בס"ד
שכבות..
איך לגלות..
אמת. מאחורי.
טיק טוק..
רחוק וקרוב - עמוק..
זה לא חמשיר. זו הייתה הטיוטה לפני עריכה לפסקאות, שכתבתי לפני שיצאתי לתפילה. כשחזרתי הבטתי בה שוב והחלטתי להשאיר אותה ככה. ככה כמו שזה נובע. ככה כמו שהמחשבות יוצאות ומבקשות להתארגן למילים.
שכבות. ברור, ככה כולנו עשויים. חלקים שמתגלים במקום אחד, נסתרים במקום אחר. גלויים יותר ופחות. שכבות. ברור, ככה חייבים להאמין. ככה חייבים לחנך. אמונה בשכבות הפנימיות של האדם. שכבות. קשה ליישם. כי אלו הגלויות, לא מעט פעמים, כל כך בולטות, שורטות, אפילו דוחות, מרחיקות (כדי לא לגלות?).
וזה שישנן שכבות פנימיות, אחרות, רכות, עמוקות, האם זה אומר שהן הנכונות, המייצגות? תמיד יהיה נכון לומר שהן האמת? שאם רק נחפור ונגלה נמצא את האוצר האמיתי? זה נשמע יותר רומנטי, חלק חובה בסדנאות חינוך, אבל, נראה לי, שיש ברומנטיקה הזאת גם סכנה. כי גם השכבות החיצוניות, הפחות רכות ויפות שלי, הן עדיין אני. עדיין חלק ממני. אסור לראות אותן לבדן, לא כדאי לשגות באשליה שאין להן משמעות.
מאחר וגם השכבות החיצוניות הן אני, הן מי שמולי, הן גם הזדמנות, אפשרות. להגיע דרכן פנימה. אם אני יכול להתחבר לחלקים היותר דוקרים שלי, של האחר ויכול לתפוס בדואליות של הנפש, אני אוכל לא רק להסיר ולהשליך, אלא, להחזיק בהן ודרכן למשוך חלקים נוספים, עמוקים. אולי גם לעדן את החלקים האלה עצמם. אם אני מזהה רדידות, בורות, דיכאון, כעס, חוצפה… אני קודם לא אפחד לומר שזה המצב בו אני/הוא נמצא ואז לנסות להבין, למה ומאיפה זה מגיע. ומשם כבר יש קצה חוט…
קרוב ורחוק - עמוק. כך למדתי מהרב שרקי. כדי להגיד משהו שהוא גם קרוב וגם רחוק יחד, התורה משתמשת במילה עמוק. הוא מדמה למגירה עמוקה הנמצאת ממש בגובה העיניים שלי, קרובה להושטת יד, אבל מה שאני מחפש נמצא רחוק - עמוק. ההגדרה הזאת קפצה לי במחשבות האלה. איך הדברים החשובים, נמצאים, לפעמים, כל כך קרוב, אבל עדיין, בינתיים, רחוק. כדי להגיע צריך להיות מוכנים לצלול עמוק…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ברש"י נסתמו עיניהם ולבם [של ישראל מצרת השעבוד אחרי מות יעקב - מדרש בראשית רבה] כו'. כי באמת לב ועינים של איש ישראל הוא להשי"ת [להשם יתברך]. ורק אחר שנפטר יעקב אע"ה [אבינו עליו השלום] נסתם ונסתר האמת. וכ' [וכתיב] ול"ת [ולא תתורו אחרי לבבכם כו' עיניכם כו' כמו שהוא בהסתר החיצוניות. וזה עיקר הגלות להפנימיות שא"י [שאין יכול] להתפשט בכל האדם. והעצה שמעתי מא"א מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ [בארץ מצרים]. שע"י אמת יכולים לעורר החיות גם בכל הסתר ומיצר כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא להיות בטל תמיד אל הפנימיות שהוא האמת. שהחיצוניות אינו אמת. רק הסתר. ולפי הרצון שבאדם באמת בכל דבר להיות נעשה רצון המקום ב"ה בלבד. כמו כן נתגלה לו האמת. ואדרבה בכל מקום שיש יותר הסתר. שמה נגנז דבר פנימי כנודע. וכן מצינו במצות מילה שאבר המילה הוא קודש. ולכן שם דוקא מקום הערלה. וכמ"ש סוד ה' ליראיו ודרשו ז"ל על המילה [שפת אמת, ויחי, תרל"ג]:
הילדות נגמרה. מגיע גיל הנעורים ואיתו ההסתרות, התהפוכות. יעקב אבינו כבר לא בסביבה כדי לארגן את ילדיו, סביב אותו השולחן והערכים. הם אמנם אמרו לו לפני מותו 'שמע ישראל! ה' אלוהינו, ה' אחד', אבל, החיים.. הלב עוד זוכר ויודע, העיניים, לעומתו, כבר חומדות את מצרים והשעבוד מתחיל עוד לפני שהנוגש הראשון הרים את השוט שלו, אולי אפילו עוד לפני שהוא נולד. השעבוד למצרים, לעושר, לשפע. יהיה עוד קשה להוציא את השעבוד הזה מאות שנים..
האמת תגלה את הלב, אומר ה'שפת אמת'. יעקב אבינו, אומר המדרש, לא מת. תתן אמת ליעקב. היא עוד איתנו, ברת שימוש. עוד ניתן לזהות מה הפנים ומה החוץ. לא רק האמת, הוא ממשיך, אלא, מצרים עצמה, הקושי, השעבוד עוד תגלה נסתרות. מי עוד יכול לזעוק לקב"ה, מי עוד מוכן לצאת, איזה זהב יילקח לבניית המשכן..
את הדרשה הזאת מביא ה'שפת אמת' בברית המילה של נכדו. ברית במקום שאצל הנוצרים נחשב למקום הטומאה, בתורת ישראל זה מקום שגם ממנו אפשר להגיע לקדושה. באיחור של 150 שנה בערך, נאחל מזל טוב… 🙂
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה