קרח תשפ"ו

 בס"ד

"מעבר לכך, חברי קבוצה רואים שהם לא רק ניזונים באופן סביל מן הלכידות הקבוצתית, הם גם מחוללים את הלכידות הזאת ביצירת קשרים בני קיימא, אולי, לראשונה בחייהם…"

(ארווין יאלום, טיפול קבוצתי תיאוריה ומעשה).

לקבוצה טיפולית יש 'סטינג' קבוע של מקום, זמן, התנהלות ועוד. המפגשים ידועים, קבועים פחות או יותר ובעיקר יוצרים 'בועה' מנותקת מן העולם שבחוץ. מקום שבו מתרחשים תהליכים של מטרתם להגיע מוכן יותר, מותאם יותר, ל'קבוצות' שבחוץ, לקבוצה המשפחתית, החברתית והלאומית. אני לקראת סיומן של שנתיים בהן הייתי חבר בקבוצות כאלו במסגרת לימודי הייעוץ החינוכי, קורים שם דברים נהדרים ומשם העבודה רק מתחילה.

מי שייצא מקבוצה כזאת, או, מי שחי בקבוצות חייו, כשהוא עוד רק 'ניזון באופן סביל מן הלכידות הקבוצתית' ועוד לא הצטרף 'לחולל את הלכידות ביצירת קשרים בני קיימא', הוא נשאר בשלב התינוקי - ילדי של חייו ומהווה מכשול להתפתחות הקבוצה ובמקרים מסוימים, אף לפגיעה גדולה בה.

החברה החרדית נמצאת בצומת. בצומת של המשך ניצול הלכידות הפנימית שלהם כדי להיות ניזונים מן הלכידות והאחריות של אחרים, או, להצטרף לחולל את הלכידות הכללית. וכן, יש תהליכים ונכון, אולי, תהליכי כפייה כאלה ואחרים רק יגרמו נזק וכן, זו הכללה וכו'. ויחד עם זאת, הזמן נגמר. וזה לא 'רק' האיום הקיומי מבחוץ. יש כאן איום קיומי ממש מבפנים. יש כאן שעה, שבהווה ממש, סיפורי המרגלים ומחלוקת קרח נמצאים אל מול העיניים שלנו, אלו לא סיפורים בני אלפי שנים, הזמן לבחור הוא עכשיו.

יותר מזה, הרב יצחק יוסף עובדיה, הרב הראשי הספרדי עד לפני שנתיים, צוטט כאומר 'שבט לוי פטור מהצבא', ברומזו כי כל (??) החרדים הם שבט לוי העוסקים בתורה ולכן פטורים מן הצבא. מעבר לשאלה ההלכתית (מלחמת מצווה) ומעבר לשאלת האחוזים שבאמת הם 'שבט לוי לומדי תורה', יש כאן אמירה קיומית מפרידה. שבט לוי של מי? של איזה עם? 'ולעמוד לפני העדה לשרתם'!! טוען משה כלפי קרח. לא מספיק לכם הזכות הגדולה לשרת?? אתם רוצים יותר? יש זכות גדולה מזאת???

כן, ראוי שלימוד התורה יהיה באופן רשמי נדבך חשוב במדינה היהודית, כן, במצבים מסוימים, אפילו להיחשב כשירות בפני עצמו. אבל, לימוד התורה אמור להביא אותך לשרת. אם ה'וויב' של הציבור החרדי היה לשרת דרך לימוד התורה, אם הלימוד הזה לא היה מסתגר, אלא, יוצא החוצה בדרך מקרבת, ומי שלא לומד משרת בדרך אחרת, שירות לאומי, או, צבאי, לא רק שלא הייתה בעיה פוליטית, לא רק שלא הייתה בעיה בשורות הצבא, 'שבט לוי' הזה היה מקדם, ממש, את הגאולה השלמה.

ראו את ה'שפת אמת' בהמשך.

מטה אהרון היה יכול להוציא ציץ, עלים ופירות רק כאשר הוא בתוך מטות (שם נרדף לשבטים) שאר נציגי העם.

אם לא נתחבר, תתחברו, לעם ישראל,

מטה אהרון של שבט לוי, הוא,

סתם מקל.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בענין אות המטה של אהרן בתוך מטותם לרמוז כי ע"י התכללות בנ"י אז עבודת הכהן העובד ה' עושה פירות. וז"ש בתוך מטותם שבאמת פעולת הצדיק אינו בכח עצמו רק שמאסף כל חלקי עבודת הפרטים ומוציא אותם מכח אל הפעולה. כי הכל עובדים ה' אך לזכות לעשות פרי למעלה לא כל אדם זוכה לכך. וז"ש אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ומדקדקין דהול"ל פרי מעלליו יאכל. אך באמת כולם צריכין להחזיק טובה להצדיק שהוא מוציא מעשיהם מכח אל הפועל שיזכו לאכול פרי מעלליהם כנ"ל. וזהו הי' נחמה לבנ"י שיש לכולם חלק במעשה הכ"ג. וכעין זה הגיד מו"ז ז"ל בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהרמז ויצץ ציץ ויגמול כו' כמו שיש באילן פרחים וציצים ופירות כן יש לכל ישראל חלק. זה בפרח וזה בציצים. אם כי הכהן הוא העיקר כו' [שפת אמת, קרח, תרמ"ד]:

שלח תשפ"ו

 בס"ד

מי היה מאמין, אבל, חלפו כמעט 4 שנים. אז הגיע הזמן. בחירות. אתה, האזרח הממוצע, אילו מחשבות ורגשות עולות בך, כשאתה שומע את המילה 'בחירות'?
תקווה, הזדמנות, שינוי, בחירה, חרדה, מיאוס, ניצוץ בעיניים, בחילה קשה… לא יודע מהי ההרגשה הרווחת בציבור לגבי הבחירות לכנסת הבאה, אני רק מתאר לעצמי (וגם ממש מקווה), שיש חשש גדול מהתקופה שלפניהן, תקופת של (העלייה ב) מאבק, לכלוך, הוצאת כל תותחי הזבל האפשריים, כדי לקדם. לקדם מה? אג'נדה? ערכים? הלוואי. כבר לא יודע. נראה לי כי בלא מעט מקרים, תגובות הפוליטיקאים אוטומטיות. נדמה כי הכלב של פבלוב מציג יותר בחירה ושההתנהגות שלו פחות צפויה מהתגובות האוטומטיות של הרוצים לשלוט כאן, של המבטיחים הבטחות ששבענו מהם.

אגב, איך אתה עם בחירות? איך את עם הצורך להחליט בעצמך? מקדמים בברכה? כמה שיותר? מחפשים דמות שתחליט בשבילכם? לאורך השנים, אני מרגיש, שאני איזה שהוא 'נציג' של הבחירה החופשית. שצריך לשווק אותה לנוער, שמצד אחד מתקשר את זה שהוא רוצה לעשות 'מה שבא לי', מצד שני, יש איזו הדיפה של הבחירה החופשית בחיי היום יום, שהיא, כך נדמה להם, איזה שהוא אירוע אוטופי שאולי יקרה 'כשנהיה גדולים'. מצאתי את עצמי, לאורך השנים, באופן פרדוקסלי, מנסה לשכנע באמיתות שלה, במציאות שלה, בזה שכל אחד קובע, באמת ממש, עכשיו, את גורלו.

עם או בלי קשר, חוזר למנהיגים ולערימות הזבל שהולכות להצטבר כאן בכמויות גדולות. ולקרוא חדשות ומריבות כשעוד חייל נפל, כשעוד חייל נפצע קשה (וכשאתה מכיר את המעגלים, זה לוחץ חזק..). ולרצות לזעוק עליהם, איך אפשר לריב כל כך הרבה על דברים שאתם, 80% מכם, בסך הכל כמעט באותה דיעה!! עכשיו???

אז, אלו המנהיגים שאחראים למצב? אלו, בעיקר, כך אני מאמין, אנחנו. רובם של המנהיגים לא נוהגים. רובם חיים על כמות הלייקים שאנחנו מסמנים להם בדרך כזאת או אחרת. כניסה חטופה לפייסבוק אחרי תקופה ונמלטתי ב'צרחות'. אלו אנחנו, אלו הבחירות שלנו ממש. לעומת כל זועקי הד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה והחוששים לה משני המחנות, היא כאן ובגדול. 

האם מהלכים קטנים של כל אחד 'אל תשתפו זבל' ישפיעו, האם דווקא מפלגת על חדשה ומאחדת (הרבעון הרביעי יקפצו למים העכורים)? לא יודע. אבל, ברור לי לחלוטין, שבדיוק כמו מול הנוער, זה שלנו ואנחנו יכולים לעשות כל מה שבא לנו!

שבת שלום, בשורות טובות, ורפואה שלמה לשחר בן לאה בתוך שאר פצועי צה"ל וחולי ישראל,

איתן.

כל נשיא בהם. מהם הול"ל [הווא לי למימר - היה לו לומר]. גם היו נשיאים אחרים נחשון וחביריו. אך יש נשיאים מלבר ונשיאים מלגאו וכאן היו צריכין לשלוח אנשים להיות מעשיהם כמעשה כלל ישראל ממש וז"ש כל נשיא בהם כנ"ל [שפת אמת, שלח, תרל"ה]: 

שאלה מתחום הדקדוק מביאה את ה'שפת אמת' להבחין בין שני סוגי מנהיגים. מנהיגים מלבר (מבחוץ) ומנהיגים מלגאו (מבפנים). בקריאה ראשונה, נראה כי בוודאי מנהיגי החוץ הם הפחות טובים, אנשים בעלי פחות עוצמה, מנותקים כאלה, לעומת מנהיגי הפנים, החזקים יותר, המחוברים, אלו שמכירים את העם. וכך, מנהיגי החוץ, שמבחינה אישית יכולים להיות גדולים יותר, נדחים מפני מנהיגי הפנים.

וכך היה במדבר, נשיאים כדוגמת נחשון, שמסר את הנפש לשם הגאולה, שקפץ ראשון למים, אדם נעלה משכמו ומעלה. ודווקא לו, קורא ה'שפת אמת', מנהיג של חוץ. לעומתם עשרת המרגלים היו מתוך 'מנהיגי הפנים', 'שמעשיהם כמעשה כלל ישראל ממש', לשליחות שהיא של כל האומה, דרוש 'כל נשיא בהם' ולא 'כל נשיא מהם'. 

אני מזדהה מאוד עם הניתוח של ה'שפת אמת', על מי הוא המנהיג הנצרך לעם, את מי צריך לשלוח למשימה. לא תמיד, גודל האישיות היא הקובעת, אלא, דווקא החיבור לעם. יחד עם זאת, בהינתן התוצאה של השליחות הזאת, אני תוהה עד כמה המרגלים אשמים. הם אומנם הוציאו לפועל את החטא, אך, כנראה, הם ייצגו את העם נאמנה, מנהיגי פנים שידעו את מי הם מייצגים. 'אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות'. אתם בכיתם, אתם, אל תתלו באשמת המנהיג. 

אולי, אם נפסיק 'לבכות', יישלחו המנהיגים שלא מוציאים דיבה…

בהעלתך תשפ"ו

 בס"ד

קמים בבוקר אחרי חתונה של הבן, ו…

חוזרים מחופשה משפחתית / זוגית מדהימה ו…

חוזרים מכל אירוע שהרים לך את הנפש ו…

חוזרים, להבדיל, לא עלינו, מאירוע מטלטל, מהלווית המת, הקרוב, החייל ו…

להבדיל, סוגרים את הסידור בסוף תפילת נעילה של יום הכיפורים ו…

ואומרים לעצמנו 'אין ברירה'. העבודה, השגרה. 'הכלים לא ישטפו את עצמם'. הם ממש לא מתחשבים ה'כלים' האלה. תנו קצת זמן לעכל, לנשום, לחזור לחיים לאט, מה אתם עומדים לי מול העיניים מלוכלכים בכיור (במקרה הטוב..)? שמים לי את המציאות ישר לפנים?

אז למה לא כל יום שבת? מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? שאלות קיומיות של שירי הילדים… 'ואי אפשר' זה רק תירוץ טכני. למה, באמת, לא כל יום שבת? אני שוהה רגע לפני שאני מתרץ לי אוטומטית את כל התירוצים ואת כל התשובות. למה לא כל יום שבת? האם אפשר לעשות משהו קטן, לעצמי, לזוגיות, למשפחה, לחברה, כדי שכן יהיה כל יום (משהו קטן של) שבת? משהו שובר שגרה, מוציא מהשגרה?

ועכשיו, הזמן לומר, שלפחות בשלב האבולוציוני - רוחני שלנו, טוב שלא כל יום שבת. שיש לנו בכל יום התמודדות, עבודה, מקום לפעול, להביא את עצמי לגדול, שאם לא היה יום חול, היינו כלום בתוך העולם, פרזיטים רוחניים מושלמים. שאם כל יום הייתה חגיגה, היא כבר לא הייתה חגיגה. אל תקנה כל יום פרחים, אבל תגיד כל יום מילה טובה, תן חיוך, שטוף כלים (מתוך "7,843 עצות לזוג הצעיר"…) 🙂. מצד שני, אל תקנה כל יום פרחים, אבל מדי פעם, תקנה!

בחוויה האישית שלי, הרגשתי שהחתונה וכל אירועי שיא אחרים, הם היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. שמה שהיה שם הוא האמת ולא המריבות המעצבנות בעבודה, בבית.  יחד עם זאת, ואולי באופן קצת פרדוקסלי, ימי החול האפורים משהו, הם אולי לא תמיד מציגים את האמת, אבל הם מציגים את הנכון, את מה אנחנו בחיים, את סך ההתמודדות שלי עם המנעד של הימים.

ובהתמודדות הזאת מצאנו שלוש שיטות, שתיים מהן מופיעות בגמרא (מסכת ביצה טז.). שיטת שמאי הזקן, שבכל אחד מימות החול, אם נתקל במשהו טוב, או, טעים, היה שומר לשבת, חושב על השבת כל הימים. מכניס לתוך ימי החול, הן את הפעולה העצמית שלו והן את הכיוון, השבת, תמיד, הייתה במחשבתו. כך הכניס שמאי הזקן את החגיגה בשגרה, את הציפיה.

דיעה שנייה, המופיעה שם, היא, כמובן, של הלל הזקן. הלל הזקן, לא ציפה לשבת, היה אומר 'ברוך ה' יום יום.." וכל מעשיו, בכל הימים, היו לשם שמיים. השבת שלו, התכלית, השם שלו, תמיד היה לשם שמיים. הוא היה ב'שבת' גם בימות החול, בעבודה, במשפחה ובכל מה שעשה.

הדיעה השלישית היא דעתי. או, יותר נכון, מה שאני מצליח. 

פשוט לנסות… לשטוף כל יום כלים, ומדי פעם להביא פרחים..

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וקשה ששת הנרות הול"ל [הווה ליה למימר - היה לו לומר]. אבל ביאור הענין עפ"י דברי המדרש במשל למלך שהזמינו הדיוט לסעודה. וכשבא המלך הטמין כלי הדיוטות שלו ופסל המלך כלי מלכות להשתמש רק בכלי הדיוטות ע"ש. היינו דכתיב אל מול פני המנורה שהיא מנורה העליונה. שכל המצות הם רמזים למה שלמעלה. לכן נק' פני המנורה שהוא הפנימיות של מנורה שבמשכן. ואעפ"כ יאירו שבעת הנרות. אף שאין דמיון אור זה לגבי אור שלמעלה רק שהמלך פוסל כלי מלכות להשתמש בכלי הדיוטות. ובאמת עי"ז הבושה שנתבייש והטמין כליו עי"ז זכה שיתקבלו כליו להמלך [...] [שפת אמת, בהעלותך, תרל"ח]: 

הגיאומטריה, אומר ה'שפת אמת' לא מתכתבת עם הפסוק. אל איזו מנורה מאירים שבעה נרות? נהוג לדבר על הנר האמצעי, המערבי, ששאר הנרות היו פונים אליו והוא נקראה המנורה, אבל, אם כך, הקושיה היא, שהיה צריך לכתוב יאירו ששת הנרות!

ומסביר, על פי המשל, איך ישנם ימי חול, איך יש לנו מקום בעולם לחיות בזכות עצמנו ולא עוד, אלא, להביא את הקדושה כאן בעולם הזה, או, במובלעת של העולם הבא שבתוך העולם הזה, בית המקדש. האיש הפשוט מזמין את המלך לסעודה. המלך מגיע עם הפמליה ועם כל הכלים שצריך, אם הוא ייכנס כך לביתו של האיש, הוא לא מכיר בקיומו, הוא לא מכיר בצורך שלו להיות, כי הוא הגיע עם כל חפצי הארמון איתו. 

והאיש הפשוט שואל את עצמו, שאולי, באמת, אין לו הצדקה, אין לו קיום. ומתוך הבושה הזאת, המלך פוסל את הכלים שלו, הקב"ה לא 'מדליק' את המנורה שלמעלה. אין לי מושג מה זה, אבל, כנראה משהו שהעולם זקוק לו. ומאחר ו'אין ברירה', אין כלים לסעודה, מוציא האיש את כליון ונותן למלך לאכול. מוציא הכהן את המנורה, מדליק אותה ומתוך כך משהו נדלק שם למעלה. האדם קנה את קיומו.

שבועות - נשא תשפ"ו

 בס"ד

7,843 עצות יש לי לתת לזוג הצעיר. עשר לפה, עשר לשם, אל תתפסו אותי על המספר. וב"ה, בעוד כשלושה ימים הם יצעדו אל החופה. יצעדו ממש, ברגליהם, בכוחם. אנחנו נהיה שם על תקן המלווים. הם יצעדו, אנחנו, במעמד הזה של החופה, רק נעמוד, נסתכל ונהיה שם בכל הוויתנו בשבילם (וכמובן, נשתדל לחייך כל הזמן, בכל זאת, מצלמים…). 

אז מה נעשה עם כל העצות האלה? זה תלוי. בדרך כלל, כך אני אומר לעצמי ומתכוון לזה, אשתדל לגלות יכולת נִפְרדוּת גדולה, אמיתית. יכולת שהיא סומכת, רגועה, בוטחת ושמחה. ולהשאיר דלת פתוחה לכל מה שיבוא, לכל מי שיבוא, שיוכלו, הם וכל מי שרק ירצה, להיכנס, לשבת, להיות. 

ולפעמים, לא אתאפק, אומר את מה שאני חושב. זו העצה שלי. תבחרו אם לקבל. מקווה שאדייק באסטרטגיה הנכונה שתתאים לכל מצב. אז הנה אחת כזאת. אני כותב אותה כאן, גם בלי שביקשתם.

שוויון מוחלט בין בני זוג קיים, בעיניי, רק במימד אחד. לא לחפש אותו במקום אחר, היא כבר עצה נוספת (נשארו 7,841). עצה עם עוצמה גדולה, בערך כמו הקושי לקיים אותה. לא לחפש שוויון, לא לחפש שוויון. השוויון חייב להיות רק בכיוון של התנועה. רק בכיוון ההשתוקקות, של הרצון. כיוון בלבד. לא עוצמה, לא סוג המעשים, לא ביכולת אפילו להגיע לשם. רק הכיוון. את אלי, אני אלייך. אי אפשר למדוד את המרחק שנעשה, אי אפשר לכמת את הצעדים. יש הרבה דברים שאני לא יכול לראות. יש רק דבר אחד שאני חייב לראות. 

פנים.

"כמים, הפנים לפנים, כן לב האדם, לאדם".

(משלי, כ"ז, י"ט).

במזל טוב, בבשורות טובות, חג שמח ושבת שלום,

איתן.

בשבועות יש ב' מיני התקרבות. לִבּוֹת בני ישראל להשי"ת [להשם יתברך] והתקרבות המקום ב"ה לבנ"י וזה שתי הלחם. ובנ"י מתפארין יום מתן תורתינו. והשי"ת בתורה מחשב עיקר החג על התקרבות לִבּוֹת בנ"י דכתיב ביום הביכורים כו': 

אם לא היה נכתב, קשה היה הדבר לאומרו. שני מיני התקרבות יש, אומר ה'שפת אמת'. בני ישראל לכיוון הקב"ה, מכוונים את ליבם מטפסים, משתדלים וגם מתגאים בקשר זה, תראו, קיבלנו תורה! הקב"ה לכיוון ישראל. תראו, 'אומר' הקב"ה, אלה בני, תראו מה הביאו לי, ביכורים, קורבן. את הלב שלהם, את הרצון.

מיוחד קורבן שתי הלחם. היחיד (כמעט) שמוקרב חמץ. בצק טכנולוגי, המצאת האדם, שכלול הטבע. בקורבן הכפול הזה מתכנסים התורה, המגיעה מלמעלה והלחם, ששוכלל למטה. ואולי, זו, בעצם, התורה, זו מהות הקשר. אני סומך עליכם באופן מוחלט עם התורה (וכמה זה 'שיגע' את המלאכים) שתדעו לעבוד איתה, להתפיח אותה, שתדעו איך מכינים איתה מזון, שתכינו אותו בעצמכם. ו.. עצה קטנה, כשתתנו קודם את הביכורים, כשתהיו מיושרים על סדר הדברים, זה ייצא ממש טעים…

במדבר תשפ"ו

 בס"ד

התאהבנו בדגלים. להתאחד, להתקבץ, תחת דגל, צבע, משמעות, ביחד. וגם, למשמעות של נגד, של רק לא… מניפים דגלים, מניחים פאצ' (טקטי!), מבדיל, אפילו על ירוק של זית, על השמן הטהור. מניפים דגלים, מלאי צבעים, שהלבן שבהם נבלע, שנצבע ומטושטש גם הכחול, הדומה לרקיע, לכסא הכבוד.

התיאוריה הפסיכולוגית של אדלר, מדבר על ההשתייכות כצורך מולד. ההשתייכות בשלושת משימות החיים, המשפחתית - זוגית, החברתית ובמקום העבודה, היא צורך חיוני לבריאותו ורווחתו של הפרט. היא עד כדי כך חיונית, שאדלר מגדיר את ההשתייכות כמטרה הפסיכולוגית האוניברסלית. מה לא עושה הילד כדי להשתייך. גם המבוגר. כל כך הרבה פעולות ואסטרטגיות הנעות על הציר שבין להתנגד ולְרַצּוֹת. רק שיהיה לי מקום.

הצורך הזה, הדבר היפה, העמוק, החשוב, הופך, במרחב, לפוליטיקה של זהויות. כן יכול להשתייך איתך, לא יכול להשתייך איתך. מבלי ממש להכיר אותך רק ממבט על הדגל שאתה מחזיק, דגל שאתה מחזיק בין במודע ובין שלא, בין שהתכוונת לכך ובין אם לא. והפוליטיקה הזאת, לטעמי, מחריבה כל חלקה טובה. כמה מקום יש תחת דגל ישראל, ואנחנו רבים על הצבעים שבשוליים.

ואני לא קורא לא להזדהות, חוסר ההשתייכות גרוע מזה. הניסיון להיות קוסמופוליטי המקבל את כולם, לא להכיר בהבדלים של צבעי הדגל, לא מאפשר להילחם בתופעות של רוע. הנטייה הנפשית שאינה נושאת דגל, מאפשרת לכל דגלי הקיצון הבטוחים בעצמם, להתנשא אל על. חשוב להזדהות, חשוב להילחם על הדעה שלך, חשוב לנפנף בדגל. חשוב לקרוא אל הדגל, חשוב לא פחות, לדעת, להקרא אל הדגל, גם אם הוא לא בדיוק תפור למידותי. 

אני שמח על תקשורת ימנית (רשמית, או פייסבוקית) חזקה, בוטחת, מסבירה, מנמקת, אין חשוב מלנסות ולהפיץ אור במקום שבו אתה רואה חושך. עם זאת, הדוגמה של הפאצ' משיח, שאמנם החייל שנשא אותו, נענש באופן בלתי פורפורציונלי, לדעתי, הדוגמה הזאת מדגימה דגל מפריד. דגל שיכול להפחיד. וזה לא המקום של דגל כזה על המדים, בדיוק כמו שניצול הצבא לקידום אג'נדות שמאל, היא פסולה. 

כשאני לא לובש ירוק, אני יכול לשים פאצ' משיח. אמנם קצת שונה מזה המקובל. מבחינתי, אני מצרף לדגל הזה של המשיח, של תקומת העם, גם שורה מדגל אחר. דגל מתוך שיר המזוהה דווקא עם השמאל. דמיינו דגל משיח שעליו 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום'. 

לכן, אני גם לא מזדהה עם השיר 'אני מאמין'. הן בגלל ההפרדה הברורה של התוספת 'הדתית' לטקס ממלכתי והן בגלל שאני לא מזדהה עם התוכן והמנגינה. מבחינתי הוא שיר ששרים בפולין, שמחכים למשיח אמורפי שיגאל את היהודים החלשים שתלויים בפריץ. 'התקווה', הדגל הכללי, מספיק לי בהחלט. גם דגל מגילת העצמאות מספיק רחב (לפחות 90 מנדטים). ואל תגלו לאף אחד, עד כמה הטקסט הזה משיחי…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במדרש איש על דגלו, נתאוו בני ישראל לדגלים כמלאכי השרת [...] כי המלאך נקרא 'עומד' שהוא מיוחד לשליחות בפרט. והאדם נקרא 'מהלך' ע"י שצריך להשיג השלימות מעט מעט ואח"כ כשמתקן עצמו כראוי הולך לעולם העליון. אך בנ"י נתאוו אל השלימות. וזכו לזה במתנה. וכמו כן יש זמנים שזוכין התחתונים לזה וכן בש"ק שנק' מתנה טובה כו'. אך צריכין לראות שזאת הוא במתנה ולידע להכיר את מקומו להלוך למצוא השלימות מצד עצמו [...] [שפת אמת, במדבר, תרמ"ו]: 

למלאך יש דגל מאוד ספציפי. רק בו הוא יכול לנפנף, רק תפקיד אחד הוא יודע לעשות. בצורה מושלמת, אבל, רק אחד. ראו בני ישראל את השלמות הזאת ונתאוו לדגלים. להשתייכות, למשימה שהיא שלי, הכי מתאימה לי, לעשות משהו בשלמות. ויש זמנים, אומר ה'שפת אמת' שהאדם מקבל דחיפה קדימה, מתנה של שלמות. עם זאת, האדם נקרא 'מהלך'. מחפש משמעות, מתקדם, נופל, מרים דגל אחד, נשבר, מרים אחר, עד שיגיע בכוחות עצמו אל השלמות שלו, אל העולם העליון.

וגם כשהלכו בני ישראל במדבר והרימו דגל ספציפי לכל שבט, הייתה נקודה פנימית, פיזית ורוחנית שמסביבה הם סבבו. היה דגל אחד, לבן של בגדי כהונה, כחול של תכלת שעמד במרכז. אהרון, כנציג הקודש, הצטווה, ידע, לקחת 12 אבנים בצבעים שונים, להדביק יחד ולהניח על לוח לבו…

בהר - בחקתי תשפ"ו

 בס"ד

"פעמים אני חושבת, שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמו 'בעיני השכנים' ולא בעיני האינסוף). ואין בזה ענווה כלל – כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא, כמדומני, אחד מיסודות היהדות. אהוב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך"

 [מכתבי זלדה]

היום אני פחות מקורי, יותר צינור, מעביר את מה ששמעתי, את מה שנגע בי, ואולי גם המסננת שלי תעשה משהו. אז הבאתי את המשוררת זלדה. את הציטוט הזה שלה ששמעתי בפודקסט של טל בשן (פרק מתוך 'סליחה, זה לא מה שהזמנתי' - מומלץ!) ומילותיו של טל, כשהוא חולה בקורונה, טיפסו לתודעה, הוקרנו כמראות מתחלפים במראה, מראות, שמפעם לפעם, אני מרים אליהם ראש, להביט בהם, להתמודד איתם.

'מטאפורה מארגנת'. דימוי מעולם אחד, המושלך לעולם אחר, כדי לעזור לאדם לארגן לעצמו את העולם שבפנים, שבחוץ, ובעזרתה גם יוכל לשנות את עצמו, לשמור על עצמו, אל מי או מה שמאיים על המטאפורה, שהיא, הוא עצמו. כל אדם יכול לחשוב על המטאפורה שיכולה לתאר אותו, עצם, בעל חיים… טל דיבר על מטאפורה שאני מחובר אליה, אש. אש פנימית שהיא אני, שהיא הכוחות שלי. עוצמת האש הזאת, תלויה, למרבה התסכול, בסביבה. עצם ההמצאות שלי בחברה, עוד לפני שהאדם שמולי פתח את הפה, או, עשה פרצוף, משהו עלול להשתנות בעוצמת האש שלי. ואם אני אדם מְרַצֶּה, האש שלי כל כך תלויה באחר ואני נכבה, נשרף, או שורף, כמעט מבלי שליטה.

ואני נשרף הכי הרבה, אומרת זלדה, אל מול האינסוף, אל מול המבט השופט, הלא מתפשר שאני, בעצמי, שם על האינסוף. ואז אני חסר סיכוי לחלוטין, כי, אי אפשר לעמוד מול דין האינסוף. היא מציעה לנער, קרוב המשפחה אליו כתבה את המכתב, שיסתכל על עצמו דרך השתקפותו בעיני השכנים. שכן טוב, רואה, לרוב, את הטוב שבך, את המציאות, מבלי הכרות עם הפגמים העמוקים של אח קרוב. אבל, טל, ממליץ להשתחרר גם ממנו. גם מהתלות בשכן הטוב, או, באח הקרוב ובטח מאנשים שופטים, תחרותיים. אפילו מהדימוי שלהם בעיני עצמי, בהשוואה שלהם אלי.

'מדד האש'. עד כמה אני מכיר באש שלי, בגובה הלהבות. עד כמה הגובה הזה משתנה אל מול אדם כזה או אחר, או, אפילו אצל אותו אדם בזמן סיטואציות שונות. מתי הלהבות יורדות, מתי עולות, מתי האש מפיצה את שיא החום, מתי, מה, או, מי, מדכא אותה. ועד כמה, אני בעצמי, מסוגל, לשמור עליה כמו שהייתי רוצה. כמו שאני.

ככה אני יכול לשמור על עצמי, ככה אני יכול לפעול, ככה אני יכול למצוא נפש להדליק איתה להבות, ככה, אומרת זלדה, אני יכול להביא, מעצמי, טיפה ממקור הנצח.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במד' מו"ח [מוות וחיים] ביד לשון כו' גחלת נפח בה כו'. כי חיות אלהי כשלהבת קשורה בגחלת. כן יש בכל הנבראים נקודה פנימיות. וע"י הרוח שבאדם דכתי' ויפח באפיו כו'. עי"ז [על ידי זה] יכול להבעיר הארת התורה שנק' אש שיש בכל דבר [שפת אמת, בהר, תרל"ד]

איך השלהבת קשורה בגחלת? אולי, חלק מהאהבה שלי לאש, היא הפלא הזה. משהו כימי - פיזיקלי, אבל,  פלאי לחלוטין. פלא כזה, היא החיות, מקור הכוח שניתן לנו מהקב"ה, אומר ה'שפת אמת'. את ה-'פוו' הראשוני, ההצתה, ההפחה הראשונה, קיבלנו מלמעלה, ומאז, ניתנה בכל הנבראים הבחירה, גחלת, או, שלהבת.

אמור תשפ"ו

 בס"ד

שני מאמרים לקריאה בקורס הנחיית קבוצות. הנושא - עימות. "צרכים או מטרות של שני אנשים, או יותר, מנוגדים זה לזה, כאשר כל אחד מהם מקדיש מאמץ או אנרגיה לסיפוק מטרותיו וצרכיו הוא". ומכאן, הדרך סלולה למאבק, לדריסה, לאלימות ולרצח. בביולוגיה, ידוע שיחסי גומלין מסוג תחרות מהווים הפסד לשני הצדדים ומסומנים במינוס כפול (-,-), לעומת יחסי גומלין של הדדיות, בהם ישנו רווח לשני הצדדים (+,+). הטבע ה"מכיר" בחסרון התחרות "שואף" לצמצם אותה, באמצעות מנגנונים שונים.

אז למה לא האדם? המשכיל, המבין, שסביר להניח שיעדיף לנוח תחת גפנו ותאנתו במקום לצאת ולהסתכן בקרב? למה מלחמה?? תוהה כותבת המאמר. להבנת העניין, היא מגייסת את התיאוריה של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, שכבר הזכרנו. ביון מבחין בין שני מצבים; מצב אלפא, מצב בו הרגשות, הצרכים והדחפים, מקבלים צורה לתוך מחשבות רציונליות. האם המיטיבה, מתרגמת את המסרים הבלתי מילוליים של התינוק למילים, לרגש, לדיאלוג, מה שיעזור לתינוק לעשות בעתיד עם עצמו. לסדר את התחושות למילים, למחשבות, להיגיון מרגיע. החומרים הפנימיים שלא עברו עיבוד, עלולים, במיוחד בזמני מצוקה, לצאת כזעם, בלתי מוסבר, בלתי מתואר, "אימה ללא שם" ומשם לאלימות בזמן עימות הדרך קצרה והדרך להידברות, חסומה.

האם המיטיבה של ביון, המנהיג, המחנך, החבר, יעזור לאדם, לחברה לחזור לאלפא. לתת לגיטימציה לרגשות, לחבר את כאבי הבטן להיגיון. אתה לא סתם בוכה, אתה רעב. אתה לא סתם עצוב, משהו חסר לך, משהו מאיים עלייך. הדבר השני המוטל על המנהיג, הוא לייצר השתייכות ושותפות. במשפחה, בחברה, בעם. זוהי עוד דרך לייצר 'אלפא'. הדבר הזה, אולי, לא מבטל את העימות, או, את המחלוקת, אבל, בדומה לאותם מנגנונים ביולוגיים, מצמצם אותם. אם לשנינו חשובה המשפחה, חשוב הבית, חשוב העם, אנחנו 'נמשוך את החבל', בלי לקרוע אותו.

עונת הבחירות נפתחה. הפחדים הכי קמאיים צפים. יש אנשים שזו העבודה שלהם, לעורר אותנו לפחדים האלה, להעביר אותנו למצב ביטא. שלא נוכל להאמין בשותפות, שנצטמצם לבחור במנהיג היחיד שיציל אותנו מהפחדים האלה. לא נוכל לברוח מאחריות אזרחית. ועדת חקירה ממלכתית לא יכולה להטיל את האחריות על שבעה באוקטובר עלינו, האזרחים הפשוטים. את זה, ואת התיקון, נצטרך לעשות בעצמנו.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בענין סידור לחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו כו' ברית עולם. איתא במדרש [*תנחומא] בחקותי. מי בשחק יערך כו' שאין העליונים יכולין לערוך לפני ה' כמו בנ"י למטה. ידמה לה' בבני אלים הם בנ"י [...] ולכן בנ"י מעריכין הסדר למטה וכך בא השפע מן השמים. ובאמת כשהי' בית המקדש קיים נתאספו כל ג' הכוחות בבחי' עולם שנה נפש. ובנ"י בהיכל בשבת קודש העריכו כל שבת סדר מיוחד. כי כל שבת ושבת יש עלי' אחרת זו למעלה מזו. וכן לעולם לכן כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו. כי זה הסדר הי' מחבר ב' השבתות כפי הערכה של זה השבת כך נסדר על שבת הבא שהי' מסדר הלחם בזה השבת להעלות הבזיכין לשבת הבא. וכן לעולם. לכן נקרא ברית עולם. שכל העולם תלוי בעבודת בנ"י במקדש [שפת אמת, אמור, תרס"ד]: 

המדרש 'שם' על בני ישראל את הכוח לשנות עולמות, יותר מאשר על כוחות עליונים. עד כדי דמיון לקב"ה. עד כדי כך. אחראים על השפע לכל העולם. מה שתפס אותי, הוא שהמדרש בוחר להציג את הרעיון הזה, דווקא דרך עבודת לחם הפנים, שהרי הקורבנות האחרים, הקטורת ועבודות נוספות במקדש, גם הם, מעשה האדם.

אפשר לחשוב על הבסיסיות של הלחם, על היותו הזן הבסיסי ביותר. ה'שפת אמת' מחבר את היכולת הזאת ליכולת להתקדם צעד אחר צעד, תוך בחינת הכוחות של כל נקודה בזמן, השבת במקרה הזה. עבודות לחם הפנים, עריכת השולחן, סידור הלחמים, הן פעולות שנועדו לעשות לעולם סדר. להכניס בו היגיון. כמו ספר ההלכה 'שולחן ערוך' שמטרתו הנגשת ההלכה לכל אדם. סדר במיוחדות של הזמנים של אותה 'שבת', אותו זמן היסטורי, התאמת העבודה המיוחדת לו, תוך מחשבה כבר על השבת הבאה, על תהליך של עלייה ספירלית. מתן הערך לכל דבר, השותפות לכל אדם, אולי, הוא המפתח למה שכותב ה'שפת אמת' כי כל העולם תלוי בעבודת בני ישראל.