חיי שרה תשפ"ז

 בס"ד

תוצאות הבחירות הן רעידת אדמה עבור הציבור בישראל…

בליכוד מגיבים לשופטי נתניהו: "רעידת אדמה בלתי נתפסת"...

רעידת אדמה פוליטית - ליברמן מסיר את הווטו…

רעידת אדמה בארה"ב, טראמפ איבד את שני בתי הקונגרס…

רעידת אדמה בש"ס - אריה דרעי בדרך לפרישה…

רעידת אדמה בממצאי השב"כ: חשד למימון זר בסכומי עתק…

רעידת אדמה בטלוויזיה: ליגת האלופות עוזבת את ערוץ הספורט וצ'רלטון…

האדמה רועדת. ככה משדרים לנו. בכל יום. כל הזמן. עשיתי לכם איסוף קצר מה"רעידות" האחרונות שעברו עלינו. מספורט ועד פוליטיקה. חלקן באמת באמת מטרידות. אני שנים לא רואה ליגת האלופות, אבל עכשיו, אני כבר לא יודע באיזה ערוץ אני לא אראה ליגת האלופות!! רעידת אדמה של ממש…

ויש רעידות אמיתיות. מאלו שפורסמו לעיל ומאלה שפחות תופסות כותרות. האדמה רועדת סביבנו. המקור של הרעש היה עמוק יותר לאורך שנים, רק מי שהיה קרוב אליו, רק מי שפיתח סייסמוגרף רגיש, רעד בעצמו, רעדו חייו. אבל, כבר כ-6 שנים, קורונה, חברה על סף מלחמת אחים, שבעה באוקטובר, מלחמה ובחירות, הביאו את הרעד לפתח הבית של כולנו. בפנים, כולנו, רועדים בסולמות ריכטר כאלו ואחרים. 

את המושג 'פוסט טראומה' כבר, אולי, לא צריך להסביר. מה זה 'טריגר' כולנו יודעים. הסובלנות כלפי המאובחנים עלתה, כבר אין מופעי זיקוקים. ההבנה שלפחות כמספר המאובחנים, אם לא הרבה יותר, מסתובבים בינינו, לא מאובחנים, כבר צפה על פני השטח. זה כבר לא סוד. אני חושב פעמיים לפני הפעלת סירנה באמבולנס, מרגיש לא נוח שאני מפעיל בכל זאת. חושב על אלו שמיד נדרכים כשהם שומעים אותה. עלתה לי חוסר הסבלנות, אפילו, לטריקת דלתות.

אז דיווחים על 'רעידות אדמה' פוליטיות, חשובות ונכונות ככל שיהיו, הן, מבחינתי, כמו סירנה, כמו טריקת דלת, כמו זיקוקים. גורמים לדריכות, לתחושת מלחמה, לזה שלא הבנו כלום, שלא הפנמנו. אני מבין את היצר שלכם, כתבי חדשות, פוליטיקאים שלפני בחירות, אתם הרי רוצים לבלוט, רוצים להבחר כדי 'להציל את המדינה', כדי, לכאורה, לעשות טוב לכולנו. 

תפנימו, הבחירות מאחורינו. האדמה רעדה מספיק. שחררו אותנו מ'רעידות', קחו אחריות. כבו את הסירנות. שבו בחדרים, חשבו מה הכי טוב לעם ישראל, לחברה, לביטחון ונהלו את המשא ומתן בצורה לא כוחנית. אל תרעידו לנו את האדמה, כמהלך 'מבריק' למשא ומתן שנועד להכניע את השותפים. זה לא שוק. גם אם תצטרכו, בסופו של דבר, לשלם מחיר נמוך יותר, או, לזכות בתפקיד בכיר יותר, דרך המשא ומתן שתנהלו עכשיו, ולא רק התוצאות שלו, ישפיעו על כולנו.

רעידות הן גם חלק מהתסמינים האפשריים של מצבי דחק נפשיים. זו דרכו של הגוף לפרוק את המתח שהצטבר בו. זה תסמין לא נעים בעליל, לרעוד בלי שליטה. לא מספיק שאני לא שולט על המחשבות שלי, אז גם על הגוף? אבל, זו דווקא הזדמנות. וויסות הדדי. לרעוד ליד אדם שאני סומך עליו, מאפשר את פריקת המתח, כך שהגוף ירגיש 'פריקה בטוחה' ויאפשר פריקה עמוקה ונינוחה יותר, שממנה אפשר יהיה לבנות קומות נוספות של רוגע נפשי, מה שיאפשר המשך חיים מתפקדים ואפילו שמחים.

אז, אם כבר לרעוד, לרעוד יחד. 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ויתן לי וגו'. דקדק לומר לשון מתנה הגם שנטל ממנו דמים כאומרו בכסף מלא, גם דקדק לומר בתוככם. הנה נתחכם אברהם לקנות המערה בסדר שאין אחריו ערעור ולהיות שרז"ל אמרו (זהר ח"א קכח) שעפרון מימיו לא ראה במערה זולת החשך והבהלה ואם כן יכול הוא לבא בטענה כשידע שהמערה יקרת הערך ואפילו לעולם חוזר הוא ואין זכות המערה מתקיים ביד אברהם לעולם. והגם שאין אונאה לקרקעות, חש אברהם לסברת הירושלמי שכתבו התוספות (קידושין דף מב:) שיש להם אונאה בחצי דמיהם ודוקא אונאת שתות אין להם [אור החיים, בראשית, כ"ג, ט']: 

משא ומתן מוזר קיים אברהם עם עפרון. בשורה התחתונה, שילם ביוקר על מה שהוצע לו בחינם. היינו מצפים, לפחות, לאיזו הנחה, אחרי הסירוב לקבל מתנת חינם. ה'אורח חיים' שם לב, שאברהם, במשא ומתן שלו, לא וויתר לגמרי על ההצעה לקבל את מערכת המכפלה והשדה הצמודה לה בתור מתנה, למרות התשלום היקר.

אברהם מגיע מעמדת כוח, הוא בלבד, קיבל יותר מנדטים מבני חת על התואר 'נשיא אלוהים'. שלא לדבר על הגוש החוסם שלו עם אשכול, ענר וממרא ו'הסכמי אברהם' עם מלכי המדינות השכנות. ועוד עם הבטחה מפורשת של הקב"ה על ירושת הארץ. 

ובכל זאת, הוא מבקש לשלם. לתת מעצמו מה שאפשר, מה שראוי, מה שנכון, ויותר מכך. ובכל זאת, למרות המחיר הכספי, הוא מבקש לשמר את הלך הנפש של המתנה מעפרון. את היחסים הטובים, את השותפות. בסופו של התהליך, כל צד שילם, כל צד העביר משהו לצד השני. לא הכל נשאר אצל עפרון, או, אברהם. עפרון קיבל את שלו, אברהם, בדרך המשא ומתן הייחודית הזאת, קיבע לנו זכות נצחית בארץ ועל הדרך, לימד אותנו, שאפשר גם אחרת…

וירא תשפ"ז

 בס"ד

"מכשיר האק"ג מסתכל על הלב מזוויות שונות, ומכל זווית התמונה קצת שונה, כמו במשל העיוורים והפיל.." אמר המרצה לסטודנטים לרפואת חירום במכללה.

צרצרים בכיתה.

אז נאלצתי לספר להם את המשל ההודי החכם והעתיק, על שישה עיוורים שמנסים לתהות על מהותו של פיל. מאחר וכל אחד מישש חלק אחר שלו, גם המסקנות היו בהתאם. 'הפיל הוא חבל עם ציצית בקצה', טען העיוור שמישש את הזנב, 'הוא מניפת רוח ענקית', ענה לו זה שמישש את האוזן, 'הוא בכלל חנית חדה, קשה ומעוקלת', טען זה שמישש את החט…

שלא יגידו שאין גם השכלה כללית בתואר… 🙂

ונדמה לי שאפשר להשליך את משל הפיל גם על תוצאות הבחירות. אלו אותם המספרים, אותן המפלגות, אבל, כל אחד 'ממשש' חלק אחר שלהם ומגיע למסקנות שונות בתכלית בשאלה 'מהו הפיל?' = 'מה רצה העם?'. ויש לי גם את התשובה (החכמה והאובייקטיבית) שלי. גם אני חושב שאני יודע מהו הפיל. 

וכולנו, לפחות קצת, עיוורים. עיוורים, בין השאר, לנקודות החרדה של הצד השני, למה מפעיל אותו כל כך שהוא מוכן ללכת עם העיוורון שלו עד הסוף. לגרום, לדעתי, לנזקים אדירים. לא יכול להבין איך ניתן לחיות בדיסוננס קוגניטיבי, שכאילו, הוא לא שומע את מה שהוא מדבר, לא מוכן להסתכל בראי... והעיוורון הזה גורם לכעס גדול. לתסכול ענק. לייאוש. בחירות חוזרות לנצח, שמירת מעגל האיבה, לשמחת אויבינו…

וזה דורש טיפול עומק, שכנראה לא יגיע מהפוליטיקאים. אולי מתנועות אזרחיות אחרות, שהם, בסופו של דבר, אנחנו. בינתיים, מציע הרב תמיר גרנות, במאמר שכתב, לשים את טיפול העומק בצד. אנחנו לא בשלים לזה עכשיו, לא מוכנים לדבר אחדות. אבל אפשר, לפחות, ללכת לרופא, לטפל במה שהכי כואב, לצאת מסכנת החיים. 'להתיר את הנדרים' הוא קורא לזה. מצד אחד הפוליטיקאים, מצד שני בית הדין של העם. 'מחול לכם'. 'מותר לכם'. לא נרד עליכם על הפרת הבטחות. תשתמשו בכוח שקיבלתם למנוע אסונות נוספים, לשתול זרע של תקווה. לפחות, שנדע, להישיר מבט.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

 ויאמר אדני אם נא וגו'. צריך לדעת למה לא ריצה לשלשתם יחד. ורז"ל אמרו (ב"ר פמ"ח) לגדול, והוא דרך דרש, כי במה יודע כי מזמין הוא את כולן? אכן טעם אברהם הוא להיות שהרגיש שהב' היו מכוונים פניהם להכנס אצלו כי אליו באו אחד לרפאותו וא' לבשרו ושלוחים הם אליו אשר לא כן השלישי והוא גבריאל שבא להפוך סדום לא היה לו שייכות אצל אברהם, לזה חילה פניו שלא יעבור מעליו ושיכנס אצלו עם הב' ונתרצה לדבריו [אור החיים, בראשית, י"ח, ג']:

אולי היכולת הכי חשובה אצל מחנך. לראות גם את מי שמרגיש לא שייך, גם את מי שלא רוצה להכנס. את מי שגם אני, כמחנך, לא מרגיש אליו שייך. אפילו, נדחה ממנו, או, ממה שהוא מייצג.

אולי הפעולה הכי לא פשוטה אצל מחנך. לא לצאת ידי חובה ב'שלום' רפוי, או, ביחס מינימלי אחר. 'חילה פניו', זו אולי פעולת הריצוי המקסימלית השמורה ליחס של אדם לאלוהים. 'אוחילה לאל'. אני לא רק פונה לאחר, אני מייחל לו, שיתרצה לי, שייכנס אלי לאוהל, שיבוא.. 

לך לך תשפ"ז

 בס"ד

חמישה ימים לבחירות.

וכבר זמן ארוך שאני יודע מה אכתוב ביום שישי שלפניהן. המשפט הזה בוער בי תקופה.

ואני כותב את זה בתחושות קשות. אכזבה גדולה וכעס גדול על כל המנהיגים. אין אף אחד (אולי גנץ שפרש...), שמתעלה לגודל השעה. לגודל הגורל. לגודל 'הדור' שכולם מדברים עליו. וגם כעס עלינו, על כולנו, שאנחנו לא פשוט מראים להם מה ראוי, ובעיקר, את מה שלא ראוי בעינינו.

'מוטב שנהיה תלויים זה בזה, מאשר שנהיה תלויים זה ליד זה'.

משפט שהפך למציאות. אבל מסתבר שלא למדנו. ככה. פשוט.

שבת שלום, בשורות טובות ובחירות טובות,

איתן.

עוד יתבאר על דרך אומרו (תהלים, נ) ["ולרשע אמר אלוהים…] תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי". ופירשו קדמונינו על זה הדרך, תשב באחיך, בבן אמך שהוא אתה, המדבר תתן דופי, והוא אומרו כי אנשים אחים פירוש וכשתהיה המריבה ויוגשו לפני שופטי ארץ שהם הכנעני והפריזי שאמר הכתוב בסמוך, אשר ירשיעו שופטי ארץ מהשנים יסובב הפגם גם לאחיו, כי הנושך והנשוך ענושים להיותם אחים [אור החיים, בראשית, י"ג, ח']: 

מי זה 'אחיך', מי זה 'בן אמך'? זה אתה בעצמך! הדיבור הבלתי פוסק, הטלת הדופי באח, הוא הטלת הדופי בעצמך. כך מביא ה'אור החיים' בשם חז"ל על הפסוקים בתהילים בדבר ה' לרשע. ואם יש מריבה בין האחים, ממשיך ה'אור החיים', בסופו של דבר, היא תבוא לדין אצל הגויים. ותוכלו לריב עד אינסוף, מיהו הנשוך, מיהו הנושך, להראות את הפגמים כלפי חוץ, לא להתאפק. אז אפשר להמשיך ולהתקשקש בתוכנו 'אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה' וללכת ולעשות הפרדה מלאכותית, וזה לא תופס. לא בעומק הדברים ולא מול שופטי הגויים. כי כשהם שופטים אותנו, הם לא עושים הבדלה. שופטים את הימין והשמאל יחד, וכבר אין צורך לדמיין את התוצאה…

נח תשפ"ז

 בס"ד

תיבה.

אפשר לומר שנולדנו בתוך תיבה. סגורה, חמה. יש בה הכל, מאוד נח. נח שעושים בשבילנו הכל.

כילדים, הושטנו בתיבה על פני המים. גם אז, היה מי שישגיח, גם אם מעט יותר מרחוק. בתיבה הזאת, הסביבה כבר משתנה יותר, מתקופה לתקופה, מאדם לאדם. לא אצל כולם היא הייתה אטומה למים, רכה, מושגחת. יש כאלו ששכבו בתיבה דולפת, קוצנית, נשכחו בזרם, לא יד ולא אחות.

אתה מתחיל לבנות את התיבה שלך בעצמך. כל כך הרבה גורמים ישפיעו על התיבה הזאת, על הגודל שאתה תחשוב שאתה מסוגל לבנות אותה, על הקומות, הזוויות, ועל מה שתרצה ותצליח להכניס בפנים. האנשים ש-120 שנה עומדים, מפריעים, או, 'רק' לועגים, ואלה, שישימו יד, יעבירו קרש, פטיש, דוברים איתך את אותה השפה.

לזכות ולבנות תיבה יחד. בזוג. למזג קומות, להכניס, פנימה, יחידים, לקבל, זוגות, לגלות, בך עוד חלקים. אישה נאה, תיבה נאה, מה עוד צריכה דעתו של אדם.

רק לא תיבת תהודה. מהדהדת לך, את מה שאתה רוצה לשמוע. להגיד לך שאתה צודק, דק, דק, דק… תכונה אנושית עתיקה, שמנועי ה-AI מנצלים כבר עכשיו ומי יודע מה ניתן להם להחליט בשבילנו בעתיד.

מה שיש לעשות, זה לפתוח צהר. פתח. גם כשיש סערה, אישית, מלחמה, אפילו בחירות, 'הגורליות ביותר', גם כשהדלת הגדולה סגורה, תמיד להשאיר פתח. פתח לאחר, שגדל בתיבה אחרת, שבנה תיבה אחרת.  פתח לספק, פתח סתם בשביל פתח, של חוסר ידיעה, של תחושה קלה של חוסר כללי, מי יודע מה ייכנס. לאפשר לו להכנס.

ועוד הנחיה קטנה. מה שנמצא בשפיץ של התיבה. מה עומד בראש הפירמידה. 'אמה תכלה מלעלה':

וטעם שהוציא הכתוב הענין בלשון זה "ויכלו", לרמוז כי הוא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל, והוא בחינה גדולה מבחינה החשק והתשוקה, והוא שרמז דוד באומרו: נכספה וגם כלתה, הרי זה מגיד כי בחינה זו גדולה מבחינה שלפניה, ובאמצעות בחינה זו והתעצמותה העולם קיים [אור החיים, בראשית, ב', א']

נכון, זה מפרשת בראשית, אבל, אני אוהב תמיד לחזור לבראשית וגם הביטוי 'תכלה' הזכיר לי את 'ויכולו'. כלות הנפש, תשוקה, כיסופים. שבזכותה של התשוקה, אומר ה'אור החיים', בזכותה העולם קיים. את זה לשים למעלה, זה הבסיס…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בראשית תשפ"ז

 בס"ד

ואם קשה להתחיל מבראשית. ואם קשה להתחיל בכלל. כי חלפו רק יומיים, חודשיים, שנתיים, או, שני עשורים. ומשהו מזכיר, ומשהו מנכיח, ומשהו, שוב מוכיח, שאין כאן בראשית, ושכנראה גם לא תהיה.

ייאוש. אולי אחד המצבים שהכי קשה להתמודד איתם. הכי קשה לאדם שחווה את הייאוש. הכי קשה לסביבה, אולי, גם הכי קשה למטפלים. מה תעשה? מה תגיד? שיהיה בסדר? שיש תקווה? שבסוף יסתדר? המציאות, מבחינתו, הרי מוכיחה אחרת. תקווה, בשבילו, היא סתם מילה שלקוחה מסיסמה. מה זו בכלל תקווה?

כשאירוע רודף אירוע, גם אם לא מדובר באירועים אישיים, אלא, חברתיים - לאומיים, האדם שמתחיל להשתקם, עלול לחזור אחורה חזרה את אותם המקומות שהוא כבר החל לעלות מהם. טראומה מתגלגלת. אז, איך מחזירים תקווה?

רק משהו אחד אל תעשי, נאמר לאישה. כל השאר, בשפע. אבל, כוח קדמון ועתיק, אולי, הכי אנושי שיש, השפיעה עליה והיא נכשלה. הסיפור מוכר? פנדורה, כמובן :). רק אל תפתחי את התיבה, וכשנכשלה ופתחה, כל הרעות של העולם יצאו ממנה. מחלות, מוות, מלחמה. רק בפתיחה הנוספת, התגלתה, ממש למטה, התקווה. אם כל התקוות, הקטנות, המאווים הפשוטים של החיים. התקווה שנמצאת למטה, נובעת מכוח החיים עצמם. מתנת אלוה, לא ניתנת להבנה מוחלטת. 

'תקווה רדיקלית', קיצונית, קרא לה הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי ג'ונתן ליר. תקווה שלא מתבססת על שום דבר מוכר, אלא, על כוח החיים עצמם. אני חושב שיש כאן איזה קו המהווה את גבול המדע. מאיפה נובע הכוח הזה? סופרים יכולים לתת להפוך אותה לסיפור. דוד גרוסמן כתב עליה, שהיא כמו עוגן רחוק שזרוק אי שם במים. הוא זרוק כל כך רחוק, שהספינה שקשורה אליו, לא מרגישה אותו, עד שהיא נסחפה הכי רחוק שאפשר. אני מאמין שה'עוגן' הזה, הוטמע בעולם, באדם, בראשית הבריאה. שמעתי פירוש למושג 'חבלי משיח', המתפרש בדרך כלל כסבל המגיע לפני הגאולה. הפירוש ששמעתי מילולי יותר, חבלים ממש. המשיח, כרעיון, הושם במציאות בתחילתה. הרבה חבלים להגיע אליו. הרבה דרכים. אנחנו יכולים לבחור חבלים באורכים שונים, למשוך יותר, למשוך פחות, אנחנו קובעים את הדרך, בדרך כלל, אבל, כשהכל קורס, יש נקודה שמחזיקה.

לא משנה איך תרצו לקרוא לתופעה הזאת, או, במה להאמין, הפסיכולוגיה מכירה בה. וכשמגיעים לנקודה הזאת, כשאין משהו אחר לעשות, נשאר לנו, לא לעשות. וזה, אולי, הכי קשה, להרפות, לקוות, לתת לתקווה, לעוגן, לאמונה, לכוח החיים לפעול את פעולתו. ולהיות שם, כל הזמן, ליד. כי היא, לבדה, יכולה רק לשמור עליהם פה, משם צריך להמשיך ולפעול ולתמוך.

קצת נוגה, הבלוג היום. אבל צריך, גם מי שלא חווה אותם ביום יום, לחזור אל האירועים של לפני 3 שנים, 87 שנה, ומספרים אחרים של שנים. כדי לזכור. ובעיקר, כדי לחתור, עם כל הכוחות, בכל הדרכים שאפשר לגייס, קדימה.

לשירת התקווה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בספר קדושת לוי הקשה איך היה מתחיל מהחודש הזה והלא התורה צריך להתחיל בב' [בראשית]. וי"ל כי מה שמתחיל בב' כמ"ש במדרש לשון ברכה הלואי שיתקיים כו', וגם כנגד ב' עולמות כו', וכן בזוה"ק שעלו האותיות והשי"ת השיב לכל אות כי אין כדאי לעוה"ז כו', והכל ע"י שעוה"ז הוא עולם הטבע. וזה עתה. אבל הקושיא להיות מתחיל מהחודש היא בחי' תורה שבכתב, ולא הי' מקום הסתר כלל, והי' גם העוה"ז נמשך אחר התורה והמצות. רק עתה שכח מעשיו הגיד כנ"ל למשוך כח התורה גם בעולם הטבע לכן מתחיל בב' כנ"ל [שפת אמת, בראשית, תרל"א].

לרבי יצחק, כך מביא רש"י, היה קשה. למה להתחיל את סיפור התורה מההתחלה? גם לספר קדושת הלוי, כך מביא ה'שפת אמת', היה קשה. למה היה קשה לך, רבי יצחק, הכי הגיוני להתחיל מבראשית!

הרבה פירושים למילה 'בראשית', שבפשוטה היא בכלל מילת סמיכות, 'התחלת', רק שהסמיכות לא כתובה בתורה. בראשית של מה? ומדרשים לא פחות על זכייתה של האות ב' לפתוח את ספר התורה. אחד מהם, ב' לשון ברכה. 'הלוואי ויתקיים'. אני חושב שאפשר לקרוא את ה'הלוואי' הזה, כברכת קיום בסיסית שהוטמעה בתחילת בריאת העולם, אפילו בעולם הטבע, זה שמסתיר את אלוהים, מסתיר את התורה.

אפשר היה ללכת על המסלול הקל. להתחיל את התורה מ'החודש הזה לכם', המצווה הראשונה שקיבלו ישראל, והשכינה הייתה גלויה והיה ברור מי מנהיג את העולם ומי העוגן שלו. אבל, עונה רבי יצחק על השאלה של עצמו, 'כח מעשיו הגיד לעמו'. הכוח בידיים שלכם. אתם תבנו את העולם מבראשית, כדי שיתאים להיות העולם שיש בו 'החודש הזה לכם'. הסתכלתי בתורה ובראתי את העולם, אומר הקב"ה. היא תמיד תהיה שם, לכו למצוא. 

ואם תתייאשו?

„אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא: ויפקח אלוהים את עיניה, ותלך ותמלא את החמת.”

אני לא מבין בסגולות בכלל ובסגולת המציאה הזאת בפרט. אבל העיקרון, כשכבר התייאשנו מלמצוא את האבידה, מלמצוא את עצמנו, יש מי שיאיר את עינינו.

שמחת תורה תשפ"ז

 בס"ד

תשועה גדולה זכינו לראות במו עינינו השבוע. רק לדמיין מה היה אילו… באחד השיעורים הלילה, על תשועת חזקיהו המלך מצבא סנחריב, אמר המנחה, כי תשועה כזו, כמו שראינו, אם הייתה בזמן התנ"ך, בוודאי שהייתה מקבלת פרק. ומה היה כאן לפני שלוש שנים? איך היה נכתב הפרק בתנ"ך על המאורעות ההם? אני חושב שאנחנו קרובים מדי לאירועים כדי לתפוס אותם ממש כפרק הצלה, כדוגמת הנס בזמן חזקיהו, אבל, אולי, דווקא המאורע המשמח השבוע, מאורע שבתוך שניות - דקות(!) הפך מניסיון השמדה להצלה גדולה, יכול לתת איזו נקודת אחיזה גם לפרעות - ניסי תשפ"ג.

45 שניות. זה הזמן, כך על פי הסיפור, שבו הייתה עוד אפשרות לייצב את המטוס. ואדם, ללא ניסיון בהטסת מטוס (אלא, אם מחשיבים את 'תעופה בחקירה' כניסיון מבצעי. אגב, אני מכיר את אחת הצופות של 'האנטומיה של גריי' שמחפשת הזדמנות לבצע ניתוח חירום… :) הציל את המצב. מי יודע, כמה שניות - דקות, הפרידו, אז, לפני שלוש שנים, בין אלפי הרוגים לפני 3 שנים לעשרות אלפים? למאות אלפים? לחורבן הדרום, הגליל, המרכז… אולי, כבר אפשר להתחיל, למרות הכאב, שעוד רחוק מעיכול והבנה, להסתכל על האירועים גם מהזווית הזאת של '45 שניות'. ולא רק בשביל עצם הנרטיב, שהוא חשוב בעצמו. לזכור את החלק הראשון של האירועים, של 'בכל דור ודור קמים עלינו' ובדקות אלה ממש יושבים מחבלים ומתכננים את המלחמה הבאה וגם את חלקם השני, של גבורה, של אומץ, אמונה ואפילו, למרות המריבות הילדותיות בחדשות וברשתות החברתיות, של אחדות.

ומה יהיה ביום ראשון?

איך חוזרים מחירום, חרדה, אפילו אסון, לשגרה?

איך חוזרים משמחה, מנוחה, עולמות גבוהים, לשגרה?

זו אותה שאלה?

לא. 

וכן.

לא. כי התמודדות עם טראומה ובטח עם אובדן, היא סיפור מורכב ביותר. אמנם, ישנם כלים, פשוטים יחסית להתמודדות ראשונית, אבל, מי שנושא איתו את הטראומה ברמה גבוהה ומתמשכת יותר, כבר זקוק לסיוע מקצועי ארוך טווח. לכן, הכנה ל'יום ראשון' של אחרי טראומה, לא דומה לזה שאחרי אירוע משמח, או, חופשה ארוכה, עם כל קשיי ההסתגלות שלה.

וכן, כי מעברים, הם מעברים. והם דורשים תהליכים דומים מהנפש. 

הכנה מנטלית, נפשית, יכולה להפחית תסמיני טראומה, וגם, את קשיי ההסתגלות. פיתוח חוסן בזמן שגרה, הכנסה של שגרה גם בזמן חופשה / אירוע חירום מתמשך, מיומנויות והרגלים של חוסן, של פעילות, של מודעות לכוחות וליכולות האישיים, של המקומות בהם אני יודע שאצטרך עזרה, שיש לי מישהו, באמת, שאני יכול לפנות אליו, יכולים להפחית את תסמיני המעבר ולצמצם את 'תסמיני יום א'.

עזרה ראשונה. העזרה הראשונה מתחילה בהבנה שעלול להתעורר קושי. אני נמצא באירוע חירום ויכול להיות שלי יש חוסן ולי יש כלים והאירוע הזה לא מוביל אותי לכיוון הטראומה, אפילו, יכול להיות, שלהיפך, שאני מתחזק ממנו, לרוב, בגלל שאני פועל בו. אני כבר מחכה לחזור לעבודה ביום ראשון. אבל, ההבנה, שיכול להיות, שיש אנשים סביבי שמרגישים אחרת, בוודאי, אם אלו אנשים שאני אחראי עליהם, היא קריטית. להפנות מבט, לחפש תסמינים, של קשיים, של שינויים ומכאן הפתח לתת את ההתערבות הראשונית, שבשני המקרים, העיקרון שלה, הוא הכרה, מתן לגיטימציה לקושי, ובעיקר, נוכחות ושותפות עם זה שמתקשה. הסכימה תמיד תתחיל ב'אתה לא לבד'.

לאורך זמן, השלב הקריטי הבא, הוא לזהות, מי לא מגיע ל'יום ראשון', אפילו לא באיחור. מי עוד נשאר שם, במלחמה, או, להבדיל, בחופשה. מי לא מצליח לחזור לשגרה, או, נמצא בתוך השגרה רק לכאורה. חי לצידה. אלו אנשים שצריכים, כאמור, טיפול מקצועי, אבל, ככל הנראה, הם לא יזהו את הצורך הזה לבד. הם זקוקים לחברה, למישהו שיראה, למישהו שישים לב, למישהו שיעזור, שייתן יד וילווה אל איש המקצוע. איש המקצוע הזה יכול להיות אדם מתוך השגרה של הסובל, למשל, צוות במערכת החינוכית, או, אדם מתחום בריאות הנפש. הזמן קובע. 45 שניות…

אני מכיר כמה אנשים שמתקשים לחזור אל 'יום ראשון'. אבל, אני רוצה, לסיום, לדבר אל אלה, שלא מפנימים את גודל האירוע. שלא רק שנשארים מאחור, אלא, גם מנסים לגרור אותנו אחורה. מגודל האירועים, מגודל השעה, מתעצומות הנפש אל פוליטיקה ילדותית ומבחילה. 

האם נתניהו הזכיר באוזני לפיד סכנה ספציפית של פיגוע הדומה לאירוע המטוס? האם לא? הוא התכונן לאירוע כזה, הוא לא התכונן אליו, הוא הזמין לשבת יחד וללמוד תורה, הוא הזמין ברגע האחרון כי הוא לא רצה שיגיע, הוא התחיל, הוא עשה לי, תראו אותו, לא, תראו אותו…

 

בבקשה, שחררו אותנו. כן, יש הרבה דברים חשובים לדבר עליהם, אבל, בבקשה, אם אתם לא מסוגלים לעזור לנו, אז לפחות, הניחו לנו ותנו לנו להתכנס להכנה מנטלית לבחירות האלה, לחשוב, באמת, מהי התוצאה המבוקשת מבחינתנו. אישית, אני מאמין, שרוב הציבור יגיע לאותה המסקנה. תנו לנו לעסוק בתהליכי עיבוד, בשיחות נפש, במחשבות אידאולוגיות. ביום הבוחר, כבר נעשה את השיקול הפרקטי [ספוילר, הם לא יעשו את זה, אבל לכל שלט, יש כפתור אדום ללחוץ עליו…].

ובעיקר, לפני הכנסת הפתק למעטפה, אני ממליץ שכל אחד יחשוב לעצמו, שאנחנו כאן, ממש עכשיו, באותו המצב שבו נמצאו נוסעי המטוס. נותרו רק 45 שניות ומה אני עושה עכשיו…

שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,

איתן.

מימינו אש דת כו' אף חובב עמים כו' תכו לרגליך ישא כו'. פי' אש דת, שהנהגת התורה היא למעלה משכל האנושי. כמ"ש כה דברי כאש כו' ומ"מ [ומכל מקום] ניתן לבנ"י [וזה שהראה למשה הסנה איננו אֻכַּל שבנ"י דבקים באש התורה כמ"ש בזוה"ק וארא]. אף חובב עמים, מלשון עוממות. אף שיש אנשים בישראל שאינו בוער בהם כל כך אש התלהבות התורה. מ"מ על ידי הביטול לכלל ישראל והקדושים שבישראל בידך כו'. והם השפלים תוכו לרגליך וע"י ההכנעה וביטולם מוסיפים עוד כח. ישא לשון משואין משואות שמעוררים דברי התורה שיעלו הדיבורים לשורש האש. וז"ש ישא מדברותיך דהול"ל ישאו כמ"ש תוכו כו' [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]: 

שמעתי אתמול שיעור של הרב אייל ורד. חתימת התורה היא ה'יד החזקה' של משה. אותה יד, ששברה את הלוחות. באותה נקודת זמן קריטית, שבה, מצד אחד, מעלת התורה, שרק משה מבין אותה, אחרי שלמד וחווה 40 יום ו-40 לילה ומהצד השני, בני ישראל במדרגתם הירודה. כמו גחלים עוממות כלפי התורה הצפויה לבוא, בוערים בהתלהבות העגל שיצא מהאש. נקודת זמן קריטית של בחירה. משה בוחר בבני ישראל. בלי ישראל אין תורה, גם בלי תורה יש ישראל. ומסכים הקב"ה על ידו, אשרייך ששיברת. אחיו, אהרון, גם הוא, בוחר ללכלך את ידיו בחטא למען העם ומקבל את צחות בגדי הכהונה.

שלוש פעולות עושים בשמחת תורה (טוב, לפחות רוב הגברים. אבל העיקרון..). רוקדים. עם ספרי תורה סגורים ואפילו פסולים. ובמעגל. שלושה אלמנטים המעידים על שוויון. הריקוד דורש רגליים ולא שכל. בספר תורה פתוח ניכר מי יודע לקרוא, מי יודע ללמוד, בספר תורה סגור, אין לזה משמעות. ובמעגל, כולם נמצאים במרחק שווה מנקודת המרכז. בחג האחרון בתורה, רגע לפני החזרה לשגרה, רגע לפני חצי שנה ללא חגים, התורה מבקשת 'עצרת'. תעצרו רגע. לעוד סעודה קטנה. לעוד הבנה קטנה, אבל הכי משמעותית שצריך ללמוד גם דרך הרגליים. אם אתם יחד תוכלו לחוות את האש. תוכלו לבעור על לב השמיים באש גדולה, והסנה איננו אֻכַּל.

סוכות תשפ"ז

 בס"ד

 מהי תכלית החיים?

שאלה טובה, בפעם אחרת. 

וכמה תכליות יש בחיים?

מי שיענה 0, הוא, או בדיכאון עכשיו, או שהוא יגיע לזה אחר כך, תוך שהוא מנסה למלא, בכל מיני דרכים, את הבור הזה שלא באמת יכול להתמלא.

מי שיענה יותר מ-1, לא יוכל, באמת, להגיע אליהן, כי, בהכרח, כאשר הוא מכוון לאחת, הוא לא יכול לכוון לאחרת.

אז התשובה היא 1. מהי? בפעם אחרת.

כשאני בוחר אחת, באמת, עד הסוף, אני לא יכול לבחור אחרת. 

כן, יש בחירות פחות טוטאליות, אפשר לשלב, לגוון, להוסיף. עבודה, תחביבים, חברים, מפלגה, אבל, גם בהם, יש ויתור. יש גבול כמה עבודות אפשר לעבוד יחד. גם אם אני רוצה גם וגם. גם אם הנפש שלי נמצאת בכמה מקומות, יש גבולות בעולם הזה. אי אפשר לעסוק באין סוף דברים. אני, למשל, רוצה כל יום להיות בבית בנחת עם המשפחה. וגם, לעשות כל יום משמרת במד"א. ולהיות ולהשקיע בעבודות השונות. ובמילואים, וללמוד תורה וללמוד עוד וגם לשכב על הספה ולא לעשות כלום, רק שמשהו עם חוקי הזמן - מרחב לא מתכתב עם הרצונות שלי…

אז, יום יום אני בוחר. מתמלא יום יום, או, נסוג, אבל, בוודאי, מוותר. על משהו אחר. שיכולתי לעשות. על מישהו אחר, שיכולתי איתו להיות. שיכולתי, בעצמי, להיות. ויש ימים שמרגישים יותר את הוויתור, את מה שאני לא. וויתור שיכול לשרוף. למה אני לא שם? למה אני לא עכשיו (במקום) אחר…

פאזל. זה, אולי, הדימוי הכי טוב שאני יכול למצוא. למה, שלפחות לי, מרגיע את הנפש. שיכול להתמודד עם הפיצול הדורש וויתור. שאולי, אפילו, יכול לגרום לרמת הוויתור לרדת. ואולי, יכול ממש לשנות את חוקי הזמן - מרחב (צליל דרמטי). היותי מורכב מכל החלקים, היותי איש משפחה - יועץ - מורה - פרמדיק - לומד, מאפשר לי, גם לשדרג כל חלק בפאזל, כשהוא מגיע ומשפיע על החלקים האחרים שאיתו, כך, שיש משמעות לכל חלק, גם כשחלק אחר בא לידי ביטוי בולט יותר, אבל, אולי, יש בזה עוד יותר מזה. משהו חמקמק שאני מצליח להרגיש בזמנים של חסד. לראות בעצמי, את עצמי, כפאזל בזום אאוט, שהקווים בין החלקים מטשטשים, ולהיות בכל זמן, כולם יחד. לא יודע, אם הצלחתי להעביר את התחושה הזאת במילים. להעלות אותה על הכתב זה עוד יותר חמקמק מהתחושה עצמה.

ומכאן לבחירה אחת מוחלטת. שצריכה להיות, בשאיפה, מוחלטת לגמרי. 'ראה חיים עם האישה אשר אהבת, כל ימי חיי הבלך", אמר החכם באדם, קהלת. ואנחנו נכנסים אל החג, אחרי מסיבת הבחירה של הבן השני, בחירת האישה אשה אהב, בבחירת המיטב. כאן הפאזל הופך להיות מורכב עוד יותר. איך שני פאזלים נפרדים, שיוצרו במקומות אחרים, משתלבים לפאזל אחד. חלקים שונים ב'זום אין', צבעים וכוחות שונים, שצריכים להמשיך ולבוא כך לידי ביטוי, וגם, חלק אחד ב'זום אאוט', בבנייה של בית אחד. אל המשימה של לראות בך פאזל אחד, להרגיע את כוחות הנפש, מתווספת משימת הרכבה מורכבת... מה שלי, מה שלך, ואיך כל זה של שנינו. 

מאחלים בנייה של פאזל ססגוני ומדהים!

שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,

איתן.

ואיני זוכר כסדר ענין סוכה כמו חופה שגומרת הקנין אשה לבעלה. בסוכות הושבתי. כי ביציאת מצרים נתקדשו בנ"י להשי"ת כמ"ש [בני ישראל לה' יתברך כמו שכתוב] אני ה' מקדשכם המוציא אתכם כו'. ועל זה יש קטרוג שיהיו בנ"י מבוררין להיות קנין להשי"ת יותר מכל הברואים. וע"ז כתיב ולמקנהו עשה סוכות [נמשלו בני ישראל לצאן והקב"ה לרועה]. וכ' הפורס סוכת שלום פריסה לשון פרס [כמו פרוסה] וחלק כמ"ש חלק ה' עמו שבחר לו השי"ת חלק מהנבראים [...] והשי"ת לו השלימות ולמה בחר לו חצי דבר. אך כתיב אשכון את דכא כו' וכ' בזוה"ק כי זה השלימות מה שאדם נשבר לבו ע"ש פרשת אמור. ואדרבא זה שבחו ית' כי בכל מקום שהוא שורה הוא שלימות והוא עושה מחצי דבר דבר שלם. וזה הפורס סוכת שלום. כי באמת הנקודה פנימיות שבכל מקום הוא השלימות. וכן בנ"י מתוך כל הנבראים. והנה בסוכות ע' פרים נגד האומות. וניסוך המים כדאיתא בגמ' כי בנ"י צריכין לבקש שיתפשט מלכותו ית' על כל הבריאה. כענין שאמרו אל תהיו כעבדים ע"מ לקבל פרס. וע' מ"ש עוד לקמן [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]: 

זה לא הוגן, כותב ה'שפת אמת', את מה שמובא במדרשים על מעמד הר סיני. סיני, שהביא עלינו שנאה מאומות העולם. איך הקב"ה עושה, לכאורה, את הטעות ההורית הזאת של העדפת ילד אחד על אחר? כמה סיני - שנאה קיבלנו ועודנו מקבלים על כך לאורך הדורות… 

ובכלל, שואל ה'שפת אמת', למה להסתפק באומה, חצי סיכה על מפת העולם, ולא בכלל האנושות, איפה השלמות אצל האל השלם?

'אין שלם מלב שבור' כתב הרבי מקוצק ויש לכך פירושים רבים. השלמות, אומר ה'שפת אמת', לפחות השלמות בעולם הזה, היא ליצור שלם מחלקים. במובן הזה, 'לב שבור', הוא לא במובן של אכזבה, או, נפילה, אלא, במובן של החלקיות המאפיינת את העולם הזה. בילט אין, מה שנקרא. הרב קוק קרא לזה 'השלמות שבהשתלמות'. העבודה השלמה היא העבודה שעוסקת בחיבורים. על כל סוגי החיבורים. בבריאה בכלל, באדם, בחלקי ישראל ובאנושות כולה. זו המשימה. לחבר. לחבר לחבר.

סוכות הוא חג השלמות. דווקא מתוך המעשה שהכי מבדיל את ישראל מהאומות, בניית הסוכה [עיינו בבלי, עבודה זרה, דף ג' עמוד ב'] המהווה את ה'נישואין' בין הקב"ה לישראל, מעשה שלכאורה, לא מאפשר חתונה עם אומות העולם, דווקא המעשה הזה, מוכיח את ההיפך. את המשימה, את הצורך, את היכולת של עם ישראל להכניס לתוך הסוכה 70 פרים, את אומות העולם. יש בנו חלקים שהם כבר 'על' הדבר הזה, אבל באופן לא מדויק שרוצה להידמות לאומות העולם ולהתנתק מהתרבות היהודית, יש חלק שמפחד מכל קרבה כזאת ורואה בה סכנה גדולה. אבל הקב"ה הוא אלוהים שלא מפחד מדרך ארוכה (חבל שאנחנו גם לא מפחדים…) ומאמין בנו מאוד. 'אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס [חצי]'. היו כבנים המשמשים את האב לעשות עבודה שלמה.