שופטים תשפ"ו

 בס"ד

יש דברים מתוכננים מראש שתמיד תופסים אותך בהפתעה. הגשם הראשון מגיע תמיד יום לפני שתכננת לנקות את המרזבים, שנת הלימודים מתחילה ממש איך שחשבת לשבת ולבנות עוד שיעור והילדים מגיעים לגיל 18, רגע לפני שבאת לקרוא להם סיפור לפני השינה… 

קול השופר הראשון, מגיע תמיד בא' אלול. היום ממש. זה היה כתוב בלוח השנה. בדיוק כמו בשנה שעברה ואלו שלפניה. הופתעתי. לא ראיתי את זה מגיע. שופר. אלול. חגים. שנה חדשה. ככה באמצע הקיץ. אתה מוכן? שואלים השופר וקול ההד הפנימי שלו, אתה מוכן?

לרובנו, לא חסרים 'שופרות' חיצוניים, שמנסים לעורר, שדוחפים, קוראים, מלחיצים... חלקם נעימים, או, לפחות מובנים לנו, גם כשהם קשים לנו, חלקם בלתי נסבלים. אלו ש'חופשיים' משופרות כאלו, כנראה צריכים אותם הכי הרבה. ה'הד' הפנימי מהקולות האלו, הוא העולם הפנימי שלנו, שנבנה באופן דו כיווני. מצד אחד, הקולות החיצוניים, המפורשים והמרומזים, מרגע היותנו מעצבים אותנו, מצד שני, כלי התהודה שאנחנו מעצבים בעצמנו, שהוא אנחנו, יקבע את קולו של ההד, בעצם יקבע, מה מאותם הקולות החיצוניים ייכנס וכיצד יישמע ויפעיל אותנו.

בפסיכולוגיה, קוראים לקולות הפנימיים, 'אובייקטים מופנמים'. מסיבות שונות, ההד הפנימי מתעוות, ויותר קל לנו לשמוע את הקולות הביקורתיים - אפילו האכזריים שאנחנו משמיעים לעצמנו, גם אם ה'שופרות' החיצוניים לא היו ממש כאלה. הביקורת העצמית נתפסת כיעילה, כמשפרת, אפילו, כמכפרת. דרך הייסורים הזאת, היא זאת שתביא אותנו לגאולה (המוטיבים הנוצריים מראים לנו את השפעתה הרבה על תפיסות של מושגי בסיס פסיכולוגיים ותפיסתיים, גם כאלו שנחשבים היום יהודיים…). 

עיצוב תיבת התהודה, יכולה לשנות את המציאות הזאת, שיש לה השלכות פסיכולוגיות וחברתיות עצומות. אדם בלי ביקורת עצמית הוא אדם מסוכן, אדם שרק מבקר את עצמו, לא יכול לצאת מהבית, לפעול, להתפתח. אז מי מדבר אלינו ואיך הוא מדבר אלינו, אלו הדברים שחשוב להכיר. כדי להבחין בין הקול שמוריד, לזה שדוחף ומשפר, נשאל את עצמו, מהו הטון של הקול? מי הדמות שמדברת איתי עכשיו? זו שמחנכת אותי, או, זו שרוצה להשפיל? מהי ההשפעה של הקול? דוחף, או מדכא? והאם, הקול הזה, יכול לומר לי, לפחות מילה אחת טובה?

אלו"ל - אני לדודי ודודי לי. אנחנו רגילים לאמירה של 'המלך בשדה', הקב"ה 'מתקרב' כביכול בימים האלה. אני לא יודע להסביר מהי 'התקרבות' אצל הקב"ה. אז קודם, מה שיש לי לעשות, זה 'אני לדודי'. אני שעושה כל מה שאני יכול כדי להתקרב. אבל, גם, עושה כל מה שאני יכול להיות 'דודי' בעצמי. 'דודי' - לאחרים ואפילו, 'דודי' - לי.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בכל מקום שאומרים שהוא עת רצון כמו באלול ובס"ג [בסעודה ג' - שלישית] בשבת. הגם כי בהש"י [בהשם יתברך] לא שייך זמן. ע"כ הפי' שהוא עת רצון באדם שיוכל לקרב עצמו ולדבק בהקב"ה ברצון אמת בפנימיות הלב. כי הקב"ה מלא רצון. ורק מי שזוכה יוכל להתקרב אליו. כי כמים הפנים כו'. וכפי התעוררות רחמים בלב על עצמו. איך שיש בו נקודה קדושה מהקדוש ברוך הוא ונטבע בחומר וגשמיות וכפי התעוררות בלבו ככה מתעורר עליו רחמים רבים בשמים ג"כ [שפת אמת, שופטים, תרל"א]: 

'המלך בשדה' תמיד. מה שייך זמן, אלול, או חודש אחר, מבחינתו של הקב"ה? אולי, נאמר, המלך זרע שדה. נתן חלקת זמן לאדם שלא יכול להחזיק מתח כזה שנה שלמה, זמן של כ-40 יום, מסגרת זמן שאדם ממוצע יכול לכוון אליה, לעשות את המאמץ ולקרב את עצמו. וכמים הפנים לפנים. ה'שפת אמת' נותן כאן שיעור גדול בפסיכולוגיה חיובית. ככל שהאדם יאמין במאמצים שהוא עושה להתקרב להתקרב, ככל שאדם, יראה בפנימיות הלב של עצמו את הרצון והאמת, ככה יתעוררו עליו רחמים בשמיים. 

ראה תשפ"ו

 בס"ד

25 שנות נישואין!

בלתי נתפס הזמן שעובר.. כי ממש לא מזמן היה כ"ה אב תשס"א והנה תשפ"ו..

ביהדות, ציוני דרך הם זמן לחשבון נפש. סוף יום לפני השינה, ערב ראש חודש, ימי הולדת, כמובן חודש אלול שייכנס בשבוע הבא וראש השנה, איך ניגשים לכם רבע מאה?

לביטוי חשבון נפש יש קונוטציה של אשמה ובושה. ובאמת, בפעולות חשבון, גם בחשבון הנפש, יש גם את הסימן מינוס. במיוחד לקראת סוף שנה, נדמה כי יש אפילו איזו מצווה להשתמש בסימן מינוס. איזה אידאל לראות אותו, לבחון אותו, לחפש אותו בכל הפינות והסדקים ולהעלות אותו אל פני השטח של המודעות. הוא חלק מן החשבון. אני יודע למצוא אותו היטב. הרי מהו חשבון נפש, אם לא הסימן מינוס, אם לא למצוא, לבחון ולהרגיש עד העצם את הטעויות, הכשלונות והפחדים? איך יכול להתחיל תיקון, בלי בושה, בלי אשמה? אשמה על מה שעשיתי ולא עשיתי, בושה ממאירה על מי שאני ועל מי שאני לא. 'ממאירות' של  הרס ואפסיות העצמי, אפשרות גם  ל'שפירות' של מקום לכפרה, מנוע לצמיחה, התפתחות ושינוי.

ויש גם את הסימן פלוס.יש כאלה שקל להם יותר לראות, להרגיש אותו, יש כאלה שפחות. המבט על עיסוקים של פלוס, של חיבור, במה עסקתי לחבר בין אדם לאדם, בין אדם לשמיים, בתוך המשפחה ומחוצה לה. אפילו נעז ונאמר שיש גם פעולות של כפל. של מעשים שהתחלת ועשית והאדוות שלהם ממשיכות להתפשט בעולם, במעגלים הולכים וגדלים. העיסוק בחינוך ובחברות הוא העיסוק בכפל. זהירות גדולה ומפחידה ביותר מפעילות של חילוק…

אז אחרי שסיימתי לעשות קצת שיעורי בית בחשבון, נקודה ממבט של חתונת הכסף, רעיון מתוך הקליניקה הזוגית הוירטואלית (בינתיים) שלנו. החיים הם מה שקורה לנו. מיליוני הפרטים המרכיבים אפילו יום אחד. הם, לרוב, נייטרלים לחלוטין, הם יסתדרו, מעצמם, בתבנית האישית והזוגית שאנחנו יוצרים, מקרבים, או, מרחיקים בהתאם למי שאנחנו בוחרים להיות. נקודת המוצא היא רצון, היא פעימה חזקה של לכסוף, אני רוצה. גם כשקשה לי. גם כשאין לי מושג מה לעשות, איך לחיות עם עצמי, או, עם מי שבחרתי לחיות איתו. אם הרצון יורד, זה הזמן כבר לטיפול חירום, הטיפול היום יומי הוא פעולת שימור הרצון. במודע. זה מה שאני רוצה. אני באמת רוצה אותה, גם כשאין לי מושג איך להגיע אליה, אני כל כך רוצה אותו, גם כשקשה לדבר איתו. עצם 'מנטרת' הרצון הזאת, היא תבנית אליה ייכנסו הפתרונות.

הרצון ההדדי, הנלהב, אפילו, הוא, אולי, פעולת הכפל הזוגית האולטימטיבית. אז, כמובן, שנרצה את מה שכל מי שזוכה בכסף רוצה. הולכים להביא את הזהב…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

כי ירחק כו' המקום כו' ונתת בכסף כו' והלכת כו' בכל אשר תאוה כו'. הכלל כי ע"י הרצון והחשק לדבוק בה' אחד יוכל להתדבק בכ"מ [בכל מקום] שהוא כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע"י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה'. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פי' להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהי' עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להש"י [להשם יתברך]. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו'. ונתת הכסף כו'. פי' שלא לשכוח אהבת ה' ותשוקה הנ"ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו'. בקר צאן יין שכר. יהי' נזכר אהבה העיקרית לה' ואז אל המקום כו'. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]

יש כאלה שהדבקות בקב"ה, בקדושה, באה להם, כאילו בטבעיות. יש, אולי, לא מעט גם דמיונות בדבר הזה, אבל, יש אנשים שהרצון לקרבת אלוהים, זורח להם מהעיניים. ויש, המרגישים רחוקים. תמיד, או, לפעמים. 'כי ירחק ממך המקום', מקום המקדש בירושלים, מקום המקדש שבלב. אומרת התורה, תמיר את פירות עמלך בכסף. זה טכנית יותר קל ככה לעלות לירושלים. תמיר את הפעולות שלך, תכניס לתוכן את הכסף, את הרצון, ההשתוקקות, אפילו התאווה, להגיע, מתי שהוא, אפילו שלוש פעמים בשנה למקדש שבלבבי אבנה.

דוד המלך כתב פרקי כסף על ירושלים, גם כשהוא יושב בה ממש. המרחק הפיזי חשוב, אבל, הוא רק חלק מהעניין. 'והכתוב מבטיחו שיבוא', אומר ה'שפת אמת', אם הכסף יהיה בידיים שלך, גם אם בשלב הראשון, אתה לא בדיוק יודע מה לעשות איתו, יש הבטחה שהקדושה תכנס לכסף הזה. וזה בכלל לא משנה במה אתה עוסק, בקר, או, צאן, או יין. הכל יכול להיות מומר, או, בכל דבר יש פוטנציאל לכסף, לרצון. זו, אולי, כוונת הפסוק, 'מה השם אלוהיך דורש מעמך, כי אם ליראה אותו', היראה, במובן הזה, היא הרצון הגדול המפחד רק מדבר אחד. מזה שיהיה מרחק. הצעד הקטן, של הרצון, המתבטא בפעילות האדם, נתון אך ורק בידי האדם, 'הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים'.

עקב תשפ"ו

 בס"ד

קמתי הבוקר, משהו, בנפש, לא היה מאורגן. בתוכי. קולות שלא הבנתי מה הם אומרים, חוץ מהשדר של אי נוחות. משהו שם היה בכעס. האמת, שגם לא עצרתי לשאול אותם מה עובר עליהם. לפני התפילה ובמהלכה, הרגשתי אותם מציקים, מעקצצים. הרגשתי, שהפעם, בית הכנסת זה לא המקום הנכון (יש פעמים שהוא בדיוק המקום). ב'נקודת היציאה' הראשונה, קיפלתי את התפילין וחזרתי הביתה. ישבתי לכתוב. אות ועוד אות. נרגע. אפשר להמשיך בשגרה. עוד לא ישבתי לברר איתם מה עובר עליהם, העיקר ששתקו.

נזכרתי בזה עכשיו, כשאני קורא על קולות פנימיים. האחד, שנראה מגיע מהעולם של ההוליסטיקה המשוייכת לארצות המזרח הרחוק, מציע להקשיב ל'קול הלב' במקום ל'קול האגו'. לקול שהוא אני באמת ולא לכל מה שאני מעמיס עלי מבחוץ. הדרך שלו, אם אנסה לתמצת תורה שלמה למשפט, היא הדרך המזרחית של השתיקה. של הָאַיִן. כשאני שותק, מנטרל הפרעות, קול הלב שלי, הקול הפנימי, יעלה וינחה אותי.

השני, פסיכולוג קליני מערבי, מציג את המאבק בין 'קול האני' ל'קול הדיכאון'. וגם פה, בתמצות פשטני קצת, איך אני אדע להפריד כששני אלו מתרוצצים בקרבי ואין לי מושג איפה אני מתחיל ואיפה נגמר, בשביל זה צריך לשאול. לנתח. מתי החלו השפעות על החיים שלי? מה המסרים של הקולות? מה מגביר? מה מחליש? ואחרי שאדע מהם הקולות שמחוצה לי, אוכל לעשות את ההפרדה ולסלק את הקולות ש'מונחתים' אלי מבחוץ ואשאר עם הקול שלי שיוביל אותי בבטחה למיצוי ושקט.

אז היום הייתי קצת 'מזרחי', אחרי שנתיים לימודים שרובן 'מערביות'. אין לי את הכלים לנתח מה מתוך ההתערבויות בטיפולים פסיכולוגיים ארוכים, או, בכל אותן התערבויות שלמדנו לעשות בכל תקופות המצוקה האחרונות, כדי לתת מענה ראשוני, הן מזרחיות ומה מערביות. כשאני חושב על התפקיד שלי, שהוא בעיקר, התערבות לטווח הקצר, אני מרגיש שיש להחזיק בזה ובזה. אי אפשר להשאר בשקט ולתרגל אַיִן, כשהכל מאוד סוער כאן ועכשיו. דווקא אז, אומרים המודלים, כמו אפר"ת, כמו מעש"ה, שהשכל יכול להרגיע את הנפש, לתת לקולות האלה, איזו תובנה מארגנת למה שעובר עלי, נקודת אחיזה להמשיך הלאה. ומהצד שאינו הצד השני, נראה לי, שאחרי כל זה, לגייס את הזמן, לגייס את האחריות ובעיקר את הקרבה, להיות יחד בנוכחות שקטה, לראות מה יוצא באופן אינטואיטיבי. 

אנחנו נמצאים במצב מופרע חברתית, תרבותית, ביטחונית בוודאי. כל כך הרבה אנשים ידברו אחדות ובסוף, נוּבל על ידי המיעוט של שורפי האסמים. רק נחזיק את הגפרור, או, רק נעמוד מהצד ונסתכל. אנחנו עמוק בתוך תרבות המערב, לוקחים אותה אל הקצה, אבל מרגישים משהו עמוק שמפריע. דיסוננסים התנהגותיים של מערביות קשה משולבת יהדות. אפשר לראות בזה משהו יפה, מחבר, אבל, לחיים בדיסוננס, יש מחיר. 

אני חושב שנכונה כאן הגישה ה'מערבית'. לדבר על הערכים, התפיסות, לבחון אותן באמת, לבחון אותן בקצה. להתעמת פנימה מול שאלות ערכיות ומעשיות כאחת. ואחרי שנשבור את הראש על זה, נוכל להזיז גם משהו בלב. נוכל, אפילו, לשתוק מעט ביחד.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפרשת והי' אם שמוע תשמעו. ברש"י מספרי [מדרש] אזהרה ליחיד אזהרה לרבים. פי' בכל יום מתחדש אזהרת התורה בנפשות בנ"י בפרט ובכלל, אבל, כפי עבודת האדם זוכה להרגיש בזה הקול אשר אנכי מצוך היום. והכל תלוי בהאדם. וז"ש [וזה שכתוב] שמוע תשמעו פי' להשמיע את הקול ולשמוע לקבל את הציווי. כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו [...] [שפת אמת, עקב, תרנ"ג]: 

נטעו בנו קולות פנימיים. קולות בַּפְּרָט, קולות בַּכְּלָל. "שמוע, שמוע, שמוע'... 'תשמעו, תשמעו, תשמעו'. אשר אנכי מצוך היום. כל יום. יהיו בעיניך כחדשים. והפתיחות אל הקול הזה, אומר ה'שפת אמת' תלוי באדם. באדם הפרטי לקבל את ה'שמוע', בחברה לקבל את 'תשמעו'. 

בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ [תהילים ק"ג, כ']. העשייה קודמת לשמיעה, לא במובן הפשטני שלימדו אותנו בגן, קודם נעשה, אחר כך נראה מה באמת רוצים מאיתנו, אלא, הפעולות הבחיריות שלנו, שיאפשרו לנו לקלוט את הקול המנחה, הן קודמות לשמיעה, במובן של היכולת לשמוע. כדי לא להשאר ב'דבר תורה' ערטילאי, נשאל, מה לעשות? התשובה הראשונה היא, דרך ארץ קדמה לתורה. הציווי לא קודם לעבודה העצמית של האדם. המדרש מתאר כי מתן תורה הקודם במאות דורות כי לא הייתה ברירה, אבל, האידאל היה שנתקדם עוד לפני שנזכה לקול הציווי שתואר בפרשה הקודמת כחוויה טרום מוות. מה אחר כך? בואו נתחיל עם זה, נעשה מה שאפשר, אחר כך נפעל לפי הקול…

ואתחנן תשפ"ו

 בס"ד

ערב תשעה באב, בית הכנסת העתיק בקצרין לאור נרות. קריאת מגילת איכה שצועקת, במקביל, "אשמנו", "עזבת", "חזור!". ומעגלי שיח, עם קצוות מאוד לא משוננים, כמו שתושבי הגולן יודעים להיות. נוגעים, לא נוגעים בנקודות החשופות. מה נגע בנו בשיר 'חלקי', מה היה חלקנו ברע שבא אלינו. יש שהרחיקו מעצמם את השותפות באשמה, יש, כמוני, שחיבקו אותה קרוב. ודיברנו נעים. ואחדות. ונפרדנו לשלום, מבקשים להפגש שוב, לקחת אחריות.

היום י' באב. הלכות אבלות עד חצות היום. הרוח מאתמול עוד קצת כאן, רושם המפגש עוד ניכר. הָאֵבֶל, אמנם קשה, אבל יותר קל להתחבר בו. ומה יהיה בי"א אב, י"ב? האם נזכור לדבר בט"ו על ש'הותרו השבטים לבוא זה בזה', או, נשאר במעגלי האהבה הקרובים? נביא פרחים (לא מתחייב ;) רק אלינו הביתה? 

תלחצו על הקישור למעלה. תקראו את השיר. מרגישים הזדהות? מרגישים מרחק? כי יש לי הצעה לסדר היום. לצרף טיפה לטיפה. או, כמו שהמדריך בטיול היה אומר, 'אם כל אחד יקטוף רק פרח אחד / ייקח רק אבן אחת / יזרוק רק לכלוך קטן, הטבע ייפגע'. ואם ככה לחושך, ככה לאור. 

רק פעם אחת בשבוע / ביום, נגיב למישהו מ'הצד שלנו', שהפוסט הזה היה קצת יותר מדי. שאפשר היה להנמיך. שלא כל דבר צריך לשתף במחי שני קליקים עם העכבר. שרק פעם בשבוע, נגיב לפוליטיקאים 'שלנו' שיוסיפו אור, שיש קמפיינים שלא נעימים לנו, שמרחיקים אותנו מהם. נקודות בונוס יקבל מי שיגיב לפוליטיקאים שמפרסמים משהו ענייני, מקרב, מחבר, אפילו 'סתם' לא מתלהם, מכל צד, שככה אנחנו רוצים, שככה אנחנו מצפים. שוואלה, אני לא אצביע לך, אבל נתת נקודה למחשבה.

תלחצו על הקישור למעלה. תקראו את השיר. ותחליפו את המילה 'פוליטיקאים' שכתבתי, במילה, 'אני'.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפרשת שמע ישראל ואהבת. במדרש מי לי בשמים כו' דבאמת שורש נפשות בנ"י דבקים בהקב"ה ולכן האהבה נשרשת בנפשות בנ"י למעלה. אך הנפש יש לה כמה בחינות כמ"ש במד' ה' שמות לנפש. ויחידה היא שורש הנשמות שדבקים באחדות ה'. אבל איש ישראל צריך ליגע עצמו בכל נפשך אפי' בזה הנפש שנדבק לגוף בעוה"ז [בעולם הזה] כמ"ש במדרש שחה לעפר נפשנו. מכ"ש בגלות עתה שהנפש נטמעת בגוף והבלי עולם עכ"ז [על כל זה] צריכין לעורר האהבה בכל יום לדמות הנפש שלמטה להנפש שלמעלה בשמים. ולכן המצוה דק"ש [של קריאת שמע] בבוקר ובערב. כשנתעלה הנשמה למעלה וכשיורדת באדם למטה בשחרית ובשבת שיש נשמה יתירה מתעורר האהבה בנפשות בנ"י ביותר כי עיקר האהבה כפי הארת הנשמה באדם [שפת אמת, ואתחנן, תרס"א]:

חמישה חלקים יש לנפש, כתב הרמב"ם בספרו 'שמונה פרקים'. מקבילות לחמש 'בחינות' המוזכרות בחסידות. ה'יחידה' הגבוהה, שורש הנשמה. לא יודע בדיוק מה זה אומר, אבל זה החלק הקרוב ביותר לקב"ה, החלק שהוא אני, ממש בהפרדות מהאלוהים, עוד שהקשר חי וקרוב. ויש את החלק הנמוך. חלק 'הזן' כמו שקורא לו הרמב"ם. גם אנחנו צריכים לאכול, להשביע את הגוף בכל צרכיו.

מאוד קל לאהוב את הקב"ה עם ה'יחידה'. למצוא אותו קרוב. במקום שבו הוא קרוב, בזמן שבו הוא קרוב, כשאני קרוב אצל עצמי (בעולם, בשנה ובנפש, עש"נ, המופיע בחסידות). ואנחנו אכן נקראים לנצל את ההזדמנויות האלו, 'דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב' (מתוך ההפטרה בתעניות).

אבל לא רק. פעמיים ביום. גם כשיש אור בשחרית והנשמה יורדת ומציפה וגם בערב, כשהחושך יורד והנשמה עולה אל האלוהים אשר נתנה. גם עם ה'יחידה' וגם עם חלק ה'זן'. בכל נפשך. בכל חלקי הנפש. 'וצריך להתייגע' כותב ה'שפת אמת'. זה מייגע. הדרישה הזאת, כל הזמן לאהוב. כשקל וטוב, כשקשה ופחות. כשהאדם וכשהרוחניות באים לי בטוב, וכשהם באים לי ממש רע. להתייגע. להיאבק. עד השבת, שם קל יותר, נשמה יתרה. והשבת, אמנם קבועה בלוח השנה מימי בראשית, ועם זאת, אפשר גם, עם קצת מאמץ, להכניס אותה מקודם, להביא אותה קרוב.

דברים תשפ"ו

 בס"ד

ישבתי לא מעט במעגלים רגשיים בשנתיים האחרונות, גם למדתי תיאוריות פסיכולוגיות שונות וחשבתי לעצמי, עד כמה, ב"ה, אני מספק לילדים שלי חומרים לספר עלי, כשהם יישבו במעגלים כאלה בעתיד, למה אני ככה? בילדות, אבא שלי עשה לי בושות ו…

אז ממתי אנחנו 'נדפקים'? או, אם נשאל את השאלה בצורה חיובית יותר, איפה הגיל המרכזי שבו אנחנו מתעצבים, עד כמה רחוק אפשר ללכת בחיפוש הגורמים שהביאו אותנו לאן שהגענו? מהרחם? אז, מאיזה שלב של התפתחות עוברית? 'עד גיל שנתיים הכל מתעצב', 'גיל הילדות הוא החשוב ביותר', או, אולי דווקא בגיל ההתבגרות, גיל קפיצת המוח, ההורמונים והקונפליקטים המשפחתיים, דווקא מה שקורה שם, הוא זה שישפיע עלינו לתמיד?

וירג'יניה סאטיר, 'אם הטיפול המשפחתי' וסלבדור מינושין, פיתחו מודלים שונים לטיפול משפחתי. אני מוצא, כי המשותף ביניהם, הוא תפיסת המשפחה כאקולוגיה. מארג עדין של כוחות ויחסים. מעבר לרעיון הכללי והמובן הזה, הם פיתחו, כל אחד בדרכו, מודל שמחפש את הגורם המשותף לחריקות ולבעיות ואת הדרך להתמודד איתם. אין 'אשם' אחד. גם אם הפתולוגיה, בסופו של דבר יוצאת דרכו. גם אם התנהגותו של אחד ההורים או הילדים, היא זו שמצריכה התייחסות וטיפול, המטפל המשפחתי בגישות אלה, ירחיב את החיפוש אחרי מקור הבעיה והפתרון במקום הרחב של המשפחה. מה קורה שם ביחסים ולמה זה יוצא דווקא דרכו?

מי אשם במה שקרה בשבעה באוקטובר? עד מתי, אם בכלל, צריך ללכת אחורה, ל'ילדות' של ההתנהלות האזרחית - מדינית - צבאית כדי לחפש ולשפוט את כל אחד מהאשמים? ומה נעשה כשאשמתם תתברר? מה יקרה אחרי שנשים עליהם את אות הקלון על כל המשתמע מכך? האם די בזה? האם זה יבטיח שזה לא יקרה שוב?

או, שיחד עם ועדת חקירה כזאת או אחרת (ומי אחראי על זה שגם בנושא הכאילו מוסכם הזה, אי אפשר להגיע להסכמה??), נצטרך גם ללכת ל'טיפול משפחתי'. למצוא את השורש לשבעה באוקטובר ולא בפחות מזה, למצוא את השורש ל'ששה באוקטובר', ביחסים המורכבים שפיתחנו, בפלונטרים שהסתבכנו בהם. כשנראה את הבעיות שהכי מציקות לנו בשמאל, בימין, בחרדים, בפרוגרס, ב… כסמן לכך שמשהו באקולוגיה של כולנו מעורער, כשנחשוב מה החלק שלנו בכל זה, אולי לא נתלה בתלות נפשית בכך שאם רק נערוף כמה ראשים, הכל יהיה טוב יותר. זו לא קריאה לשלום מזויף. צריך לשבת, לשים את הדברים, להאשים ולהכות על חטא גם יחד. ואת כל זה לעשות, סביב השולחן המשפחתי.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

התוכחות שהוכיחן מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] על החטאים של דור הקודם. כי כל דור צריך לתקן חטא הדור שקודם להן. כי כמו שהם יורשים זכות דור הקודם שהניחו להם. לכן הם במקומם לתקן חטאם. וזה ענין פוקד עון אבות ע"ב [על בנים]. ולכן חזר כל החטאים שניתקנו אח"כ. ולכן איתא כל דור שאין בהמ"ק [בית המקדש] נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו שאם היו מתקנים חטא הקודם הי' נבנה מיד כנ"ל [שפת אמת, דברים, תרל"ה]: 

'זה לא אני!' כנראה חשבו כמה אנשים, כשמשה מתחיל להזכיר, גם אם ברמז עבה, חטא אחרי חטא, נפילה אחרי נפילה. זה לא אני, זה אבא שלי. הוא היה שם. הוא התלונן, הוא רצה בשר, הוא עשה את העגל ושלח את המרגלים. ה'שפת אמת' מעביר את הפתיחה של משה לספר דברים, 'משנה תורה', ספרו של משה, להעברה של שפת האשמה לשפה של אחריות. 

נכון, לא אתם עשיתם את העגל, אבל, אתם אחראים לתקן. יש כאן פגם, יש כאן תפיסה שגויה, 'קונספציה', תרבות, שיכולים להביא אתכם שוב לחטוא, אז ממש לא משנה שזה לא אתם חטאתם, פגמתם, הבאתם את התרבות הזאת, עכשיו זה התור שלכם לתקן. האחריות שלכם. בן מזכה אב. 

לא אנחנו נפלנו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בזמן בית המקדש הראשון. לא אנחנו התנהגנו בשנאת חינם בזמן בית המקדש השני. זה לא אנחנו שבגללנו בית המקדש נחרב, תאשימו את אבותינו, נשאר לנו רק להצטער, אולי.. אלו לא אנחנו, אלו הם… אומר התלמוד הירושלמי בחיבור שעושה ה'שפת אמת' עם דברי משה, זו לא האשמה, זו האחריות. האחריות שלכם היא להיות בדרגה שבו בית המקדש יוכל לעמוד, אשמת הדורות הקודמים לא רלוונטית. התיקון הוא בידיים שלכם, כאן ועכשיו.

מטות מסעי תשפ"ו

 בס"ד

תחנת הרכבת הקלה, בחום קצת פחות קל, מחנה יהודה, ירושלים. צעקות. אשה מבוגרת יורדת על צעיר חרדי כבן 30. משליכה עליו את כל תחלואת המגזר. ובגללכם, ובגללכם… אל המהומה מתקרב עיוור, שכנראה הַפְּנִים שלו רואה היטב, כיפה סרוגה לראשו, מטיף באשה אהבת כלל ישראל (טוב, אולי חוץ ממנה…), לא חסך ממנה, בלשון המעטה, שבט מחנכים…

בכותל, עשיתי לעידו בושות (לשיטתו, כמעט ואין לי אפשרות שלא לעשות לו בושות כשאנחנו במרחב הציבורי). ומהן הבושות הגדולות שאבא יכול לעשות לילד בן 11? נכנסתי עמוק לתפילה, עד שסיימתי את התפילה, כך לדבריו, יותר מאוחר משני חרדים!

[אני מניח שלעשות האשטאג היינו בירושלים, כבר יצא מהאופנה, נכון? שלא אעשה בושות לעצמי…].

אז, אני לא צועק על חרדים, או, על כל מי ששונה ממני ברכבת. אני גם לא אמנע מעצמי לסיים את התפילה מוקדם (לרוב), או, מאוחר (מדי פעם), לא משנה ליד מי אני נמצא. אבל מבפנים? את כל האמת? האם אני לא צועק על האחרים ממני, שאני מרגיש שפוגעים בי, צועק מבפנים, כמו אותה אישה? האם אני לא עושה השוואות בתחומי הקודש ביני לבין חרדים, בגלל תפיסות שגויות של ילד בן 11??

עימותים בקבוצה, אומר יאלום, הם כמעט בלתי נמנעים. יותר מכך, חוסר בהתפתחות עימותים בקבוצה, עלול להעיד על כך שהקבוצה לא מתפתחת, שהקשרים בין חברי הקבוצה לא מתקדמים, שלא ייווצר אמון, שלא תווצר לכידות בהמשך התפתחות הקבוצה. העימות, שבסיסו, בתחושה שהאחר לוקח ממני משאב, או, פוגע במטרה אליה אני שואף, חי ובוער סביבנו, מקשה עלינו, אפילו לעבור ככה סתם אחד ליד השני ברכבת, מקשה שלא להרגיש זרות בתפילה משותפת בכותל. 

אז אני רוצה קודם להאמין, שאנחנו קבוצה. שיש כאן עימות פנים - קבוצתי ולא עימות עם זרים. שהאחריות שלנו היא קודם כל לדאוג לכך שהעימות יישאר פנים קבוצתי, רק אחר כך לגשת ולנסות גם לפתור אותו. אז כן, אני כבר כמה שבועות ב'חרדת בחירות'. ממה שקורה לפני, ממה שיקרה תוך כדי וממה שיקרה אחרי. עם זאת, אני גם אופטימי, שאנחנו קבוצה. שרובה המוחלט רוצה להיות חלק, שאנחנו מוכנים לתלוש את השערות האחד של השני, דווקא, כי אין לנו ארץ אחרת ועם אחר, כי המשאבים משותפים ויקרים לנו. ועוד נלמד שנוכל לבנות מכנה משותף רחב, נלמד שגם לקצוות יש מקום, נלמד, שנוכל לנסוע יחד ברכבת. רכבת קלה, לנסיעה ארוכה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

לא יחל דברו. אמרו חז"ל הוא אינו מיחל ואחרים מוחלין לו. הענין הוא כי האדם נקרא מדבר. וזה היתרון שיש לו על כל הברואים וצריך להיות הדיבור מנהיג לכל האדם להיות נמשך אחרי הדיבור [...] ונעשה בניין מדיבור האדם. ובגמ' הנודר כאלו בנה במה כו' פירש"י בזמן איסור הבמות. ומ"מ נראה כמו שבמות הי' להם זמן היתר וזמן איסור. כמו כן יש בנפשות שהנדר ושבועה מותר להם דהיינו צדיקים כדאיתא במד' אם יש בך מדות הללו כו'. ולהם ניתן זה הבנין כמ"ש ותגזר אומר ויקם. ושבועה נק' קיימא בתרגום. שנעשה מזה קומה ובניין. והנה לכל אדם יש עולם ושיעור קומה בפ"ע ולכן הבניין שנבנה בדיבורו לא יחל. אבל החכם עוקר נדר מעיקרו כי כח החכם למעלה בעולם וקומה שלמעלה מזה הנודר. ולכן אחרים מוחלין לו. כי עיקר הכוונה שהאדם לא יחל דיבורו להיות הדיבור שליט על האדם שהוא המנהיג וכח השורש שלו כנ"ל [שפת אמת, מטות, תרנ"ד]: 

תחליטו, או, שמותר לחלל נדר, או, שאסור! מהי המשמעות שאחרים יכולים לגרום לאדם להיות פטור מהנדר, בעוד שהוא לא יכול? ה'שפת אמת' בונה את התשובה בשלבים. הדיבור, הוא, הוא מותר האדם מהבהמה, ניתנה בו רוח הדיבור מבריאתו. יש משמעות לדיבור, הרוח שאנחנו מוציאים מהפה, עושה בניין, עושה משהו פיזי בעולם הזה. זו לא מליצה. אפשר לחוש את זה ממש, גם מי שהמקצוע שלו הוא לא בדיבור..

נדרת. שגית. ובכל זאת, איך אתה תפרק את הבניין שעשית במו ידיך? איך אתה מסוגל לצאת מתוך עולם התפיסות השגויות שלך? מתוך הלחץ החברתי, מתוך הבועה שגדלת בה? מתוך ערכים שמפומפמים אלייך מכל כיוון? האדם הוא הנדר של עצמו, אסור בכבליו.

ויש אחרים. יש חברה. יש צדיקים, אומר ה'שפת אמת'. ומקובלני מהרב שרקי בשם הרב קוק, שהצדיקים המובאים בספרים השונים מהגלות, הם כולנו, כאן עכשיו. שכוחה של החברה, להוציא את האסור מבית האסורים. שעצם השייכות, היא לא מפירה את הנדר, גם לא מוותרת עליו, היא עוקרת אותו מהשורש, מגלה למפרע, שעכשיו, שאתה איתנו, הנדר, הטעות, חוסר השליטה, הפגימה, פשוט לא הייתה כאן אף פעם…

פנחס תשפ"ו

 בס"ד

אז, מה עדיף? (עוד) רמטכ"ל? ניסיון של עשרות שנים בניהול המדינה? רקע בטחוני? ניהולי - אזרחי? עמדות רעיונות בראיונות מהיום? לחפש את האמת עליהם דווקא בארכיון? ואולי, בכלל, רק משהו, מישהו חדש, שלא סוחב עליו, לכאורה, בוץ על הפנים שקיבל מאחרים, בוץ על הידיים שהשליך?

שאלות חשובות. שאלות גורליות. אין הרבה מרווח לטעות בהנהגת המדינה הזאת. על טעויות משלמים. כולנו. ואני מקווה שכמה שיותר אנשים ישאלו אותן, יתעמקו בהן ולא יילכו בלי מחשבה 'רק אחריו', או, 'רק לא איתו'…

השאלות החשובות יותר, בעיני, הן, מי אנחנו. מה אנחנו רוצים. לאן אנחנו מבקשים ללכת. ורק אז, מי זה, מי זו, מי אלו, שיוכלו לעזור לי להגיע לשם. זו תהיה בחירה מדויקת יותר, לפי סדרי עדיפויות נכונים יותר ובעיקר, לא להיות כבשים, שפשוט הולכות אחרי רועה רנדומלי…

התהליך הזה, של דיוק העצמי, אל מול הסביבה, בדגש על הסביבה המובילה, היא, אולי, תמצית תיאוריית ה'עצמי' של קוהוט. התינוק גדל. סביבו המטפלים שלו, המנהיגים שאמורים לספק לו את כל צרכיו. נו, לא תמיד הם מצליחים. נו, תמיד הם לא תמיד מצליחים… אבל, 'בקטע טוב', הם באמת ניסו. 'כשל אמפתי' קורא לזה קוהורט. ודווקא דרך הכשלים האלה, הילד לומד על עצמו, לומד על הנפרדוּת שלו מהסביבה, מגבש את חווית העצמי שלו, מכיר את עצמו, ודווקא מתוך כך, יוצא מהנרקיסיזם הילדותי ויכול להגיע שלם יותר למפגש עם האחר (ומי שלא, עלול להשאר נרקסיסט…).

עברנו לא מעט כשלים מנהיגותיים בעשרות השנים האחרונות. אפשר להיות בעלי עין טובה ולקרוא להם 'כשלים אמפתיים', לחשוב שהם באמת ניסו לעשות לנו הכי טוב, לקחו על עצמם תפקידים תובעניים שאין סיכוי גם לא להכשל בנקודות מסוימות. אפשר גם לחשוב בעין רעה. בין כך ובין כך, מתוך הכשלים האלו, חובה עלינו להכיר את עצמנו, להתנתק מהתלות במנהיג, מהליכה עיוורת. 

ואז, אחרי שהתנתקנו, לחזור אליו, לשים את הפתק שלו. שיש עליו איזשהו שם, אבל, שגם כתוב עליו 'אני עובד אצלכם'...

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק יפקוד ה' כו' יצא לפניהם כו' ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. כי באמת השי"ת רועה ישראל. רק ע"י הצדיק אשר יצא לפניהם מכין מקום (שיתגלה) [*שיגלה] הקב"ה הנהגה שלו. ובגלות אין ניכר ואומרים האומות אי' אלקיך. וע"י שיהי' איש על העדה כו' לא תהי' כו'. וז"ש עדת ה' שבאמת השי"ת הוא הרועה. ומסתמא בקשה זו הי' לדורות. ופעל כן כמ"ש הקב"ה וסמכת כו' ידך כו'. ואיתא מסרה ליהושע ויהושע לזקנים. א"כ פעל שיהי' הארה מכחו של מרע"ה לכל הדורות. ואמרו ונביאים מסרוה לאנשי כנה"ג הם אמרו כו'. פי' שהניחו הכח באלה המאמרים ולכן נק' המסכת אבות שבאלה המדות שבאבות יכולין להכיר את הקב"ה ולברר השגחתו ית' עלינו. ולהמשך אחר האבות דכ' בהם אשר התהלכו כו' לפניו. וכ' הרועה אותי מעודי כו'. וכ' ה' רועי לא אחסר: [שפת אמת, פנחס, תרמ"ח]: 

יצא לי לעזוב כמה מקומות, כמה עבודות. תמיד השתדלתי להשאיר אחרי את הידע ואת הרעיונות שיוכלו להשתמש בהם הלאה. השקעתי בזה זמן ומאמץ. אבל, אני מודה, תנועת נפש כמו של משה? לא הייתי קרוב. כל מה שמעניין את משה אחרי הבשורה הכי קשה מבחינתו, לא להכנס לארץ ישראל, היא לחשוב על המנהיג הראוי שיחליף אותו. על עצמו הוא יבקש רק עוד 'חודש'...

תפיסת המנהיגות של משה, שבפרשת 'יתרו' נראית ריכוזית מאוד, עד שיתרו צריך לתת לו עצה לשינוי, אחרת 'נבול תבול'. דווקא כאן, משה מגלה, כי התפקיד האמיתי של המנהיג, הוא לא סלילת הדרך, הוא לא, כמו שאמרו מנהיגים, 'אני אנווט', 'אני אקבע', אפילו לא 'אני אֲלַמֵּד' (אנשים שהשלימו התפתחות תקינה לפי קוהוט???). תפקיד המנהיג, אומר ה'שפת אמת' הוא לגלות מנהיג אחר, מנהיגותו של הקב"ה. ומה אומרת הנהגת הקב"ה? ממשיך ה'שפת אמת' ומתאר את ההשתלשלות של הופעתה של מנהיגות ה' דרך משה - יהושע - זקנים - נביאים. בזמנו של משה היא הייתה מאוד גלויה ונוכחת, כמו הורה לתינוק. הילד גדל, ועדיין, רוח ה' נמצאת בנביאיו, אי אפשר להתעלם ממנה, כל המעוניין יבוא וייטול.

ונביאים מסרו לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו… הם השאירו לנו 'אמירות', תשתית. הנחיות כלליות. התבגרתם. היכולת ללכת אחרי הקב"ה כרועה, תלויה בעבודה של פענוח המאמרים, רצון לצעוד בדרך הזאת. להבין אותה.

לבחור - בה.