בס"ד
שני מאמרים לקריאה בקורס הנחיית קבוצות. הנושא - עימות. "צרכים או מטרות של שני אנשים, או יותר, מנוגדים זה לזה, כאשר כל אחד מהם מקדיש מאמץ או אנרגיה לסיפוק מטרותיו וצרכיו הוא". ומכאן, הדרך סלולה למאבק, לדריסה, לאלימות ולרצח. בביולוגיה, ידוע שיחסי גומלין מסוג תחרות מהווים הפסד לשני הצדדים ומסומנים במינוס כפול (-,-), לעומת יחסי גומלין של הדדיות, בהם ישנו רווח לשני הצדדים (+,+). הטבע ה"מכיר" בחסרון התחרות "שואף" לצמצם אותה, באמצעות מנגנונים שונים.
אז למה לא האדם? המשכיל, המבין, שסביר להניח שיעדיף לנוח תחת גפנו ותאנתו במקום לצאת ולהסתכן בקרב? למה מלחמה?? תוהה כותבת המאמר. להבנת העניין, היא מגייסת את התיאוריה של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, שכבר הזכרנו. ביון מבחין בין שני מצבים; מצב אלפא, מצב בו הרגשות, הצרכים והדחפים, מקבלים צורה לתוך מחשבות רציונליות. האם המיטיבה, מתרגמת את המסרים הבלתי מילוליים של התינוק למילים, לרגש, לדיאלוג, מה שיעזור לתינוק לעשות בעתיד עם עצמו. לסדר את התחושות למילים, למחשבות, להיגיון מרגיע. החומרים הפנימיים שלא עברו עיבוד, עלולים, במיוחד בזמני מצוקה, לצאת כזעם, בלתי מוסבר, בלתי מתואר, "אימה ללא שם" ומשם לאלימות בזמן עימות הדרך קצרה והדרך להידברות, חסומה.
האם המיטיבה של ביון, המנהיג, המחנך, החבר, יעזור לאדם, לחברה לחזור לאלפא. לתת לגיטימציה לרגשות, לחבר את כאבי הבטן להיגיון. אתה לא סתם בוכה, אתה רעב. אתה לא סתם עצוב, משהו חסר לך, משהו מאיים עלייך. הדבר השני המוטל על המנהיג, הוא לייצר השתייכות ושותפות. במשפחה, בחברה, בעם. זוהי עוד דרך לייצר 'אלפא'. הדבר הזה, אולי, לא מבטל את העימות, או, את המחלוקת, אבל, בדומה לאותם מנגנונים ביולוגיים, מצמצם אותם. אם לשנינו חשובה המשפחה, חשוב הבית, חשוב העם, אנחנו 'נמשוך את החבל', בלי לקרוע אותו.
עונת הבחירות נפתחה. הפחדים הכי קמאיים צפים. יש אנשים שזו העבודה שלהם, לעורר אותנו לפחדים האלה, להעביר אותנו למצב ביטא. שלא נוכל להאמין בשותפות, שנצטמצם לבחור במנהיג היחיד שיציל אותנו מהפחדים האלה. לא נוכל לברוח מאחריות אזרחית. ועדת חקירה ממלכתית לא יכולה להטיל את האחריות על שבעה באוקטובר עלינו, האזרחים הפשוטים. את זה, ואת התיקון, נצטרך לעשות בעצמנו.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בענין סידור לחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו כו' ברית עולם. איתא במדרש [*תנחומא] בחקותי. מי בשחק יערך כו' שאין העליונים יכולין לערוך לפני ה' כמו בנ"י למטה. ידמה לה' בבני אלים הם בנ"י [...] ולכן בנ"י מעריכין הסדר למטה וכך בא השפע מן השמים. ובאמת כשהי' בית המקדש קיים נתאספו כל ג' הכוחות בבחי' עולם שנה נפש. ובנ"י בהיכל בשבת קודש העריכו כל שבת סדר מיוחד. כי כל שבת ושבת יש עלי' אחרת זו למעלה מזו. וכן לעולם לכן כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו. כי זה הסדר הי' מחבר ב' השבתות כפי הערכה של זה השבת כך נסדר על שבת הבא שהי' מסדר הלחם בזה השבת להעלות הבזיכין לשבת הבא. וכן לעולם. לכן נקרא ברית עולם. שכל העולם תלוי בעבודת בנ"י במקדש [שפת אמת, אמור, תרס"ד]:
המדרש 'שם' על בני ישראל את הכוח לשנות עולמות, יותר מאשר על כוחות עליונים. עד כדי דמיון לקב"ה. עד כדי כך. אחראים על השפע לכל העולם. מה שתפס אותי, הוא שהמדרש בוחר להציג את הרעיון הזה, דווקא דרך עבודת לחם הפנים, שהרי הקורבנות האחרים, הקטורת ועבודות נוספות במקדש, גם הם, מעשה האדם.
אפשר לחשוב על הבסיסיות של הלחם, על היותו הזן הבסיסי ביותר. ה'שפת אמת' מחבר את היכולת הזאת ליכולת להתקדם צעד אחר צעד, תוך בחינת הכוחות של כל נקודה בזמן, השבת במקרה הזה. עבודות לחם הפנים, עריכת השולחן, סידור הלחמים, הן פעולות שנועדו לעשות לעולם סדר. להכניס בו היגיון. כמו ספר ההלכה 'שולחן ערוך' שמטרתו הנגשת ההלכה לכל אדם. סדר במיוחדות של הזמנים של אותה 'שבת', אותו זמן היסטורי, התאמת העבודה המיוחדת לו, תוך מחשבה כבר על השבת הבאה, על תהליך של עלייה ספירלית. מתן הערך לכל דבר, השותפות לכל אדם, אולי, הוא המפתח למה שכותב ה'שפת אמת' כי כל העולם תלוי בעבודת בני ישראל.
