בשלח תשפ"ו

 בס"ד

רוצים שאהיה קוסם. אני רוצה להיות קוסם. להעלים מחלות, או לפחות, כאבים. רק קצת לדחוף, וכבר, הם יהיו גדולים. תעשה משהו, הבטחת. רוצים לראות שינוי. כאן ועכשיו. גם אני רוצה. להתגבר, להצליח, היום.

זה, אולי, הקסם שברפואת חירום. לזהות את מצב החירום, להגיב מהר, לראות תגובה. זו, אולי, גם המגבלה. מה יקרה עם החולה בהמשך, ממה הוא באמת סובל, עם מה הוא נשאר אחרי שהלכתי. מיהו האדם שמאחורי אירוע החירום. רק נגעתי וזה תיכף נגמר. 

זה, כנראה, הקושי הגדול בחינוך. 'הדואג לדורות, מחנך אנשים', כתב לנו קורצ'אק, כרזה התלויה בכל מכללה להכשרת מורים. ובאמת, גאווה גדולה. קסם? פחות. ובכלל, 'לדורות'?? אני רוצה לראות שינוי עכשיו. כמה השקעתי כדי שיהיה לי מַטֶּה, שאנפנף בו, שהקסם יקרה. ולפעמים אני רץ, מתוך ביטחון בַּמַּטֶּה הזה, במילות הקסם ששיננתי שנים רבות. והקהל, איך נאמר, לא מתרשם. 

אז אני חוזר. כמו עכשיו, בלילה. שוב, לחשוב. לכתוב, מחדש, לחצוב, ממש, מילה ועוד מילה בספר הקסמים שלי. אולי, קורצ'אק, אני צריך, דווקא, לזרוע חיטים, לטעת עצים. לא יודע. כי כל פעם זה קצת אחרת, הדור, בכלל, ודמותו של כל אדם. 

אני מסתכל על כל המילים שכתבתי. על כל הפעולות ששבתי לנסות. מגלה, שבסך הכל, אלו, כמעט, אותן המילים. מסתבר, שלא את המילים שיניתי, אלא, את החזקת העט, אני חוזר, שב, שוב ושוב, אל עצמי.

וזה, הקסם של החינוך…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

דבר אל בנ"י וישובו. לאשר יצאו בנ"י בחפזון ממצרים והי' שלא בהדרגה. ואין זה דבר של קיימא. הוצרכו לשוב. והענין כמ"ש והחיות רצוא ושוב. ע"י המרוצה מהתלהבות יותר מהכח. ע"ז צריך להיות מיד בחינת שוב. ועי"ז [ועל ידי זה] יש לו קיום. כי כל הגליות הי' שיקבצו בנ"י כל הני"ק [ניצוצות קדושה] שנמצאים בעולם. ואין הרצון לברוח רק לתקן גוף המיצר. ולעתיד שיהי' התיקון בשלימות כ' לא בחפזון תצאו כו'. ועתה בגלות מרגישין הארה לפעמים. וצריכין להתדבק בה בכל לב. ולקשרה בכל המעשים. וז"ש ואכבדה בפרעה כו'. שהחזרה הי' לתקן גוף המיצר כנ"ל [שפת אמת, בשלח, תשל"ד]:

מרוב חיפזון, מרוב רצון לברוח מהשעבוד, שכחנו מישהו מאחור. שכחנו את פרעה. דילגנו על הוצאת מצרים. גם בהיבט של האחריות האוניברסלית על העולם, לאסוף, פנימה, אל הקודש, את אותם הניצוצות שנראים רחוקים. שאין משהו שלא יכול להכנס, עקרונית, פנימה. וגם בהיבט של חירות אמיתית. חירות כזאת, שיש בה מסוגלות להתמודד, בכוחות עצמי, מול הפחדים הכי עמוקים. לעשות תהליך. 

כך, נראית לי, משמעות הציווי, "דבר אל בני ישראל וישובו" [טעם מפסיק] ואז, מתוך השיבה וההתמודדות, "ויחנו [מפסיק] אל פי החִרות". ועל "חרות" אחר, כבר נאמר "אל תקרי חרות, אלא, חירות..". נראה לי שאפשר לגזור גם כאן גזירה שווה. אחרי שהקב"ה הוציא אתכם, בניסים גדולים, זו ההזדמנות שלכם, לחזור, לאט, צעד, צעד, ולקחת, בעצמכם, חירות. 

בא תשפ"ו

 בס"ד

'את/ה אמרת לי לא???'

משפט אבא/מורה שמזוהה איתי. הוא נאמר, כאילו בצחוק, משמעות כפולה. ואני ממשיך, איתם, עם עצמי, תחשבו שוב. מאיפה בא ה'לא'? מאיפה ההתנגדות? מאיפה קפץ ה-'לא' הזה? הרי יש כאן בעל סמכות, למד, חקר, מנוסה. מה גרם לכם להרגיש שמה שאמרתי מזעזע לכם משהו בעולם? מה אתן רוצות למנוע, מלהכנס לעולם שלכן? מהו הדבר שאתם מרגישים, שצריך כל כך להגן מפניו?

טוב, אני מודה, אני לא תמיד כזה מחושב, סקרן ובוחן. לא מעט פעמים, אל מול ההתנגדות שלהם, קופצת אצלי ההתנגדות בחזרה. אפילו כעס. מה לא? מה? אני אמרתי. אני יודע. ילדים… ילדות… אז, מה אני לא רוצה שייכנס? על איזה מבצר אני צריך להגן?

ה-AI המליץ לי על תרגיל לוויסות קבוצות ילדים בכיתות ב'-ג' שאני מנחה במסגרת ההתנסות שלי בייעוץ. תנחה אותם לדחוף מול קיר. אני מחפש וויסות, כי הדרדסים האלא, לא רק אומרים 'לא', הם מתנהגים את זה. ובגדול… ופה, זה כבר יותר קשה להשאר סקרן ולבחון תהליכים, אל מול פרץ - פיצוץ שיכולים לייצר ילדים בני 7. עובד על זה.. אז לתרגיל הזה יש הגיון פיזיולוגי - נוירולוגי - הורמונלי מעניין, "עבודה כבדה" (Heavy Work). התנגדות מול התנגדות, עומס על המוח, מול העומס שהוא כבר נמצא בו. וכך, הוא מצליח לתחום את הגוף, את התחושות, את הגבולות ולנהל את הכוח במודע.

הפסיכולוגיה של פרויד, ניסתה, בתחילה, לבטל, או לעקוף התנגדויות באמצעים שונים, היום, אנחנו יודעים שמה שעובד בגוף, עובד גם בנפש. כדי לבנות שריר, צריך קצת לקרוע אותו, כדי לבנות עצם, צריך ללחוץ אותה. כדי לבנת נפש בריאה, צריך לאפשר לה להתנגד. לפעמים גם לצאת מוויסות. ויחד עם זה, לחשוב על השאלות, לְמה אתה בדיוק מתנגד? למה דווקא לזה ולמה דווקא עכשיו? איך אתה מתנהג כשאתה מתנגד?

אחת מאומנויות החינוך, היא, לדעתי, לדעת כמה, איך, מתי ובאיזו עוצמה להתנגד חזרה. כמה להיות קיר חזק, יציב, אבל, שיכול קצת לתסכל בחוסר התזוזה שלו. או, להיות גומי נמתח, מאפשר תזוזה, אבל, גם מעט רועד וחוסר יציבות. אני מרגיש ש'כפתור' ההתנגדות, הוא אחד המנועים העיקריים להתפתחות, לקשר. 

אז פעם הבאה, לפני שאתם אומרים לי 'לא', תחשבו שוב… 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ובמדרש כובד אבן כו'. פי' שזה גבורה נפלאה ביותר. אשר הש"י [השם יתברך] מתפאר בזה. אשר התעללתי במצרים. במה שנתן כח לרשעים לעשות חפצם ולמרות עיני כבודו והכל בכח הבורא ית' כי הוא כל יכול וברא הבריאה באופן זה שיהי' שייך התנגדות. והכל בעבור בנ"י שיהי' נאמר עליהם תנו עוז לאלוהים. וזה וכעס אויל כבד כו' ובמ"א הארכנו בזה [שפת אמת, בא, תר"מ]:

הפסוק אותו משווים את הכבדת לב פרעה, הוא הפסוק ממשלי (כ"ז,ג'): "כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם". המדרש (שמות רבה, י"ג, א') שם בפיו של הקב"ה, את האמירה כי למרות הכובד והנטל, ההתנגדות המכעיסה של בני ישראל, שנמשלו לאבן וחול, הם יקרים לו בעולם. ולמרות שאולי ניתן להסתכל על הטבע, על האבנים והחול ולראות כוחות המסתירים את הקב"ה, זה הוא שמאפשר, לעיתים, אולי, מכוון , את אותו ההסתר, את אותה ההתנגדות. 

וההתנגדות, כובד העבודה במצרים, 'כעס האויל כבד משניהם', לאותו הכוח שניתן לפרעה להתנגד, לומר 'לא' למי שאמר והיה העולם, יש תפקיד. אותה 'עבודה כבדה', מותחת שרירים, מחזקת עצמות, מאפשרת גדילה, מאפשרת לבני ישראל לחזק את עצמם, להכיר את עצמם ולהבדיל את עצמם כעם.

וארא תשפ"ו

 בס"ד

כל הזמן מנסים למשוך. תשומת לב, בני זוג, קשב. למשוך אלי, תגיעו לפה, למקום שלי, אני המרכז, קצה החבל, למשוך, למשוך.

כל הזמן נמשכים, לעיתים חסרי שליטה, בלי בקרה. אחרי המוצר הבא, התפקיד הבא, האדם שאי אפשר לעמוד בפניו, אפילו לגלול אל הסרטון הבא (והוא יהיה, כמובן,  האחרון…).

הביולוגיה האבולוציונית, כהרגלה, "מייבשת" אותנו. אנחנו רוצים רק לשרוד ולהתרבות. ולכן, מה שיקלטו החושים, המוח יעבד, יפריש הורמונים, דפיקות לב, זרימת דם, ראיית מנהרה, כל השיקולים ה"זרים" זזים הצידה. זה האדם. ללכת אחריו. מנהיג האלפא של הלהקה, בן הזוג עם הגנים הטובים יותר להעביר לצאצאים. לפסיכולוגיה הסברים מתוחכמים יותר. אל תשאלו שדכנים, תשאלו אנשי מכירות…

אנשים לומדים למשוך, במודע. אנשי ביטחון, מכירות, בעיקר המתוחכמות יותר, במלחמה על ה'קליק'. זה שנתרגש ממנו, או, השווה יותר, זה שנלחץ עליו. קליק שווה כסף. אנשים נמשכים, לכאורה, בלי במודעות, הם אלו שנוצחו.

בתוך העולם האבולוציוני - מניפולטיבי הזה, יש מקום קסום. ללמוד להימשך, להתמסר, במודע. לאפשר, לאחר, לחדור, לעולמי הנפשי הפנימי, לגלות לו, מהם הכפתורים שלי, תגרום לי, בבקשה ל'קליק'. ללמוד למשוך, יחד, לאו דווקא למקום שבו אני עומד. למשוך את החבל, הגמיש, שבכוח המשיכה מזיז גם אותי, למקום שאנחנו, יחד, רוצים להיות בו. 

כדי להיות גם חברה כזאת, השינוי מתחיל מהבית. הבית ממש, שכנים, קהילה, מקום עבודה. לא לחפש למשוך, למשוך, אלי, רק אני. לא ליפול למשיכה חסרת מעצורים, חסרת מחשבה, לא משנה כמה גדול האיש.

אז לכולם, ובמיוחד לשניים, היקרים והאהובים, שעשו את צעדיהם הראשונים במשימת החיים, למשוך לאמצע, להימשך לָעַצְמִי - אליךָ, לבוא אלי - אֵלַיִךְ, אני מאחל את הטוב הזה, לחיות עם הבנת הכוח בלמשוך, לבנות, לתת, זה הכוח שלי, וגם, להיפתח, להימשך, קצת, לאבד שליטה, לקלוט מכל הטוב.

נועה ומתן, מזל טוב!!

במדרש נטה ידך על השמיים כו'. כל אשר חפץ ה' עשה בשוב"א [בשמיים ובארץ] בימים כו' תהומות. פי' כי הכל תלוי באחדות הרצון וחפץ של הבורא ית' וכפי הרצון כביכול למעלה נמשכין כל העולמות עד התהום. וזה נמסר לבנ"י ולא כתיב 'יעשה' רק [אלא] 'עשה'. כמ"ש [כמה שכתוב] אתה יצרת עולמך מקדם. שהי' לפניו ית' ציור כל הבריאה עד התהום וזהו היו צריכין לברר ביצ"מ [ביציאת מצרים] לכן נעשה שינוי כל הטבע. והרמז ע"י מרע"ה [משה רבנו עליו השלום] להודיע כי הצדיק הוא ממוצע בין העליונים והתחתונים. ובכח נטיותו להמשיך כל התחתונים אל השורש בשמים. וזה נטה ידך כו'. ולזה צריכין בנ"י להעיד בכל יום על יחודו ית' ובריאת מ"ב [מעשה בראשית] שהקב"ה מחדש בכל יום. ומצד זה יש התחדשות תמיד כפי השינוי למעלה. וזה שנמסר לבנ"י החדשים ומועדים שידעו שבזמנים אלו יש שינוי למעלה. ולעתיד יתגלה זה לעיני הכל כמ"ש והי' מדי חודש בחדשו כו' יבא כ"ב להשתחות. שיהי' ניכר דביקות הכל בשורש ויראו איך יש התחדשות וחיות מהשורש אל כל הבריאה כנ"ל [שפת אמת, וארא, תרמ"ב]:

הקב"ה, הוא, לכאורה, המושך האולטימטיבי. ברא את העולם, קבע בו חוקים, פיזקליים, כימיים, ביולוגיים והכל נמשך, אפילו צריך, חובה, להמשך אחריו, אחרי החוקים שנקבעו במעשה בראשית. כל העולמות צריכים להמשך, בשמיים ובארץ, 'עד התהום'. כוחות, לכאורה, גדולים מהאדם, לא משאירים לו מקום.

יש מקום. להיות באמצע, בין שמיים לארץ, לדעת מה מושך כלפי מעלה, לדעת למשוך מלמטה. משה רבנו הוא ה'ממוצע' האולטימטיבי, ללא רצון אישי פנימי, מנהיג גדול, עניו גדול. ויש לנו את הבחירה, המפתיעה, למשוך כנגד, כלפי מטה, להתנגד לכוח המשיכה האלוהי, לצאת מעצמנו, להתנגד.

או, לבחור כמשה, להפתח למעלה, להימשך, להשתמש, בכוחנו הדל, להושיט ידיים לשמיים, ולמשוך.

שמות תשפ"ו

 בס"ד

רוצה לבעור. צריך לבעור. 

סימן ראשון לדיכאון, הוא הכבוי, השקט, אין אש, אין אש. 

איך אפשר לעבור ליד, לחיות ליד, אין אש, אין חום, אין לתת, אין לקבל.

גם,

איך אפשר, לבעור בלי להישרף, להושיט יד, בלי לקבל, כוויה. 

להתקרב לאש, להושיט, לב, חשוף, להתחמם, כמה הוא פועם. כמה דם זורם, כמה עומק אתה מגלה. 

כוויה, אחת, קטנה, ועוד, כמה, בלי ששמת לב, ואחת שכבר ממש, יותר…. כמה פועם, ככה כואב.

אז לובש, חליפת מגן, חסינת אש, חסינת חום, פחות, כואב, זה פחות, זה פחות. להסתפק? להסתכן?  

להתקרב, שוב, לאש? 

ללמוד מחדש, איך, 

להתקרב, שוב, לאש.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בלבת אש. כי האש יש לו כמה בחינות, כדאיתא בזוה"ק [בזוהר הקדוש] וארא וכמה דוכתי [מקומות]. כי אש שמבחוץ ולמטה שורף. ואש הפנימי שמרומז על אספקלריא המאירה אינו שורף. ובזה האש נראה למרע"ה [למשה רבינו עליו השלום]. ולכן לא נשרף הסנה. וז"ש המראה הגדול הזה. וכדאיתא במדרש 'כדי ללבבו' שהראהו האש הגדולה שבשעת מתן תורה. ובאמת א"י [אין יכול] לבוא לאש הזה קודם אש שלמטה. וגאולת מצרים הי' באש השורף ובו כלו המצרים. ואח"כ זכו למתן תורה לאש הפנימי. וכ"ז [וכל זה] הראה הקב"ה למרע"ה כי תכלית האש הוא כח הפנימי הנ"ל וזהו בלבת אש פנימיות האש כנ"ל [שפת אמת, שמות, תרל"ה]:

בלי אש, אין חיים. גם, הורגת, האש. המדרש ובעקבותיו הזוהר מבחינים בין שני סוגים של אש. חיצונית שורפת ופנימית שמאירה, מלמדת, מגלה. היינו, אולי, רוצים לחיות בלי אותה אש חיצונית, בלי מכשולים, בלי כוויות, רק אור יקרות וטמפרטורה חמימה כזאת, אידאלית. זה לא עניין של מדרגות, אומר ה'שפת אמת', זה עניין של הדרגה. 

צריך לעבור גם באותה אש חיצונית, משהו צריך להישרף, יש, אפילו מקום לכוויה, לכאב, לכישלון, במיוחד, בדרך לעצמאות, בדרך לחירות. הפרשה תסתיים בכאב של משה, עד כדי הטחת דברים כלפי מעלה. אנחנו נחנקים מהעבודה, זועק משה, נשרפים ו'הצל לא הצלת את עמך'. לכן, כתרופה מקדימה, הקב"ה הראה למשה את האש הפנימית. יש תכלית. היא תגיע. 'עתה תראה'. בתוך הסבל, בתוך מה שנראה אבוד, בכאבי הלידה והגדילה, זכור את מראה האש הפנימית, את הסנה שאיננו אוּכּל.

ויחי תשפ"ו

 בס"ד

"האחר הוא הגיהנום שלי", ציטטתי את סארטר בשבוע שעבר. 

"כל עוד אין אחר, אין אחריות", קוראים לעומתו פסיכואנליטיקאים רבים של העת החדשה ובהם אוגדן. מסתבר, שיש צורך בסיסי - התפתחותי ממש, בלעזור, בלסייע, בלראות שלא הכל סובב סביבי. שהתקדמותי כאדם, היא ההבנה, שאם אצלי מתפתחות מחשבות, רעיונות ורגשות, כנראה, שהם מתפתחים גם אצל האחר. 

שוקינג (יש לקרוא במבטא טינאייג'רי כבד.. 🙂). 

אז תרגישו טוב, הפסיכולוגיה "לטובתנו"!

ואז, תפתחו רדיו / טלוויזיה. שנת בחירות. ובכל המהדורות, הכוכב - סארטר. אתה אחר - אתה גיהנום. 

לא פחות. לא 'טועה בגדול', לא 'חסר הבנה', אפילו לא - 'לא מוסרי'. הגיהנום המוחלט. אתה ההשמדה אתה החורבן. ואיך אמרה חברת כנסת מסוימת, 'להם, אי אפשר להושיט יד'.

רפרפתי אתמול בעיתון בתחנה. "זו תהיה השנה של העם". שנת בחירות, כתב עיתונאי שאיני זוכר את שמו, היא היכולת שלנו לא רק לקבוע למי נצביע, אלא, להשפיע על השיח. כן, גם של הפוליטיקאים. אותו כתב אופטימי, מאמין בכוח של העם מלמטה, לבקש, לדרוש, שיח אחר. שיח נקי יותר שיח של אחריות. 'אחריות' לא ככתב אשמה, אלא, 'אחריות' כשיא ההתפתחות הפסיכולוגית של כל אחד מאיתנו. אני מרגיש אחריות. בעצמי. לא מנסה לפתח אותה אצל מישהו אחר.

"ירידה בעוצמת הדחפים ועלייה ביכולות הקוגניטיביות" כתבה מלאני קליין על הילד החמוד שמתפתח לכיוון האחריות. מה אומרים? נאמץ? נחזור קצת לילדות? נעשה עוד סבב התפתחות? פחות דחפים? פחות לכתוב / לשתף באופן אוטומטי, פוסטים של 'האחר מהגיהנום'? לטעון, להתווכח, לשתף בוויכוח קצת יותר אינטליגנטי? 

לראות את האחר, מוציא מהבדידות, מוציא מהסבל, עושה לנו טוב, טוענים הפסיכולוגים. 

לבריאות.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק לו ישטמנו יוסף כו'. וקשה, כי ראו שהוא הצדיק ואיך חשדו אותו שישנא אותם? אך השבטים עשו תשובה גדולה על חטא המכירה. ומרוב צערם חשבו כי הם גרמו כל גלות מצרים. ואמנם הייתה סיבה באמת משמיים לקיים עצה עמוקה כו'. אבל הם חשבו שהכל בא רק על ידם. וע"ז [ועל זה] השיב להם יוסף כי אלהים חשבה לטובה. וי"ל פי' אתם חשבתם עלי רעה פי' שע"י שעשו תשובה גדולה עי"ז נהפך מזדונות לזכיות ולכך אלקים חשבה לטובה [שפת אמת, ויחי, תרל"ז]:

כבר היו בכי, וחיבוקים, ואיחוד המשפחה ובטח חגים ביחד, אחים ובני דודים. ובסבירות גבוהה, אפילו חתונות בתוך המשפחה.

אבל, כך נראה מהפסוקים, שהנהר התת קרקעי של האשמה, הפחד והחשד עוד זורם. אולי זה רק אצל האחים, אולי, הם ראו משהו בהתנהגות של יוסף. אולי, הישיבה בארץ גושן רחוק מארמונו של יוסף, הביאו את האחים להרגיש, שסליחתו של יוסף לא תחזיק מעמד אחרי מותו של יעקב, שהם בסכנת מוות ממשית ושכדאי שיציעו עצמם לעבדות, רק לא להכחד. שיוסף נראה עכשיו אחר, שעלול להיות גיהנום.

הפוך, אומר ה'שפת אמת'. האחים יודעים שיוסף סלח. אבל, כשהם מסתכלים סביב, עם כל העושר והקרבה למלכות, הם נמצאים במצרים. בגלות. רחוק מציווי האבות ומקבריהם, רחוק מהבטחת הקב"ה, וש'ועבדום וענו אותם', ממש מעבר לפינה. מות יעקב לא מפחיד אותם בגלל יחסו של יוסף, קבורת יעקב בארץ כנען והחזרה למצרים רחוק מקברי האבות, היא הסימן המובהק לגלות ארוכה.

אז הם נופלים על פניהם, אל מול עצמם, הם נקרעים בתוכם, לוקחים אחריות, כל הגלות הזאת באשמתנו. הם נופלים לפני יוסף ומבקשים ממנו עזרה, מבקשים ממנו שיעזור להם בכפרה, שיעשה מהם עבדים, לא כי הם חטאו כלפיו, אלא, כי הם חטאו כלפי עצמם, כלפי כל העם. כי הם האחראים.

ושוב, מחזק אותם יוסף, ברעיון התשובה. אחרי שלקחתם אחריות, אחרי שעשיתם כל מה שיכולתם לחזור בתשובה, אחרי שראיתם את האחר, בבנימין, בי, ובאחריות לכל ילדינו, אחרי שהראיתם אהבה, מכאן, אנחנו בסְפֵירה אחרת. זה בידיו של הקב"ה, לא בידיים שלכם.

נחמתנו.

ויגש תשפ"ו

 בס"ד

מקור

הם באמת מאמינים בזה. אם אני לא רואה אותך, אתה לא רואה אותי. ילדים. וזה, תקציר תולדות האנושות. אני שם ידיים על העיניים שלי, נכנס לבועה והבעיה ממש ברורה לי. זה הוא שלא רואה. לא רואה אותי. ומי כבר זוכר שאני זה ששם את הידיים על העיניים שלי. שאני, בחרתי, שלא לראות אותו, שלא יראה אותי?

מצחיקים אותנו הילדים, נאיבים כאלה, איך אפשר לעבוד עליהם בקלות. משחק חשוב להתפתחות, כך אומרים. הילד מפנים שהאחר קיים, גם כשהוא לא רואה אותו. גם כשהעיניים שלו עצומות, הוא יודע, הוא מחכה, ל"הפתעה", לקריאה "קוקו!" שתגרום להורה להופיע "פתאום". הילד מפנים, מפתח ביטחון בהמצאות ההורה, במקביל לפיתוח של הנפרדות והעצמאות. 

באיזה שלב "התפתחותי" אנחנו מאבדים את זה? הופכים את החוויה הילדית, הנאיבית, המקסימה, לבריחה, להתגוננות. איפה נשתל בנו הרגש, שהמנעות, עצימת העיניים, אכן תרחיק אותנו מאיזו מפלצת מאיימת, כזאת, שאם אני לא אראה אותה, היא לא תראה אותי. אני שם ידיים על העיניים, ובכל זאת, נטרף. מבפנים. מה "שמוכיח" לי שאכן, צדקתי, המפלצת קיימת, וכדי שהיא לא תראה אותי, אעצום את העיניים חזק יותר. אמנע, אתרחק, לא אחשוב, לא אפעל בכל דבר שמזכיר לי אותה. ואם צודק הפילוסוף סארטר, "הגיהנום הוא האחר", הרי שחזרנו לילְדוּת, לאמונה, שאם רק נעצום עיניים, הוא ייעלם. ועל זה אנחנו מוכנים להקריב את האינטליגנציה שלנו, לעוות את כל הסיבות הרציונליות, את המציאות עצמה ולא לראות. 

יש סיבות. נסיבות חיים. איזה שהוא אחר, שהוא באמת, גיהנום. רק מה, שעם עצימת העיניים, הוא לא באמת נעלם. וההימנעות, לא מאפשרת לנו פרשנות אחרת של המציאות. והקרב מולו, שהוא בעצם, קרב בתוכי, רק מחריף. ואיך הוא לא רואה אותי? את המציאות כמו שאני רואה אותה?? כנראה שגם הוא, עצם עיניים, ופוחד, שאני, הגיהנום שלו.

אז, לא חייבים "קוקו" אחד מהיר, להוריד את הפלסטר בבת אחת. אפשר, אצבע אחרי אצבע. להיחשף. לחשוף. חלקיקי אחר. השתקפויות. להבין. זה אני. שעצמתי עיניים. שהעלמתי אותך. אולי, באמת, כי נפגעתי, באמת היו לי סיבות טובות, אבל, את הידיים על העיניים, אני שמתי. ורק אני, אם תעזור לי, אוכל להוריד אותן. 

ושוב, 

לראות.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בשם אא"ז מו"ר ז"ל. על מ"ש [מה שכתבו] חז"ל ראוי היה [יעקב] לירד בשלשלאות [של ברזל למצרים] כו' ולמה ראוי יעקב אבינו לזה? אך הפירוש שהיה ראוי לירד מדריגה אחר מדריגה עד שיוכל לבוא למצרים. והשי"ת [והשם יתברך] פעל ע"י יוסף שהי' יכול לבוא שמה כמו שהי'. בלי ירידה כלל. ע"י הכנת יוסף הצדיק בנו כו'. וז"ש רדה כו' אל תעמוד כי ראה יוסף שיוכל עתה להיות במצרים בלי ירידה כנ"ל. וירא שמא יגרום החטא ויפול ממדריגתו כי אין הצדיקים מאמינים בעצמם. ולכך אמר רדה כו' אל תעמוד כנ"ל [שפת אמת, ויגש, תרל"ב]:

שנים אני לומד את המדרש הזה ברש"י ומדמיין את יעקב קשור לשלשלות ברזל, הולך, מובס, לגלות מצרים, תמונה ל"שער טיטוס" המצרי. ושנים, לא שאלתי, בעצם, למה? למה זה מגיע לו? אולי, כי, התרגלתי למה שחזר על עצמו שוב ושוב, בכל גלות, מובלים, מובסים, לגלות, לכבשנים..

לא הבנת, אומר ה'שפת אמת', שלשלאות, חוליות, חוליות, שלב אחרי שלב, סיבות ונסיבות, פה ירידה קטנה, שם עוד אחת, עד שאחרי כמה שלבים, שכל אחד מהם, אולי קטן, אצבע אחת קטנה על העיניים, חוליות הברזל הקטנות הן "פתאום" שרשרת ברזל כבדה. וישראל היה שואל, היו שואלים, איך הגענו למצב הזה, או אפילו לא שואלים, לא מודעים אפילו לעיניים העצומות. ובזה הצדיקים לא מאמינים בעצמם. לא מוכנים לקבל 'רק נפילה קטנה', הם מרגישים כל שלב בשלשלת, מבינים איך חוליה קטנה, יכולה להשאיר אותך בגלות, מהארץ, מעצמך.

אז יש עוד שיטת טיפול. בבת אחת. 'רדה אלי אל תעמוד'. בוא, תיחשף למקורות הטראומה בבת אחת. אחרי שאבא שלך מעולם לא יצא מהארץ, אחרי שירדת אתה, יעקב, לגלות, וכשחזרת, כבר לא הייתה לך אמא לחזור אליה, אחרי 'וישב יעקב' ש'ביקש לישב בשלווה', בארץ אבותיו, דווקא אתה, צריך להוביל את השיירה למצרים. לא פשוטה שיטת הטיפול הזאת. לא 'חשיפה הדרגתית', אלא, חשיפה ממושכת'. וזו שיטה שדורשת מקצועיות ומומחיות. ובשביל זה אני פה, אבא. אני יוסף, הכנתי הכל, בוא אלי, אתה לא תפול.

מקץ - חנוכה תשפ"ו

 בס"ד

שוב. לא מפסיק. עוד פעם, נתקע בקיר. הם נתקעים בקיר שלי. נראה שזה קצת משתפר, שיש זמן לנשום, הנה, המשבר עבר. ושוב. מאיפה זה בא? לא מפסיק. משפחה, עבודה, "המצב". במבט על, "אלו החיים", עליות ומורדות. צריך לקבל את זה. לא רוצה. "לא בא לי". אני כועס. ההתבגרות הזאת, שלי, שלהם, של העם הזה, כמו סבב ועוד סבב. 

יש מכות. באות על האדם. אין הסבר. נותרה רק זכות התגובה, לשקוע בשקיעה, או, לחפש זריחה. ויש נפילות, האדם שותף להן. היכולת, החובה, לבחור, איך לקום. "התיקון תמיד מנוגד להרגל" ו-"אם פעולת התיקון לא קשה לך כמו משקולות, אתה לא בכיוון", אומר טל בשן. אני מסתכל על התגובה האוטומטית שלי כשמגיעה ההתנגשות באחד הקירות. התגובה הצודקת והראויה מבחינתי. הפעם, לא אני טעיתי, לא אני פגעתי, אז, זכותי להגיב כמו שהגבתי, יותר מזה, נכון להגיב כמו שהגבתי. אלא, שאני מקבל, שוב ושוב, את כל מה שאני מנסה לברוח ממנו. אז אני מכניס סימן שאלה. אולי, אני צריך לפעול, להגיב, אחרת. 

לשאול, ממה אני מנסה להתחמק. לא, לא, מה שעולה לי בראש ראשון. תחשוב שוב. באמת. ממה אתה מנסה לברוח. לפתוח את הדלת של הארון, להסתכל מתחת למיטה. איזה חושך נמצא שם בפנים, מהו הזיכרון, החוויה, שאני לא רוצה לפגוש. שוב. ולדחוף, מולו, בכוח, שיכאבו השרירים, להזיע. 

אני לא רוצה לפחד מהחושך. אני מדליק אור,

איתן.

שבת שלום ובשורות טובות.

ב"ה שבת חנוכה במדרש קץ שם לחושך כו'. כי הנה השי"ת ברא הכל ולהחושך שם קץ כי הוא רק לכסות הפנימיות ע"י הקליפה הסובבת. אבל עיקר המכוון. תכלית הוא חוקר. שאין שום הסתר וחושך שלא יהי' לתועלת כדמסיק המד' בכל עצב יהי' מותר. אכן הכל תלוי בהאדם כשיודע זאת ואינו עושה מעיקר טפל ומטפל עיקר אז אין בכח החושך להסתיר האמת. ורמז החלום שבע פרות עולות אחריהן שאחר העיקר נמשך ההסתר אח"כ [...] והמפרשים כתבו רמז על חנוכה. והכל אחד כי הכנה לשבת היינו ביטול ימי המעשה להשבת זה בחי' יו"ט של חנוכה היינו הארה הנמצאת גם בימות החול [...] ושם חנוכה ג"כ רמז להארת המנוחה שנמצא ממנה גם בימי המעשה על ידי הביטול כנ"ל וזהו חנו-כה:

במדרש ולא פנה אל רהבים זה יוסף כו'. כי יוסף הרגיש מיד שניתוסף לו ב' שנים על שאמר זכרתני. ומיד סילק מלפנות אחריו דכ' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. והקשה בזוה"ק דהלשון כפול ע"ש. וי"ל וישכחהו קאי על יוסף ששכח ממנו אם כי אמר לו זכרתני. עכ"ז לא הי' פונה דעתו ולבו אליו. והראיה שעתה שפתר חלום פרעה לא התנצל כלום לפניו על אודותיו רק בטח בה' כנ"ל [שפת אמת, מקץ - חנוכה, תרמ"ב]:

יש מטרה לחושך, הוא חלק אינטגרלי מהבריאה. יוצר אור ובורא חושך. אבל, גם, די. יש לו קץ. יש תכלית, יש סוף טוב, מואר. יש מקום, יבוא זמן, נאמר לו, יופי, עשית את תפקידך, עכשיו לך. נותן לנו ה'שפת אמת' את ה"זמן" שבו זה יקרה, או, עצה איך להביא אותו. הבחנה בין עיקר וטפל. אם נדע לראות מהו העיקר, הרי ששמטנו מתחת רגלי החושך את המטרה שלו. אם השימוש של הצרות והחושך, אם התפקיד שלהם, הוא להסתיר, כדי שנגלה, להדגיש את הזריחה מתוך הלילה, שיהיו ימי חול, עבודה, מעשה שגם בהם הדלקנו נר, הרי, שבהדלקת הנר שלנו, נוכל, לא רק לסלק אותו באופן זמני, אלא, גם לייתר אותו בכלל.

עוד בהיותו בבור, נפל ליוסף האסימון, מה הביא אותו לשם. איך שיצאו מהפה שלו המילים "כי אם זכרתני איתך", האירה לו הנקודה. התגאיתי. סמכתי רק על עצמי. עם אבא, עם האחים, עם שותפיי לתא. ומפרש ה'שפת אמת' איך, באותו הרגע, שמטרת החושך התגלתה, השינוי חל ביוסף. "ולא זכר - שר המשקים את - יוסף וישכחהו", יוסף ישב והתחיל לעבוד על עצמו, להשכיח, לגרש את הנקודה שהביאה אותו לחושך, השכיח מתוך נפשו את מידת הגאווה וההסתמכות על עצמו, ובסוף התהליך, "ויהי מקץ שנתיים ימים…" ולא ראה יותר חושך.