בס"ד
יכול אדם לקום בבוקר כששיר מתנגן לו בראש וכשהוא יכול להתפייט על נסיעה מאושרת אל האופק, אדם אחר רואה את התאונה החזיתית מתקרבת. וּכְשֶׁזֶּמֶר שלום, שילוב וריפוי נישא באוויר, או, כשתלמיד כל כך בטוח שהוא בדרך הנכונה, שהוא בוחר מתוך כוח, ומהצד זה נראה ששלום, שגשוג, או, יציאה ממעגל דלות, אולי, כבר לא יהיו פה, והרכבות, עם ציפור משוגעת בגרון, נוסעות אחת לכיוון השנייה, ולא, זו לא שאלה מבגרות במתמטיקה, זו הולכת להיות, כך אתה נחרד מהצד, תאונת דרכים קטלנית. זה משגע את המוח לראות מהצד, אדם שר בדרך אל התרסקות.
למה הם הולכים לשם? לפעמים, אפילו, כשהם יודעים שיהיה קשה. כנגד כל היגיון, כנגד כל הבטחות שהבטיחו לעצמם (ולאחרים), כנגד, אפילו, הערכת מצב סבירה שלהם עצמם אל מול מה שהם עצמם אומרים ועושים!!
וכדבריו של גימלי בן גלואין, לפני היציאה לקרב מול השער השחור של מורדור:

חמש סיבות מצאתי בספרות. חמישה עקרונות. הראשון אומר, כי המוכר והידוע, גם אם קשה, מקבל העדפה על פני הלא מוכר, על פני המאמץ שכרוך בעשיית שינוי. ההווה קשה, העתיד מפחיד. בתוך אותו 'מוכר וידוע', יש כר נרחב של שחזור דפוסי ילדות ודפוסים של התקשרות עם האחר, שגם אם לאותו 'פליקס' מהצד, הם נראים לא בריאים, כל עוד הם לא עובדו, האדם ממשיך ומשחזר אותם.
'חזרה כפייתית', אדם שחוזר על דפוסים הרסניים, כואבים וקשים מהעבר, מתוך דחף בלתי מודע, לשחזר טעויות ולתקן אותן, רק, כשכל עוד הדבר נמצא בתת מודע ואין עיבוד לתיקון, טעות חוזרת לעולם, טוען העיקרון השני.
השלישי מדבר על הטיות קוגניטיביות. כן, בטח, כולם נכשלו. בוודאי שיש כאן סכנה, אבל, אל תגזימו, זה לא כזה, נורא, אני, דווקא אני אצליח. הערכת חסר של המצב, או, הפרזה בתחושת היכולת של האדם, מביא אותו לחשוב שיצליח, איפה שהסיכוי לכך לא ממש גבוה..
ומהצד השני של ההפרזה בתחושת היכולת, נמצאות האשמה ותחושת הערך הנמוכה כעיקרון רביעי. כן, יש כאן סכנה, הסבל צפוי להגיע, אבל, זה הרי מה שמגיע לי. כי, אני אשם, כי אני פגום, וסבל, בהכרח ובאופן מותאם, צריך להיות מנת חלקי.
ומול כל ארבעת הסיבות האלה, נמצאת הסיבה החמישית. רצון לגדול, רצון לצמוח ועוד יותר מזה, רצון לגדל, רצון להצמיח. להיות מוכן להיות בסכנה, להפסיד, לכאוב, וכן, גם לסבול, כי זה מה שנכון. לסביבה וגם לי. וזה התפקיד שלי. לא יותר ולא פחות. אני לא מפריז בערך עצמי ולא מקטין אותו. יש לי ערך, יש לי כוחות וזה יכול להיות תפקידי, וזה אפילו, כולל ההקרבה, מה שיעשה, גם אותי, גדול יותר.
אז, מאיזו סיבה, אנחנו ממחזרים מעשים, חווים שוב מציאות של דז'ה וו??
נ"ב
"כמו תמיד, אם אתה או מי מאנשיך תפרשו את דבריי כקשורים לפוליטיקה הישראלית, המזכיר יכחיש כל ידיעה על פרשנותכם. בלוג זה לא ישמיד את עצמו ומקווה ללוות אתכם, יותר מחמש שניות. בהצלחה."
ב"ה במדרש אז תלך לבטח כו'. אם תרוץ לא תכשל כו'. פי' אף כי יעקב ברח, כדכתיב 'ברח לך' וכתיב ויברח יעקב. אעפ"כ כתיב ויצא וילך כו'. כי הצדיק מיישר הדרך. אף שצריך לרוץ הוא בדרך ישר. וכ' מבאר שבע איתא שהתקשר עצמו היטב מקודם שיצא לחרן. שכל זה הי' להכין מקום לבנ"י. לכן הכניס עצמו בכל המקומות שנסתר שם מאוד כבודו ית'. כדכתיב ויפגע במקום. שנכתב עליו לשבח שהרגיש והתעורר גם שם חיות השי"ת. וכתיב יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי מכלל שהי' מקום מרוחק מאד שהי' קשה להאמין שיהי' שם חיות השי"ת והראהו השי"ת כי מלא כל הארץ כבודו וזה תפילת ערבית: [שפת אמת, ויצא, תרל"ד]
יעקב מכיר את ברכת יצחק לעשיו. 'והיה כאשר תריד ופרקת עולו'. יעקב, כנראה, שמע את הנבואה שניתנה לרבקה 'ולאום מלאום יאמץ' ולמד את המדרש שמביא רש"י 'כשזה קם זה נופל… לא נתמלאה צור, אלא, מחורבנה של ירושלים'. ועד עכשיו הוא היה בראש. אהוב על ידי אמו, מוגן על ידי אביו.
אבל, עכשיו, זמן גלות. בורח. לבד. בחושך. המדרש המתאר את רדיפת אליפז, בנו של עשיו אחריו וגזילת כל רכושו, מסתדר עם הלבד והעוני המתואר בפסוקים במפורש. ומה מחכה לו אצל לבן? לרמות בהנחיית רבקה זה משהו אחד, בגלות, כשאתה למטה, מרמים אותך. וחרב 'יקרבו ימי אבל אחי ואהרגה את יעקב אחי', מרחפת מעל צווארו.
ויעקב, אומר ה'שפת אמת', נכנס אל הסכנה בעיניים פקוחות, נכנס אל המקום שנראה, המרוחק ביותר מההשגחה האלוהית. בשביל מה? לשחזר דפוסים של פגיעה מעשיו? להתנהל כיהודי נרדף בגלות?
יעקב נכנס אל אותו המקום המרוחק בגלל הסיבה החמישית. יש לו צורך לפתח את התפקיד שלו בעולם, את התפילה שלו. אחרי שסבו ואביו תקנו את תפילות השחר והמנחה, יעקב מתקן את ערבית. 'מאימתי קורין את שמע בערבית?' מתפלאת המשנה הראשונה בש"ס? איך אפשר למצוא בחושך את אחדות הבורא? 'ואנכי לא ידעתי'. יעקב מכיר בערך עצמו. מכיר ביכולות שלו. בתפקיד שלו, לסלול את דרך 'אכן יש אלוהים במקום הזה' גם לבניו, 'להכין מקום לבני ישראל'. להגיע אל הזמן של 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר', להאבק שם, אפילו עם מלאך, ולקבל, דווקא הוא, בסלילתו את הדרך לעם, את השם 'ישראל', השם שבו ייקראו בניו.

