בס"ד
סוף לימודי הייעוץ, סוף מהסוג שמחכים לו, אבל צער וגעגוע לקבוצה. סוף העבודה השנה, זה, דווקא, מסוג הסופים שאתה לא מקווה לו. זו לא קדנציה שהיה לה סוף ידוע, השאיפה הייתה לגדול, אבל, כשזה לא קורה, צריך לדעת שהגיע הזמן לְסוף. התחלה חדשה? אולי בקרוב. אז לפני שהיא מגיעה, בצורה שאני מקווה לה, או, בצורה אחרת שתפתיע אותי, ואם היא תפרוץ מהר ובעוצמה, או, שהיא 'תקח לה את הזמן', בכל מקרה, עכשיו, זה הזמן של סוף.
הפסיכולוג גלן גבארד מנסה לאפיין את סופו של הטיפול הפסיכולוגי. מבלי להיכנס למאפיינים של טיפול פסיכולוגי, שהוא לא התחום שלי, נגעה בי התפיסה שלו לגבי הסוף של הטיפול, ואולי, אפשר להשליך ממנו על סופים בכלל. אין סוף אחד, הוא טוען. אין לקוות תמיד לסוף אידאלי, שנצא תמיד מאושרים, שנפרד כידידים. יש לנסות ולמצוא את הנרטיב, את הסיפור כדי להשלים עם הסוף, כדי להפוך אותו לסוף טוב. האם אני מגיע לסוף הזה בלית ברירה? וגם אם כן, איפה, בכל זאת, נקודת הבחירה שלי באה לידי ביטוי. מה היו כוחות החוזק שלי בתהליך שקדם לסיום ואיך הם באו, או לא, בסיום עצמו. גם אחרי 'סוף רע', מה למדתי, מה אקח הלאה, מהם הכוחות שיש לי להתמודד איתו. האם אפשר להמיר את המרמור לתנופה של בנייה? זה כמעט אף פעם, לא נעים לסיים, אבל, אני מרגיש שהתשובות לשאלות האלו יותר ברורות ליהיום ושזהו רק הקץ של ההתחלה.
"ברם, אין זה הסוף. אין זה אף ראשיתו של הסוף. אך אפשר, כי זהו קצה של ההתחלה." (ווינסטון צ'רצ'יל).
10.11.1942 סוף סוף הצלחה. אחרי הפסדים בקרבות, אבידות גדולות ואינסוף פצצות שנחתו על העיר לונדון במלחמת העולם השנייה, מגיע ניצחון, שלימים ייזכר כנקודת מפנה. 'קרב אל עלמיין', נצחונן של בעלות הברית על מדינות הציר בראשות גרמניה בחולות מצרים ותחילת תבוסתן באפריקה בכלל. קרב, שאם תוצאתו הייתה הפוכה, השואה הייתה מגיעה לארץ ישראל…
צ'רצ'יל, שידע לזהות נקודת מפנה בזמן אמת, אבל, ידע גם שלא בטוח שכל העם רואה את הדברים כמוהו, אמר את המשפט הזה, כדי להבהיר שאמנם אין כאן, עדיין, סוף טוב, אבל, שלב ההתחלה הסתיים, שלב קשה של הפסדים, של 'דם יזע ודמעות' ומכאן, כבר נבחר, שיהיה טוב יותר. ואכן, בזכרונותיו הוא כתב: "לפני אל-עלמיין לא ידענו [הצבא הבריטי] ניצחון, אחרי אל-עלמיין לא ידענו עוד תבוסה". המשפט אמנם לא מדויק היסטורית, אבל, הוא יכול לבטא את הבחירה של צ'רצ'יל להסתכל על המציאות, לספר לעצמו ולעם אותו הנהיג איך נראה סוף, איך לבחור למתוח קו של סוף במקום אחד ולהתקדם להחלטה להתחיל טוב יותר.
צ'רצ'יל, 'הארי השואג', אולי יסמן לנו, שעם סיומה של 'שאגת הארי' וכניסה לימים לא ברורים של סערות פנימיות ושל סערות חיצוניות מאויבים וידידים כאחד, נדע לחזור אל הסיפור שלנו, לסיים את מה שהתחלנו, לבחור איך יתחיל השלב הבא.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בפסוק יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא כו'. ויש להקשות ממ"נ [ממאי נפשך - לא משנה מאיזה צד] אי לא הגיע זמנו להסתלק מן העולם וכי בעבור שלא יבוא חיסר השי"ת משנותיו והלא אמרו חז"ל שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו'? ואי הגיע זמנו אין צריך לטעם כי לא יבוא? אבל באמת זמנו של אדם הוא כשכבר פעל בעולם העבודה שנצרך לו לתקן ולקיים המצות השייכים אליו. ולכן ביקשו משה ואהרן לכנוס לא"י לקיים מצות התלוין שם ולכן אם הי' מוכן לכנוס לא היה זמנו להסתלק עדיין רק כי לא יבוא וממילא כבר שילם עבודתו כנ"ל [שפת אמת, חקת, תרל"ט]:
ה'שפת אמת' מדבר על משהו שנשמע מטאפיזי. האדם נפטר רק לאחר השלמת עבודתו בעולם ומאחר ופועלו של אהרון בעולם הסתיים, הגיע זמנו לעבור לשלב הבא. זה כמובן מעלה אוסף של שאלות באמונה בדבר פטירתם של צעירים ובוודאי עוּבָּרים שלא זכו בכלל לחיות. גם תירוצים מטאפיזיים לא חסרים, אבל, אותי זה לא ממש מספק. בכל אופן, אם ככה, שואל ה'שפת אמת', מדוע הכתוב טורח לייחס לאהרון את סיבת המוות ב'מי מריבה'?
אלא, שבתירוצו, אני מבין, איך לאדם ניתנה הבחירה בשליטתו על סופו. זה לא בהכרח על סופו הגופני בעולם הזה, אלא, על שלבים בחיים ואולי, אפילו, עד לבחירתו של האדם לצאת מן העולם עוד בחייו. משה ואהרון רצו להשתנות, רצו להכנס לארץ ומתוך העובדה כי קיימות מצוות התלויות בארץ, תפקידם בעולם ישתנה, מתוך כ,ך הם ישתנ,ו ומשום כך, ימשיכו לחיות. תפקיד חוץ לארץ שלהם הסתיים, אם היו עוברים את הירדן, הם היו מתפתחים לשלב הבא, וכנראה, שרק ככה אפשר, באמת, לחיות.
