בס"ד
הסתיים שבוע ה-ZOOM הראשון. מאחר וטכנולוגיה בכלל ודרכי הוראה מתוקשבות בפרט לא זרים לי, לא התקשיתי בתפעול השיעורים או בשליחת מטלות וכמובן, השתדלתי לתמוך במאותגרים יותר.. לכן, אני מנסה לסכם את חווית המפגשים הוירטואליים כדרך של מפגש או לימוד בין בני אדם. אז קודם כל זה לא זה. בוודאי. גם אם המצלמות פתוחות בלי התירוצים של "הרגע קמתי", "לא הסתרקתי", גם אם המיקרופונים פתוחים ויש דיבור, שום דבר לא יכול להחליף את החוויה ואת הקשר שיכול להיווצר ממפגש של פנים אל פנים. את המבט בעיניים, את הדינמיקה של המפגש, את האווירה, את הצורך להיות כל כולך במפגש, עם כל החושים, עם ההיזון החוזר בין כל אחד מחברי המפגש, עם היצירה של הביחד, עם האינטימיות. כן, המפגש הזה לפעמים מאתגר, מרעיש, הולך לכיוונים שלא רצית מראש, אתה פחות בשליטה, אבל זו בדיוק היצירה המשותפת, דווקא ב"בלגן" הזה טמון היופי, טמון ה"קליק" הזה שנוצר בין בני אדם, המנוף לגדילה, שינוי והתפתחות.
רוב המפגשים הוירטואליים האלה באו אחרי היכרות של מספר חודשים עד שנים. והבסיס הזה יצר גם יופי מסוים במפגש הוירטואלי המרוחק. יש בו משהו רגוע יותר, ממוקד יותר, אני אפילו אעז ואומר שיש בו איזה געגוע מתוק שנותן לו קסם.
הקורונה הזאת נתנה דחיפה אדירה לשינוי בתחום הזה ויש הרבה הזדמנויות וכמו בכל תחום אינטימי האיזון בין הרחוק לקרוב, בין הגלוי לנסתר הוא זה שמעצים את האהבה לכל דבר, אהבה שהיא המנוע הבוער שמניע את הכל.
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. (ויקרא י"ג, מ"ו)
פרשיות תזריע - מצורע הן פרשות הקורונה האולטימטיביות. הסגרה, הרחקה ובידוד. בין איש לאשתו, בין אדם לקהילתו ואפילו בין אדם לבין הופעת הקודש. לפעמים ההרחקה הזאת היא תוצאה של חטא כמו אצל המצורע, אבל היא גם תוצאה של הזדמנות להתקדם (רש"י על צרעת הבתים) ואפילו תוצאה של מעשה האהבה ומעשה היצירה הגדולים ביותר, כך שניתן לומר שטומאה, הרחקה ובידוד הם לא תמיד עונש.
פנימה והחוצה. קרוב ורחוק, רעש ושקט, ביחד ולבד. הזדמנויות שונות להעמיק את הקשר עם עצמי ועם הסביבה. דרכים שונות להעמיק אהבה.
שבת שלום,
איתן.
