יום שישי, 20 בנובמבר 2026

ויצא תשפ"ז

 בס"ד



יכול אדם לקום בבוקר כששיר מתנגן לו בראש וכשהוא יכול להתפייט על נסיעה מאושרת אל האופק, אדם אחר רואה את התאונה החזיתית מתקרבת. וּכְשֶׁזֶּמֶר שלום, שילוב וריפוי נישא באוויר, או, כשתלמיד כל כך בטוח שהוא בדרך הנכונה, שהוא בוחר מתוך כוח, ומהצד זה נראה ששלום, שגשוג, או, יציאה ממעגל דלות, אולי, כבר לא יהיו פה, והרכבות, עם ציפור משוגעת בגרון, נוסעות אחת לכיוון השנייה, ולא, זו לא שאלה מבגרות במתמטיקה, זו הולכת להיות, כך אתה נחרד מהצד, תאונת דרכים קטלנית. זה משגע את המוח לראות מהצד, אדם שר בדרך אל התרסקות.


למה הם הולכים לשם? לפעמים, אפילו, כשהם יודעים שיהיה קשה. כנגד כל היגיון, כנגד כל הבטחות שהבטיחו לעצמם (ולאחרים), כנגד, אפילו, הערכת מצב סבירה שלהם עצמם אל מול מה שהם עצמם אומרים ועושים!!

וכדבריו של גימלי בן גלואין, לפני היציאה לקרב מול השער השחור של מורדור:









חמש סיבות מצאתי בספרות. חמישה עקרונות. הראשון אומר, כי המוכר והידוע, גם אם קשה, מקבל העדפה על פני הלא מוכר, על פני המאמץ שכרוך בעשיית שינוי. ההווה קשה, העתיד מפחיד. בתוך אותו 'מוכר וידוע', יש כר נרחב של שחזור דפוסי ילדות ודפוסים של התקשרות עם האחר, שגם אם לאותו 'פליקס' מהצד, הם נראים לא בריאים, כל עוד הם לא עובדו, האדם ממשיך ומשחזר אותם.


'חזרה כפייתית', אדם שחוזר על דפוסים הרסניים, כואבים וקשים מהעבר, מתוך דחף בלתי מודע, לשחזר טעויות ולתקן אותן, רק, כשכל עוד הדבר נמצא בתת מודע ואין עיבוד לתיקון, טעות חוזרת לעולם, טוען העיקרון השני.


השלישי מדבר על הטיות קוגניטיביות. כן, בטח, כולם נכשלו. בוודאי שיש כאן סכנה, אבל, אל תגזימו, זה לא כזה, נורא, אני, דווקא אני אצליח. הערכת חסר של המצב, או, הפרזה בתחושת היכולת של האדם, מביא אותו לחשוב שיצליח, איפה שהסיכוי לכך לא ממש גבוה..


ומהצד השני של ההפרזה בתחושת היכולת, נמצאות האשמה ותחושת הערך הנמוכה כעיקרון רביעי. כן, יש כאן סכנה, הסבל צפוי להגיע, אבל, זה הרי מה שמגיע לי. כי, אני אשם, כי אני פגום, וסבל, בהכרח ובאופן מותאם, צריך להיות מנת חלקי.


ומול כל ארבעת הסיבות האלה, נמצאת הסיבה החמישית. רצון לגדול, רצון לצמוח ועוד יותר מזה, רצון לגדל, רצון להצמיח. להיות מוכן להיות בסכנה, להפסיד, לכאוב, וכן, גם לסבול, כי זה מה שנכון. לסביבה וגם לי. וזה התפקיד שלי. לא יותר ולא פחות. אני לא מפריז בערך עצמי ולא מקטין אותו. יש לי ערך, יש לי כוחות וזה יכול להיות תפקידי, וזה אפילו, כולל ההקרבה, מה שיעשה, גם אותי, גדול יותר.


אז, מאיזו סיבה, אנחנו ממחזרים מעשים, חווים שוב מציאות של דז'ה וו??


שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.

נ"ב

"כמו תמיד, אם אתה או מי מאנשיך תפרשו את דבריי כקשורים לפוליטיקה הישראלית, המזכיר יכחיש כל ידיעה על פרשנותכם. בלוג זה לא ישמיד את עצמו ומקווה ללוות אתכם, יותר מחמש שניות. בהצלחה." 


ב"ה במדרש אז תלך לבטח כו'. אם תרוץ לא תכשל כו'. פי' אף כי יעקב ברח, כדכתיב 'ברח לך' וכתיב ויברח יעקב. אעפ"כ כתיב ויצא וילך כו'. כי הצדיק מיישר הדרך. אף שצריך לרוץ הוא בדרך ישר. וכ' מבאר שבע איתא שהתקשר עצמו היטב מקודם שיצא לחרן. שכל זה הי' להכין מקום לבנ"י. לכן הכניס עצמו בכל המקומות שנסתר שם מאוד כבודו ית'. כדכתיב ויפגע במקום. שנכתב עליו לשבח שהרגיש והתעורר גם שם חיות השי"ת. וכתיב יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי מכלל שהי' מקום מרוחק מאד שהי' קשה להאמין שיהי' שם חיות השי"ת והראהו השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו וזה תפילת ערבית: [שפת אמת, ויצא, תרל"ד] 


יעקב מכיר את ברכת יצחק לעשיו. 'והיה כאשר תריד ופרקת עולו'. יעקב, כנראה, שמע את הנבואה שניתנה לרבקה 'ולאום מלאום יאמץ' ולמד את המדרש שמביא רש"י 'כשזה קם זה נופל… לא נתמלאה צור, אלא, מחורבנה של ירושלים'. ועד עכשיו הוא היה בראש. אהוב על ידי אמו, מוגן על ידי אביו. 


אבל, עכשיו, זמן גלות. בורח. לבד. בחושך. המדרש המתאר את רדיפת אליפז, בנו של עשיו אחריו וגזילת כל רכושו, מסתדר עם הלבד והעוני המתואר בפסוקים במפורש. ומה מחכה לו אצל לבן? לרמות בהנחיית רבקה זה משהו אחד, בגלות, כשאתה למטה, מרמים אותך. וחרב 'יקרבו ימי אבל אחי ואהרגה את יעקב אחי', מרחפת מעל צווארו.


ויעקב, אומר ה'שפת אמת', נכנס אל הסכנה בעיניים פקוחות, נכנס אל המקום שנראה, המרוחק ביותר מההשגחה האלוהית. בשביל מה? לשחזר דפוסים של פגיעה מעשיו? להתנהל כיהודי נרדף בגלות? 


יעקב נכנס אל אותו המקום המרוחק בגלל הסיבה החמישית. יש לו צורך לפתח את התפקיד שלו בעולם, את התפילה שלו. אחרי שסבו ואביו תקנו את תפילות השחר והמנחה, יעקב מתקן את ערבית. 'מאימתי קורין את שמע בערבית?' מתפלאת המשנה הראשונה בש"ס? איך אפשר למצוא בחושך את אחדות הבורא? 'ואנכי לא ידעתי'. יעקב מכיר בערך עצמו. מכיר ביכולות שלו. בתפקיד שלו, לסלול את דרך 'אכן יש אלוהים במקום הזה' גם לבניו, 'להכין מקום לבני ישראל'. להגיע אל הזמן של 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר', להאבק שם, אפילו עם מלאך, ולקבל, דווקא הוא, בסלילתו את הדרך לעם, את השם 'ישראל', השם שבו ייקראו בניו.

יום שישי, 13 בנובמבר 2026

תולדות תשפ"ז

 בס"ד



הם באופוזיציה. אם נְזַקֵּק את המשמעות מתוך כל המלל, הבכי, הצעקות ונפנופי הידיים עד כדי אלימות, נשמע, בעצם, רק מילה אחת. לא. היא המסקנה, היא ההסבר, היא המהות. פשוט להגיד רק לא. 


ככה זה אצל ילדים בני שנתיים. 'הפרעת אופיזיציה', קוראים לזה, 'הפרעת התנגדות' בעברית. ילדים סביב גיל שנתיים, מתחילים להרגיש שהם לא איזה חלק נספח של ההורים ושל הסביבה בכלל. שיש 'אני'. שיש לי גוף מעניין ומסקרן שנעים לחקור (מה שלנו לפעמים קשה לראות..), ושיש לי אישיות. שיש גבול בלתי נראה ביני לבין הסביבה. על הגבול הזה הם מעמידים שומר. לשומר קוראים 'לא'. השומר הזה יכול להיות כל כך חזק, ששלב התפתחותי טבעי ונורמלי יכול להפוך להפרעה של ממש בהמשך החיים. 'דובי לא לא' חמוד בן שנתיים, יכול להתפתח לילד 'בלתי נסבל' בכיתה ובחברה ולנער ומבוגר חסרי שליטה, שלא מסוגלים להחזיק את משימות החיים, כמו זוגיות, הורות, עבודה…


מבלבל להיות באופוזיציה, מבלבל להיות בן שנתיים. עד לא מזמן, קיבלת בדיוק ובמהירות את כל הדחפים שעלו בך. מזון, שינה, חיבוק וטיפול בכל דבר מציק. רק היית צריך לבכות וזה הגיע (ולמי שלא, יכולות להתפתח הפרעות אחרות…), כל המערכות, בדגש זו ההורית, היו בשליטתך, שלטון 'איד' מוחלט. שלטון הדחפים. ואז, באופן מפתיע, אתה מגלה, שיש עוד יצורים בעולם. ומפתיע עוד יותר, שיש להם חוקים, שגם להם, לא עלינו, יש רצונות ודחפים. וכאן, ממשיך פרויד את התיאוריה שלו, על ה'איד', על היצר, מתפתח ה'אגו'. כאשר, לפי פרויד, ה'אגו', הוא רק כלי המשרת את ה'איד'. אני ממש רוצה סוכריה, אז אני אסדר את החדר. האגו, מאפשר לילד למצוא נתיב סביר ולא הרסני מדי, כדי להשיג את מבוקשו. 


פסיכואנליטים אחרים, אופטימיים יותר, שמים את האגו במרכז ולא את האיד. הוא אכן משמש צורך של הסתגלות, אבל, לא רק כדי להשיג את צורכי הגוף. לתת לנפש יכולת להסתגל אל מול קשיים, להסתגל חברתית. ההתנגדות הראשונית אל האחר, אמורה להפוך ליכולת לחיות עם האחר, לא רק כאילוץ, אלא, כמקור להפריה הדדית, להתפתחות משותפת. גם כשאהיה באופוזיציה, גם כשאגיד לך 'לא', זה לא יהיה מתוך טנטרום חסר היגיון, זה יהיה מתוך הכרה ורצון לכבוד של הגבול שלי, ומתוך זה גם תתפתח ההכרה ברצון, בגבול ובכבוד שלך. אני אבין את ה'לא' שלך, ככה שיהווה לי נקודת משען לברר את עצמי, לגדול בעצמי. ומפה אפשר, אפילו (!), להגיד 'כן'...


**כל פרשנות של האמור לעיל, על החברה והפוליטיקה הישראלית, על האופוזיציה שהיא קואליציה ועל הקואליציה שהיא אופוזיציה, היא באחריות הקורא בלבד ולא של הח"מ.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


ב"ה במדרש גיל יגיל כו' גילה אחר גילה כו'. דכתיב ואלה תולדות מוסיף על ענין ראשון דכתיב תולדות השמים והארץ. ואלה התולדות של יצחק שנולד ממנו יעקב הוא גמר השלימות בקביעות. [...]. אבל עכשיו נעשה תיקון בקביעות להיות נמשך שלשלת הקדושה בתולדותיהם דור אחר דור עד ביאת משיח צדקינו. ומיד באותו זמן נולד זה לעומת זה. עשו הוא אדום שנמשכת מלכותו עד משיח. כי בכל עת שנולד צדיק נולד כנגדו התנגדות. וכן הוא תמיד גם בפרט כל אדם בהתעלותו ממדריגה למדריגה כל ימי חייו. ובאמת זה ההתנגדות הוא רק לתת כח ותוקף להקדושה כמ"ש מלאום יאמץ [שפת אמת, תולדות, תר"מ]:


כבר מהגן, אנחנו למדים, שיש טוב מוחלט. שפתח בית המדרש מדליק אותו, שרוצה רק לשבת באוהל וללמוד. ושיש רק מוחלט. שעבודה זרה עושה לו את זה. ורצונו רק שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. למדנו, שאיך שהוא, הבילוגיה של יצחק ורבקה התפצלה אל התאומים באופן חד ערכי. יצחק נושא את ה'גנים' של אברהם ושרה ועשיו נושא את אלו של לבן הארמי, שרצה לעקור את הכל ושעשיו, אחריו, עומד עלינו לכלותנו.


אין מה להאשים את הגננת. אין גם מה להאשים את עצמנו באיזה מוסר צדקני. כבר ארבעת אלפים שנה שעשיו וישמעאל עומדים עלינו לכלותנו. והחיבור האירופאי שגם זולג עכשיו לאמריקה בין השניים (ומה נאמר על זה הישראלי..), מסוכן וקטלני ועלינו לעמוד על המשמר. אז אפשר ללמוד את ה'שפת אמת' באופן של תורת הגלות. יעקב ועשיו ככוחות פנימיים באומה, ככוחות באדם האחד. שעם לידת אדם, עם לידת אומה, עם לידת מחשבה ורצון, נולדת גם התנגדות. התנגדות של מטרתה 'לתת תוקף לקדושה', כדברי ה'שפת אמת'. אם 'קדושה' היא דבר החי לעולם, אי אפשר לקודש בלי החול, לפלוס בלי המינוס.


אם נהיה אמיצים, להתבונן ולא להתנגד, גם על התפקיד הלאומי של 'ונברכו בך כל משפחות האדמה' נוכל לראות את עשיו ככח משלים. ככח, שבסופו של דבר, יוכל לקבל את הברכות (ואולי, חבל שלא קיבל יותר??), דרך אותה אינטראקציה של התנגדות מפרה. אז, אולי, זה עוד לא הזמן לביטוי של האידאל הזה במציאות. משהו עוד צריך לגדול שם בהסתכלות ובהבנה ובקבלה של עשיו וישמעאל את יעקב - ישראל, הם צריכים לעשות עם עצמם עבודה גדולה, אבל, המבט הזה, יכול, כבר עכישו, לקרב בין החלקים השונים שלנו, בין האחים, גם דרך ההתנגדות. ואז יוכל לבוא יום, בעיתו ובזמנו, גם בינינו לבני דודינו..

יום שישי, 6 בנובמבר 2026

חיי שרה תשפ"ז

 בס"ד


תוצאות הבחירות הן רעידת אדמה עבור הציבור בישראל…

בליכוד מגיבים לשופטי נתניהו: "רעידת אדמה בלתי נתפסת"...

רעידת אדמה פוליטית - ליברמן מסיר את הווטו…

רעידת אדמה בארה"ב, טראמפ איבד את שני בתי הקונגרס…

רעידת אדמה בש"ס - אריה דרעי בדרך לפרישה…

רעידת אדמה בממצאי השב"כ: חשד למימון זר בסכומי עתק…

רעידת אדמה בטלוויזיה: ליגת האלופות עוזבת את ערוץ הספורט וצ'רלטון…


האדמה רועדת. ככה משדרים לנו. בכל יום. כל הזמן. עשיתי לכם איסוף קצר מה"רעידות" האחרונות שעברו עלינו. מספורט ועד פוליטיקה. חלקן באמת באמת מטרידות. אני שנים לא רואה ליגת האלופות, אבל עכשיו, אני כבר לא יודע באיזה ערוץ אני לא אראה ליגת האלופות!! רעידת אדמה של ממש…


ויש רעידות אמיתיות. מאלו שפורסמו לעיל ומאלה שפחות תופסות כותרות. האדמה רועדת סביבנו. המקור של הרעש היה עמוק יותר לאורך שנים, רק מי שהיה קרוב אליו, רק מי שפיתח סייסמוגרף רגיש, רעד בעצמו, רעדו חייו. אבל, כבר כ-6 שנים, קורונה, חברה על סף מלחמת אחים, שבעה באוקטובר, מלחמה ובחירות, הביאו את הרעד לפתח הבית של כולנו. בפנים, כולנו, רועדים בסולמות ריכטר כאלו ואחרים. 


את המושג 'פוסט טראומה' כבר, אולי, לא צריך להסביר. מה זה 'טריגר' כולנו יודעים. הסובלנות כלפי המאובחנים עלתה, כבר אין מופעי זיקוקים. ההבנה שלפחות כמספר המאובחנים, אם לא הרבה יותר, מסתובבים בינינו, לא מאובחנים, כבר צפה על פני השטח. זה כבר לא סוד. אני חושב פעמיים לפני הפעלת סירנה באמבולנס, מרגיש לא נוח שאני מפעיל בכל זאת. חושב על אלו שמיד נדרכים כשהם שומעים אותה. עלתה לי חוסר הסבלנות, אפילו, לטריקת דלתות.


אז דיווחים על 'רעידות אדמה' פוליטיות, חשובות ונכונות ככל שיהיו, הן, מבחינתי, כמו סירנה, כמו טריקת דלת, כמו זיקוקים. גורמים לדריכות, לתחושת מלחמה, לזה שלא הבנו כלום, שלא הפנמנו. אני מבין את היצר שלכם, כתבי חדשות, פוליטיקאים שלפני בחירות, אתם הרי רוצים לבלוט, רוצים להבחר כדי 'להציל את המדינה', כדי, לכאורה, לעשות טוב לכולנו. 


תפנימו, הבחירות מאחורינו. האדמה רעדה מספיק. שחררו אותנו מ'רעידות', קחו אחריות. כבו את הסירנות. שבו בחדרים, חשבו מה הכי טוב לעם ישראל, לחברה, לביטחון ונהלו את המשא ומתן בצורה לא כוחנית. אל תרעידו לנו את האדמה, כמהלך 'מבריק' למשא ומתן שנועד להכניע את השותפים. זה לא שוק. גם אם תצטרכו, בסופו של דבר, לשלם מחיר נמוך יותר, או, לזכות בתפקיד בכיר יותר, דרך המשא ומתן שתנהלו עכשיו, ולא רק התוצאות שלו, ישפיעו על כולנו.


רעידות הן גם חלק מהתסמינים האפשריים של מצבי דחק נפשיים. זו דרכו של הגוף לפרוק את המתח שהצטבר בו. זה תסמין לא נעים בעליל, לרעוד בלי שליטה. לא מספיק שאני לא שולט על המחשבות שלי, אז גם על הגוף? אבל, זו דווקא הזדמנות. וויסות הדדי. לרעוד ליד אדם שאני סומך עליו, מאפשר את פריקת המתח, כך שהגוף ירגיש 'פריקה בטוחה' ויאפשר פריקה עמוקה ונינוחה יותר, שממנה אפשר יהיה לבנות קומות נוספות של רוגע נפשי, מה שיאפשר המשך חיים מתפקדים ואפילו שמחים.


אז, אם כבר לרעוד, לרעוד יחד. 


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


ויתן לי וגו'. דקדק לומר לשון מתנה הגם שנטל ממנו דמים כאומרו בכסף מלא, גם דקדק לומר בתוככם. הנה נתחכם אברהם לקנות המערה בסדר שאין אחריו ערעור ולהיות שרז"ל אמרו (זהר ח"א קכח) שעפרון מימיו לא ראה במערה זולת החשך והבהלה ואם כן יכול הוא לבא בטענה כשידע שהמערה יקרת הערך ואפילו לעולם חוזר הוא ואין זכות המערה מתקיים ביד אברהם לעולם. והגם שאין אונאה לקרקעות, חש אברהם לסברת הירושלמי שכתבו התוספות (קידושין דף מב:) שיש להם אונאה בחצי דמיהם ודוקא אונאת שתות אין להם [אור החיים, בראשית, כ"ג, ט']: 


משא ומתן מוזר קיים אברהם עם עפרון. בשורה התחתונה, שילם ביוקר על מה שהוצע לו בחינם. היינו מצפים, לפחות, לאיזו הנחה, אחרי הסירוב לקבל מתנת חינם. ה'אורח חיים' שם לב, שאברהם, במשא ומתן שלו, לא וויתר לגמרי על ההצעה לקבל את מערכת המכפלה והשדה הצמודה לה בתור מתנה, למרות התשלום היקר.


אברהם מגיע מעמדת כוח, הוא בלבד, קיבל יותר מנדטים מבני חת על התואר 'נשיא אלוהים'. שלא לדבר על הגוש החוסם שלו עם אשכול, ענר וממרא ו'הסכמי אברהם' עם מלכי המדינות השכנות. ועוד עם הבטחה מפורשת של הקב"ה על ירושת הארץ. 


ובכל זאת, הוא מבקש לשלם. לתת מעצמו מה שאפשר, מה שראוי, מה שנכון, ויותר מכך. ובכל זאת, למרות המחיר הכספי, הוא מבקש לשמר את הלך הנפש של המתנה מעפרון. את היחסים הטובים, את השותפות. בסופו של התהליך, כל צד שילם, כל צד העביר משהו לצד השני. לא הכל נשאר אצל עפרון, או, אברהם. עפרון קיבל את שלו, אברהם, בדרך המשא ומתן הייחודית הזאת, קיבע לנו זכות נצחית בארץ ועל הדרך, לימד אותנו, שאפשר גם אחרת…

יום שישי, 30 באוקטובר 2026

וירא תשפ"ז

 בס"ד








"מכשיר האק"ג מסתכל על הלב מזוויות שונות, ומכל זווית התמונה קצת שונה, כמו במשל העיוורים והפיל.." אמר המרצה לסטודנטים לרפואת חירום במכללה.


צרצרים בכיתה.


אז נאלצתי לספר להם את המשל ההודי החכם והעתיק, על שישה עיוורים שמנסים לתהות על מהותו של פיל. מאחר וכל אחד מישש חלק אחר שלו, גם המסקנות היו בהתאם. 'הפיל הוא חבל עם ציצית בקצה', טען העיוור שמישש את הזנב, 'הוא מניפת רוח ענקית', ענה לו זה שמישש את האוזן, 'הוא בכלל חנית חדה, קשה ומעוקלת', טען זה שמישש את החט…

שלא יגידו שאין גם השכלה כללית בתואר… 🙂


ונדמה לי שאפשר להשליך את משל הפיל גם על תוצאות הבחירות. אלו אותם המספרים, אותן המפלגות, אבל, כל אחד 'ממשש' חלק אחר שלהם ומגיע למסקנות שונות בתכלית בשאלה 'מהו הפיל?' = 'מה רצה העם?'. ויש לי גם את התשובה (החכמה והאובייקטיבית) שלי. גם אני חושב שאני יודע מהו הפיל. 


וכולנו, לפחות קצת, עיוורים. עיוורים, בין השאר, לנקודות החרדה של הצד השני, למה מפעיל אותו כל כך שהוא מוכן ללכת עם העיוורון שלו עד הסוף. לגרום, לדעתי, לנזקים אדירים. לא יכול להבין איך ניתן לחיות בדיסוננס קוגניטיבי, שכאילו, הוא לא שומע את מה שהוא מדבר, לא מוכן להסתכל בראי... והעיוורון הזה גורם לכעס גדול. לתסכול ענק. לייאוש. בחירות חוזרות לנצח, שמירת מעגל האיבה, לשמחת אויבינו…


וזה דורש טיפול עומק, שכנראה לא יגיע מהפוליטיקאים. אולי מתנועות אזרחיות אחרות, שהם, בסופו של דבר, אנחנו. בינתיים, מציע הרב תמיר גרנות, במאמר שכתב, לשים את טיפול העומק בצד. אנחנו לא בשלים לזה עכשיו, לא מוכנים לדבר אחדות. אבל אפשר, לפחות, ללכת לרופא, לטפל במה שהכי כואב, לצאת מסכנת החיים. 'להתיר את הנדרים' הוא קורא לזה. מצד אחד הפוליטיקאים, מצד שני בית הדין של העם. 'מחול לכם'. 'מותר לכם'. לא נרד עליכם על הפרת הבטחות. תשתמשו בכוח שקיבלתם למנוע אסונות נוספים, לשתול זרע של תקווה. לפחות, שנדע, להישיר מבט.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


 ויאמר אדני אם נא וגו'. צריך לדעת למה לא ריצה לשלשתם יחד. ורז"ל אמרו (ב"ר פמ"ח) לגדול, והוא דרך דרש, כי במה יודע כי מזמין הוא את כולן? אכן טעם אברהם הוא להיות שהרגיש שהב' היו מכוונים פניהם להכנס אצלו כי אליו באו אחד לרפאותו וא' לבשרו ושלוחים הם אליו אשר לא כן השלישי והוא גבריאל שבא להפוך סדום לא היה לו שייכות אצל אברהם, לזה חילה פניו שלא יעבור מעליו ושיכנס אצלו עם הב' ונתרצה לדבריו [אור החיים, בראשית, י"ח, ג']:

אולי היכולת הכי חשובה אצל מחנך. לראות גם את מי שמרגיש לא שייך, גם את מי שלא רוצה להכנס. את מי שגם אני, כמחנך, לא מרגיש אליו שייך. אפילו, נדחה ממנו, או, ממה שהוא מייצג.


אולי הפעולה הכי לא פשוטה אצל מחנך. לא לצאת ידי חובה ב'שלום' רפוי, או, ביחס מינימלי אחר. 'חילה פניו', זו אולי פעולת הריצוי המקסימלית השמורה ליחס של אדם לאלוהים. 'אוחילה לאל'. אני לא רק פונה לאחר, אני מייחל לו, שיתרצה לי, שייכנס אלי לאוהל, שיבוא.. 

יום שישי, 23 באוקטובר 2026

לך לך תשפ"ז

 בס"ד


חמישה ימים לבחירות.

וכבר זמן ארוך שאני יודע מה אכתוב ביום שישי שלפניהן. המשפט הזה בוער בי תקופה.

ואני כותב את זה בתחושות קשות. אכזבה גדולה וכעס גדול על כל המנהיגים. אין אף אחד (אולי גנץ שפרש...), שמתעלה לגודל השעה. לגודל הגורל. לגודל 'הדור' שכולם מדברים עליו. וגם כעס עלינו, על כולנו, שאנחנו לא פשוט מראים להם מה ראוי, ובעיקר, את מה שלא ראוי בעינינו.


'מוטב שנהיה תלויים זה בזה, מאשר שנהיה תלויים זה ליד זה'.


משפט שהפך למציאות. אבל מסתבר שלא למדנו. ככה. פשוט.


שבת שלום, בשורות טובות ובחירות טובות,

איתן.


עוד יתבאר על דרך אומרו (תהלים, נ) ["ולרשע אמר אלוהים…] תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי". ופירשו קדמונינו על זה הדרך, תשב באחיך, בבן אמך שהוא אתה, המדבר תתן דופי, והוא אומרו כי אנשים אחים פירוש וכשתהיה המריבה ויוגשו לפני שופטי ארץ שהם הכנעני והפריזי שאמר הכתוב בסמוך, אשר ירשיעו שופטי ארץ מהשנים יסובב הפגם גם לאחיו, כי הנושך והנשוך ענושים להיותם אחים [אור החיים, בראשית, י"ג, ח']: 


מי זה 'אחיך', מי זה 'בן אמך'? זה אתה בעצמך! הדיבור הבלתי פוסק, הטלת הדופי באח, הוא הטלת הדופי בעצמך. כך מביא ה'אור החיים' בשם חז"ל על הפסוקים בתהילים בדבר ה' לרשע. ואם יש מריבה בין האחים, ממשיך ה'אור החיים', בסופו של דבר, היא תבוא לדין אצל הגויים. ותוכלו לריב עד אינסוף, מיהו הנשוך, מיהו הנושך, להראות את הפגמים כלפי חוץ, לא להתאפק. אז אפשר להמשיך ולהתקשקש בתוכנו 'אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה' וללכת ולעשות הפרדה מלאכותית, וזה לא תופס. לא בעומק הדברים ולא מול שופטי הגויים. כי כשהם שופטים אותנו, הם לא עושים הבדלה. שופטים את הימין והשמאל יחד, וכבר אין צורך לדמיין את התוצאה…


יום שישי, 16 באוקטובר 2026

נח תשפ"ז

 בס"ד


תיבה.


אפשר לומר שנולדנו בתוך תיבה. סגורה, חמה. יש בה הכל, מאוד נח. נח שעושים בשבילנו הכל.


כילדים, הושטנו בתיבה על פני המים. גם אז, היה מי שישגיח, גם אם מעט יותר מרחוק. בתיבה הזאת, הסביבה כבר משתנה יותר, מתקופה לתקופה, מאדם לאדם. לא אצל כולם היא הייתה אטומה למים, רכה, מושגחת. יש כאלו ששכבו בתיבה דולפת, קוצנית, נשכחו בזרם, לא יד ולא אחות.


אתה מתחיל לבנות את התיבה שלך בעצמך. כל כך הרבה גורמים ישפיעו על התיבה הזאת, על הגודל שאתה תחשוב שאתה מסוגל לבנות אותה, על הקומות, הזוויות, ועל מה שתרצה ותצליח להכניס בפנים. האנשים ש-120 שנה עומדים, מפריעים, או, 'רק' לועגים, ואלה, שישימו יד, יעבירו קרש, פטיש, דוברים איתך את אותה השפה.


לזכות ולבנות תיבה יחד. בזוג. למזג קומות, להכניס, פנימה, יחידים, לקבל, זוגות, לגלות, בך עוד חלקים. אישה נאה, תיבה נאה, מה עוד צריכה דעתו של אדם.


רק לא תיבת תהודה. מהדהדת לך, את מה שאתה רוצה לשמוע. להגיד לך שאתה צודק, דק, דק, דק… תכונה אנושית עתיקה, שמנועי ה-AI מנצלים כבר עכשיו ומי יודע מה ניתן להם להחליט בשבילנו בעתיד.


מה שיש לעשות, זה לפתוח צהר. פתח. גם כשיש סערה, אישית, מלחמה, אפילו בחירות, 'הגורליות ביותר', גם כשהדלת הגדולה סגורה, תמיד להשאיר פתח. פתח לאחר, שגדל בתיבה אחרת, שבנה תיבה אחרת.  פתח לספק, פתח סתם בשביל פתח, של חוסר ידיעה, של תחושה קלה של חוסר כללי, מי יודע מה ייכנס. לאפשר לו להכנס.


ועוד הנחיה קטנה. מה שנמצא בשפיץ של התיבה. מה עומד בראש הפירמידה. 'אמה תכלה מלעלה':


וטעם שהוציא הכתוב הענין בלשון זה "ויכלו", לרמוז כי הוא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל, והוא בחינה גדולה מבחינה החשק והתשוקה, והוא שרמז דוד באומרו: נכספה וגם כלתה, הרי זה מגיד כי בחינה זו גדולה מבחינה שלפניה, ובאמצעות בחינה זו והתעצמותה העולם קיים [אור החיים, בראשית, ב', א']


נכון, זה מפרשת בראשית, אבל, אני אוהב תמיד לחזור לבראשית וגם הביטוי 'תכלה' הזכיר לי את 'ויכולו'. כלות הנפש, תשוקה, כיסופים. שבזכותה של התשוקה, אומר ה'אור החיים', בזכותה העולם קיים. את זה לשים למעלה, זה הבסיס…


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

יום שישי, 9 באוקטובר 2026

בראשית תשפ"ז

 בס"ד


ואם קשה להתחיל מבראשית. ואם קשה להתחיל בכלל. כי חלפו רק יומיים, חודשיים, שנתיים, או, שני עשורים. ומשהו מזכיר, ומשהו מנכיח, ומשהו, שוב מוכיח, שאין כאן בראשית, ושכנראה גם לא תהיה.


ייאוש. אולי אחד המצבים שהכי קשה להתמודד איתם. הכי קשה לאדם שחווה את הייאוש. הכי קשה לסביבה, אולי, גם הכי קשה למטפלים. מה תעשה? מה תגיד? שיהיה בסדר? שיש תקווה? שבסוף יסתדר? המציאות, מבחינתו, הרי מוכיחה אחרת. תקווה, בשבילו, היא סתם מילה שלקוחה מסיסמה. מה זו בכלל תקווה?


כשאירוע רודף אירוע, גם אם לא מדובר באירועים אישיים, אלא, חברתיים - לאומיים, האדם שמתחיל להשתקם, עלול לחזור אחורה חזרה את אותם המקומות שהוא כבר החל לעלות מהם. טראומה מתגלגלת. אז, איך מחזירים תקווה?


רק משהו אחד אל תעשי, נאמר לאישה. כל השאר, בשפע. אבל, כוח קדמון ועתיק, אולי, הכי אנושי שיש, השפיעה עליה והיא נכשלה. הסיפור מוכר? פנדורה, כמובן :). רק אל תפתחי את התיבה, וכשנכשלה ופתחה, כל הרעות של העולם יצאו ממנה. מחלות, מוות, מלחמה. רק בפתיחה הנוספת, התגלתה, ממש למטה, התקווה. אם כל התקוות, הקטנות, המאווים הפשוטים של החיים. התקווה שנמצאת למטה, נובעת מכוח החיים עצמם. מתנת אלוה, לא ניתנת להבנה מוחלטת. 


'תקווה רדיקלית', קיצונית, קרא לה הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי ג'ונתן ליר. תקווה שלא מתבססת על שום דבר מוכר, אלא, על כוח החיים עצמם. אני חושב שיש כאן איזה קו המהווה את גבול המדע. מאיפה נובע הכוח הזה? סופרים יכולים לתת להפוך אותה לסיפור. דוד גרוסמן כתב עליה, שהיא כמו עוגן רחוק שזרוק אי שם במים. הוא זרוק כל כך רחוק, שהספינה שקשורה אליו, לא מרגישה אותו, עד שהיא נסחפה הכי רחוק שאפשר. אני מאמין שה'עוגן' הזה, הוטמע בעולם, באדם, בראשית הבריאה. שמעתי פירוש למושג 'חבלי משיח', המתפרש בדרך כלל כסבל המגיע לפני הגאולה. הפירוש ששמעתי מילולי יותר, חבלים ממש. המשיח, כרעיון, הושם במציאות בתחילתה. הרבה חבלים להגיע אליו. הרבה דרכים. אנחנו יכולים לבחור חבלים באורכים שונים, למשוך יותר, למשוך פחות, אנחנו קובעים את הדרך, בדרך כלל, אבל, כשהכל קורס, יש נקודה שמחזיקה.


לא משנה איך תרצו לקרוא לתופעה הזאת, או, במה להאמין, הפסיכולוגיה מכירה בה. וכשמגיעים לנקודה הזאת, כשאין משהו אחר לעשות, נשאר לנו, לא לעשות. וזה, אולי, הכי קשה, להרפות, לקוות, לתת לתקווה, לעוגן, לאמונה, לכוח החיים לפעול את פעולתו. ולהיות שם, כל הזמן, ליד. כי היא, לבדה, יכולה רק לשמור עליהם פה, משם צריך להמשיך ולפעול ולתמוך.


קצת נוגה, הבלוג היום. אבל צריך, גם מי שלא חווה אותם ביום יום, לחזור אל האירועים של לפני 3 שנים, 87 שנה, ומספרים אחרים של שנים. כדי לזכור. ובעיקר, כדי לחתור, עם כל הכוחות, בכל הדרכים שאפשר לגייס, קדימה.


לשירת התקווה…


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


בספר קדושת לוי הקשה איך היה מתחיל מהחודש הזה והלא התורה צריך להתחיל בב' [בראשית]. וי"ל כי מה שמתחיל בב' כמ"ש במדרש לשון ברכה הלואי שיתקיים כו', וגם כנגד ב' עולמות כו', וכן בזוה"ק שעלו האותיות והשי"ת השיב לכל אות כי אין כדאי לעוה"ז כו', והכל ע"י שעוה"ז הוא עולם הטבע. וזה עתה. אבל הקושיא להיות מתחיל מהחודש היא בחי' תורה שבכתב, ולא הי' מקום הסתר כלל, והי' גם העוה"ז נמשך אחר התורה והמצות. רק עתה שכח מעשיו הגיד כנ"ל למשוך כח התורה גם בעולם הטבע לכן מתחיל בב' כנ"ל [שפת אמת, בראשית, תרל"א].


לרבי יצחק, כך מביא רש"י, היה קשה. למה להתחיל את סיפור התורה מההתחלה? גם לספר קדושת הלוי, כך מביא ה'שפת אמת', היה קשה. למה היה קשה לך, רבי יצחק, הכי הגיוני להתחיל מבראשית!


הרבה פירושים למילה 'בראשית', שבפשוטה היא בכלל מילת סמיכות, 'התחלת', רק שהסמיכות לא כתובה בתורה. בראשית של מה? ומדרשים לא פחות על זכייתה של האות ב' לפתוח את ספר התורה. אחד מהם, ב' לשון ברכה. 'הלוואי ויתקיים'. אני חושב שאפשר לקרוא את ה'הלוואי' הזה, כברכת קיום בסיסית שהוטמעה בתחילת בריאת העולם, אפילו בעולם הטבע, זה שמסתיר את אלוהים, מסתיר את התורה.


אפשר היה ללכת על המסלול הקל. להתחיל את התורה מ'החודש הזה לכם', המצווה הראשונה שקיבלו ישראל, והשכינה הייתה גלויה והיה ברור מי מנהיג את העולם ומי העוגן שלו. אבל, עונה רבי יצחק על השאלה של עצמו, 'כח מעשיו הגיד לעמו'. הכוח בידיים שלכם. אתם תבנו את העולם מבראשית, כדי שיתאים להיות העולם שיש בו 'החודש הזה לכם'. הסתכלתי בתורה ובראתי את העולם, אומר הקב"ה. היא תמיד תהיה שם, לכו למצוא. 

ואם תתייאשו?


„אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא: ויפקח אלוהים את עיניה, ותלך ותמלא את החמת.”


אני לא מבין בסגולות בכלל ובסגולת המציאה הזאת בפרט. אבל העיקרון, כשכבר התייאשנו מלמצוא את האבידה, מלמצוא את עצמנו, יש מי שיאיר את עינינו.

ויצא תשפ"ז

  בס"ד יכול אדם לקום בבוקר כששיר מתנגן לו בראש וכשהוא יכול להתפייט על נסיעה מאושרת אל האופק, אדם אחר רואה את התאונה החזיתית מתקרבת. וּכ...