האזינו - יום כיפור תשפ"ז

 

בס"ד

מעשה בילד שרק רצה להיות 'שם' (ומי שלא מכיר, אז באמת, צפייה חובה). לשם כך הוא נעזר בשני יצורים בוגרים, עוגי-פלצת וחברו עזרא (אם אפשר לקרוא ליצורים שכל עניינם בעולם הוא חלב ועוגיות, 'בוגרים'). הילד הרגיש שכל מהותו הוא, היא מהות של 'כאן' והשתוקק עד מאוד לצאת מעצמו, מהכאן והעכשיו, ופעם אחת בחייו, פשוט להיות 'שם'. אחרי שפנה לגדולי הדור הנ"ל, שלא ממש הבינו לליבו ואחרי שעשה מאמצים אדירים ועבר ביניהם והלך, ורץ וקיווה והתאכזב ושוב מאמץ, תקווה ואכזבה, דווקא אז, בזמן הייאוש והתרחקות מעולם המבוגרים, דווקא אז, הבין שהוא באמת 'שם' ושאולי, בעצם, הוא היה 'שם' כל הזמן. אני תוהה אם כותבי התסריט לא קראו איזו מעשיה חסידית קודם, אבל הסוף (לא עושה ספוילר, תראו לבד), לא תומך בתיאוריה הזאת.

.

הרצון שלנו, החופשי, האישי, הבחירי, הוא, אולי יותר מכל, אנחנו. כפרטים, וגם כבני אדם. והשאיפה היא להגשים אותו. 'שיתגשמו כל משאלות ליבך', אנחנו מברכים. אבל, הרצון הוא דבר חמקמק יותר ממה שנראה. כי אם עוד לא הגשמו אותו, אנחנו יכולים להיות ב-FOMO מטורף (כי הרי, 'כולם' כבר 'שם'…) ואם כבר הגענו ליעדי הגשמה, שרצינו וחיכינו ועבדנו כדי להגיע אליהם, דווקא אז, יכולים להרגיש ריקנות ולא מילוי כמו שהיה מתבקש מאדם שהגיע למילוי הרצון שלו. ומה עכשיו? ומה הדבר הבא?

'אתה צריך לרצות'. 'פשוט תרצי וזה יבוא'. והמתוסכלים, הם עונים, 'אנחנו באמת רוצים ולא מצליחים!' ומשפט המחץ, 'אז כנראה שאתה לא באמת רוצה…' עושה, כנראה, בדיוק את הפעולה ההפוכה. ואולי, האמת, נמצאת איפה שהוא באמצע. כי אם אני רוצה, משתוקק, מתאווה, כל ישותי נמצאת שם, איך אני לא אוכל להצליח? אבל, גם, יש מרחק בין שינוי הרצון במחשבה, ברעיון, לבין היכולת לשנות את המעשה, את ההרגלים, אפילו 'רק' לקום מהמיטה.

יש שיגידו לך לשאוף גבוה, למצוא את השם-מים, לחפש את החיבור שלך לאינסוף ומתוך זה, תעלה. וזה מחזק וזה מחבר, אבל, אולי, יכול להיראות חסר סיכוי. ויש שיגידו לך, דווקא, תהיה כאן. אל תחפש רצונות גבוהים, הם יכולים להשמע טוב, אבל, הם לא תמיד אתה. חפש מה שכאן, מה שקרוב, תחיה ברצון את מי שאתה עכשיו, את מה שאתה עושה עכשיו. תתייחס ל'כאן', כבר עכשיו כאילו הוא 'שם'. זו דרך לצמצם את הפער בין הרצון להגשמה. מה שאני עושה עכשיו, הוא, לפחות חלק, מהרצון שלי. אני כאן ושם. ומתוך הכאן הזה, דווקא מתוך ההתרכזות שלי במה שאני עושה עכשיו, אני מתרכז במי שאני ולומד את מה שאני ומתוך זה מתקדם אל הצעד הבא. 

וכמו שכתב ב' בגינס, מכאן לשם ובחזרה.

שבת שלום, גמר חתימה טובה ובשורות טובות,

איתן.

 

איתא בגמ' ולך ה' החסד [כי אתה תשלם איש למעשהו] כו' בתחלה לאיש כמעשהו ולבסוף החסד. וכן הוא המדה בר"ה [בראש השנה] הוא המשפט וכמ"ש צדיק ה' בכל דרכיו. וביו"כ [וביום כיפור] הוא הסליחה בחסד וזה וחסיד בכל מעשיו כי החתימה ביוה"כ הוא סוף מעשה המשפט לכן הוא בחסד. ושלא כמדת ב"ו [בשר ודם] שקשה לתקן המעשה יותר מתיקון הרצון. ובאמת היא הנותנת ע"י שגלוי לפניו ית' שבמעשה א"א לב"ו [אי אפשר לבשר ודם] להתקיים בדין לכן שיתף עמו החסד במעשה. אבל הדרך והמשפט בצדק שכן צריך להיות עכ"פ באדם שיכונו דרכיו והנהגותיו במשפט אמת. הגם שא"י [שאין יכול] לגמור במעשה כראוי כמ"ש במ"א מזה [שפת אמת, יום כיפור, תרמ"ט]: 

קשה יותר לתקן את המעשה מאת הרצון, כותב ה'שפת אמת'. מי לא חווה את זה בתהליך כלשהו. של תשובה, של שינוי תזונה, של הרגלים, של… והדין דורש שנתקן את המעשה. ובראש השנה אנחנו ניצבים אל מול התוצאה. עשינו, או, לא עשינו. גם אם התכוונתי ולא עשיתי, אין משמעות למידת הדין הכוונה והרצון. הדין דורש תוצאה.

ובזה אנחנו לא יכולים לעמוד. לכן, הקב"ה צירף לבריאה את מידת הרחמים והחסד. ממשיך לצרף אותה למידת הדין בכל שנה ושנה. ובמידת החסד, גם הרהור תשובה הרי הוא כתשובה. אנחנו עומדים מול הקב"ה עם כל הרצונות, שאנחנו באמת מתכוונים אליהם, נבוכים ומתביישים בפער שבין הרצון למעשה. ובגילוי הפער הזה, ברגע גילוי החולשה הזאת, זכינו, לא רק ברחמים, אלא, גם בדין.

מידת הדין לא נעלמת. היא שם לפני החסד. מאמינה ביכולת שלנו להגשים את הרצונות, להיות מחברים בין עולם המחשבה למעשה. זו אחת הסיבות שראש השנה מגיע לפני יום הכיפורים [אבל הפסוק כבר מניח את החסד לפני הדין…]. יום כיפור הוא 'סוף מעשה המשפט' חלק ממנו. לא ויתור על המשפט, אלא, האמונה בכוח האדם, יחד עם הזמן שצריך לתת לו, עם ההתחשבות, מבלי לוותר על הדרישה, שבסופו של דבר, הרצון והמעשה יתאחדו.

ראש השנה תשפ"ז

בס"ד 

אולי האגדה החסידית המפורסמת ביותר, היא הסיפור על הילד המוגבל שלא ידע להבין, לא ידע לקרוא ובטח שלא להתפלל. בזמן תפילת הנעילה של יום הכיפורים בבית מדרשו של הבעל שם טוב, אחרי שכבר לא ידע את נפשו, הוציא את חלילו מהכיס וחילל בו בקול גדול. לא מנגינה, אלא, קול חליל חזק וצורמני. האב רצה לקבור את עצמו, החסידים בשוק ורק הבעל שם טוב לא מתרגש, מסיים מהר את התפילה ומבשר לכולם שבזכות קול החליל והנער המחלל (תרתי משמע), התקבלו תפילות השנה ישירות לפני כסא הכבוד.

כי לא תמיד יש מילים, גם כשאני מאוד רוצה. מילים להצליח להתפלל, מילים לתאר את עוצמת הכאב, מילים בכלל לתאר מה עובר עלי, מילים כדי ליצור קשר חברתי, מילים, אפילו, כדי לפנות אל עצמי. ה'אילמות' היא קשה. אם אני לא יכול לתקשר, אני לבד. אם אני לא יכול להסביר, אני טיפש גם בעיני עצמי, כועס על עצמי, כועס על כולם, לא יכול להשתחרר ממה שלופת אותי מבפנים. אם אני לא יכול לתקשר, לא יכול להיות אל מולי אחר, שיישא איתי כאב, שיישא איתי שמחה.

יש לא מעט טכניקות הרפיה והרגעה, לא מעט תרופות וחומרים שיכולים לתת לנו הרגשה טובה כשאנחנו במצב נפשי ירוד עד קשה. אבל, 'למילים יש כוח קסום', אמר פרויד וקבע את ה'גולד סטנדרט', הטיפול האולטימטיבי, באמצעות דיבור. אפילו, הייתי אומר, כי, הרבה פעמים, מטרת הטיפול היא החזרת היכולת לדבר. לתמלל את כאב הבטן והקולות הלא ברורים, למילים, לסדר אותם למשפטים, לסדר את המשפטים ברצף מסוים, להביא להבנה ומשם לקבלה, הכלה, שינוי והחזרת היכולת התפקודית. 'אין לי מילים', או, שתיקה, בריחה מדיבור, הם, אולי, התסמינים הנפוצים ביותר לכך ש'משהו עובר עליו'.

מכירים את ברכת 'משיח אילמים' בברכות השחר? לא? אולי, כי אין כזאת. מעניין כמה חשבו שיש. אני ממש הלכתי לבדוק. מתוך חמשת החושים, ישנה ברכה רק לראייה. הגרש"ז אויערבך מסביר שכבר הודינו על חזרת הדיבור במילים 'אלוהי נשמה שנתת בי'. הנשמה היא 'רוח ממללא', רוח מדברת, זוהי מהות האדם, מה שמבדיל אותו מבעלי החיים. כשאני בלי יכולת דיבור, תקשורת, אני, כמעט בלי נשמה. ומה עם החרשות? הרב אויערבך מכניס גם את חזרת השמיעה אל שורשי הנשמה. 

ואולי, ניתן גם לומר, שהחזרת השמיעה, צריכה להיות פעולה אקטיבית של האדם. כשקיבלתי גוף ונשמה וזקיפות קומה, אני מחויב, בעצמי לפתוח אזניים. להאזין, להקשיב, לשמוע. לשמוע כשמדברים אלי. מה אומר הדיבור הישיר, מה עומד מאחורי המילים, מה ניתן לשמוע משפת הגוף, איך לשמוע אילמים ואפילו להקשיב לאלו שהדבר היחיד שהם מסוגלים כרגע לעשות, זה לחלל ביום כיפור, אפילו לחלל את יום כיפור. אלו שמסוגלים להוציא רק קול צורמני, התנהגות סיכונית, מגעילה, אפילו פוגענית. לא בהכרח נקבל את קול 'החליל' הזה, ייתכן גם ונצטרך לפעול קשות, אפילו להרחיק. אבל, לשמוע, צריך. להתייחס צריך. לראות איך אפשר להחליף את החליל בדיבור. את הקול הצורמני בתפילה פנימית.

וגם, אין מילים לתודה. אין מילים מספיקות כדי להודות. צריך להשתדל להוציא את מילות התודה, לאלוהים, לאדם. וכשהם נגמרות, כשהתחושה שהם רק מקטינות, כשההודיה מציפה, נמצא דרכים אחרות להראות. ככה אני מבקש להכנס לשנה החדשה. לדעת להקשיב, לדעת להודות. אולי, גם להודיה, יש מנגינה קסומה של חליל.

שבת שלום, שנה טובה ובשורות טובות,

איתן.

במדרש כי הקב"ה הראה ליעקב הסולם ולא רצה לעלות וגרם גלות לבניו כו' ע"ש פ' אמור. כי כל אומה יש לה מקום מיוחד ויכולה לעלות כפי שיעורה. אבל בנ"י בחר יעקב אבינו להיות עליותינו עפ"י [על פי] מעשינו. וממילא אין לזה שיעור ותכלית. ומ"מ [ומכל מקום] גם זה אמת כי לא נגרעו עי"ז [על ידי זה] ויכולין לצעוק להשי"ת להושיעם כפי שורשם אף כי לא יוכלו להשיג במעשיהם לפעמים. וזהו ענין התקיעות שצועקין בלי טעם רק לדבק בחלקינו [ה]קול קול יעקב כנ"ל [שפת אמת, ראש השנה, תרל"ב]:

לכל אומה יש שורש. פוטנציאל. אומר ה'שפת אמת' כי באומות קל יותר להגיע אליו. אפשר לראות עד כמה, אצל הגויים, אפשר להיות בקלות רבה יותר אדם רוחני. בני ישראל, כך בחר לנו אבינו יעקב, צריכים לעלות לבד בסולם המוביל בית אל. מלאכי האומות עולים ויורדים, מרחפים בו עד שמיים. ויעקב בוחר להשאר למטה. תרצו לעלות? טפסו לבד. לא תטפסו, תצאו גם לגלות, עם כל ההרג והשמד.

אבל, אומר ה'שפת אמת', יש פתח אחד שנשאר פתוח. כפתור לשעת חירום, שגם אותו השאיר לנו יעקב. כשאין לנו מילים, כי אנחנו לא מוצאים אותם בעצמנו, כי אנחנו לא מוצאים את עצמנו, נמצאים כבר במ"ט שערי טומאה במצרים, נרדפים בגלות, נרדפים בארצנו, סבוכים בעולם מטלטל, מושך, מפתה, זורק, מכאיב, עם התחושה שמשהו חסר, שאין לנו אפילו מילים לתאר אותו, כשאיפה אנחנו ואיפה תפילה, אנחנו יכולים להשמיע קול. רק קול. צעקה שיוצאת עמוק מתוך הלב, כשלנפש המכוסה בכל כך הרבה שכבות נמאס מהדיסוננס העמוק שהיא חשה בין גודלה לבין מעשיה ומצבה, אבל אין לה מילים וכח לעשות עבודה.

והקול, פורץ דרך אותן השכבות, מגלה, ולו לרגע את האמת, את מה שמכוסה. אני מניח ששנה לאחר הסיפור של החליל, לא חיללו כולם בתפילת נעילה אצל הבעל שם טוב, שהייתה ציפייה לתפילה, צדקה ומעשים טובים. לקול השופר תפקיד לתת לרגע אחד וודאות של שייכות, של אפשרות מכאן צריך לטפס בסולם. הרמב"ם מביא בספרו 'מורה נבוכים' את משל הברק. לרוב, אנחנו הולכים בחושך, מחויבים להתקדם בחושך וכשהולכים בחושך גם נופלים. מדי פעם מבריק ברק, הדרך נראית בבירור. כשהחושך חוזר, יש בהתחלה עוד רושם של אור. יש חובה ללכת גם בחושך, להתקדם, טוב לקבל מדי פעם ברק, אנחנו יכולים גם לבחור, להגביר את התדירות שלנו. מה שנקבל מגבוה, מה שנאיר לאחרים.

ניצבים - וילך תשפ"ו

 בס"ד

התחלתי ללמד ביולוגיה בשנת 2007 ומהשבוע, זו השנה הראשונה מזה כ-19 שנה (!) שלא אלמד את המקצוע הזה כלל. כשאמרתי לעצמי את המשפט הזה בפעם הראשונה, זה הזיז משהו עמוק בבטן, פרידה עצובה קצת, יחד עם השמחה על המקצוע והזכות להיות יועץ חינוכי בבית הספר.

אבל הביולוגיה סביבנו כל הזמן, ואני לא מפסיק לדבר אותה, כך יעידו הילדים, במיוחד בטיולים ("אלו היו 60 שניות ביולוגיות מאת אבא…"). הדרך לייעוץ, עברה דרך הביולוגיה. דרך העיסוק בעולם שמסביב, העולם הטבעי, הכאילו נייטרלי, היא הובילה אל העולם הפנימי, אל החוויות האישיות והמשותפות. במהלך השנים האלו ציירתי לב, כנראה, מאות פעמים, וראיתי, שלצייר לב, זה אחרת לכל לב ולב…

והשבוע, תחילת שנת הלימודים תשפ"ז, תחילת העבודה בייעוץ והדרכת סטודנטים לרפואת חירום הרגשתי 'דה-פלזמוליזה'. 

אז קבלו 60 שניות ביולוגיות על זקיפות הקומה של הצמח. לצמחים אין עמוד שדרה, אין עצמות. ומה שיקבע את זקיפות הקומה של העלים (בעיקר) הוא מאזן המים. המים נכנסים אל התא, נצברים באברון המיועד לכך (חלולית - צבועה בסגול כהה בתמונה התחתונה) וכשהיא מתמלאת מים ומתנפחת, היא נדחקת אל דופן התא ומקנה לו את הזקיפות (בתמונה למעלה, נראה שהיא ממלאת את כל חלל התא). 

ויש גם פלזמוליזה. התהליך ההפוך, משהו כבר לא נובע, לא זורם, אתה מאבד מים, מאבד חיות, מתכווץ פנימה לתוכך, מתרחק מהדופן שמחזיקה אותך, ממה שמוכר, שהיא, הדופן, בעצם מי שאתה. בטבע, כמעט תמיד, עם המחסור, עם העקה, מתחילים כבר לפעול מנגנוני התיקון, לשמור על הומיאוסטזיס (מושג הפתיחה במגמת ביולוגיה…). הצפרדע כן תקפוץ מכלי המים, גם אם מחממים אותם לאט. הנפש, לעומת זאת, יכולה להתרגל. לא לשים לב, שינויים קטנים. זו כבר לא אותה אנרגיה, זה כבר לא אותו החשק, זו כבר לא אותה רמת פעילות, הנאה, מוטיבציה, חיות. ואז מגיעים הסימפטומים שנראים כלפי חוץ, הפלזמוליזה הושלמה, העלה כמש ונובל. איך עברו השנים, אמרו לי אתמול הורים, והילד, 'פתאום' שמנו לב, הלך ונעלם.

וכשנותנים מים, מסגרת, עשייה, חיבור לפנימי, למשמעות, העלה מזדקף, מבריק מחדש, מתוך הרוויה, הוא מרגיש, כמה מים היו חסרים לו. את עבודת המאסטר שלי אי אז, עשיתי בנושא של השקיה. אז אחרי שקצת שתיתי, הרגשתי איך המים מתחילים לזרום, ממלאים לי את כל החלוליות, מאפשרים לזקוף את הגב, לחפש איפה יש כמישה, תחילתה של נבילה, ולהתחיל להשקות.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

אא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק ואעידה בם כו' השמים ואת הארץ כי בנ"י מבררין כי כל הבריאה מהשי"ת  [מהשם יתברך] כו'. ובמד' נצבים ויציבני כמטרה לחץ משל לגבור שהעמיד קורה וזרק בה חצים כו'. כי בנ"י נבראו להיות כחומה להגין ולבטל כחות החצוניות והקליפות. [נצבים כמ"ש באדום נציבים כו' שהוא אנשים השומרים ומגנים]: [שפת אמת, וילך, תרל"ג].

בפרשת 'האזינו' הקב"ה יעמיד עדים הקיימים לעולם, את השמיים והארץ, שיצטרכו 'לבחון' ובעיקר להעיד בתגובה שלהם, האם שמרנו על ה'שירה', על התורה (בדיוק שמעתי השבוע כי בכתיבת פרשת האזינו, לחלק מהדיעות, יוצאים ידי חובת כתיבת ספר תורה).

בפרשת 'וילך', אומר ה'שפת אמת' הקב"ה עושה פעולה הפוכה. בני ישראל מעידים על מקורם של השמים והארץ, על כלל הבריאה. מעידים על מקורם האלוהי, ובעצם, מעידים גם על הנוכחות האלוהית.

העדות הזאת מתקיימת דרך היותם של בני ישראל 'ניצבים'. הנביא ירמיהו, במגילת איכה, מתלונן, כך על פי הפשט, שהוא הוצב כמטרה לחיצים. חיצים של לעג ובוז, חיצים של אלימות שהופנתה כלפיו ונאלץ לספוג את כולם. ה'שפת אמת' הופך את המשמעות הפאסיבית, הטראגית אפילו של המטרה. 

המטרה היא, ובכן, המטרה. היא המקום אליו מגיעים, המקום אליו שואף החץ להגיע. חץ בלי מטרה, הוא, ובכן, בלי מטרה… המטרה, בהיותה המקום אליו רוצים להגיע, המקום, האומה, האדם, שמסוגלים גם להיות הן המטרה כיעד ולשם כך מסוגלת, מוכנה, נכונה, לספוג חיצים, היא עדות שיש כאן מחשבה, יש כאן תכלית, יש כאן בחירה. עולם שבבסיסו יש תכלית ובחירה, לא יכול להיות טבעי - דטרמיניסטי ולכן יש כאן עדות לבריאה אלוהית. ואולי דווקא בגלל זה יש לשמיים ולארץ 'רגישות' להתנהגות שלנו. אם אין להם עדים על היותם נבראים, הם מתקוממים…

אדם יכול להיות מטרה. מסמן כיוון. כל העיגולים מכוונים פנימה. מושך אליו חיצים, משדל אותם לנוע, להתכוונן. וגם, לא מפחד לעמוד ולקבל גם את אלו שדוקרים, את אלו שמפספסים. תמיד, יש לכם עוד אפשרות לירות, עוד אפשרות לחזור ולפגוע.

כי תבוא תשפ"ו

בס"ד

כמה פעמים יכול אדם לומר, בחייו הבוגרים, 'אני יוצא לדרך חדשה'? כמה שינויים אנחנו כבר עושים, אחרי, ש'נכנסנו למסלול'. אולי דווקא לא מעט. החלפה של מקום עבודה ותעסוקה, כבר נהייתה נפוצה יותר בדורות האחרונים, להיות במקום אחד עשר שנים, כבר נחשב ותיק בלא מעט עבודות. ובכלל, שינויים משפחתיים, חברתיים, אישיים ואפילו עולמיים, עוברים עלינו, אולי, באופן תכוף יותר מבעבר.

אבל, כמה פעמים, באמת, אנחנו יכולים לומר 'אני יוצא לדרך חדשה'? כמה פעמים אני חש את ההתרגשות, את החשש, את ההזדמנות, את הסיכוי, את הסיכון. כמה פעמים יש תחושה של דלת שנסגרת, ממש, עם, או, בלי, שדלת חדשה, אמיתית נפתחת?

"היכולת לשאת ספק והיכולת לשאת תחושת אין סוף" [לעצור, לקרוא שוב].

אלו שני המרכיבים הדרושים להתחדשות על פי וילפרד ביון. זהו. עוצר את עצמי מלכתוב פרשנות, או, תיאור תחושות על המשפט הזה. מבחינתי, הוא כולו חוויה. אין מה להוסיף. 

האדם 'הרווי', ע"פ ביון, זה שלא נמצא בתהליך התחדשות, יכול להיות מלא, יכול להיות אדם עם גדולה, אבל, דווקא המקום המלא שלו, לא מאפשר לו להכניס אל עצמו, משהו אחר. הוא שבוי בקונספציה בה הוא מאמין ולא יוכל לשנות את דעתו, או,לראות שינויים המאיימים עליה, אלא אם משהו יתרסק. האדם המתחדש, זה שיכול לקלוט, להגיב לשינויים ולהתפתח, תמיד משאיר אצלו מקום חסר, חלל, חוסר ביטחון במידת מה. חלל מזרים תנועה.

תומס קון, בספרו 'מבנה של מהפכות מדעיות', מראה איך גם המדע מתקדם בקפיצות של גילויים ושבר, כאשר פרדיגמה אחת יכולה לעלות, רק כאשר פרדיגמה אחרת מתרסקת. בין לבין, נמצאים שני סוגי מדענים, אלו הרוויים, המחזיקים בתפיסת עולם מדעית סגורה, ואלו, שמסוגלים להבין בסדקים של הפרדיגמה הישנה, כי הם מסוגלים להעלות סימני שאלה, להשאיר חלל פנוי. כאשר מצטברות עדויות של אותם מדענים מתחדשים (שלפעמים ממש נרדפים, כולל בימינו, על דעתם וממצאיהם) נוצר, בסופו של דבר, מפל, ששובר את הפרדימה הישנה.

אני לא פרשן פוליטי שזוכר את כל מה שקרה במערכות בחירות ואולי זה סתם נדמה לי,  שבמערכת הבחירות הזאת, היחס בין 'התחדשות' גדולה של מפלגות לעומת קונספציה רוויה של כל אחת מהן, הוא, אולי, הגדול ביותר. ואולי, אני סתם רגיש לקונספציה מאז..

אז, אני מחפש בני אדם, מחפש מפלגה, שיש בהם אמת גדולה ואמונה, אבל, גם כאלו שמשאירים מקום פנוי. סימן שאלה, שמחייב חיבור לסימן קריאה של מישהו אחר. מחפש התחדשות,  לא רק של קופירייטרים שעובדים קשה עכשיו…

שבת אחרונה של החופש הגדול.  התחדשות קרובה במעגל השנה, התחדשות בעבודה שלי, במשימה, ואולי נזכה להתחדשות גדולה יותר, לסימני שאלה שיגבירו פיכחון ואחווה…

שבת שלום ובשורות טובות, 

איתן.

במדרש מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] תיקן תפלה במקום ביכורים כו' אא"ז מו"ר ז"ל פי' נתינת הראשית בכל דבר נקראת מצות ביכורים וכן תפלה מועיל על כל היום כו'. וכתיב היום הזה כו' מצוך לעשות כו' פרשנו להביא התחדשות ע"י שמבטל הכל אל השורש וההתחלה כי שם יש תמיד התחדשות כדכ' מחדש בכל מ"ב [מעשה בראשית]. וכן הי' המצוה לספר יצ"מ. והיינו בכל יום. וכל אדם במקום שהוא צריך לזכור ראשית שלו שהי' ט"ס [לא ברור הפירוש]. וכן כשבאנו לא"י [לארץ ישראל] היינו צריכין לזכור שהקב"ה הוציאנו ממצרים והביאנו לא"י וכמו כן יש יצ"מ לכל איש ישראל ולכך מזכירין יצ"מ בכל יום. והכל להיות דבוק בהתחלות השורש של כל דבר כנ"ל [שפת אמת, כי תבוא, תרל"ב]:

המשנה במסכת ביכורים דנה למי מותר להביא ביכורים, את הפירות הראשונים, המבכירים, לבית המקדש ולמי מותר גם לומר את הנוסח של 'מקרא ביכורים'. אם בית המקדש היה בנוי היום, בעידן המודרני, מעט מאוד אנשים היו עומדים בקריטריונים האלה. אבל, שום דבר לא נעלם. המדרש מביא כי משה רבנו [הדמות שהיא לכאורה הכי מלאה, אבל, גם זו שמתוארת כהכי צנועה], תיקן תפילה במקום הביכורים, כמו הדעה שתפילות הן כנגד הקורבנות. דרך עוקפת / דרך נוספת להביא לעולם, להביא את עצמנו, במקום מה שכרגע לא ניתן לעשות.

התחדשות דורשת ביטול. ביטול אל ה'ראשית'. בראשית היה תהו ובוהו, כאוס ראשוני, פוטנציאל לבריאה [בא לידי ביטוי גם בגורלות של יום ה[כ]פורים]. חלקו התממש, חלקו, כמו תא גזע עוברי, ממשיך לחיות בעולם, לאפשר להתחדש, לאפשר לברוא. חומר חזק. לברוא ממש. כוחות, נפשות, אפילו חידושי תורה. ולכן, אנו מצווים ל'זיכרון' (זכר קטן, מרוחק) מעשה בראשית.

חומר, אולי, מעשי יותר, מכוון יותר להתחדשות, הוא זכר (זיכרון חזק, מוטמע באומה) ליציאת מצרים. גם בשעות הקשות של הלילה, יש יכולת לצאת מכל מה שמצר, יש יכולת בחירה, אין דטרמיניזם מוחלט. לזכור, שיש אפשרות לצאת ממצרים, אבל, גם חשוב לזכור, שיש עדיין חלל פנוי, שיש בנו, עדיין, משהו שסובל במצרים ומחפש לצאת…

כל אדם צריך מצרים / אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה

בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר פְּחָדִים,

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת...

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת...

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלָיִם, וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,

לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם

כי תצא תשפ"ו

 בס"ד

מתי להתחיל?

מתי לשנות? איך בכלל קמים לעשות שינוי באמצע החיים? 

[נניח רגע בצד, את המצבים שבהם השאלה היא, איך קמים בכלל..]

אמירה עממית, נפוצה בחוגים מסוימים, אומרת, ש'כל בעיטה בישבן, היא צעד אחד קדימה'. זה לא נעים לקבל את הבעיטה הזאת [נקרא לה בשם קוד, 'שבעה באוקטובר' ואין צורך כבר לפרט..], אבל, היא, לפחות [זה מנחם?] תזוזה. תנועה. מקום אחר. גם כאבים מגלים לי לא מעט על עצמי. וכבר 'זכיתי' גם לתנועה כזאת. כאילו חיכיתי לבעיטה שתגיע, נמנע מלעשות את הצעד בעצמי. יש בתנועה הזאת, פאסיביות [נקרא לה בשם קוד, 'ששה באוקטובר'...] והעברת אחריות, שיכולה להיות נעימה במובן מסוים. אני לא עזבתי. אני לא אחד שעוזב, אני לא בחרתי לעזוב. מעבר לעובדה שתנועה כזאת כואבת, היא גם מסוכנת, יש בה חלל הפנוי. אני בשלב השינוי, אין, עדיין, משהו חדש לאחוז בו, חלל ריק, חרדה מנפילה אינסופית, סדקים באמון בלמצוא עבודה, זוגיות, תשוקה, אחרי שנבעטתי בלי תכנית, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי בחירה, בלי חלום…

ה'חלל הפנוי', מושג קבלי, המתאר את נסיגתו של הקב"ה מהמרחב של העולם, על מנת לאפשר לנו לבחור, לגדול, ליפול, להתקיים כבני אדם. מרחב מוחשי, עליו ניתן להחיל את דבר השף הידוע, 'תראי', אמר אייל שני, 'זה או הצלחה ענקית, או, התרסקות איומה'. אז, השהייה בחלל הפנוי, היא סוג של חזרה לראשית, תא גזע עוברי של החלטות, אתה יכול להתפתח לאן שאתה רוצה. להרגיש שהכל אפשרי, ו/או, להיות בחרדה גדולה מהמרחב הגדול והלא יציב הזה.

והייתי גם בתנועה של בחירה [נקרא לה בשם קוד אפשרי, 'שמונה באוקטובר'...]. צעדתי אל ה'חלל הפנוי' מתוך בחירה. התכוננתי אליו, עד כמה שניתן, לא פחדתי [טוב, קצת חששתי] לרחף קצת בחלל התעסוקתי, שאצלי, הוא אף פעם לא רק עניין של תעסוקה. אז, לקחתי אוויר ונעתי באפס כבידה, משתעשע בכיווני התפתחות שונים [טוב, בסדר, עם מועקה קלה, של 'מה אם לא'...], ניסיתי לחוות את אפס הכבידה, את השחרור שהוא מביא איתו, לפתוח דלתות וחלונות, שחלקם נסגרו בטריקה וחלקם, נפתחו לרווחה.

אז, קחו מרשם מהד"ר - 

"בהצלחה! הגיע היום. אתה יוצא למקומות נפלאים אז שלום. עם רגליים בנעליים, עם שכל בראש: תמצא את הדרך שלך, אל תחשוש".

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

כי תצא למלחמה. כי עיקר המלחמה צריך להיות כשיש לאדם מנוחה אז יוצא כדי להלחם אבל בשעה שצריכין להלחם אז הדרך מסוכן. וז"ש [וזה שכתב] רש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמ"ש כשהוא בן חורין אז יצא להלחם. וז"ש והי' בהניח ה' אלוהיך, לך אז תמחה זכר עמלק. והי' לשון שמחה לפניו במרום כשבנ"י גוברין על האומות מתוך המנוחה כי הלא בוודאי בנ"י נבראו לעמוד נגד הרשעים רק אם לא היינו חוטאים הי' מתקנין הכל מתוך המנוחה. וע"י החטא צריך להיות המלחמה מתוך הגלות אבל כשיהי' מתוך המנוחה היא עיקר הרצון לפניו ית'. ובשעת המנוחה צריכין דייקא לזכור להלחם לכן כ' לא תשכח כי בשעה שהוא לוחם עמנו א"צ להזהר שלא לשכוח [שפת אמת, כי תצא, תרמ"ג]: 

עיקר המלחמה, מתוך מנוחה, מציב ה'שפת אמת', בתחילת דבריו, את הפרדוקס הזה. מי רוצה להלחם כשהוא כבר במנוחה? הפשט של ההבדל בין מלחמת מצווה למלחמת רשות, היא הסיבה ליציאה אליה. במלחמת מצווה הסיבה היא כיבוש הארץ ו/או מצב של סכנת חיים מיד אויב. מלחמת רשות, היא כיבוש לצורך רווחה כלכלית ומדינית.

המחשבה הראשונית היא שמלחמת מצווה, ובוודאי מלחמת עמלק, היא הסיבה הנכונה והאידאית לצאת למלחמה, בעוד, שיציאה למלחמה, כיבוש, הרוגים ופצועים, לצורך שיפור המצב הכלכלי, היא מלחמה של בדיעבד, איפשהו בגבול האפור, ויש שיאמרו, השחור, של המוסר.

ה'שפת אמת', כדרכו, הופך לי את ההבנה הפשוטה. למלחמה יוצאים כשיש ברירה. אם הגעת למצב בו יצאת למלחמת אין ברירה, לא רק שאתה בסכנה גדולה יותר, נתקף ולא תוקף, גם היכולת להביא לתיקון אמיתי מהמלחמה, וזו הרי המטרה האמיתית של מלחמת הרשות, נמוכה יותר ולכן, הסיכוי לניוון מוסרי וערכי, אם לא יוצאים למלחמת הרשות, גדולה יותר.

ביציאה למלחמה מתוך מנוחה [גם בחינוך, כדאי להתמודד עם סוגיות בוערות, לא בזמן שריפה ומריבה], אומר ה'שפת אמת', מתגלה מימד הבחירה. מתגלים האידאים שלשמם כדאי להלחם. כשאני, כשהאומה, נגררים למלחמה, הצמצום של סכנת החיים והקושי, אולי מאפשר לזכור 'את אשר עשה לך עמלק', אבל, לא את הסיבה שלשמה אתה בכלל קיים. 

נקווה שלא נשכח…

שופטים תשפ"ו

 בס"ד

יש דברים מתוכננים מראש שתמיד תופסים אותך בהפתעה. הגשם הראשון מגיע תמיד יום לפני שתכננת לנקות את המרזבים, שנת הלימודים מתחילה ממש איך שחשבת לשבת ולבנות עוד שיעור והילדים מגיעים לגיל 18, רגע לפני שבאת לקרוא להם סיפור לפני השינה… 

קול השופר הראשון, מגיע תמיד בא' אלול. היום ממש. זה היה כתוב בלוח השנה. בדיוק כמו בשנה שעברה ואלו שלפניה. הופתעתי. לא ראיתי את זה מגיע. שופר. אלול. חגים. שנה חדשה. ככה באמצע הקיץ. אתה מוכן? שואלים השופר וקול ההד הפנימי שלו, אתה מוכן?

לרובנו, לא חסרים 'שופרות' חיצוניים, שמנסים לעורר, שדוחפים, קוראים, מלחיצים... חלקם נעימים, או, לפחות מובנים לנו, גם כשהם קשים לנו, חלקם בלתי נסבלים. אלו ש'חופשיים' משופרות כאלו, כנראה צריכים אותם הכי הרבה. ה'הד' הפנימי מהקולות האלו, הוא העולם הפנימי שלנו, שנבנה באופן דו כיווני. מצד אחד, הקולות החיצוניים, המפורשים והמרומזים, מרגע היותנו מעצבים אותנו, מצד שני, כלי התהודה שאנחנו מעצבים בעצמנו, שהוא אנחנו, יקבע את קולו של ההד, בעצם יקבע, מה מאותם הקולות החיצוניים ייכנס וכיצד יישמע ויפעיל אותנו.

בפסיכולוגיה, קוראים לקולות הפנימיים, 'אובייקטים מופנמים'. מסיבות שונות, ההד הפנימי מתעוות, ויותר קל לנו לשמוע את הקולות הביקורתיים - אפילו האכזריים שאנחנו משמיעים לעצמנו, גם אם ה'שופרות' החיצוניים לא היו ממש כאלה. הביקורת העצמית נתפסת כיעילה, כמשפרת, אפילו, כמכפרת. דרך הייסורים הזאת, היא זאת שתביא אותנו לגאולה (המוטיבים הנוצריים מראים לנו את השפעתה הרבה על תפיסות של מושגי בסיס פסיכולוגיים ותפיסתיים, גם כאלו שנחשבים היום יהודיים…). 

עיצוב תיבת התהודה, יכולה לשנות את המציאות הזאת, שיש לה השלכות פסיכולוגיות וחברתיות עצומות. אדם בלי ביקורת עצמית הוא אדם מסוכן, אדם שרק מבקר את עצמו, לא יכול לצאת מהבית, לפעול, להתפתח. אז מי מדבר אלינו ואיך הוא מדבר אלינו, אלו הדברים שחשוב להכיר. כדי להבחין בין הקול שמוריד, לזה שדוחף ומשפר, נשאל את עצמו, מהו הטון של הקול? מי הדמות שמדברת איתי עכשיו? זו שמחנכת אותי, או, זו שרוצה להשפיל? מהי ההשפעה של הקול? דוחף, או מדכא? והאם, הקול הזה, יכול לומר לי, לפחות מילה אחת טובה?

אלו"ל - אני לדודי ודודי לי. אנחנו רגילים לאמירה של 'המלך בשדה', הקב"ה 'מתקרב' כביכול בימים האלה. אני לא יודע להסביר מהי 'התקרבות' אצל הקב"ה. אז קודם, מה שיש לי לעשות, זה 'אני לדודי'. אני שעושה כל מה שאני יכול כדי להתקרב. אבל, גם, עושה כל מה שאני יכול להיות 'דודי' בעצמי. 'דודי' - לאחרים ואפילו, 'דודי' - לי.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בכל מקום שאומרים שהוא עת רצון כמו באלול ובס"ג [בסעודה ג' - שלישית] בשבת. הגם כי בהש"י [בהשם יתברך] לא שייך זמן. ע"כ הפי' שהוא עת רצון באדם שיוכל לקרב עצמו ולדבק בהקב"ה ברצון אמת בפנימיות הלב. כי הקב"ה מלא רצון. ורק מי שזוכה יוכל להתקרב אליו. כי כמים הפנים כו'. וכפי התעוררות רחמים בלב על עצמו. איך שיש בו נקודה קדושה מהקדוש ברוך הוא ונטבע בחומר וגשמיות וכפי התעוררות בלבו ככה מתעורר עליו רחמים רבים בשמים ג"כ [שפת אמת, שופטים, תרל"א]: 

'המלך בשדה' תמיד. מה שייך זמן, אלול, או חודש אחר, מבחינתו של הקב"ה? אולי, נאמר, המלך זרע שדה. נתן חלקת זמן לאדם שלא יכול להחזיק מתח כזה שנה שלמה, זמן של כ-40 יום, מסגרת זמן שאדם ממוצע יכול לכוון אליה, לעשות את המאמץ ולקרב את עצמו. וכמים הפנים לפנים. ה'שפת אמת' נותן כאן שיעור גדול בפסיכולוגיה חיובית. ככל שהאדם יאמין במאמצים שהוא עושה להתקרב להתקרב, ככל שאדם, יראה בפנימיות הלב של עצמו את הרצון והאמת, ככה יתעוררו עליו רחמים בשמיים. 

ראה תשפ"ו

 בס"ד

25 שנות נישואין!

בלתי נתפס הזמן שעובר.. כי ממש לא מזמן היה כ"ה אב תשס"א והנה תשפ"ו..

ביהדות, ציוני דרך הם זמן לחשבון נפש. סוף יום לפני השינה, ערב ראש חודש, ימי הולדת, כמובן חודש אלול שייכנס בשבוע הבא וראש השנה, איך ניגשים לכם רבע מאה?

לביטוי חשבון נפש יש קונוטציה של אשמה ובושה. ובאמת, בפעולות חשבון, גם בחשבון הנפש, יש גם את הסימן מינוס. במיוחד לקראת סוף שנה, נדמה כי יש אפילו איזו מצווה להשתמש בסימן מינוס. איזה אידאל לראות אותו, לבחון אותו, לחפש אותו בכל הפינות והסדקים ולהעלות אותו אל פני השטח של המודעות. הוא חלק מן החשבון. אני יודע למצוא אותו היטב. הרי מהו חשבון נפש, אם לא הסימן מינוס, אם לא למצוא, לבחון ולהרגיש עד העצם את הטעויות, הכשלונות והפחדים? איך יכול להתחיל תיקון, בלי בושה, בלי אשמה? אשמה על מה שעשיתי ולא עשיתי, בושה ממאירה על מי שאני ועל מי שאני לא. 'ממאירות' של  הרס ואפסיות העצמי, אפשרות גם  ל'שפירות' של מקום לכפרה, מנוע לצמיחה, התפתחות ושינוי.

ויש גם את הסימן פלוס.יש כאלה שקל להם יותר לראות, להרגיש אותו, יש כאלה שפחות. המבט על עיסוקים של פלוס, של חיבור, במה עסקתי לחבר בין אדם לאדם, בין אדם לשמיים, בתוך המשפחה ומחוצה לה. אפילו נעז ונאמר שיש גם פעולות של כפל. של מעשים שהתחלת ועשית והאדוות שלהם ממשיכות להתפשט בעולם, במעגלים הולכים וגדלים. העיסוק בחינוך ובחברות הוא העיסוק בכפל. זהירות גדולה ומפחידה ביותר מפעילות של חילוק…

אז אחרי שסיימתי לעשות קצת שיעורי בית בחשבון, נקודה ממבט של חתונת הכסף, רעיון מתוך הקליניקה הזוגית הוירטואלית (בינתיים) שלנו. החיים הם מה שקורה לנו. מיליוני הפרטים המרכיבים אפילו יום אחד. הם, לרוב, נייטרלים לחלוטין, הם יסתדרו, מעצמם, בתבנית האישית והזוגית שאנחנו יוצרים, מקרבים, או, מרחיקים בהתאם למי שאנחנו בוחרים להיות. נקודת המוצא היא רצון, היא פעימה חזקה של לכסוף, אני רוצה. גם כשקשה לי. גם כשאין לי מושג מה לעשות, איך לחיות עם עצמי, או, עם מי שבחרתי לחיות איתו. אם הרצון יורד, זה הזמן כבר לטיפול חירום, הטיפול היום יומי הוא פעולת שימור הרצון. במודע. זה מה שאני רוצה. אני באמת רוצה אותה, גם כשאין לי מושג איך להגיע אליה, אני כל כך רוצה אותו, גם כשקשה לדבר איתו. עצם 'מנטרת' הרצון הזאת, היא תבנית אליה ייכנסו הפתרונות.

הרצון ההדדי, הנלהב, אפילו, הוא, אולי, פעולת הכפל הזוגית האולטימטיבית. אז, כמובן, שנרצה את מה שכל מי שזוכה בכסף רוצה. הולכים להביא את הזהב…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

כי ירחק כו' המקום כו' ונתת בכסף כו' והלכת כו' בכל אשר תאוה כו'. הכלל כי ע"י הרצון והחשק לדבוק בה' אחד יוכל להתדבק בכ"מ [בכל מקום] שהוא כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע"י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה'. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פי' להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהי' עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להש"י [להשם יתברך]. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו'. ונתת הכסף כו'. פי' שלא לשכוח אהבת ה' ותשוקה הנ"ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו'. בקר צאן יין שכר. יהי' נזכר אהבה העיקרית לה' ואז אל המקום כו'. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]

יש כאלה שהדבקות בקב"ה, בקדושה, באה להם, כאילו בטבעיות. יש, אולי, לא מעט גם דמיונות בדבר הזה, אבל, יש אנשים שהרצון לקרבת אלוהים, זורח להם מהעיניים. ויש, המרגישים רחוקים. תמיד, או, לפעמים. 'כי ירחק ממך המקום', מקום המקדש בירושלים, מקום המקדש שבלב. אומרת התורה, תמיר את פירות עמלך בכסף. זה טכנית יותר קל ככה לעלות לירושלים. תמיר את הפעולות שלך, תכניס לתוכן את הכסף, את הרצון, ההשתוקקות, אפילו התאווה, להגיע, מתי שהוא, אפילו שלוש פעמים בשנה למקדש שבלבבי אבנה.

דוד המלך כתב פרקי כסף על ירושלים, גם כשהוא יושב בה ממש. המרחק הפיזי חשוב, אבל, הוא רק חלק מהעניין. 'והכתוב מבטיחו שיבוא', אומר ה'שפת אמת', אם הכסף יהיה בידיים שלך, גם אם בשלב הראשון, אתה לא בדיוק יודע מה לעשות איתו, יש הבטחה שהקדושה תכנס לכסף הזה. וזה בכלל לא משנה במה אתה עוסק, בקר, או, צאן, או יין. הכל יכול להיות מומר, או, בכל דבר יש פוטנציאל לכסף, לרצון. זו, אולי, כוונת הפסוק, 'מה השם אלוהיך דורש מעמך, כי אם ליראה אותו', היראה, במובן הזה, היא הרצון הגדול המפחד רק מדבר אחד. מזה שיהיה מרחק. הצעד הקטן, של הרצון, המתבטא בפעילות האדם, נתון אך ורק בידי האדם, 'הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים'.

עקב תשפ"ו

 בס"ד

קמתי הבוקר, משהו, בנפש, לא היה מאורגן. בתוכי. קולות שלא הבנתי מה הם אומרים, חוץ מהשדר של אי נוחות. משהו שם היה בכעס. האמת, שגם לא עצרתי לשאול אותם מה עובר עליהם. לפני התפילה ובמהלכה, הרגשתי אותם מציקים, מעקצצים. הרגשתי, שהפעם, בית הכנסת זה לא המקום הנכון (יש פעמים שהוא בדיוק המקום). ב'נקודת היציאה' הראשונה, קיפלתי את התפילין וחזרתי הביתה. ישבתי לכתוב. אות ועוד אות. נרגע. אפשר להמשיך בשגרה. עוד לא ישבתי לברר איתם מה עובר עליהם, העיקר ששתקו.

נזכרתי בזה עכשיו, כשאני קורא על קולות פנימיים. האחד, שנראה מגיע מהעולם של ההוליסטיקה המשוייכת לארצות המזרח הרחוק, מציע להקשיב ל'קול הלב' במקום ל'קול האגו'. לקול שהוא אני באמת ולא לכל מה שאני מעמיס עלי מבחוץ. הדרך שלו, אם אנסה לתמצת תורה שלמה למשפט, היא הדרך המזרחית של השתיקה. של הָאַיִן. כשאני שותק, מנטרל הפרעות, קול הלב שלי, הקול הפנימי, יעלה וינחה אותי.

השני, פסיכולוג קליני מערבי, מציג את המאבק בין 'קול האני' ל'קול הדיכאון'. וגם פה, בתמצות פשטני קצת, איך אני אדע להפריד כששני אלו מתרוצצים בקרבי ואין לי מושג איפה אני מתחיל ואיפה נגמר, בשביל זה צריך לשאול. לנתח. מתי החלו השפעות על החיים שלי? מה המסרים של הקולות? מה מגביר? מה מחליש? ואחרי שאדע מהם הקולות שמחוצה לי, אוכל לעשות את ההפרדה ולסלק את הקולות ש'מונחתים' אלי מבחוץ ואשאר עם הקול שלי שיוביל אותי בבטחה למיצוי ושקט.

אז היום הייתי קצת 'מזרחי', אחרי שנתיים לימודים שרובן 'מערביות'. אין לי את הכלים לנתח מה מתוך ההתערבויות בטיפולים פסיכולוגיים ארוכים, או, בכל אותן התערבויות שלמדנו לעשות בכל תקופות המצוקה האחרונות, כדי לתת מענה ראשוני, הן מזרחיות ומה מערביות. כשאני חושב על התפקיד שלי, שהוא בעיקר, התערבות לטווח הקצר, אני מרגיש שיש להחזיק בזה ובזה. אי אפשר להשאר בשקט ולתרגל אַיִן, כשהכל מאוד סוער כאן ועכשיו. דווקא אז, אומרים המודלים, כמו אפר"ת, כמו מעש"ה, שהשכל יכול להרגיע את הנפש, לתת לקולות האלה, איזו תובנה מארגנת למה שעובר עלי, נקודת אחיזה להמשיך הלאה. ומהצד שאינו הצד השני, נראה לי, שאחרי כל זה, לגייס את הזמן, לגייס את האחריות ובעיקר את הקרבה, להיות יחד בנוכחות שקטה, לראות מה יוצא באופן אינטואיטיבי. 

אנחנו נמצאים במצב מופרע חברתית, תרבותית, ביטחונית בוודאי. כל כך הרבה אנשים ידברו אחדות ובסוף, נוּבל על ידי המיעוט של שורפי האסמים. רק נחזיק את הגפרור, או, רק נעמוד מהצד ונסתכל. אנחנו עמוק בתוך תרבות המערב, לוקחים אותה אל הקצה, אבל מרגישים משהו עמוק שמפריע. דיסוננסים התנהגותיים של מערביות קשה משולבת יהדות. אפשר לראות בזה משהו יפה, מחבר, אבל, לחיים בדיסוננס, יש מחיר. 

אני חושב שנכונה כאן הגישה ה'מערבית'. לדבר על הערכים, התפיסות, לבחון אותן באמת, לבחון אותן בקצה. להתעמת פנימה מול שאלות ערכיות ומעשיות כאחת. ואחרי שנשבור את הראש על זה, נוכל להזיז גם משהו בלב. נוכל, אפילו, לשתוק מעט ביחד.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפרשת והי' אם שמוע תשמעו. ברש"י מספרי [מדרש] אזהרה ליחיד אזהרה לרבים. פי' בכל יום מתחדש אזהרת התורה בנפשות בנ"י בפרט ובכלל, אבל, כפי עבודת האדם זוכה להרגיש בזה הקול אשר אנכי מצוך היום. והכל תלוי בהאדם. וז"ש [וזה שכתוב] שמוע תשמעו פי' להשמיע את הקול ולשמוע לקבל את הציווי. כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו [...] [שפת אמת, עקב, תרנ"ג]: 

נטעו בנו קולות פנימיים. קולות בַּפְּרָט, קולות בַּכְּלָל. "שמוע, שמוע, שמוע'... 'תשמעו, תשמעו, תשמעו'. אשר אנכי מצוך היום. כל יום. יהיו בעיניך כחדשים. והפתיחות אל הקול הזה, אומר ה'שפת אמת' תלוי באדם. באדם הפרטי לקבל את ה'שמוע', בחברה לקבל את 'תשמעו'. 

בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ [תהילים ק"ג, כ']. העשייה קודמת לשמיעה, לא במובן הפשטני שלימדו אותנו בגן, קודם נעשה, אחר כך נראה מה באמת רוצים מאיתנו, אלא, הפעולות הבחיריות שלנו, שיאפשרו לנו לקלוט את הקול המנחה, הן קודמות לשמיעה, במובן של היכולת לשמוע. כדי לא להשאר ב'דבר תורה' ערטילאי, נשאל, מה לעשות? התשובה הראשונה היא, דרך ארץ קדמה לתורה. הציווי לא קודם לעבודה העצמית של האדם. המדרש מתאר כי מתן תורה הקודם במאות דורות כי לא הייתה ברירה, אבל, האידאל היה שנתקדם עוד לפני שנזכה לקול הציווי שתואר בפרשה הקודמת כחוויה טרום מוות. מה אחר כך? בואו נתחיל עם זה, נעשה מה שאפשר, אחר כך נפעל לפי הקול…

ואתחנן תשפ"ו

 בס"ד

ערב תשעה באב, בית הכנסת העתיק בקצרין לאור נרות. קריאת מגילת איכה שצועקת, במקביל, "אשמנו", "עזבת", "חזור!". ומעגלי שיח, עם קצוות מאוד לא משוננים, כמו שתושבי הגולן יודעים להיות. נוגעים, לא נוגעים בנקודות החשופות. מה נגע בנו בשיר 'חלקי', מה היה חלקנו ברע שבא אלינו. יש שהרחיקו מעצמם את השותפות באשמה, יש, כמוני, שחיבקו אותה קרוב. ודיברנו נעים. ואחדות. ונפרדנו לשלום, מבקשים להפגש שוב, לקחת אחריות.

היום י' באב. הלכות אבלות עד חצות היום. הרוח מאתמול עוד קצת כאן, רושם המפגש עוד ניכר. הָאֵבֶל, אמנם קשה, אבל יותר קל להתחבר בו. ומה יהיה בי"א אב, י"ב? האם נזכור לדבר בט"ו על ש'הותרו השבטים לבוא זה בזה', או, נשאר במעגלי האהבה הקרובים? נביא פרחים (לא מתחייב ;) רק אלינו הביתה? 

תלחצו על הקישור למעלה. תקראו את השיר. מרגישים הזדהות? מרגישים מרחק? כי יש לי הצעה לסדר היום. לצרף טיפה לטיפה. או, כמו שהמדריך בטיול היה אומר, 'אם כל אחד יקטוף רק פרח אחד / ייקח רק אבן אחת / יזרוק רק לכלוך קטן, הטבע ייפגע'. ואם ככה לחושך, ככה לאור. 

רק פעם אחת בשבוע / ביום, נגיב למישהו מ'הצד שלנו', שהפוסט הזה היה קצת יותר מדי. שאפשר היה להנמיך. שלא כל דבר צריך לשתף במחי שני קליקים עם העכבר. שרק פעם בשבוע, נגיב לפוליטיקאים 'שלנו' שיוסיפו אור, שיש קמפיינים שלא נעימים לנו, שמרחיקים אותנו מהם. נקודות בונוס יקבל מי שיגיב לפוליטיקאים שמפרסמים משהו ענייני, מקרב, מחבר, אפילו 'סתם' לא מתלהם, מכל צד, שככה אנחנו רוצים, שככה אנחנו מצפים. שוואלה, אני לא אצביע לך, אבל נתת נקודה למחשבה.

תלחצו על הקישור למעלה. תקראו את השיר. ותחליפו את המילה 'פוליטיקאים' שכתבתי, במילה, 'אני'.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפרשת שמע ישראל ואהבת. במדרש מי לי בשמים כו' דבאמת שורש נפשות בנ"י דבקים בהקב"ה ולכן האהבה נשרשת בנפשות בנ"י למעלה. אך הנפש יש לה כמה בחינות כמ"ש במד' ה' שמות לנפש. ויחידה היא שורש הנשמות שדבקים באחדות ה'. אבל איש ישראל צריך ליגע עצמו בכל נפשך אפי' בזה הנפש שנדבק לגוף בעוה"ז [בעולם הזה] כמ"ש במדרש שחה לעפר נפשנו. מכ"ש בגלות עתה שהנפש נטמעת בגוף והבלי עולם עכ"ז [על כל זה] צריכין לעורר האהבה בכל יום לדמות הנפש שלמטה להנפש שלמעלה בשמים. ולכן המצוה דק"ש [של קריאת שמע] בבוקר ובערב. כשנתעלה הנשמה למעלה וכשיורדת באדם למטה בשחרית ובשבת שיש נשמה יתירה מתעורר האהבה בנפשות בנ"י ביותר כי עיקר האהבה כפי הארת הנשמה באדם [שפת אמת, ואתחנן, תרס"א]:

חמישה חלקים יש לנפש, כתב הרמב"ם בספרו 'שמונה פרקים'. מקבילות לחמש 'בחינות' המוזכרות בחסידות. ה'יחידה' הגבוהה, שורש הנשמה. לא יודע בדיוק מה זה אומר, אבל זה החלק הקרוב ביותר לקב"ה, החלק שהוא אני, ממש בהפרדות מהאלוהים, עוד שהקשר חי וקרוב. ויש את החלק הנמוך. חלק 'הזן' כמו שקורא לו הרמב"ם. גם אנחנו צריכים לאכול, להשביע את הגוף בכל צרכיו.

מאוד קל לאהוב את הקב"ה עם ה'יחידה'. למצוא אותו קרוב. במקום שבו הוא קרוב, בזמן שבו הוא קרוב, כשאני קרוב אצל עצמי (בעולם, בשנה ובנפש, עש"נ, המופיע בחסידות). ואנחנו אכן נקראים לנצל את ההזדמנויות האלו, 'דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב' (מתוך ההפטרה בתעניות).

אבל לא רק. פעמיים ביום. גם כשיש אור בשחרית והנשמה יורדת ומציפה וגם בערב, כשהחושך יורד והנשמה עולה אל האלוהים אשר נתנה. גם עם ה'יחידה' וגם עם חלק ה'זן'. בכל נפשך. בכל חלקי הנפש. 'וצריך להתייגע' כותב ה'שפת אמת'. זה מייגע. הדרישה הזאת, כל הזמן לאהוב. כשקל וטוב, כשקשה ופחות. כשהאדם וכשהרוחניות באים לי בטוב, וכשהם באים לי ממש רע. להתייגע. להיאבק. עד השבת, שם קל יותר, נשמה יתרה. והשבת, אמנם קבועה בלוח השנה מימי בראשית, ועם זאת, אפשר גם, עם קצת מאמץ, להכניס אותה מקודם, להביא אותה קרוב.

דברים תשפ"ו

 בס"ד

ישבתי לא מעט במעגלים רגשיים בשנתיים האחרונות, גם למדתי תיאוריות פסיכולוגיות שונות וחשבתי לעצמי, עד כמה, ב"ה, אני מספק לילדים שלי חומרים לספר עלי, כשהם יישבו במעגלים כאלה בעתיד, למה אני ככה? בילדות, אבא שלי עשה לי בושות ו…

אז ממתי אנחנו 'נדפקים'? או, אם נשאל את השאלה בצורה חיובית יותר, איפה הגיל המרכזי שבו אנחנו מתעצבים, עד כמה רחוק אפשר ללכת בחיפוש הגורמים שהביאו אותנו לאן שהגענו? מהרחם? אז, מאיזה שלב של התפתחות עוברית? 'עד גיל שנתיים הכל מתעצב', 'גיל הילדות הוא החשוב ביותר', או, אולי דווקא בגיל ההתבגרות, גיל קפיצת המוח, ההורמונים והקונפליקטים המשפחתיים, דווקא מה שקורה שם, הוא זה שישפיע עלינו לתמיד?

וירג'יניה סאטיר, 'אם הטיפול המשפחתי' וסלבדור מינושין, פיתחו מודלים שונים לטיפול משפחתי. אני מוצא, כי המשותף ביניהם, הוא תפיסת המשפחה כאקולוגיה. מארג עדין של כוחות ויחסים. מעבר לרעיון הכללי והמובן הזה, הם פיתחו, כל אחד בדרכו, מודל שמחפש את הגורם המשותף לחריקות ולבעיות ואת הדרך להתמודד איתם. אין 'אשם' אחד. גם אם הפתולוגיה, בסופו של דבר יוצאת דרכו. גם אם התנהגותו של אחד ההורים או הילדים, היא זו שמצריכה התייחסות וטיפול, המטפל המשפחתי בגישות אלה, ירחיב את החיפוש אחרי מקור הבעיה והפתרון במקום הרחב של המשפחה. מה קורה שם ביחסים ולמה זה יוצא דווקא דרכו?

מי אשם במה שקרה בשבעה באוקטובר? עד מתי, אם בכלל, צריך ללכת אחורה, ל'ילדות' של ההתנהלות האזרחית - מדינית - צבאית כדי לחפש ולשפוט את כל אחד מהאשמים? ומה נעשה כשאשמתם תתברר? מה יקרה אחרי שנשים עליהם את אות הקלון על כל המשתמע מכך? האם די בזה? האם זה יבטיח שזה לא יקרה שוב?

או, שיחד עם ועדת חקירה כזאת או אחרת (ומי אחראי על זה שגם בנושא הכאילו מוסכם הזה, אי אפשר להגיע להסכמה??), נצטרך גם ללכת ל'טיפול משפחתי'. למצוא את השורש לשבעה באוקטובר ולא בפחות מזה, למצוא את השורש ל'ששה באוקטובר', ביחסים המורכבים שפיתחנו, בפלונטרים שהסתבכנו בהם. כשנראה את הבעיות שהכי מציקות לנו בשמאל, בימין, בחרדים, בפרוגרס, ב… כסמן לכך שמשהו באקולוגיה של כולנו מעורער, כשנחשוב מה החלק שלנו בכל זה, אולי לא נתלה בתלות נפשית בכך שאם רק נערוף כמה ראשים, הכל יהיה טוב יותר. זו לא קריאה לשלום מזויף. צריך לשבת, לשים את הדברים, להאשים ולהכות על חטא גם יחד. ואת כל זה לעשות, סביב השולחן המשפחתי.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

התוכחות שהוכיחן מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] על החטאים של דור הקודם. כי כל דור צריך לתקן חטא הדור שקודם להן. כי כמו שהם יורשים זכות דור הקודם שהניחו להם. לכן הם במקומם לתקן חטאם. וזה ענין פוקד עון אבות ע"ב [על בנים]. ולכן חזר כל החטאים שניתקנו אח"כ. ולכן איתא כל דור שאין בהמ"ק [בית המקדש] נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו שאם היו מתקנים חטא הקודם הי' נבנה מיד כנ"ל [שפת אמת, דברים, תרל"ה]: 

'זה לא אני!' כנראה חשבו כמה אנשים, כשמשה מתחיל להזכיר, גם אם ברמז עבה, חטא אחרי חטא, נפילה אחרי נפילה. זה לא אני, זה אבא שלי. הוא היה שם. הוא התלונן, הוא רצה בשר, הוא עשה את העגל ושלח את המרגלים. ה'שפת אמת' מעביר את הפתיחה של משה לספר דברים, 'משנה תורה', ספרו של משה, להעברה של שפת האשמה לשפה של אחריות. 

נכון, לא אתם עשיתם את העגל, אבל, אתם אחראים לתקן. יש כאן פגם, יש כאן תפיסה שגויה, 'קונספציה', תרבות, שיכולים להביא אתכם שוב לחטוא, אז ממש לא משנה שזה לא אתם חטאתם, פגמתם, הבאתם את התרבות הזאת, עכשיו זה התור שלכם לתקן. האחריות שלכם. בן מזכה אב. 

לא אנחנו נפלנו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בזמן בית המקדש הראשון. לא אנחנו התנהגנו בשנאת חינם בזמן בית המקדש השני. זה לא אנחנו שבגללנו בית המקדש נחרב, תאשימו את אבותינו, נשאר לנו רק להצטער, אולי.. אלו לא אנחנו, אלו הם… אומר התלמוד הירושלמי בחיבור שעושה ה'שפת אמת' עם דברי משה, זו לא האשמה, זו האחריות. האחריות שלכם היא להיות בדרגה שבו בית המקדש יוכל לעמוד, אשמת הדורות הקודמים לא רלוונטית. התיקון הוא בידיים שלכם, כאן ועכשיו.

מטות מסעי תשפ"ו

 בס"ד

תחנת הרכבת הקלה, בחום קצת פחות קל, מחנה יהודה, ירושלים. צעקות. אשה מבוגרת יורדת על צעיר חרדי כבן 30. משליכה עליו את כל תחלואת המגזר. ובגללכם, ובגללכם… אל המהומה מתקרב עיוור, שכנראה הַפְּנִים שלו רואה היטב, כיפה סרוגה לראשו, מטיף באשה אהבת כלל ישראל (טוב, אולי חוץ ממנה…), לא חסך ממנה, בלשון המעטה, שבט מחנכים…

בכותל, עשיתי לעידו בושות (לשיטתו, כמעט ואין לי אפשרות שלא לעשות לו בושות כשאנחנו במרחב הציבורי). ומהן הבושות הגדולות שאבא יכול לעשות לילד בן 11? נכנסתי עמוק לתפילה, עד שסיימתי את התפילה, כך לדבריו, יותר מאוחר משני חרדים!

[אני מניח שלעשות האשטאג היינו בירושלים, כבר יצא מהאופנה, נכון? שלא אעשה בושות לעצמי…].

אז, אני לא צועק על חרדים, או, על כל מי ששונה ממני ברכבת. אני גם לא אמנע מעצמי לסיים את התפילה מוקדם (לרוב), או, מאוחר (מדי פעם), לא משנה ליד מי אני נמצא. אבל מבפנים? את כל האמת? האם אני לא צועק על האחרים ממני, שאני מרגיש שפוגעים בי, צועק מבפנים, כמו אותה אישה? האם אני לא עושה השוואות בתחומי הקודש ביני לבין חרדים, בגלל תפיסות שגויות של ילד בן 11??

עימותים בקבוצה, אומר יאלום, הם כמעט בלתי נמנעים. יותר מכך, חוסר בהתפתחות עימותים בקבוצה, עלול להעיד על כך שהקבוצה לא מתפתחת, שהקשרים בין חברי הקבוצה לא מתקדמים, שלא ייווצר אמון, שלא תווצר לכידות בהמשך התפתחות הקבוצה. העימות, שבסיסו, בתחושה שהאחר לוקח ממני משאב, או, פוגע במטרה אליה אני שואף, חי ובוער סביבנו, מקשה עלינו, אפילו לעבור ככה סתם אחד ליד השני ברכבת, מקשה שלא להרגיש זרות בתפילה משותפת בכותל. 

אז אני רוצה קודם להאמין, שאנחנו קבוצה. שיש כאן עימות פנים - קבוצתי ולא עימות עם זרים. שהאחריות שלנו היא קודם כל לדאוג לכך שהעימות יישאר פנים קבוצתי, רק אחר כך לגשת ולנסות גם לפתור אותו. אז כן, אני כבר כמה שבועות ב'חרדת בחירות'. ממה שקורה לפני, ממה שיקרה תוך כדי וממה שיקרה אחרי. עם זאת, אני גם אופטימי, שאנחנו קבוצה. שרובה המוחלט רוצה להיות חלק, שאנחנו מוכנים לתלוש את השערות האחד של השני, דווקא, כי אין לנו ארץ אחרת ועם אחר, כי המשאבים משותפים ויקרים לנו. ועוד נלמד שנוכל לבנות מכנה משותף רחב, נלמד שגם לקצוות יש מקום, נלמד, שנוכל לנסוע יחד ברכבת. רכבת קלה, לנסיעה ארוכה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

לא יחל דברו. אמרו חז"ל הוא אינו מיחל ואחרים מוחלין לו. הענין הוא כי האדם נקרא מדבר. וזה היתרון שיש לו על כל הברואים וצריך להיות הדיבור מנהיג לכל האדם להיות נמשך אחרי הדיבור [...] ונעשה בניין מדיבור האדם. ובגמ' הנודר כאלו בנה במה כו' פירש"י בזמן איסור הבמות. ומ"מ נראה כמו שבמות הי' להם זמן היתר וזמן איסור. כמו כן יש בנפשות שהנדר ושבועה מותר להם דהיינו צדיקים כדאיתא במד' אם יש בך מדות הללו כו'. ולהם ניתן זה הבנין כמ"ש ותגזר אומר ויקם. ושבועה נק' קיימא בתרגום. שנעשה מזה קומה ובניין. והנה לכל אדם יש עולם ושיעור קומה בפ"ע ולכן הבניין שנבנה בדיבורו לא יחל. אבל החכם עוקר נדר מעיקרו כי כח החכם למעלה בעולם וקומה שלמעלה מזה הנודר. ולכן אחרים מוחלין לו. כי עיקר הכוונה שהאדם לא יחל דיבורו להיות הדיבור שליט על האדם שהוא המנהיג וכח השורש שלו כנ"ל [שפת אמת, מטות, תרנ"ד]: 

תחליטו, או, שמותר לחלל נדר, או, שאסור! מהי המשמעות שאחרים יכולים לגרום לאדם להיות פטור מהנדר, בעוד שהוא לא יכול? ה'שפת אמת' בונה את התשובה בשלבים. הדיבור, הוא, הוא מותר האדם מהבהמה, ניתנה בו רוח הדיבור מבריאתו. יש משמעות לדיבור, הרוח שאנחנו מוציאים מהפה, עושה בניין, עושה משהו פיזי בעולם הזה. זו לא מליצה. אפשר לחוש את זה ממש, גם מי שהמקצוע שלו הוא לא בדיבור..

נדרת. שגית. ובכל זאת, איך אתה תפרק את הבניין שעשית במו ידיך? איך אתה מסוגל לצאת מתוך עולם התפיסות השגויות שלך? מתוך הלחץ החברתי, מתוך הבועה שגדלת בה? מתוך ערכים שמפומפמים אלייך מכל כיוון? האדם הוא הנדר של עצמו, אסור בכבליו.

ויש אחרים. יש חברה. יש צדיקים, אומר ה'שפת אמת'. ומקובלני מהרב שרקי בשם הרב קוק, שהצדיקים המובאים בספרים השונים מהגלות, הם כולנו, כאן עכשיו. שכוחה של החברה, להוציא את האסור מבית האסורים. שעצם השייכות, היא לא מפירה את הנדר, גם לא מוותרת עליו, היא עוקרת אותו מהשורש, מגלה למפרע, שעכשיו, שאתה איתנו, הנדר, הטעות, חוסר השליטה, הפגימה, פשוט לא הייתה כאן אף פעם…

פנחס תשפ"ו

 בס"ד

אז, מה עדיף? (עוד) רמטכ"ל? ניסיון של עשרות שנים בניהול המדינה? רקע בטחוני? ניהולי - אזרחי? עמדות רעיונות בראיונות מהיום? לחפש את האמת עליהם דווקא בארכיון? ואולי, בכלל, רק משהו, מישהו חדש, שלא סוחב עליו, לכאורה, בוץ על הפנים שקיבל מאחרים, בוץ על הידיים שהשליך?

שאלות חשובות. שאלות גורליות. אין הרבה מרווח לטעות בהנהגת המדינה הזאת. על טעויות משלמים. כולנו. ואני מקווה שכמה שיותר אנשים ישאלו אותן, יתעמקו בהן ולא יילכו בלי מחשבה 'רק אחריו', או, 'רק לא איתו'…

השאלות החשובות יותר, בעיני, הן, מי אנחנו. מה אנחנו רוצים. לאן אנחנו מבקשים ללכת. ורק אז, מי זה, מי זו, מי אלו, שיוכלו לעזור לי להגיע לשם. זו תהיה בחירה מדויקת יותר, לפי סדרי עדיפויות נכונים יותר ובעיקר, לא להיות כבשים, שפשוט הולכות אחרי רועה רנדומלי…

התהליך הזה, של דיוק העצמי, אל מול הסביבה, בדגש על הסביבה המובילה, היא, אולי, תמצית תיאוריית ה'עצמי' של קוהוט. התינוק גדל. סביבו המטפלים שלו, המנהיגים שאמורים לספק לו את כל צרכיו. נו, לא תמיד הם מצליחים. נו, תמיד הם לא תמיד מצליחים… אבל, 'בקטע טוב', הם באמת ניסו. 'כשל אמפתי' קורא לזה קוהורט. ודווקא דרך הכשלים האלה, הילד לומד על עצמו, לומד על הנפרדוּת שלו מהסביבה, מגבש את חווית העצמי שלו, מכיר את עצמו, ודווקא מתוך כך, יוצא מהנרקיסיזם הילדותי ויכול להגיע שלם יותר למפגש עם האחר (ומי שלא, עלול להשאר נרקסיסט…).

עברנו לא מעט כשלים מנהיגותיים בעשרות השנים האחרונות. אפשר להיות בעלי עין טובה ולקרוא להם 'כשלים אמפתיים', לחשוב שהם באמת ניסו לעשות לנו הכי טוב, לקחו על עצמם תפקידים תובעניים שאין סיכוי גם לא להכשל בנקודות מסוימות. אפשר גם לחשוב בעין רעה. בין כך ובין כך, מתוך הכשלים האלו, חובה עלינו להכיר את עצמנו, להתנתק מהתלות במנהיג, מהליכה עיוורת. 

ואז, אחרי שהתנתקנו, לחזור אליו, לשים את הפתק שלו. שיש עליו איזשהו שם, אבל, שגם כתוב עליו 'אני עובד אצלכם'...

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק יפקוד ה' כו' יצא לפניהם כו' ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. כי באמת השי"ת רועה ישראל. רק ע"י הצדיק אשר יצא לפניהם מכין מקום (שיתגלה) [*שיגלה] הקב"ה הנהגה שלו. ובגלות אין ניכר ואומרים האומות אי' אלקיך. וע"י שיהי' איש על העדה כו' לא תהי' כו'. וז"ש עדת ה' שבאמת השי"ת הוא הרועה. ומסתמא בקשה זו הי' לדורות. ופעל כן כמ"ש הקב"ה וסמכת כו' ידך כו'. ואיתא מסרה ליהושע ויהושע לזקנים. א"כ פעל שיהי' הארה מכחו של מרע"ה לכל הדורות. ואמרו ונביאים מסרוה לאנשי כנה"ג הם אמרו כו'. פי' שהניחו הכח באלה המאמרים ולכן נק' המסכת אבות שבאלה המדות שבאבות יכולין להכיר את הקב"ה ולברר השגחתו ית' עלינו. ולהמשך אחר האבות דכ' בהם אשר התהלכו כו' לפניו. וכ' הרועה אותי מעודי כו'. וכ' ה' רועי לא אחסר: [שפת אמת, פנחס, תרמ"ח]: 

יצא לי לעזוב כמה מקומות, כמה עבודות. תמיד השתדלתי להשאיר אחרי את הידע ואת הרעיונות שיוכלו להשתמש בהם הלאה. השקעתי בזה זמן ומאמץ. אבל, אני מודה, תנועת נפש כמו של משה? לא הייתי קרוב. כל מה שמעניין את משה אחרי הבשורה הכי קשה מבחינתו, לא להכנס לארץ ישראל, היא לחשוב על המנהיג הראוי שיחליף אותו. על עצמו הוא יבקש רק עוד 'חודש'...

תפיסת המנהיגות של משה, שבפרשת 'יתרו' נראית ריכוזית מאוד, עד שיתרו צריך לתת לו עצה לשינוי, אחרת 'נבול תבול'. דווקא כאן, משה מגלה, כי התפקיד האמיתי של המנהיג, הוא לא סלילת הדרך, הוא לא, כמו שאמרו מנהיגים, 'אני אנווט', 'אני אקבע', אפילו לא 'אני אֲלַמֵּד' (אנשים שהשלימו התפתחות תקינה לפי קוהוט???). תפקיד המנהיג, אומר ה'שפת אמת' הוא לגלות מנהיג אחר, מנהיגותו של הקב"ה. ומה אומרת הנהגת הקב"ה? ממשיך ה'שפת אמת' ומתאר את ההשתלשלות של הופעתה של מנהיגות ה' דרך משה - יהושע - זקנים - נביאים. בזמנו של משה היא הייתה מאוד גלויה ונוכחת, כמו הורה לתינוק. הילד גדל, ועדיין, רוח ה' נמצאת בנביאיו, אי אפשר להתעלם ממנה, כל המעוניין יבוא וייטול.

ונביאים מסרו לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו… הם השאירו לנו 'אמירות', תשתית. הנחיות כלליות. התבגרתם. היכולת ללכת אחרי הקב"ה כרועה, תלויה בעבודה של פענוח המאמרים, רצון לצעוד בדרך הזאת. להבין אותה.

לבחור - בה.

בלק תשפ"ו

 בס"ד

גיל 15-16 בערך, היה השלב שבו ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. ספוילר, לא בדיוק עשיתי את זה, אבל, אני עושה את זה. להיות רופא. זה היה ברור. לא היה משהו אחר. עד כדי כך הזדהיתי עם התפקיד הזה, שבאותו גיל צעיר עלו בי מחשבות מטרידות על מה שאעשה בעולם אוטופי ללא מחלות..

בגילאים בו צעירים צריכים לקבל החלטות על המשך החיים, מה ללמוד, במה לעסוק, לא מעט מהם נכנסים לבלבול וחוסר יכולת לקבל החלטה ברורה. מאחר ואני עצמי לא חוויתי את חווית הבלבול הזאת באופן מובהק, היה לי קשה להבין את החוויה שלהם. אתם באמת לא מרגישים מי ומה אתם? הייתי צריך לעבור שינוי מחשבתי אצלי, כשהגיעו אלי אותם צעירים לייעוץ ומחשבות על העתיד שלהם, כדי שאוכל לנסות ולהדריך אותם למצוא את התשובה שבתוכם (היום, אני יודע מה ומי אני, אבל, שואל, במקביל, מה לעשות כשאהיה גדול…).

יש את המתלבטים, לי עצמי יש רגעי התלבטות, גם בגילי ה'מנוסה' יותר, מתלבטים איך להגשים ייעוד... ויש את ה'גורליים', כהגדרתו של הפסיכואנליסט בולאס. אנשים שחדלו להאמין, או, שמעולם לא האמינו, שהם, בעצם, יכולים להשפיע ולשנות את הדרך שבה חייהם האישיים זורמים, אלת הגורל, או, אלוהים שבשמיים, קובעים את דרכם שכבר סלולה ומוכנה. אובדן היכולת, כבר מגיל צעיר, לשחק ולדמיין איך אני 'משנה את חייהן' של דמויות הלגו, איך אני, לא רק יודע 'מה לעשות כשאהיה גדול', אלא, אני כבר כזה, אפילו, אם זה רק בדמיון וכמובן, הפידבק מהסביבה, יכולה להביא את הילד לתפיסות 'גורליות', אל מול תפיסות 'ייעודיות'. כשהילד גדל, אומר בולאס, הוא אמנם מבין ש'שיקרו' לו, הוא לא באמת שוטר/כבאי/אסטרונאוט/מלכה, אבל, משהו, פנימי, באמונה שאני יכול להשפיע על מה שאהיה נשארת.

לדמיין ולחלום באופן מציאותי. פרדוקס? אולי, אבל, אלו פעולות המאפשרות את הבסיס הפסיכולוגי, לפעול גם במציאות מתוך אחריות על הייעוד שלי, של המשפחה שלי, של החברה, העם והעולם. כן, גם העולם, ייעוד המצוי, בעיקר, אצל העוסקים בקידום שלום עולמי, רפואה בעולם השלישי, או פעילים אקולוגיים. כל עוד, כל הנ"ל, לא לוקים ב'פסיכוזת גרטה טונברי', הם משמיעים קול חשוב בעולם ומקדמים את מה שנראה בלתי אפשרי, אולי דמיוני, של השפעת האדם הקטן, על כל הכדור והאנושות.

כן, גם העם. כמו שאני מאמין, כי, לכל אחד מאיתנו, יש חלק, כזה או אחר, ב'תוצר הסופי' של התנהלות רבת השנים בצורת השבעה באוקטובר (כשם קוד כולל לכל הפיגועים והמלחמות), כך, יש לכל אחד מאיתנו, יכולת להיות חלק מהייעוד של התיקון. נתחיל לדמיין את זה, לחלום על זה, נזכה להשפיע. חלק מהחלימה, צריכה להשתלב עם הכוח השכלי. מחשבות על ייעוד, לא רק של מי אני, אלא, מי זה העם הזה? מה אנחנו עושים פה בכלל? מה אומרת לי התורה, או, מגילת העצמאות, או, כל רפרנס שכל אדם מחשיב.

הורים, מדריכים, מורים, תנו להם לשחק עם בובות, לדמיין שהם כל מה שניתן להתחפש אליו, נעזור להם לספר לעצמם סיפורי אומץ והרפתקה, של הגיבורים שהם. נשקר להם קצת, שהם יכולים לעשות כל דבר שירצו, עד שזה יוכל להיות האמת לאמיתה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. פירוש כי הם אמרו עם יצא כו'. ובלעם הראה להם כי אין זה ענין מקרה אבל הקב"ה הוציאם לברר כבוד מלכותו בעולם כשם שמלכותו הוא קיום כל הבריאה כן יציאת מצרים היא רק לצורך זה. לכן תלוי זה בזה. והראה להם כי בנ"י הם יסוד העולם וז"ש ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה דאיתא אומר ועושה מדבר ומקיים. פי' בעשרה מאמרות נעשה הכל ובעשרת הדברות מתקיים הכל. פי' אמת כי גם בעשרה מאמרות הי' העולם קיים לעד מכח הטבע. אך הדברות הם נותנים התחדשות והשגחה בכל יום כפי עסק בנ"י בתורה ומצות וזהו מדבר ומקיים לברר הנהגתו ית' את העולם. וכמו שמעשה בראשית קיים לעד. כן עשרת הדיברות והנהגה המיוחדת לבנ"י קיים לעד ואין זה דבר מקרה כנ"ל:    [שפת אמת, בלק, תרמ"ב]: 

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת. שוב ושוב. קולות 'בלעמיים', מחוץ לעם, שונאים - מעריצים של העם היהודי, שמים לנו מראה על מי שאנחנו, כי, אנחנו, עצמנו, לא ממש מאמינים בזה. יש לנו זמן, מאמינים, לצערי, בדרך ארוכה.

העם לא 'יצא' ממצרים, באיזה תהליך מקרי של הפיכה מעמדית. יש אל, מנהל את העולם, הוא 'הוציאם' באופן אקטיבי. אין זה גורל, זה ייעוד! ולנו, לעולם, הוא פתח 20 פתחים. עשרה מאמרות של בריאה, שדווקא מחביאים את הקשר מול הקב"ה המסתתר מאחורי הטבע והמקריות. ועשר דיברות של גילוי ישיר. ואת זה, דווקא, מציב לנו ולעולם, בלעם, גדול נביאי האומות, שפספס, מתוך שנאה ושחיתות מוסרית, את העולם שלו (מתוך ארבע הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, על פי המשנה בסנהדרין), אבל, הנכיח, כמו בעל כורחו, את האמת.

לנו, לא נותר, אלא, להקשיב גם למה שאומרות עלינו אומות העולם ולהאמין. בין אם זה לכוונה שלהם להשמיד אותנו, ובין אם לדרישה שנביא ונלמד את המוסר והקשר לאלוהים.