בס"ד
אש.
מן השמיים.
שכל המים,
לא יְכָבּוּ.
ומה האדם,
כי ידליק.
נר?
זה לא רע לקבל תזכורת מדי פעם שהיתוש נברא לפני האדם, שוירוס אחד קטן חסר כל תודעה, שאפילו לא יכול להכנס ל"ארץ - עיר", יכול להשבית את עבודת האדם. במזרח, אולי, יותר קל תודעתית להשלים עם זה לעומת התפיסה המערבית שאת הסתירה שהיא קיבלה ניתן לראות בפרצופים של המנהיגים הרגילים להיות בשליטה, גם על הטבע.
בחיינו כפרטים, תחושת האי - שליטה יכולה להיות נוכחת יותר. הדברים הגדולים מאיתנו, נראה שהם אלו שמובילים אותנו, שקובעים במידה רבה את גורלנו. ההורים, המורים, המנהלים, הבנקים… ונראה כי לכל מה שאני עושה אין הרבה משמעות בלשנות את הזרימה הזאת של החיים. המאמץ לשחות כנגד הזרם הזה, כך לפעמים נדמה, הוא חסר תוחלת. כי באמת אני אדם אחד ומה כבר אוכל לשנות.
התפיסה הזאת והתחושה הזאת, מצמצמות מאוד את הנפש. הן גם מאוד מטעות. לאדם, לכל אדם, יש את האפשרות והיכולת להזיז מעט את הכנפיים שלו שיגרמו לסופת טורנדו בצד השני של העולם. אני נדרש לעשות. לפי כוחותי ולפי מה שהנפש שלי נוטה אליו. ובגלל הנטייה הזאת להמעיט בערך עצמי, יש צורך בזירוז, אפילו בציווי. לפעמים אני רואה בזה את הקושי הגדול בעבודת החינוך. ההתמודדות מול נוער מלא כל כך בכוחות, אך עם בעיית אמון בכוחותיו הוא. וכאן, אני חושב, זה המקום לדחוף, לצוות, להעמיד דרישות, גבולות והכרח כמה שניתן, על מנת שהוא יראה עצמו, בעיניו ממש כמו שאני רואה אותו.
במד' על כל פשעים תכסה אהבה כו' דכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. הוא כח התורה כה דברי כאש. ועל זה אמרו אין עבירה מכבה תורה. והוא האש היורדת מן השמים. ואעפ"כ מצוה להביא מן ההדיוט הוא ענין נר מצוה שהוא אור התורה המתלבש בעשי' גשמיות וזה התלבשות באיברי האדם בזה עבירה מכבה מצוה כדאיתא בזוה"ק ברע"מ פ' זו. וע"ז אמרו צו במקום שיש חסרון כיס שהוא כח האדם ע"י שגובר על היצה"ר ומוסר נפשו ולבו בעבור מצות ה' ומחסר גופו בזה מוסיף הארת הנשמה…. [שפת אמת, צו, תרנ"ז]:
מדוע היה צריך לפתוח את הפרשה העוסקת בקורבן העולה ובאש התמיד בציווי? הדיבור האלוהי, כשהיה מופנה למשה בפרשה הקודמת בו דובר על העולה לא היה בלשון זו. מסביר ה'שפת אמת' כי ישנה אש אלוהית המגיעה מן השמיים והיא ניתנת לאדם באהבה ששום מים בעולם לא יוכלו לכבות. זו התורה. לא משנה מה נעשה, לא נוכל לפגוע בה.
הסוד של הבריאה מגיע דווקא מהנר הקטן שמחזיק הכהן בבואו להוסיף אש משלו. המִצְווה. הקב"ה יצר לעצמו את הצורך בעבודת האדם. הצורך בהוספת הנר הקטן לאש הגדולה. ומשברא כך, הוא באמת צריך (מבלי שנכנס כאן לפרדוקס הזה, לפחות כך הדבר בהתגלות, גם אם לא בעצמותו יתברך). ועל זה צריך ציווי, ללמד את אהרון, ללמד את האדם, מה כוחו, מה חשיבות מעשיו. כמה הוא יכול לקלקל וכמה הוא יכול לתקן. עד כמה חשובה העולה. קורבן שיש בו חסרון כיס, קורבן שהוא במקום נפש האדם, קורבן שיש בו מסירות נפש.
שבת שלום וחג שמח,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה