוצה על כל פנים להיות תחת עול מלכותו יתברך. יכול לפעול גם כן שיכופו אותו מן השמים גם כן אם רוצה בזה. כי הכל לפי רצון האדם. [שפת אמת, ויקרא, תרל"ב]:

קורבן עולה הוא קורבן חובה. אז למה נאמר "לרצונו" של האדם? חובה או רשות? מכריחים אותי או שאני צריך לגלות את רצוני? ה'שפת אמת' מביא את הכלל המובא בהלכות שונות של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". הפירוש הרגיל הוא להכריח את האדם לגלות את רצונו הפנימי ובעצם לעזור לו להתגבר על הקשיים הפנימיים שלו [הכלל הזה תופס אפילו בהוצאת גט מאדם].

אבל ה'שפת אמת' מוסיף, להבנתי, עוד נדבך. אתה, האדם, יכול לבחור להכנס לתוך מסגרת של הכרח. לתוך מסגרת שבה לא הכל תלוי בך, יש בה חוקים שלא אתה קבעת, אבל אתה מזדהה עם התוכן שלהם, עם העיקרון שלהם. והכניסה לאותה מסגרת, ההישארות באותה המסגרת וכלל הפעולות שבה - "הכל לפי רצון האדם", אתה תקבע איך תתמודד, התגובות שלך למצב הם בשליטתך המלאה. גם בזמנים בהם נראה שההכרח שולט, שיש כוח עליון שמפרק לך את החיים, שלכאורה מוביל אותך באף בדרך מסוימת, אומר לנו ה'שפת אמת', לא להתבלבל. 

הכל לפי רצון האדם.

שבת שלום,
איתן.





יום שישי, 20 במרץ 2020

ויקהל פקודי - החודש תש"ף

בס"ד

אנחנו עוד רחוקים מלסכם את התקופה המטריפה הזאת. כל כך הרבה דברים משמעותיים מתרחשים בכל כך הרבה גזרות שקשה לתפוס את הכל. אבל אם בכל זאת אני מנסה לחרוז את כל הדברים עם איזה חוט מקשר אחד - אני קורא לו "זמן ההזדמנויות". אין ספק שאנחנו נמצאים ב/עושים היסטוריה. וזו התחושה הראשונה, שלדעתי, אנחנו צריכים לחיות בה. היסטוריה של הזדמנויות. ההזדמנות המרכזית היא ההזדמנות לעצירה. עצירה ובחינה. אם תמיד אמרו לנו ששום קושי לא אמור לפגוע בשגרת החיים, כאן, בפעם הראשונה, אומרים לנו ההיפך. תעצרו את החיים למינימום האפשרי. כל מה שהכרתם - משתנה. דרכי העבודה, הרפואה, החינוך, הכלכלה, הפוליטיקה, תרבות הפנאי, השמחות והחגיגות. הכל משתנה. זה הזמן לראות מה נשאיר מהשינויים האלה גם בעתיד, איך נמנף את המצב לשינוי העתיד.

המיומנות הגדולה בעידן הזה, כך אומרים כל מומחי העתיד והחינוך, היא היכולת להגיב למציאות משתנה. אנשים שיהיו בעלי גמישות רגשית ומחשבתית לשינויים, הם אלו שיצליחו, הם אלו שיובילו. אנחנו נדרשים עכשיו לעצירה - לא לחוסר מעש. להשבתה - לא לרפיון. זה הזמן לראות מי אני, איזה אדם אני רוצה להיות בשעת משבר, מאיפה אני שואב את הכוחות שלי, לאיפה אני צריך, רוצה ויכול להפנות את הכוחות שלי. האם אני אדם מתלונן, רואה את הרע, נותן רק ביקורת שלילית, או שאני מבקר כדי לשנות, מבקר, אבל גם עושה. מתכנן, בונה, נותן כוחות לסובבים אותי. מחייך לעצמי גם כשקשה לי ואני מבודד, מחייך לסביבה שלי, הקרובה והרחוקה.

זכיתי ויש לי תפקיד לאומי במשבר הזה. אני מגיע לאנשים הביתה ברגעי המשבר כדי לתת טיפול רפואי ולא מעט גם כדי לתת להם מעבר נוח ונעים מהבית המוגן לבית החולים שההגעה אליו עכשיו מפחידה מאי פעם. לתת להם חיוך עם העיניים, כי את השפתיים (והשפם) לא רואים מבעד למסיכה… וכן, אני משלם על זה מחיר. רחוק מהמשפחה כשילד אחד מבודד, מפספס את ההזדמנות לזמן איכות איתם. פחות זמין לתלמידות ולקשר המיוחד איתן. אבל אני שלם. אני יודע מי אני. עצרתי. והחלטתי ככה להמשיך.


ויקהל משה כו'. למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר כמ"ש רש"י ז"ל. כי בני ישראל היו מתאבלים ועתה שחזרו בתשובה נתן להם הקב"ה ברחמיו מצות נדבת המשכן לשמחם. כי הנדבה בשמחה גדולה הביאו. ואיתא כל המצוות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. לכן אחר שהתחילו מחדש לקבל עול תורה ומצות בשמחה נשאר קבוע לעולם. ויתכן לומר שעל ידי שהתנדבו בשמחה זכו לדורות ליתן להם ימי שמחה בסוכות. אחר יוה"כ שבנ"י המה בעלי תשובות ניתן להם שמחה בעבודת ימי החג כמ"ש ולקחתם לכם כו' ושמחתם לפני ה' כי מלאכת המשכן והסוכה הוא ענין אחד. ועיקר הכל ע"י השמחה שבעל תשובה שמח בהתקרבותו אליו ית' זוכה להשראת השכינה [שפת אמת, ויקהל, תרמ"ג]:

משבר גדול היה חטא העגל. מידת הדין רצתה להשמיד. מידת הרחמים נתנה הזדמנות. זו המהות שלה. לוחות שניים, שסותתו בידי אדם. שניתנו בשקט. תורה שהתקבלה אחרי צום יום הכיפורים. אחרי יום של יראה. ואחרי כל זה ניתנה ההזדמנות לנתינה. נתינה ועשייה בשמחה. להתנדב, לבנות, לעשות, לתקן - לייצר מקום פיזי, בעולם הזה, של קדושה - מקום של מפגש עם הבורא.

אבל רגע לפני שמתחילים את המשכן - רגע. לעצור. שבת. במעמד כלל ישראל, משה מצווה על ההתכנסות והעצירה. מלאכות המשכן ואיסורי שבת קשורים זה בזה. יש לכם כאן הזדמנות לבנייה ושמחה - שימו לב איך אתם מנצלים אותה. ובני ישראל לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים. והתנדבו ובנו ועשו ושמחו. והשלימו את המשכן בר"ח ניסן. אביב ההזדמנויות. אביב שהוטבע בעולם ומכאן יש כוח לכל האביבים שבעולם.

נצלו את ההזדמנות.

שבת שלום,
איתן





יום שישי, 13 במרץ 2020

כי תשא תש"ף

בס"ד

שוב מצב חירום בעורף. שוב שבירה של השגרה. דומה אבל שונה. במקום טילים זה וירוס, במקום הדרום זה (בעיקר) במרכז הארץ, אבל ההשפעה חובקת עולם. שוב אנחנו אחרי תקופת בחירות רעה, שוב אותם טקסים בתקשורת ובפוליטיקה. דומה. הפעם יהיה שונה?

שוב אני נקרא למילואים. אף פעם לא ראיתי את הלבן בעין של האויב, תפקידי להֵרָאות חזק ובטוח בעין של האוהב. גם שם אני רואה את הדומה. חוסר הביטחון, הפגיעות, הצורך להתמגן, החרדה מהלא נודע. מתי זה ייגמר? זה בכלל ייגמר? הלילה, אי שם כבר לקראת דמדומי הבוקר מעביר למיון חולה עם קוצר נשימה, קיבל מכה בצלעות. אבל מספיק צמד המילים "קוצר נשימה" כמו הצמד המקביל "צבע אדום" כדי לעורר את כל הפחדים. אחות במיון, ותיקה ומנוסה, כבר בטח ראתה הכל, לא יכולה לעצור את הרעד והדמעות. החרדה וחוסר האונים מול האויב שאתה לא רואה, רק שם על עצמך "כיפת ברזל" ומקווה שעליך הוא לא ייפול.

וגם דומה. ההבנה המתגבשת, שרק ביחד אפשר. שרב הדומה על השונה. בינינו. רוח האדם שלפעמים צריכה איזו רוח שתלבה אותה כשכבר קשה לה מעצמה. איזה אתגר שיצית את המוחות היצירתיים במדע, בחינוך, בביטחון, ברווחה, שירומם את רוח האדם, שבאמת, רוצה לתת.


במדרש על פסוק לך רד. מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כו' ע"ש. הענין הוא כי גם הירידה הוא לימוד מדריגה של הצדיקים שע"י שבירידת ישראל מורידין עצמם עמהם על ידי זה מעלין אחר כך הכל. הרי הוא אומר ואעשה אותך לגוי גדול. ומיאן משה רבינו עליו השלום בזה. ולכך שיבר הלוחות כמו שכתוב במקום אחר שע"י שלא רצה להפריש עצמו מכלל ישראל ומסר חלקו לצבור לכן היו אותיות פורחות כי בכלל הי' החטא ע"ש. וזה למד מרע"ה ממאמר לך רד הנ"ל וזכה וזיכה את הרבים והעלה כולם כמ"ש אח"ז לך עלה כו' אתה והעם כו' [שפת אמת, כי תשא, תרמ"א]:

סטירת. לחי. מצלצלת. כך אני מדמה את הרגע בו הקב"ה אומר למשה, הנמצא עכשיו במפגש הכי קרוב שאדם יכול להגיע אליו עם אלוהים, "לך רד כי שיחת עמך". מההשגה הכי רוחנית שאפשר, לרדת ולהתעסק בעבודה זרה. ומשה, קיבל אחר כך הזדמנות להגיע לעלייה גדולה מבלי הצורך לשאת עליו את העם החוטא. "ואעשה אותך לגוי גדול". ומשה סירב. והוא ירד. אל העם. והאותיות, בכתב ידו של הקב"ה (איך שלא ננסה להבין את זה) פרחו ממנו. הוא נכנס בשותפות עם בני ישראל במדריגת החטא. 

כנראה משה שמע את הביטוי "לך רד" אחרת מאיך שאנחנו קוראים. ה'שפת אמת' מתאר את האמירה הזו לא כנזיפה (כך על פי רש"י), אלא, כהנחייה למנהיג. עכשיו נכון לרדת. אתה רוצה להיות מנהיג אמיתי? הנה ההזדמנות! לך רד! אם לא תרד, תהיה לא רלוונטי, תהיה איזה גורו שאף אחד לא יכול להתקרב אליו. לך רד. תהיה איתם בבלבול האמוני שלהם, תהיה איתם בקושי ובמשבר, תראה להם את הלבן שבעיניים, תהיה גם אתה קצת שבור. "לך רד כי שיחת - עמך" אז הוא באמת יהיה העם שלך. ועכשיו - תוכל להתחיל לעלות, תוכל להתחיל להעלות.

שבת שלום,
איתן



האזינו - יום כיפור תשפ"ז

  בס"ד מעשה בילד שרק רצה להיות 'שם' (ומי שלא מכיר, אז באמת, צפייה חובה ). לשם כך הוא נעזר בשני יצורים בוגרים, עוגי-פלצת וחברו ע...