בס"ד
תשועה גדולה זכינו לראות במו עינינו השבוע. רק לדמיין מה היה אילו… באחד השיעורים הלילה, על תשועת חזקיהו המלך מצבא סנחריב, אמר המנחה, כי תשועה כזו, כמו שראינו, אם הייתה בזמן התנ"ך, בוודאי שהייתה מקבלת פרק. ומה היה כאן לפני שלוש שנים? איך היה נכתב הפרק בתנ"ך על המאורעות ההם? אני חושב שאנחנו קרובים מדי לאירועים כדי לתפוס אותם ממש כפרק הצלה, כדוגמת הנס בזמן חזקיהו, אבל, אולי, דווקא המאורע המשמח השבוע, מאורע שבתוך שניות - דקות(!) הפך מניסיון השמדה להצלה גדולה, יכול לתת איזו נקודת אחיזה גם לפרעות - ניסי תשפ"ג.
45 שניות. זה הזמן, כך על פי הסיפור, שבו הייתה עוד אפשרות לייצב את המטוס. ואדם, ללא ניסיון בהטסת מטוס (אלא, אם מחשיבים את 'תעופה בחקירה' כניסיון מבצעי. אגב, אני מכיר את אחת הצופות של 'האנטומיה של גריי' שמחפשת הזדמנות לבצע ניתוח חירום… :) הציל את המצב. מי יודע, כמה שניות - דקות, הפרידו, אז, לפני שלוש שנים, בין אלפי הרוגים לפני 3 שנים לעשרות אלפים? למאות אלפים? לחורבן הדרום, הגליל, המרכז… אולי, כבר אפשר להתחיל, למרות הכאב, שעוד רחוק מעיכול והבנה, להסתכל על האירועים גם מהזווית הזאת של '45 שניות'. ולא רק בשביל עצם הנרטיב, שהוא חשוב בעצמו. לזכור את החלק הראשון של האירועים, של 'בכל דור ודור קמים עלינו' ובדקות אלה ממש יושבים מחבלים ומתכננים את המלחמה הבאה וגם את חלקם השני, של גבורה, של אומץ, אמונה ואפילו, למרות המריבות הילדותיות בחדשות וברשתות החברתיות, של אחדות.
ומה יהיה ביום ראשון?
איך חוזרים מחירום, חרדה, אפילו אסון, לשגרה?
איך חוזרים משמחה, מנוחה, עולמות גבוהים, לשגרה?
זו אותה שאלה?
לא.
וכן.
לא. כי התמודדות עם טראומה ובטח עם אובדן, היא סיפור מורכב ביותר. אמנם, ישנם כלים, פשוטים יחסית להתמודדות ראשונית, אבל, מי שנושא איתו את הטראומה ברמה גבוהה ומתמשכת יותר, כבר זקוק לסיוע מקצועי ארוך טווח. לכן, הכנה ל'יום ראשון' של אחרי טראומה, לא דומה לזה שאחרי אירוע משמח, או, חופשה ארוכה, עם כל קשיי ההסתגלות שלה.
וכן, כי מעברים, הם מעברים. והם דורשים תהליכים דומים מהנפש.
הכנה מנטלית, נפשית, יכולה להפחית תסמיני טראומה, וגם, את קשיי ההסתגלות. פיתוח חוסן בזמן שגרה, הכנסה של שגרה גם בזמן חופשה / אירוע חירום מתמשך, מיומנויות והרגלים של חוסן, של פעילות, של מודעות לכוחות וליכולות האישיים, של המקומות בהם אני יודע שאצטרך עזרה, שיש לי מישהו, באמת, שאני יכול לפנות אליו, יכולים להפחית את תסמיני המעבר ולצמצם את 'תסמיני יום א'.
עזרה ראשונה. העזרה הראשונה מתחילה בהבנה שעלול להתעורר קושי. אני נמצא באירוע חירום ויכול להיות שלי יש חוסן ולי יש כלים והאירוע הזה לא מוביל אותי לכיוון הטראומה, אפילו, יכול להיות, שלהיפך, שאני מתחזק ממנו, לרוב, בגלל שאני פועל בו. אני כבר מחכה לחזור לעבודה ביום ראשון. אבל, ההבנה, שיכול להיות, שיש אנשים סביבי שמרגישים אחרת, בוודאי, אם אלו אנשים שאני אחראי עליהם, היא קריטית. להפנות מבט, לחפש תסמינים, של קשיים, של שינויים ומכאן הפתח לתת את ההתערבות הראשונית, שבשני המקרים, העיקרון שלה, הוא הכרה, מתן לגיטימציה לקושי, ובעיקר, נוכחות ושותפות עם זה שמתקשה. הסכימה תמיד תתחיל ב'אתה לא לבד'.
לאורך זמן, השלב הקריטי הבא, הוא לזהות, מי לא מגיע ל'יום ראשון', אפילו לא באיחור. מי עוד נשאר שם, במלחמה, או, להבדיל, בחופשה. מי לא מצליח לחזור לשגרה, או, נמצא בתוך השגרה רק לכאורה. חי לצידה. אלו אנשים שצריכים, כאמור, טיפול מקצועי, אבל, ככל הנראה, הם לא יזהו את הצורך הזה לבד. הם זקוקים לחברה, למישהו שיראה, למישהו שישים לב, למישהו שיעזור, שייתן יד וילווה אל איש המקצוע. איש המקצוע הזה יכול להיות אדם מתוך השגרה של הסובל, למשל, צוות במערכת החינוכית, או, אדם מתחום בריאות הנפש. הזמן קובע. 45 שניות…
אני מכיר כמה אנשים שמתקשים לחזור אל 'יום ראשון'. אבל, אני רוצה, לסיום, לדבר אל אלה, שלא מפנימים את גודל האירוע. שלא רק שנשארים מאחור, אלא, גם מנסים לגרור אותנו אחורה. מגודל האירועים, מגודל השעה, מתעצומות הנפש אל פוליטיקה ילדותית ומבחילה.
האם נתניהו הזכיר באוזני לפיד סכנה ספציפית של פיגוע הדומה לאירוע המטוס? האם לא? הוא התכונן לאירוע כזה, הוא לא התכונן אליו, הוא הזמין לשבת יחד וללמוד תורה, הוא הזמין ברגע האחרון כי הוא לא רצה שיגיע, הוא התחיל, הוא עשה לי, תראו אותו, לא, תראו אותו…
בבקשה, שחררו אותנו. כן, יש הרבה דברים חשובים לדבר עליהם, אבל, בבקשה, אם אתם לא מסוגלים לעזור לנו, אז לפחות, הניחו לנו ותנו לנו להתכנס להכנה מנטלית לבחירות האלה, לחשוב, באמת, מהי התוצאה המבוקשת מבחינתנו. אישית, אני מאמין, שרוב הציבור יגיע לאותה המסקנה. תנו לנו לעסוק בתהליכי עיבוד, בשיחות נפש, במחשבות אידאולוגיות. ביום הבוחר, כבר נעשה את השיקול הפרקטי [ספוילר, הם לא יעשו את זה, אבל לכל שלט, יש כפתור אדום ללחוץ עליו…].
ובעיקר, לפני הכנסת הפתק למעטפה, אני ממליץ שכל אחד יחשוב לעצמו, שאנחנו כאן, ממש עכשיו, באותו המצב שבו נמצאו נוסעי המטוס. נותרו רק 45 שניות ומה אני עושה עכשיו…
שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,
איתן.
מימינו אש דת כו' אף חובב עמים כו' תכו לרגליך ישא כו'. פי' אש דת, שהנהגת התורה היא למעלה משכל האנושי. כמ"ש כה דברי כאש כו' ומ"מ [ומכל מקום] ניתן לבנ"י [וזה שהראה למשה הסנה איננו אֻכַּל שבנ"י דבקים באש התורה כמ"ש בזוה"ק וארא]. אף חובב עמים, מלשון עוממות. אף שיש אנשים בישראל שאינו בוער בהם כל כך אש התלהבות התורה. מ"מ על ידי הביטול לכלל ישראל והקדושים שבישראל בידך כו'. והם השפלים תוכו לרגליך וע"י ההכנעה וביטולם מוסיפים עוד כח. ישא לשון משואין משואות שמעוררים דברי התורה שיעלו הדיבורים לשורש האש. וז"ש ישא מדברותיך דהול"ל ישאו כמ"ש תוכו כו' [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:
שמעתי אתמול שיעור של הרב אייל ורד. חתימת התורה היא ה'יד החזקה' של משה. אותה יד, ששברה את הלוחות. באותה נקודת זמן קריטית, שבה, מצד אחד, מעלת התורה, שרק משה מבין אותה, אחרי שלמד וחווה 40 יום ו-40 לילה ומהצד השני, בני ישראל במדרגתם הירודה. כמו גחלים עוממות כלפי התורה הצפויה לבוא, בוערים בהתלהבות העגל שיצא מהאש. נקודת זמן קריטית של בחירה. משה בוחר בבני ישראל. בלי ישראל אין תורה, גם בלי תורה יש ישראל. ומסכים הקב"ה על ידו, אשרייך ששיברת. אחיו, אהרון, גם הוא, בוחר ללכלך את ידיו בחטא למען העם ומקבל את צחות בגדי הכהונה.
שלוש פעולות עושים בשמחת תורה (טוב, לפחות רוב הגברים. אבל העיקרון..). רוקדים. עם ספרי תורה סגורים ואפילו פסולים. ובמעגל. שלושה אלמנטים המעידים על שוויון. הריקוד דורש רגליים ולא שכל. בספר תורה פתוח ניכר מי יודע לקרוא, מי יודע ללמוד, בספר תורה סגור, אין לזה משמעות. ובמעגל, כולם נמצאים במרחק שווה מנקודת המרכז. בחג האחרון בתורה, רגע לפני החזרה לשגרה, רגע לפני חצי שנה ללא חגים, התורה מבקשת 'עצרת'. תעצרו רגע. לעוד סעודה קטנה. לעוד הבנה קטנה, אבל הכי משמעותית שצריך ללמוד גם דרך הרגליים. אם אתם יחד תוכלו לחוות את האש. תוכלו לבעור על לב השמיים באש גדולה, והסנה איננו אֻכַּל.
