בס"ד
ואם קשה להתחיל מבראשית. ואם קשה להתחיל בכלל. כי חלפו רק יומיים, חודשיים, שנתיים, או, שני עשורים. ומשהו מזכיר, ומשהו מנכיח, ומשהו, שוב מוכיח, שאין כאן בראשית, ושכנראה גם לא תהיה.
ייאוש. אולי אחד המצבים שהכי קשה להתמודד איתם. הכי קשה לאדם שחווה את הייאוש. הכי קשה לסביבה, אולי, גם הכי קשה למטפלים. מה תעשה? מה תגיד? שיהיה בסדר? שיש תקווה? שבסוף יסתדר? המציאות, מבחינתו, הרי מוכיחה אחרת. תקווה, בשבילו, היא סתם מילה שלקוחה מסיסמה. מה זו בכלל תקווה?
כשאירוע רודף אירוע, גם אם לא מדובר באירועים אישיים, אלא, חברתיים - לאומיים, האדם שמתחיל להשתקם, עלול לחזור אחורה חזרה את אותם המקומות שהוא כבר החל לעלות מהם. טראומה מתגלגלת. אז, איך מחזירים תקווה?
רק משהו אחד אל תעשי, נאמר לאישה. כל השאר, בשפע. אבל, כוח קדמון ועתיק, אולי, הכי אנושי שיש, השפיעה עליה והיא נכשלה. הסיפור מוכר? פנדורה, כמובן :). רק אל תפתחי את התיבה, וכשנכשלה ופתחה, כל הרעות של העולם יצאו ממנה. מחלות, מוות, מלחמה. רק בפתיחה הנוספת, התגלתה, ממש למטה, התקווה. אם כל התקוות, הקטנות, המאווים הפשוטים של החיים. התקווה שנמצאת למטה, נובעת מכוח החיים עצמם. מתנת אלוה, לא ניתנת להבנה מוחלטת.
'תקווה רדיקלית', קיצונית, קרא לה הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי ג'ונתן ליר. תקווה שלא מתבססת על שום דבר מוכר, אלא, על כוח החיים עצמם. אני חושב שיש כאן איזה קו המהווה את גבול המדע. מאיפה נובע הכוח הזה? סופרים יכולים לתת להפוך אותה לסיפור. דוד גרוסמן כתב עליה, שהיא כמו עוגן רחוק שזרוק אי שם במים. הוא זרוק כל כך רחוק, שהספינה שקשורה אליו, לא מרגישה אותו, עד שהיא נסחפה הכי רחוק שאפשר. אני מאמין שה'עוגן' הזה, הוטמע בעולם, באדם, בראשית הבריאה. שמעתי פירוש למושג 'חבלי משיח', המתפרש בדרך כלל כסבל המגיע לפני הגאולה. הפירוש ששמעתי מילולי יותר, חבלים ממש. המשיח, כרעיון, הושם במציאות בתחילתה. הרבה חבלים להגיע אליו. הרבה דרכים. אנחנו יכולים לבחור חבלים באורכים שונים, למשוך יותר, למשוך פחות, אנחנו קובעים את הדרך, בדרך כלל, אבל, כשהכל קורס, יש נקודה שמחזיקה.
לא משנה איך תרצו לקרוא לתופעה הזאת, או, במה להאמין, הפסיכולוגיה מכירה בה. וכשמגיעים לנקודה הזאת, כשאין משהו אחר לעשות, נשאר לנו, לא לעשות. וזה, אולי, הכי קשה, להרפות, לקוות, לתת לתקווה, לעוגן, לאמונה, לכוח החיים לפעול את פעולתו. ולהיות שם, כל הזמן, ליד. כי היא, לבדה, יכולה רק לשמור עליהם פה, משם צריך להמשיך ולפעול ולתמוך.
קצת נוגה, הבלוג היום. אבל צריך, גם מי שלא חווה אותם ביום יום, לחזור אל האירועים של לפני 3 שנים, 87 שנה, ומספרים אחרים של שנים. כדי לזכור. ובעיקר, כדי לחתור, עם כל הכוחות, בכל הדרכים שאפשר לגייס, קדימה.
לשירת התקווה…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בספר קדושת לוי הקשה איך היה מתחיל מהחודש הזה והלא התורה צריך להתחיל בב' [בראשית]. וי"ל כי מה שמתחיל בב' כמ"ש במדרש לשון ברכה הלואי שיתקיים כו', וגם כנגד ב' עולמות כו', וכן בזוה"ק שעלו האותיות והשי"ת השיב לכל אות כי אין כדאי לעוה"ז כו', והכל ע"י שעוה"ז הוא עולם הטבע. וזה עתה. אבל הקושיא להיות מתחיל מהחודש היא בחי' תורה שבכתב, ולא הי' מקום הסתר כלל, והי' גם העוה"ז נמשך אחר התורה והמצות. רק עתה שכח מעשיו הגיד כנ"ל למשוך כח התורה גם בעולם הטבע לכן מתחיל בב' כנ"ל [שפת אמת, בראשית, תרל"א].
לרבי יצחק, כך מביא רש"י, היה קשה. למה להתחיל את סיפור התורה מההתחלה? גם לספר קדושת הלוי, כך מביא ה'שפת אמת', היה קשה. למה היה קשה לך, רבי יצחק, הכי הגיוני להתחיל מבראשית!
הרבה פירושים למילה 'בראשית', שבפשוטה היא בכלל מילת סמיכות, 'התחלת', רק שהסמיכות לא כתובה בתורה. בראשית של מה? ומדרשים לא פחות על זכייתה של האות ב' לפתוח את ספר התורה. אחד מהם, ב' לשון ברכה. 'הלוואי ויתקיים'. אני חושב שאפשר לקרוא את ה'הלוואי' הזה, כברכת קיום בסיסית שהוטמעה בתחילת בריאת העולם, אפילו בעולם הטבע, זה שמסתיר את אלוהים, מסתיר את התורה.
אפשר היה ללכת על המסלול הקל. להתחיל את התורה מ'החודש הזה לכם', המצווה הראשונה שקיבלו ישראל, והשכינה הייתה גלויה והיה ברור מי מנהיג את העולם ומי העוגן שלו. אבל, עונה רבי יצחק על השאלה של עצמו, 'כח מעשיו הגיד לעמו'. הכוח בידיים שלכם. אתם תבנו את העולם מבראשית, כדי שיתאים להיות העולם שיש בו 'החודש הזה לכם'. הסתכלתי בתורה ובראתי את העולם, אומר הקב"ה. היא תמיד תהיה שם, לכו למצוא.
ואם תתייאשו?
„אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא: ויפקח אלוהים את עיניה, ותלך ותמלא את החמת.”
אני לא מבין בסגולות בכלל ובסגולת המציאה הזאת בפרט. אבל העיקרון, כשכבר התייאשנו מלמצוא את האבידה, מלמצוא את עצמנו, יש מי שיאיר את עינינו.
