אמור תשפ"ו

 בס"ד

שני מאמרים לקריאה בקורס הנחיית קבוצות. הנושא - עימות. "צרכים או מטרות של שני אנשים, או יותר, מנוגדים זה לזה, כאשר כל אחד מהם מקדיש מאמץ או אנרגיה לסיפוק מטרותיו וצרכיו הוא". ומכאן, הדרך סלולה למאבק, לדריסה, לאלימות ולרצח. בביולוגיה, ידוע שיחסי גומלין מסוג תחרות מהווים הפסד לשני הצדדים ומסומנים במינוס כפול (-,-), לעומת יחסי גומלין של הדדיות, בהם ישנו רווח לשני הצדדים (+,+). הטבע ה"מכיר" בחסרון התחרות "שואף" לצמצם אותה, באמצעות מנגנונים שונים.

אז למה לא האדם? המשכיל, המבין, שסביר להניח שיעדיף לנוח תחת גפנו ותאנתו במקום לצאת ולהסתכן בקרב? למה מלחמה?? תוהה כותבת המאמר. להבנת העניין, היא מגייסת את התיאוריה של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, שכבר הזכרנו. ביון מבחין בין שני מצבים; מצב אלפא, מצב בו הרגשות, הצרכים והדחפים, מקבלים צורה לתוך מחשבות רציונליות. האם המיטיבה, מתרגמת את המסרים הבלתי מילוליים של התינוק למילים, לרגש, לדיאלוג, מה שיעזור לתינוק לעשות בעתיד עם עצמו. לסדר את התחושות למילים, למחשבות, להיגיון מרגיע. החומרים הפנימיים שלא עברו עיבוד, עלולים, במיוחד בזמני מצוקה, לצאת כזעם, בלתי מוסבר, בלתי מתואר, "אימה ללא שם" ומשם לאלימות בזמן עימות הדרך קצרה והדרך להידברות, חסומה.

האם המיטיבה של ביון, המנהיג, המחנך, החבר, יעזור לאדם, לחברה לחזור לאלפא. לתת לגיטימציה לרגשות, לחבר את כאבי הבטן להיגיון. אתה לא סתם בוכה, אתה רעב. אתה לא סתם עצוב, משהו חסר לך, משהו מאיים עלייך. הדבר השני המוטל על המנהיג, הוא לייצר השתייכות ושותפות. במשפחה, בחברה, בעם. זוהי עוד דרך לייצר 'אלפא'. הדבר הזה, אולי, לא מבטל את העימות, או, את המחלוקת, אבל, בדומה לאותם מנגנונים ביולוגיים, מצמצם אותם. אם לשנינו חשובה המשפחה, חשוב הבית, חשוב העם, אנחנו 'נמשוך את החבל', בלי לקרוע אותו.

עונת הבחירות נפתחה. הפחדים הכי קמאיים צפים. יש אנשים שזו העבודה שלהם, לעורר אותנו לפחדים האלה, להעביר אותנו למצב ביטא. שלא נוכל להאמין בשותפות, שנצטמצם לבחור במנהיג היחיד שיציל אותנו מהפחדים האלה. לא נוכל לברוח מאחריות אזרחית. ועדת חקירה ממלכתית לא יכולה להטיל את האחריות על שבעה באוקטובר עלינו, האזרחים הפשוטים. את זה, ואת התיקון, נצטרך לעשות בעצמנו.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בענין סידור לחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו כו' ברית עולם. איתא במדרש [*תנחומא] בחקותי. מי בשחק יערך כו' שאין העליונים יכולין לערוך לפני ה' כמו בנ"י למטה. ידמה לה' בבני אלים הם בנ"י [...] ולכן בנ"י מעריכין הסדר למטה וכך בא השפע מן השמים. ובאמת כשהי' בית המקדש קיים נתאספו כל ג' הכוחות בבחי' עולם שנה נפש. ובנ"י בהיכל בשבת קודש העריכו כל שבת סדר מיוחד. כי כל שבת ושבת יש עלי' אחרת זו למעלה מזו. וכן לעולם לכן כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו. כי זה הסדר הי' מחבר ב' השבתות כפי הערכה של זה השבת כך נסדר על שבת הבא שהי' מסדר הלחם בזה השבת להעלות הבזיכין לשבת הבא. וכן לעולם. לכן נקרא ברית עולם. שכל העולם תלוי בעבודת בנ"י במקדש [שפת אמת, אמור, תרס"ד]: 

המדרש 'שם' על בני ישראל את הכוח לשנות עולמות, יותר מאשר על כוחות עליונים. עד כדי דמיון לקב"ה. עד כדי כך. אחראים על השפע לכל העולם. מה שתפס אותי, הוא שהמדרש בוחר להציג את הרעיון הזה, דווקא דרך עבודת לחם הפנים, שהרי הקורבנות האחרים, הקטורת ועבודות נוספות במקדש, גם הם, מעשה האדם.

אפשר לחשוב על הבסיסיות של הלחם, על היותו הזן הבסיסי ביותר. ה'שפת אמת' מחבר את היכולת הזאת ליכולת להתקדם צעד אחר צעד, תוך בחינת הכוחות של כל נקודה בזמן, השבת במקרה הזה. עבודות לחם הפנים, עריכת השולחן, סידור הלחמים, הן פעולות שנועדו לעשות לעולם סדר. להכניס בו היגיון. כמו ספר ההלכה 'שולחן ערוך' שמטרתו הנגשת ההלכה לכל אדם. סדר במיוחדות של הזמנים של אותה 'שבת', אותו זמן היסטורי, התאמת העבודה המיוחדת לו, תוך מחשבה כבר על השבת הבאה, על תהליך של עלייה ספירלית. מתן הערך לכל דבר, השותפות לכל אדם, אולי, הוא המפתח למה שכותב ה'שפת אמת' כי כל העולם תלוי בעבודת בני ישראל.

אחרי מות קדושים תשפ"ו

 בס"ד

יום הזיכרון ויום העצמאות, כל אחד בדרכו, מעלים על נס תופעות לא רגילות. של אומץ, גבורה, הקרבה, נתינה. תופעות לא רגילות, אנשים, שנראים לא רגילים. איך הילד הזה בן ה-20, כבר הספיק להיות נגן מחונן, מתנדב עם קשישים וזה שקופץ בלי היסוס ראשון לאש?? איך הפרמדיקית הזאת, בת ה-19, כבר הספיקה "להסתובב" ולהציל חיים בכל גזרה אפשרית, אחרי הדרכה משמעותית בתנועת נוער ולהפגש ביום העצמאות עם נשיא המדינה? איך הנערה בת ה-17, כבר מניעה מיזמים חברתיים בסדרי גודל ארציים?? איך לגבר בן ה-40 יש כבר קורות חיים שיכולים למלא כמה גלגולי חיים?? פלאי פלאים.

'והחי ייתן אל לבו', אמר קוהלת. והחי נותן אל לבו. הלב עולה על גדותיו ברגשות. התפעלות, שמחה, עצב גדול והרבה יראת כבוד. הסיפורים האלה, הפנים האלה, שניבטים אלינו מהתמונות והסרטונים שהשאירו, מהכתבה על האדם החי, פותחים את הנפש. ואולי, ככה מצליחים לחנך לערכים, המוזרקים ישירות לוריד הפתוח, יותר מכל ניסיון להעביר שיעור. 

הלב חשוף, הלב פתוח, זו הזדמנות גדולה. אבל, במראה המשתקפת לעינינו דרך אותם האנשים, דרך אותם הסיפורים, ישירות אל החי שנותן אל לבו, גם אני משתקף. ומה אני רואה שם, כשאני ניצב לידם? אני, לפחות מרגיש, שאני עומד בדין. מעמיד את עצמי בדין. 'מה אתה עשית בשביל מדינה?', איך אתה ממלא את החיים שלך? מה עשית, לא רק בשדה הקרב, שם נמצאים המעטים שבחוד החנית, מה אתה עשית בשדה ההשפעה שלך, בכוחות שלך, אפילו במסגרות הקטנות יחסית של הבית והעבודה, אפילו לא ברמה החברתית והלאומית?

ואל רגשות הכבוד, העצב, הגדולה ויראת הכבוד, מתגנבות גם רגשות אשם. ובושה. והן מסוכנות, הן עלולות לְכַלּוֹת. והן גם הזדמנות. להסתכל אליהם, להישיר מבט, לתת לבטן את הזכות להתכווץ. ומשם, קודם כל, לתקן. לשפר. להוסיף חיים וטוב. וגם, כדי להוציא מכאב הראש, מחשבות על הכוחות שלי, על המעשים שלי, על מה שעשיתי, על מה שאעשה. לחלץ מכיווץ הבטן, רגשות של שמחה, רוממות וכבוד, גם למי שאני, למי שאני בשביל אחרים.

ישנו ביטוי, הקשור לימים אלו והמחובר לרצף פרשות השבוע, 'אחרי מות - קדושים - אמור'. משמעו, שאחרי שאנשים מתים, אומרים עליהם רק דברים טובים, עושים מהם קדושים. לעיתים, הביטוי הזה נאמר כביקורת סמויה, או גלויה, שמתייחסים לאדם המת כקדוש, או בעל מעשים טובים, למרות שהאישיות שלו (כמו של רובנו), לא מורכבת רק מדברים טובים, אבל, לא נעים… אני חושב שנכון לומר אחרי מות  - קדושים. לא כי, יאללה מה זה משנה, הוא מת, לא נעים.. אלא, בגלל ההזדמנות. הלבבות החיים פתוחים, זמינים יותר (אפילו הנייד מונח בצד!) ואל הלבבות האלו אנחנו מדברים. שיסתכלו פנימה, שירצו לגדול, ושגם, לפחות קצת, שיתפעלו מעצמם.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

כמעשה ארץ מצרים כו' את משפטי תעשו כו'. הוא הקדמה לתקן המעשים כמ"ש במ"א [כמו שכתוב במקום אחר] פי' כמעשה א"מ ל"ת [לא תעשו] הוא שלא יתדמה מעשה איש ישראל למעשי הרשעים. והוא תיקון המדות כענין דרך ארץ קדמה לתורה. פרישות מקנאה תאוה כבוד. וע"ז ניתקן ימי הספירה תיקון המידות להיות ראוין אח"כ לקבל התורה. ויש לכל אדם מקודם לחפש אחר המטמוניות שבו. כי החוחים מסבבין תמיד גם בלב. וכשמיגעין עצמן לזכות לטהרה ומפשפשין במעשיהם מרגישין המקומות הצריכין תיקון. וע"ז נאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה. כנראה שאינו מרגיש המלחמה. וצריך תחבולות להוציא השנאה של היצה"ר הצפון בלב [שפת אמת, אחרי מות, תרמ"ב]: 

יש דרך להתקדם, יש דרך לתיקון. 'דרך ארץ קדמה לתורה'. תיקון המידות קודם ללימוד תורה, עד כדי ש'אם זכה [לתקן את עצמו במוסר] נעשית לו [התורה] סם חיים ואם לא זכה, נעשית לו סם המוות'. ולכן התורה מתחילה ב'אל תעשו כמו התועבות הנעשות במצרים' ורק אחר כך, 'את משפטי תעשו'. לכן, מגיעים קודם כל ימי ספירת העומר, זמן לתיקון המידות, קנאה, תאווה וכבוד, ורק אחר כך מגיע חג מתן תורה.

ואומר ה'שפת אמת', שיש לכל אדם, מקודם, לפני שהוא ניגש אל הקודש, לחפש אחר המטמוניות שבו. ונראה שפשט דבריו הוא חיפוש המטמוניות, הדברים הנסתרים, הדרושים לתיקון, כפי שהוא כותב בהמשך. עם זאת, בשימוש במילה 'מטמוניות' יכולה להיות גם כוונה אחרת, או פירוש אחר. המילה 'מטמון' עושה קונוטציה של אוצר יקר. ואכן, רש"י, בפרשה הקודמת, בפירושו על צרעת הבית, מביא את המדרש, על מטמוניות הזהב שהחביאו האמוריים בקירות הבית, ומתוך הקושי של הצרעת, מתוך הסבל, מתוך הצורך להרוס את הבית, מתגלה עושר גדול. 

אז, אולי גם כאן, מתוך הכאב על אחר, מתוך הכאב שניבט אלי מההסתכלות הפנימית, יש הזדמנות גדולה למצוא מטמון יקר. המטמון, כידוע, מונח מתחת לגשר, מונח לידי, מונח בתוכי. גם אני זכאי, לעלות במעלות ולקבל את התורה.

תזריע - מצורע תשפ"ו

 בס"ד

"אין ספק שנשים יכולות לבצע כל תפקיד בצבא ולפעמים טוב יותר מגברים…

אין משהו מעורר השראה יותר  מאשר לפגוש רופאה עם כוח של ש-13 בקצה גבול התימרון בגזרה הצפונית , או לראות קרפ"חית של אחת מחטיבות החי"ר המובילות עושה חיל. 

מאמין שבשנים הקרובות שילוב הנשים בכל תפקידי הלוחמה/רפואה ובכל תחום אחר רק יילך ויגבר. 

דעות חשוכות יש בכל מקום,

תמשיכו להפיץ אור בכל מקום שאתן מגיעות אליו. 

תמשיכו לדחוף קדימה בכל הכוח 💪🏻💪🏻💪🏻. 

תותחיות !!!"

כה כתב ע' בקבוצת ווטסאפ, כתגובה לשרשור של עשרות הודעות בנושא פרמדיקיות בצבא, אחרי שפרמדיקית אחת הביעה מורת רוח על כך שישנן יחידות המבקשות דווקא פרמדיק גבר לאיוש תפקידים מסוימים. הדיון, כאמור, נמשך על פני עשרות הודעות ובאופן בלתי צפוי לחלוטין חזר על עצמו לא מעט פעמים, כאשר, שוב, באופן מפתיע למדי, אף אחד לא 'ראה לפתע את האור' והשתכנע שהוא טועה ועליו לחזור בתשובה ולשנות את דעתו.

ובאמת לא יכול להיות סיכוי לשינוי דיעה והנושא, חשוב ככל שיהיה, לא באמת משנה. כי אם מדובר במלחמה של בני האור מול בני החושך, אם יכולה להיות רק דיעה המפיצה אור ודיעה חשוכה, לא רק שאני לא אשתכנע, אני אלחם. כי הוא החושך. אני האור. כניעה לחושך, כאן לפחות אני מרגיש שיותר אנשים כבר מבינים, היא הרסנית, היא לאבד את כל מה שהאמנתי בו, היא הרס טוטאלי, היא איבוד ה'אני'. 

'שינוי קטסטרופלי', הוא מונח שטבע הפסיכואנלטיקאי וילפרד ביון. המילה 'קטסטרופה' היא מילה נרדפת לאסון כבד, או, כישלון גדול, כך, שמעניין שביון בא לתאר במונח הזה, שינוי נפשי המביא, דווקא, לחידוש גדול. השימוש במילה הקשה הזאת נובע מכך, שהחידוש המבורך מגיע אחרי הרס של חוויה פנימית, הרס של תפיסות עולם. כשנופל לך האסימון שהקשיים שלך, נובעים מתפיסות פנימיות שהשתרשו עמוק ושיצאו כהתנהגויות, שאתה כבר מרגיש שהן בעייתיות, שלך הם כבר בלתי נסבלות, שאתה מבין שמזה אתה כבר חייב להגמל. אך, הן מגיעות יחד עם תחושת הפחד המציפה לפני תהליך שינוי. אפשר לעשות שינויים, גם באופן מתוכנן, אחרי לימוד והעמקה, אבל, הניסיון מלמד, שלא מעט פעמים, האדם, החברה, צריכים את הדחיפה הזאת של הייסורים (ועם הנצח, לצערנו, לא מפחד מדרך ארוכה)…

אז, אולי, יש דרך אמצע. אינספור דרכי אמצע. אפשר לאחוז ביותר ממחשבה אחת. החיים הם לא מטבע של שני צדדים, או התבטאויות של פוליטיקאים שרואים שזה עושה לנו את זה, הדיכוטומיה הזאת. בלי שנצעד בדרכים האלה, הדיונים ימשיכו להיות ריקים מתוכן, נמשיך לצעוק שטויות, שטויות יפות ונכונות, אל מעבר לגדר.

אפשר לקבל השראה מרופאה או פרמדיקית שפורצות גבולות, תרתי משמע. ואפשר, ביחד עם ההשראה הזאת, להחזיק גם בעמדות מורכבות יותר, על כל הרצף. ככה אפשר להקשיב, ככה, נעשה בעצמנו שינויים, ועם אפשר, בכמה שפחות קטסטרופה…

וכן, אתן באמת תותחיות…

שבת שלום ובשורות טובות, 

איתן.

במד' מצורע מוציא רע כו'. כי מה שנתן הש"י יצה"ר [יצר הרע] ג"כ לאדם כמו שהוא בכלל אינו מתנגד לעבודת הש"י כמ"ש בשני יצריך כו'. רק המוציאו מן הכלל. ואפשר שהשני צפרים חיות טהורות רומזים על ב' יצרים שכמו שנתנם הש"י הם טהורות כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. א"כ יש די טהרה תוך האדם ורק שלא יוציא שום דבר משורשו כנ"ל [שפת אמת, מצורע, תרל"ב]:

מידה כנגד מידה ניתנה במצורע. הוא גרם להפרדה בין בני אדם בדברו לשון הרע (או עשרה חטאים נוספים שבאה עליהם צרעת), הוא יוצא אל מחוץ למחנה. התורה, מכירה ביצר הרע, אומר ה'שפת אמת'. לא במובן הנוצרי, הנה, תראו היצר, החושך, המלאך המשחית. במובן שיצר הרע, כרצון להשביע את רצונות הגוף, הוא כוח קיים. בדיוק כמו הכוח לעסוק בתורה. בדיוק כמו להתפלל. שתי ציפורים חיות. וטהורות. 

רק אל תוציא את הכוחות החוצה. רק אל תוציא בני אדם החוצה. אם אתה משתמש בכוח להפרדה (מה שאפשר לעשות גם עם תכונות המשויכות, לכאורה, ליצר הטוב), להפרדה מהשורש, שמחייב למוסר, לנאמנות, לקשר בין אדם לאדם, בין אדם לבוראו, אז לך, 'תעמוד בפינה ותחשוב על מה שעשית'. תחזור אחרי קורס קצר בהבנה שיש ארז, שאתה חושב שאתה דומה לו, ושיש גם אזוב, שאולי תדמה לו קצת יותר. תראה את הציפורים עפות יחד על פני השדה. תלמד, גם אתה, לעוף יחד, עם ציפור אחרת, שונה, אך טהורה, לא פחות ממך.

שמיני תשפ"ו

 בס"ד

ניצחנו ניצחון מוחלט. 

כן, כן…

אם אנחנו היינו מובילים, אז היה ניצחון מוחלט, לעומת... 

כן, כן…

למרות מומחיות העל שלי, בצבא, פוליטיקה ובתהליכים גיאופוליטיים, אני אשאיר את התשובה לשאלה שעולה, יותר מדי, לדעתי, על השולחן, "האם ניצחנו?" לאחרים (ובקיצור, כן, לא, עוד לא) ואכתוב מחשבות על גאווה, על ענווה…

מה עובר בראשו של אדם, בטח זה שכבר יצא לו להכשל בשדות מסוימים, להיות כל כך בטוח בעצמו? לשים כל כך הרבה סימני קריאה ובלי סימן שאלה אחד?[?] איך אנשי מדע שאמונים על הטלת הספק, עוברים למצב הצדעה חד מימדי, חד ערכי, כשמדובר ביכולות ובהערכות שלהם עצמם?

האם יכול בכלל אדם לקחת על עצמו הנהגה בסדר גודל יישובי / מדיני בלי הערכה עצמית לא פרופורציונלית? אולי, אדם, שמעז להפנות שאלות אל עצמו, שאלות על עצמו, בכלל לא ייגש לתפקידים כאלה ולא יוביל? כמה מנהיגים פוטנציאליים כאלה כבר הפסדנו… ואולי, את חלקם, לפחות, טוב שהפסדנו. הטלת ספק יכולה לשתק, תחושת 'אני לא ראוי', תביא לביטול עצמי אל מול גורמים אחרים, חברתיים, אידיאולוגיים ואפילו ביטחוניים, שלא תמיד רואים את התמונה המלאה (זה ביטוי עדין ל'מקדמים אג'נדות על חשבון הציבור') ולא נושאים בכל האחריות. 

לשמוע את קול הציווי. את הקול הפנימי, את הקול של הציבור. הציווי לפעול. כי אני יכול, כי אני מתאים, כי אין מישהו אחר. אם זה שלי, אז גם אם נדמה, אין מישהו אחר. זה עלי. אני מרגיש עם זה בטוח? אני לא קצת רועד? בוודאי שכן. אלא, שאין. אין מישהו אחר. אחרי שאמרתי את זה, אחרי שהרגשתי את זה, אחרי שעשיתי עם זה משהו, יש לי תחושה טובה. תחושת השלמה. יש לי, יחד עם כל הכאבים הנלווים לאחריות, יחד עם כל הצריבות הנלוות לכשלונות, גם, שמחה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ברש"י שהיה אהרן בוש א"ל [אמר לו] קרב כו'. ויש ללמוד שכך צריך להיות אדם בוש מצד עצמו. ואעפ"כ יתקרב אל המצווה מכח ציווי של השי"ת [השם יתברך] שלכך נבחר. כי בוודאי בושה זו הי' כראוי. כי אהרן הי' צדיק ולא הי' בו חסרון מדה. אך גם זה דבר גדול שע"י שאמר לו 'קרב' כתיב מיד ויקרב כו'. זה סימן שהי' בושה של אמת. וכלל הדברים כי בושה ודאגה של אמת אינו מביא לידי עצבות ואינו מביא לשום מניעה בעבודת ה'. ועוד מביא אח"כ שמחה כמ"ש שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי כו' [שפת אמת, שמיני, תרל"ז]:

אני מניח שאהרון הלך לישון כל יום עם חטא העגל. קם עם חטא העגל. אינסוף מחשבות של 'מה היה אילו?'. ואשמה. ובושה. כשמשה, אחרי כל בניית המשכן וכל הכנות המילואים, אמר לו 'קרב'. אהרון לא היסס, לא ברח, לא וויתר. יש כאן תפקיד גדול. אחריות גדולה לשלום, לאמונה, לעבודה של עם ישראל. מתוך הבושה, 'בושה של אמת' קרא לזה ה'שפת אמת', 'ויקרב אהרון', מיד. 

הוא ניגש אל הקורבן הראשון 'פר החטאת אשר לו'. מתוך היכולת שלו, להתבייש מצד אחד, להכיר בחטאת, הוא הכיר גם בכפרה של קרבן החטאת, כפרה לעצמו. ומשם לקורבנות העם ומשם 'וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם… וירא כבוד ה' אל כל העם'.

פסח תשפ"ו

 בס"ד

הזמן מורגש בפסח. שעון החורף מתחלף בַּקַּיִץ, שיתגלה אחרי החג, כמו מסדרון שעולם אחר מתגלה מעברו השני. הזמן מתקדם. ואנחנו נצמח, נשתנה, נגדל, וגם, משהו יקמול בחילופי העונות. שום דבר לא נמלט מהזמן. כל ניסיון לנסוע בו אחורה, או, קדימה, נתקל בפרדוקס, לולאה אינסופית, הליכה לאיבוד.

משועבדים לזמן באופן מוחלט. לדחיפה, לשחיקה. אלא, אם מחליטים שלא. אלא, אם מחליטים שאנחנו חופשיים. כן, נגדל, נשתנה, נתפתח, גם, יקמול, הגוף, מחשבות, יכולות. אבל, אם נוכל, לפעמים, לשים בצד, את הדחיפה הראשונית והחשובה של הזמן, של לגדול בעצמי, להיות גדול יותר מאחרים, לממש את עצמי באופן שבו, בעצם, אני אוהב אותי, את יכולותיי, את דעותיי, ולהיות מחובר לשרשרת הארוכה של הדורות, של הרעיונות, של תהליכים ארוכים, אז ניצחנו את הזמן, השתחררנו מהעול המכלה והלוחץ שלו. אבל, גם פה, אפשר ללכת לאיבוד. כי לנצח את הזמן, יכול להיות לאבד את עצמי בתוך כלל, שגם הוא, בדרך אחרת, נותן מקום וחום, שיכול גם לשרוף את מי שאני. 

אני מנסה ללמוד, איך לשמור על האני. איך להמשיך לגדול. לראות שאני טוב במה שכבר למדתי, עשיתי, עושה ואעשה. ולהצליח, בכל זאת, להוריד את הנפח שבו החלק שבי, מרגש שאני הוא זה שחייב לְהֵרָאוֹת, לכעוס אם זה לא נעשה בדרך המדויקת שלי. להבין, שיחד עם העשייה, אני, בעצם, ממלא תפקיד באותה השרשרת, שאני עכשיו, מגיד לבני, כי, פשוט, עכשיו, זה התור שלי.

אני חושב על הדברים האלה (גם) עכשיו, בפסח. אולי זה אחד מהרמזים של המצה וההגדה. קצת פחות נפח, קצת פחות חשיבות עצמית, קצת יותר לשמוע מהדור הקודם, זה שאיתנו ואת הסיפורים של אלו שכבר לא. להבין את הקשב של הדור הצעיר, המגוון, ולהיות מסוגל להביא את עצמי, המיוחד, כחלק מאותה השרשרת. ויש יותר סיכוי שאהיה מסוגל, סך הכל, גדלתי בשנה… 🙂

שבת שלום, מועדים לשמחה ובשורות טובות,

איתן.

אכילת מצה רשות. ומשמע כי בכל השנה אינו רשות. שכ"ז [שכל זמן] שיש לאדם שיעבוד ודביקות בהטבע אינו יכול לאכול מצה שהיא פשוטה כמו שהיא בלי שינוי מכמו שנברא בכח השי"ת. ובפסח זמן חירותינו. והפירוש שהחירות גם בתוך הטבע שנקרא זמן. כי הזמן הוא הטבע והחירות למעלה מן הזמן והטבע. רק ביציאת מצרים נמשך הארה מלמעלה גם בתוך הזמן והטבע [...]. ולכך יוכל כל אדם בפסח לצאת מן המאסר שלא להיות משועבד לסט"א ח"ו. וממילא יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כראוי. ויכול לאכול מצה גם כן [שפת אמת, פסח, תרל"א]:

לא כל אחד ובכל זמן יש רשות לאכול מצה, אומר ה'שפת אמת'. לא כל הזמן יש אפשרות להיות נקי, מדויק, פשוט, במובן השלם של המילה. צריך בשביל זה חירות. חירות מיצר הרע, הלא הוא הטבע האנושי, הלא הוא הזמן.

הדבר הראשון שעושה הקב"ה כשהוא פונה לעם החדש שזה עתה נולד, הוא שינוי הזמן. 'החודש הזה לכם…', הזמן שלכם, מעכשיו, יתנהל קצת אחרת, במובן מסוים, אתם גם תוכלו לשלוט בו. והלחם שלכם, יהיה מצה. מנותק, כמה שאפשר, ממגבלות הזמן והצרכים. 

ויחד עם זאת, תתחילו לספור. תתחילו להתקדם. תתחילו לבנות. בעוד 50 יום תהיו מסוגלים לתפוח. מנחת ביכורים העשויה, באופן ייחודי, חמץ. מעניין, שהמנחה הנוספת שיש בה חמץ, היא הלחמים המגיעים עם קורבן תודה. כשאתה תפוח ומלא בתודה, אתה, כנראה, בפנים, עדיין מצה.

צו - שבת הגדול תשפ"ו

 בס"ד

"עבדים היינו לאמא במטבח" (לחן: שלום פוסטולסקי, מילים: ילד אלמוני מנוזל, אך כשרוני). רמות לחץ גבוהות לקראת החג הזה, לא משנה מאיזו עדה. וזה עוד בלי המלחמה ברקע. ואנחנו רוצים את העזרה של הילדים, או, ככה אני מנסה לדייק להם, לי, את השותפות שלהם. בעשייה, במטלות הבית הרבות לקראת החג, ובכלל. והם, עוד עם המלחמה הזאת, לא תמיד חיים איתנו באותו שעון. לא עם השעון שעל היד (ועם המעבר הלילה לשעון קיץ…), לא עם השעון הביולוגי והם גם לא תמיד, ממש מסונכרנים, עם השעון, עם הקצב, של התפיסות והרצונות שלנו. מאוד היינו רוצים, שהרצון ל"עזרה", לשותפות, לא רק יהיה בתוכם, כמו שאני באמת מאמין, אלא, שייצא החוצה, שיראה את עצמו יותר (ויש גם רגעים מתוקים כאלה).

אודה על האמת, גם הייתי רוצה שככה יהיה אצלי. שמה שאני באמת מאמין בו, שמה שאני רוצה בתוכי, ייצא החוצה קצת יותר בטבעיות, עם פחות התנגדות. שאהיה שותף פעיל ואמיתי עם הסביבה שאני יכול לתת לה, שאהיה, נאמן יותר לכל מה שאני מבטיח לעצמי שאהיה.

העיקר לעשות. 

בעצמי. להתעקש, גם בשבילם, שיעשו. ומתוך שלא לשמה, יבוא לשמה. כי, אם יש לבבות, ואני מאמין שבהחלט יש, אז הם יימשכו אחרי המעשים. כי אם אני עושה, אני שותף, אני חלק, עם כל ההתנגדויות, השרירים מרגישים את זה. השרירים הפועלים, השורפים, הכואבים, מספרים למוח את הסיפור של האדם שאני, גם אם הוא, המוח, המבין, עוד לא שם. ישנן מערכות נוירולוגיות - נפשיות שמופעלות עם פעולתו של הגוף. שאם נניע את הגוף לעשייה, אם נפעיל, שרירים ועצבים, נוכל לקדם ריפוי, אפילו של טראומה (חפשו 'ריפוי חושי'). יש לו למוח, ללמוד דבר, או, שניים, מהשרירים. אז, להפעיל אותם, לא להתייאש, המוח והלב בדרך.

כי אנחנו מבקשים ביטחון, מבקשים שותפות, אפילו יראת רוממות, ובטח, אהבה.

שבת שלום, בשורות טובות וחג שמח,

איתן.

ב"ה צו שבת הגדול צו את אהרן כו'. כל לשון צו בקרבנות כי זה עיקר בחינת המצות בעובדא. וזה מדת אהרן הכהן העובד במקדש. דאיתא פולחנא דבעי למיפלח קמי קוב"ה במילולא ובעובדא [שיש עבודה שצריך לעבוד לפני הקב"ה במילים ובמעשים]. ומשה רבינו ע"ה הוא תורה אור ואהרן הוא נר מצוה. ואיתא משה שושבינא דמלכא שהוריד התורה לבנ"י להורות דרך ה'. ואהרן שושבינא דמטרוניתא הוא החלק שיש לבנ"י במעשיהם ולכן נשתתף אהרן במצוה ראשונה דהחדש הזה לכם. וע"פ רוב קורין פ' צו בשבת הגדול שהוא שורש המצות וגדול כחן של מצות בעשי' שע"י המצות מתברר הנפש והגוף. ולכן אמרו חז"ל בודקין החמץ לאור הנר שיכול להכניסו לחורין ולסדקין. לאור הנר הוא בחי' אהרן. וגם רמז לדבר כי י"ב נשיאים הקריבו בניסן. ובי"ג חנוכת אהרן בהעלותך. ובאור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר כמ"ש במ"א כי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי הוא בחינת מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] שהיצה"ר [שהיצר הרע] בטל ממנו כמ"ש בעצרת שניתן בו תורה אית בי' ביטול יצה"ר. אבל בכח אור הנר בודקין. והוא כמ"ש מה ה' אלהיך שואל מעמך דייקא ליראה ולאהבה והוא שורש המצות עשה ול"ת שעל ידיהן באים ליראה ואהבה בשלימות. אבל לגבי משה הוא מילתא זוטרתא כמ"ש חז"ל [שפת אמת, צו - הגדול, תרנ"ב]:

משה רבינו, אור התורה. אור גדול, קורן עור פניו. הגיע למדרגה, בה לא שולט בו יצר הרע. רק כך, הוא יכול להוריד את התורה ישירות מהקב"ה, מבלי שהיא תשתנה במעבר דרכו. עצם נוכחותו, מביא ליראת רוממות שמבטלת את החמץ. וכך, לפי ההלכה, זה מספיק. ביטלתי את החמץ בלב, ודי.

אהרון, "רק" נר. נר מצווה. אור של עשייה. מחובר לנשמות ישראל, קרוב אליהם, גם במרומי הדלקת הנרות במשכן וגם, איתם יחד, בחטא העגל. הוא מכיר טוב מאוד את ה"חמץ" שלהם. יש דרך, לא תמיד קלה, לבער אותו. ורק ככה, מתוך ההיכרות והחיבור הזה, של אור קטן ומדויק, אפשר להגיע לכל הפינות, לכל סדקי הנפש, לחפש, לבער, לתקן. ויחד אם היכולת לראות את הפגמים, מגיעה גם היכולת, לברך באהבה.

ויקרא תשפ"ו

 בס"ד

מה מסתיר אדם. מה מסתתר, בתוכו, מאחוריו, מסתיר אדם את עצמו, נחבא בין כליו. סוחב על עצמו משא, הריני ככלי מלא בושה. אל תתקרב אלי. אל תגע בי, במקום הזה. הוא, בעצמו, לא רוצה, להיות שם עם עצמו. יש מקומות שהוא חי בתוך ענן. סמיך. לא יכול לזוז. נושא גדול, הבושה. רחב. מפחיד להתקרב אליו. כל כך הרבה אנרגיה כדי לשמור, להגן, להסתיר. אנרגיה, שבסופו של דבר, מחכה להשתחרר, להתנקות אל מול קרני השמש המחטאות. מרגישים בחוש, שמתחתיה אפשר, לגלות אוצרות.

וכשאי אפשר ממש להתקרב, אתה יכול רק להיות. לקרוא מרחוק. להבין שאי אפשר לדחוק את האדם, לדחוק את השעה, שייפתח כאן ועכשיו, שיגיד כבר מה עובר עליו[!!!]. לעמוד. לקרוא, להיות שם, לשדר בכל דרך אפשרית, אני כאן, אני כאן. אפשר להשען. ולהתקרב צעד. לעמוד. לקרוא. להתקרב. אם צריך, צעד אחורה. לעצור, לקרוא. להתקרב. 

יבוא..

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

…דכתיב ולא יכול משה לבוא. הגם כי כחו של מרע"ה מאוד נעלה. מ"מ [מכל מקום] אמרו בשבילכם הוא נדבר עמי. פרשנו כי מדריגת בנ"י עתה היו בעלי תשובות. ובדרך ושביל הזה שהיו בנ"י מוכנים דיבר עמו. וזה הדרך הוא שצריך קריאה והתקרבות. וי"ל [ויש לומר] פי' הפסוק כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא. שהם ב' מדריגות של צדיק גמור ושל בעל תשובה. ובנ"י תיקנו ב' הדרכים. תבחר ותקרב כמ"ש במ"א. ואז הם בחילא סגי יתיר. שכן עליו הוא מדריגה הבאה בעזר עליון… [שפת אמת, ויקרא, תרמ"ה]

ספר שמות, מסתיים בתיאור תמציתי של מסעי בני ישראל. הענן יורד, עוצרים, עולה, מתקדמים. נשמע תיאור טכני. לעומת זאת, ה'שפת אמת', מתאר, כך אני מבין, מצב תקוע, מוגבל, שבני ישראל נמצאים בו. ובאמת, מדגיש הרב שרקי, כי הפסוק האחרון של ספר שמות, דומה לפסוק האחרון של ספר דברים, של סיום התורה "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", רק כאן, ישנה תוספת של שתי מילים אחרי "לעיני כל בית ישראל" - "בכל מסעיהם". עוד לא הצלחנו לסיים את המשימה, צריך עוד לצאת למסע.

המצב כל כך תקוע, יש עוד חלקים לא פתורים בעם הזה, שגם משה, הוא ישראל, לא יכול להתקרב לאוהל מועד. יש שם ענן. בתוכו כבוד ה'. ואי אפשר להתקרב. בושת העגל, התלונות, תקופת העבדות הארוכה, אולי, אפילו, קבלת האוכל בחינם. 

תפקידו של ספר ויקרא, אומר ה'שפת אמת', ללמד איך אפשר לגלות את כבוד ה' מתוך הענן, דווקא מתוך הענן. הצדיקים הגמורים לא רואים ענן, רק את כבוד ה', אבל, בעלי התשובה, מגלים את הכוחות לחצות את הענן בדרך לגילוי. מתוך הענן יוצא קול קורא, 'ויקרא'. בלי מילים מפורשות. יש קול שקורא מתוך הענן. אני כאן, אני כאן. אחרי הקול, מגיע הדיבור, התיקון, 'אדם כי יקריב'. הנה המתכון. 

אני קורא, עכשיו זה חייב לבוא מכם. 

בואו, תתקרבו…