בס"ד
25 שנות נישואין!
בלתי נתפס הזמן שעובר.. כי ממש לא מזמן היה כ"ה אב תשס"א והנה תשפ"ו..
ביהדות, ציוני דרך הם זמן לחשבון נפש. סוף יום לפני השינה, ערב ראש חודש, ימי הולדת, כמובן חודש אלול שייכנס בשבוע הבא וראש השנה, איך ניגשים לכם רבע מאה?
לביטוי חשבון נפש יש קונוטציה של אשמה ובושה. ובאמת, בפעולות חשבון, גם בחשבון הנפש, יש גם את הסימן מינוס. במיוחד לקראת סוף שנה, נדמה כי יש אפילו איזו מצווה להשתמש בסימן מינוס. איזה אידאל לראות אותו, לבחון אותו, לחפש אותו בכל הפינות והסדקים ולהעלות אותו אל פני השטח של המודעות. הוא חלק מן החשבון. אני יודע למצוא אותו היטב. הרי מהו חשבון נפש, אם לא הסימן מינוס, אם לא למצוא, לבחון ולהרגיש עד העצם את הטעויות, הכשלונות והפחדים? איך יכול להתחיל תיקון, בלי בושה, בלי אשמה? אשמה על מה שעשיתי ולא עשיתי, בושה ממאירה על מי שאני ועל מי שאני לא. 'ממאירות' של הרס ואפסיות העצמי, אפשרות גם ל'שפירות' של מקום לכפרה, מנוע לצמיחה, התפתחות ושינוי.
ויש גם את הסימן פלוס.יש כאלה שקל להם יותר לראות, להרגיש אותו, יש כאלה שפחות. המבט על עיסוקים של פלוס, של חיבור, במה עסקתי לחבר בין אדם לאדם, בין אדם לשמיים, בתוך המשפחה ומחוצה לה. אפילו נעז ונאמר שיש גם פעולות של כפל. של מעשים שהתחלת ועשית והאדוות שלהם ממשיכות להתפשט בעולם, במעגלים הולכים וגדלים. העיסוק בחינוך ובחברות הוא העיסוק בכפל. זהירות גדולה ומפחידה ביותר מפעילות של חילוק…
אז אחרי שסיימתי לעשות קצת שיעורי בית בחשבון, נקודה ממבט של חתונת הכסף, רעיון מתוך הקליניקה הזוגית הוירטואלית (בינתיים) שלנו. החיים הם מה שקורה לנו. מיליוני הפרטים המרכיבים אפילו יום אחד. הם, לרוב, נייטרלים לחלוטין, הם יסתדרו, מעצמם, בתבנית האישית והזוגית שאנחנו יוצרים, מקרבים, או, מרחיקים בהתאם למי שאנחנו בוחרים להיות. נקודת המוצא היא רצון, היא פעימה חזקה של לכסוף, אני רוצה. גם כשקשה לי. גם כשאין לי מושג מה לעשות, איך לחיות עם עצמי, או, עם מי שבחרתי לחיות איתו. אם הרצון יורד, זה הזמן כבר לטיפול חירום, הטיפול היום יומי הוא פעולת שימור הרצון. במודע. זה מה שאני רוצה. אני באמת רוצה אותה, גם כשאין לי מושג איך להגיע אליה, אני כל כך רוצה אותו, גם כשקשה לדבר איתו. עצם 'מנטרת' הרצון הזאת, היא תבנית אליה ייכנסו הפתרונות.
הרצון ההדדי, הנלהב, אפילו, הוא, אולי, פעולת הכפל הזוגית האולטימטיבית. אז, כמובן, שנרצה את מה שכל מי שזוכה בכסף רוצה. הולכים להביא את הזהב…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
כי ירחק כו' המקום כו' ונתת בכסף כו' והלכת כו' בכל אשר תאוה כו'. הכלל כי ע"י הרצון והחשק לדבוק בה' אחד יוכל להתדבק בכ"מ [בכל מקום] שהוא כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע"י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה'. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פי' להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהי' עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להש"י [להשם יתברך]. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו'. ונתת הכסף כו'. פי' שלא לשכוח אהבת ה' ותשוקה הנ"ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו'. בקר צאן יין שכר. יהי' נזכר אהבה העיקרית לה' ואז אל המקום כו'. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]
יש כאלה שהדבקות בקב"ה, בקדושה, באה להם, כאילו בטבעיות. יש, אולי, לא מעט גם דמיונות בדבר הזה, אבל, יש אנשים שהרצון לקרבת אלוהים, זורח להם מהעיניים. ויש, המרגישים רחוקים. תמיד, או, לפעמים. 'כי ירחק ממך המקום', מקום המקדש בירושלים, מקום המקדש שבלב. אומרת התורה, תמיר את פירות עמלך בכסף. זה טכנית יותר קל ככה לעלות לירושלים. תמיר את הפעולות שלך, תכניס לתוכן את הכסף, את הרצון, ההשתוקקות, אפילו התאווה, להגיע, מתי שהוא, אפילו שלוש פעמים בשנה למקדש שבלבבי אבנה.
דוד המלך כתב פרקי כסף על ירושלים, גם כשהוא יושב בה ממש. המרחק הפיזי חשוב, אבל, הוא רק חלק מהעניין. 'והכתוב מבטיחו שיבוא', אומר ה'שפת אמת', אם הכסף יהיה בידיים שלך, גם אם בשלב הראשון, אתה לא בדיוק יודע מה לעשות איתו, יש הבטחה שהקדושה תכנס לכסף הזה. וזה בכלל לא משנה במה אתה עוסק, בקר, או, צאן, או יין. הכל יכול להיות מומר, או, בכל דבר יש פוטנציאל לכסף, לרצון. זו, אולי, כוונת הפסוק, 'מה השם אלוהיך דורש מעמך, כי אם ליראה אותו', היראה, במובן הזה, היא הרצון הגדול המפחד רק מדבר אחד. מזה שיהיה מרחק. הצעד הקטן, של הרצון, המתבטא בפעילות האדם, נתון אך ורק בידי האדם, 'הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים'.
