בס"ד
מהי תכלית החיים?
שאלה טובה, בפעם אחרת.
וכמה תכליות יש בחיים?
מי שיענה 0, הוא, או בדיכאון עכשיו, או שהוא יגיע לזה אחר כך, תוך שהוא מנסה למלא, בכל מיני דרכים, את הבור הזה שלא באמת יכול להתמלא.
מי שיענה יותר מ-1, לא יוכל, באמת, להגיע אליהן, כי, בהכרח, כאשר הוא מכוון לאחת, הוא לא יכול לכוון לאחרת.
אז התשובה היא 1. מהי? בפעם אחרת.
כשאני בוחר אחת, באמת, עד הסוף, אני לא יכול לבחור אחרת.
כן, יש בחירות פחות טוטאליות, אפשר לשלב, לגוון, להוסיף. עבודה, תחביבים, חברים, מפלגה, אבל, גם בהם, יש ויתור. יש גבול כמה עבודות אפשר לעבוד יחד. גם אם אני רוצה גם וגם. גם אם הנפש שלי נמצאת בכמה מקומות, יש גבולות בעולם הזה. אי אפשר לעסוק באין סוף דברים. אני, למשל, רוצה כל יום להיות בבית בנחת עם המשפחה. וגם, לעשות כל יום משמרת במד"א. ולהיות ולהשקיע בעבודות השונות. ובמילואים, וללמוד תורה וללמוד עוד וגם לשכב על הספה ולא לעשות כלום, רק שמשהו עם חוקי הזמן - מרחב לא מתכתב עם הרצונות שלי…
אז, יום יום אני בוחר. מתמלא יום יום, או, נסוג, אבל, בוודאי, מוותר. על משהו אחר. שיכולתי לעשות. על מישהו אחר, שיכולתי איתו להיות. שיכולתי, בעצמי, להיות. ויש ימים שמרגישים יותר את הוויתור, את מה שאני לא. וויתור שיכול לשרוף. למה אני לא שם? למה אני לא עכשיו (במקום) אחר…
פאזל. זה, אולי, הדימוי הכי טוב שאני יכול למצוא. למה, שלפחות לי, מרגיע את הנפש. שיכול להתמודד עם הפיצול הדורש וויתור. שאולי, אפילו, יכול לגרום לרמת הוויתור לרדת. ואולי, יכול ממש לשנות את חוקי הזמן - מרחב (צליל דרמטי). היותי מורכב מכל החלקים, היותי איש משפחה - יועץ - מורה - פרמדיק - לומד, מאפשר לי, גם לשדרג כל חלק בפאזל, כשהוא מגיע ומשפיע על החלקים האחרים שאיתו, כך, שיש משמעות לכל חלק, גם כשחלק אחר בא לידי ביטוי בולט יותר, אבל, אולי, יש בזה עוד יותר מזה. משהו חמקמק שאני מצליח להרגיש בזמנים של חסד. לראות בעצמי, את עצמי, כפאזל בזום אאוט, שהקווים בין החלקים מטשטשים, ולהיות בכל זמן, כולם יחד. לא יודע, אם הצלחתי להעביר את התחושה הזאת במילים. להעלות אותה על הכתב זה עוד יותר חמקמק מהתחושה עצמה.
ומכאן לבחירה אחת מוחלטת. שצריכה להיות, בשאיפה, מוחלטת לגמרי. 'ראה חיים עם האישה אשר אהבת, כל ימי חיי הבלך", אמר החכם באדם, קהלת. ואנחנו נכנסים אל החג, אחרי מסיבת הבחירה של הבן השני, בחירת האישה אשה אהב, בבחירת המיטב. כאן הפאזל הופך להיות מורכב עוד יותר. איך שני פאזלים נפרדים, שיוצרו במקומות אחרים, משתלבים לפאזל אחד. חלקים שונים ב'זום אין', צבעים וכוחות שונים, שצריכים להמשיך ולבוא כך לידי ביטוי, וגם, חלק אחד ב'זום אאוט', בבנייה של בית אחד. אל המשימה של לראות בך פאזל אחד, להרגיע את כוחות הנפש, מתווספת משימת הרכבה מורכבת... מה שלי, מה שלך, ואיך כל זה של שנינו.
מאחלים בנייה של פאזל ססגוני ומדהים!
שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,
איתן.
ואיני זוכר כסדר ענין סוכה כמו חופה שגומרת הקנין אשה לבעלה. בסוכות הושבתי. כי ביציאת מצרים נתקדשו בנ"י להשי"ת כמ"ש [בני ישראל לה' יתברך כמו שכתוב] אני ה' מקדשכם המוציא אתכם כו'. ועל זה יש קטרוג שיהיו בנ"י מבוררין להיות קנין להשי"ת יותר מכל הברואים. וע"ז כתיב ולמקנהו עשה סוכות [נמשלו בני ישראל לצאן והקב"ה לרועה]. וכ' הפורס סוכת שלום פריסה לשון פרס [כמו פרוסה] וחלק כמ"ש חלק ה' עמו שבחר לו השי"ת חלק מהנבראים [...] והשי"ת לו השלימות ולמה בחר לו חצי דבר. אך כתיב אשכון את דכא כו' וכ' בזוה"ק כי זה השלימות מה שאדם נשבר לבו ע"ש פרשת אמור. ואדרבא זה שבחו ית' כי בכל מקום שהוא שורה הוא שלימות והוא עושה מחצי דבר דבר שלם. וזה הפורס סוכת שלום. כי באמת הנקודה פנימיות שבכל מקום הוא השלימות. וכן בנ"י מתוך כל הנבראים. והנה בסוכות ע' פרים נגד האומות. וניסוך המים כדאיתא בגמ' כי בנ"י צריכין לבקש שיתפשט מלכותו ית' על כל הבריאה. כענין שאמרו אל תהיו כעבדים ע"מ לקבל פרס. וע' מ"ש עוד לקמן [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:
זה לא הוגן, כותב ה'שפת אמת', את מה שמובא במדרשים על מעמד הר סיני. סיני, שהביא עלינו שנאה מאומות העולם. איך הקב"ה עושה, לכאורה, את הטעות ההורית הזאת של העדפת ילד אחד על אחר? כמה סיני - שנאה קיבלנו ועודנו מקבלים על כך לאורך הדורות…
ובכלל, שואל ה'שפת אמת', למה להסתפק באומה, חצי סיכה על מפת העולם, ולא בכלל האנושות, איפה השלמות אצל האל השלם?
'אין שלם מלב שבור' כתב הרבי מקוצק ויש לכך פירושים רבים. השלמות, אומר ה'שפת אמת', לפחות השלמות בעולם הזה, היא ליצור שלם מחלקים. במובן הזה, 'לב שבור', הוא לא במובן של אכזבה, או, נפילה, אלא, במובן של החלקיות המאפיינת את העולם הזה. בילט אין, מה שנקרא. הרב קוק קרא לזה 'השלמות שבהשתלמות'. העבודה השלמה היא העבודה שעוסקת בחיבורים. על כל סוגי החיבורים. בבריאה בכלל, באדם, בחלקי ישראל ובאנושות כולה. זו המשימה. לחבר. לחבר לחבר.
סוכות הוא חג השלמות. דווקא מתוך המעשה שהכי מבדיל את ישראל מהאומות, בניית הסוכה [עיינו בבלי, עבודה זרה, דף ג' עמוד ב'] המהווה את ה'נישואין' בין הקב"ה לישראל, מעשה שלכאורה, לא מאפשר חתונה עם אומות העולם, דווקא המעשה הזה, מוכיח את ההיפך. את המשימה, את הצורך, את היכולת של עם ישראל להכניס לתוך הסוכה 70 פרים, את אומות העולם. יש בנו חלקים שהם כבר 'על' הדבר הזה, אבל באופן לא מדויק שרוצה להידמות לאומות העולם ולהתנתק מהתרבות היהודית, יש חלק שמפחד מכל קרבה כזאת ורואה בה סכנה גדולה. אבל הקב"ה הוא אלוהים שלא מפחד מדרך ארוכה (חבל שאנחנו גם לא מפחדים…) ומאמין בנו מאוד. 'אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס [חצי]'. היו כבנים המשמשים את האב לעשות עבודה שלמה.
