במדבר תשפ"ו

 בס"ד

התאהבנו בדגלים. להתאחד, להתקבץ, תחת דגל, צבע, משמעות, ביחד. וגם, למשמעות של נגד, של רק לא… מניפים דגלים, מניחים פאצ' (טקטי!), מבדיל, אפילו על ירוק של זית, על השמן הטהור. מניפים דגלים, מלאי צבעים, שהלבן שבהם נבלע, שנצבע ומטושטש גם הכחול, הדומה לרקיע, לכסא הכבוד.

התיאוריה הפסיכולוגית של אדלר, מדבר על ההשתייכות כצורך מולד. ההשתייכות בשלושת משימות החיים, המשפחתית - זוגית, החברתית ובמקום העבודה, היא צורך חיוני לבריאותו ורווחתו של הפרט. היא עד כדי כך חיונית, שאדלר מגדיר את ההשתייכות כמטרה הפסיכולוגית האוניברסלית. מה לא עושה הילד כדי להשתייך. גם המבוגר. כל כך הרבה פעולות ואסטרטגיות הנעות על הציר שבין להתנגד ולְרַצּוֹת. רק שיהיה לי מקום.

הצורך הזה, הדבר היפה, העמוק, החשוב, הופך, במרחב, לפוליטיקה של זהויות. כן יכול להשתייך איתך, לא יכול להשתייך איתך. מבלי ממש להכיר אותך רק ממבט על הדגל שאתה מחזיק, דגל שאתה מחזיק בין במודע ובין שלא, בין שהתכוונת לכך ובין אם לא. והפוליטיקה הזאת, לטעמי, מחריבה כל חלקה טובה. כמה מקום יש תחת דגל ישראל, ואנחנו רבים על הצבעים שבשוליים.

ואני לא קורא לא להזדהות, חוסר ההשתייכות גרוע מזה. הניסיון להיות קוסמופוליטי המקבל את כולם, לא להכיר בהבדלים של צבעי הדגל, לא מאפשר להילחם בתופעות של רוע. הנטייה הנפשית שאינה נושאת דגל, מאפשרת לכל דגלי הקיצון הבטוחים בעצמם, להתנשא אל על. חשוב להזדהות, חשוב להילחם על הדעה שלך, חשוב לנפנף בדגל. חשוב לקרוא אל הדגל, חשוב לא פחות, לדעת, להקרא אל הדגל, גם אם הוא לא בדיוק תפור למידותי. 

אני שמח על תקשורת ימנית (רשמית, או פייסבוקית) חזקה, בוטחת, מסבירה, מנמקת, אין חשוב מלנסות ולהפיץ אור במקום שבו אתה רואה חושך. עם זאת, הדוגמה של הפאצ' משיח, שאמנם החייל שנשא אותו, נענש באופן בלתי פורפורציונלי, לדעתי, הדוגמה הזאת מדגימה דגל מפריד. דגל שיכול להפחיד. וזה לא המקום של דגל כזה על המדים, בדיוק כמו שניצול הצבא לקידום אג'נדות שמאל, היא פסולה. 

כשאני לא לובש ירוק, אני יכול לשים פאצ' משיח. אמנם קצת שונה מזה המקובל. מבחינתי, אני מצרף לדגל הזה של המשיח, של תקומת העם, גם שורה מדגל אחר. דגל מתוך שיר המזוהה דווקא עם השמאל. דמיינו דגל משיח שעליו 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום'. 

לכן, אני גם לא מזדהה עם השיר 'אני מאמין'. הן בגלל ההפרדה הברורה של התוספת 'הדתית' לטקס ממלכתי והן בגלל שאני לא מזדהה עם התוכן והמנגינה. מבחינתי הוא שיר ששרים בפולין, שמחכים למשיח אמורפי שיגאל את היהודים החלשים שתלויים בפריץ. 'התקווה', הדגל הכללי, מספיק לי בהחלט. גם דגל מגילת העצמאות מספיק רחב (לפחות 90 מנדטים). ואל תגלו לאף אחד, עד כמה הטקסט הזה משיחי…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במדרש איש על דגלו, נתאוו בני ישראל לדגלים כמלאכי השרת [...] כי המלאך נקרא 'עומד' שהוא מיוחד לשליחות בפרט. והאדם נקרא 'מהלך' ע"י שצריך להשיג השלימות מעט מעט ואח"כ כשמתקן עצמו כראוי הולך לעולם העליון. אך בנ"י נתאוו אל השלימות. וזכו לזה במתנה. וכמו כן יש זמנים שזוכין התחתונים לזה וכן בש"ק שנק' מתנה טובה כו'. אך צריכין לראות שזאת הוא במתנה ולידע להכיר את מקומו להלוך למצוא השלימות מצד עצמו [...] [שפת אמת, במדבר, תרמ"ו]: 

למלאך יש דגל מאוד ספציפי. רק בו הוא יכול לנפנף, רק תפקיד אחד הוא יודע לעשות. בצורה מושלמת, אבל, רק אחד. ראו בני ישראל את השלמות הזאת ונתאוו לדגלים. להשתייכות, למשימה שהיא שלי, הכי מתאימה לי, לעשות משהו בשלמות. ויש זמנים, אומר ה'שפת אמת' שהאדם מקבל דחיפה קדימה, מתנה של שלמות. עם זאת, האדם נקרא 'מהלך'. מחפש משמעות, מתקדם, נופל, מרים דגל אחד, נשבר, מרים אחר, עד שיגיע בכוחות עצמו אל השלמות שלו, אל העולם העליון.

וגם כשהלכו בני ישראל במדבר והרימו דגל ספציפי לכל שבט, הייתה נקודה פנימית, פיזית ורוחנית שמסביבה הם סבבו. היה דגל אחד, לבן של בגדי כהונה, כחול של תכלת שעמד במרכז. אהרון, כנציג הקודש, הצטווה, ידע, לקחת 12 אבנים בצבעים שונים, להדביק יחד ולהניח על לוח לבו…

בהר - בחקתי תשפ"ו

 בס"ד

"פעמים אני חושבת, שהחטא הנורא והאפל ביותר של האדם הוא לחשוב רעות על עצמו (אני קוראת לזה להביט על עצמו 'בעיני השכנים' ולא בעיני האינסוף). ואין בזה ענווה כלל – כי אם רפיון ובריחה מבניין החיים, שהוא, כמדומני, אחד מיסודות היהדות. אהוב את האלוהי שבך ואת כישרונותיך שהם טיפה ממקור הנצח. אני מאמינה בכוחותיך ובעתידך"

 [מכתבי זלדה]

היום אני פחות מקורי, יותר צינור, מעביר את מה ששמעתי, את מה שנגע בי, ואולי גם המסננת שלי תעשה משהו. אז הבאתי את המשוררת זלדה. את הציטוט הזה שלה ששמעתי בפודקסט של טל בשן (פרק מתוך 'סליחה, זה לא מה שהזמנתי' - מומלץ!) ומילותיו של טל, כשהוא חולה בקורונה, טיפסו לתודעה, הוקרנו כמראות מתחלפים במראה, מראות, שמפעם לפעם, אני מרים אליהם ראש, להביט בהם, להתמודד איתם.

'מטאפורה מארגנת'. דימוי מעולם אחד, המושלך לעולם אחר, כדי לעזור לאדם לארגן לעצמו את העולם שבפנים, שבחוץ, ובעזרתה גם יוכל לשנות את עצמו, לשמור על עצמו, אל מי או מה שמאיים על המטאפורה, שהיא, הוא עצמו. כל אדם יכול לחשוב על המטאפורה שיכולה לתאר אותו, עצם, בעל חיים… טל דיבר על מטאפורה שאני מחובר אליה, אש. אש פנימית שהיא אני, שהיא הכוחות שלי. עוצמת האש הזאת, תלויה, למרבה התסכול, בסביבה. עצם ההמצאות שלי בחברה, עוד לפני שהאדם שמולי פתח את הפה, או, עשה פרצוף, משהו עלול להשתנות בעוצמת האש שלי. ואם אני אדם מְרַצֶּה, האש שלי כל כך תלויה באחר ואני נכבה, נשרף, או שורף, כמעט מבלי שליטה.

ואני נשרף הכי הרבה, אומרת זלדה, אל מול האינסוף, אל מול המבט השופט, הלא מתפשר שאני, בעצמי, שם על האינסוף. ואז אני חסר סיכוי לחלוטין, כי, אי אפשר לעמוד מול דין האינסוף. היא מציעה לנער, קרוב המשפחה אליו כתבה את המכתב, שיסתכל על עצמו דרך השתקפותו בעיני השכנים. שכן טוב, רואה, לרוב, את הטוב שבך, את המציאות, מבלי הכרות עם הפגמים העמוקים של אח קרוב. אבל, טל, ממליץ להשתחרר גם ממנו. גם מהתלות בשכן הטוב, או, באח הקרוב ובטח מאנשים שופטים, תחרותיים. אפילו מהדימוי שלהם בעיני עצמי, בהשוואה שלהם אלי.

'מדד האש'. עד כמה אני מכיר באש שלי, בגובה הלהבות. עד כמה הגובה הזה משתנה אל מול אדם כזה או אחר, או, אפילו אצל אותו אדם בזמן סיטואציות שונות. מתי הלהבות יורדות, מתי עולות, מתי האש מפיצה את שיא החום, מתי, מה, או, מי, מדכא אותה. ועד כמה, אני בעצמי, מסוגל, לשמור עליה כמו שהייתי רוצה. כמו שאני.

ככה אני יכול לשמור על עצמי, ככה אני יכול לפעול, ככה אני יכול למצוא נפש להדליק איתה להבות, ככה, אומרת זלדה, אני יכול להביא, מעצמי, טיפה ממקור הנצח.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במד' מו"ח [מוות וחיים] ביד לשון כו' גחלת נפח בה כו'. כי חיות אלהי כשלהבת קשורה בגחלת. כן יש בכל הנבראים נקודה פנימיות. וע"י הרוח שבאדם דכתי' ויפח באפיו כו'. עי"ז [על ידי זה] יכול להבעיר הארת התורה שנק' אש שיש בכל דבר [שפת אמת, בהר, תרל"ד]

איך השלהבת קשורה בגחלת? אולי, חלק מהאהבה שלי לאש, היא הפלא הזה. משהו כימי - פיזיקלי, אבל,  פלאי לחלוטין. פלא כזה, היא החיות, מקור הכוח שניתן לנו מהקב"ה, אומר ה'שפת אמת'. את ה-'פוו' הראשוני, ההצתה, ההפחה הראשונה, קיבלנו מלמעלה, ומאז, ניתנה בכל הנבראים הבחירה, גחלת, או, שלהבת.

אמור תשפ"ו

 בס"ד

שני מאמרים לקריאה בקורס הנחיית קבוצות. הנושא - עימות. "צרכים או מטרות של שני אנשים, או יותר, מנוגדים זה לזה, כאשר כל אחד מהם מקדיש מאמץ או אנרגיה לסיפוק מטרותיו וצרכיו הוא". ומכאן, הדרך סלולה למאבק, לדריסה, לאלימות ולרצח. בביולוגיה, ידוע שיחסי גומלין מסוג תחרות מהווים הפסד לשני הצדדים ומסומנים במינוס כפול (-,-), לעומת יחסי גומלין של הדדיות, בהם ישנו רווח לשני הצדדים (+,+). הטבע ה"מכיר" בחסרון התחרות "שואף" לצמצם אותה, באמצעות מנגנונים שונים.

אז למה לא האדם? המשכיל, המבין, שסביר להניח שיעדיף לנוח תחת גפנו ותאנתו במקום לצאת ולהסתכן בקרב? למה מלחמה?? תוהה כותבת המאמר. להבנת העניין, היא מגייסת את התיאוריה של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, שכבר הזכרנו. ביון מבחין בין שני מצבים; מצב אלפא, מצב בו הרגשות, הצרכים והדחפים, מקבלים צורה לתוך מחשבות רציונליות. האם המיטיבה, מתרגמת את המסרים הבלתי מילוליים של התינוק למילים, לרגש, לדיאלוג, מה שיעזור לתינוק לעשות בעתיד עם עצמו. לסדר את התחושות למילים, למחשבות, להיגיון מרגיע. החומרים הפנימיים שלא עברו עיבוד, עלולים, במיוחד בזמני מצוקה, לצאת כזעם, בלתי מוסבר, בלתי מתואר, "אימה ללא שם" ומשם לאלימות בזמן עימות הדרך קצרה והדרך להידברות, חסומה.

האם המיטיבה של ביון, המנהיג, המחנך, החבר, יעזור לאדם, לחברה לחזור לאלפא. לתת לגיטימציה לרגשות, לחבר את כאבי הבטן להיגיון. אתה לא סתם בוכה, אתה רעב. אתה לא סתם עצוב, משהו חסר לך, משהו מאיים עלייך. הדבר השני המוטל על המנהיג, הוא לייצר השתייכות ושותפות. במשפחה, בחברה, בעם. זוהי עוד דרך לייצר 'אלפא'. הדבר הזה, אולי, לא מבטל את העימות, או, את המחלוקת, אבל, בדומה לאותם מנגנונים ביולוגיים, מצמצם אותם. אם לשנינו חשובה המשפחה, חשוב הבית, חשוב העם, אנחנו 'נמשוך את החבל', בלי לקרוע אותו.

עונת הבחירות נפתחה. הפחדים הכי קמאיים צפים. יש אנשים שזו העבודה שלהם, לעורר אותנו לפחדים האלה, להעביר אותנו למצב ביטא. שלא נוכל להאמין בשותפות, שנצטמצם לבחור במנהיג היחיד שיציל אותנו מהפחדים האלה. לא נוכל לברוח מאחריות אזרחית. ועדת חקירה ממלכתית לא יכולה להטיל את האחריות על שבעה באוקטובר עלינו, האזרחים הפשוטים. את זה, ואת התיקון, נצטרך לעשות בעצמנו.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בענין סידור לחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו כו' ברית עולם. איתא במדרש [*תנחומא] בחקותי. מי בשחק יערך כו' שאין העליונים יכולין לערוך לפני ה' כמו בנ"י למטה. ידמה לה' בבני אלים הם בנ"י [...] ולכן בנ"י מעריכין הסדר למטה וכך בא השפע מן השמים. ובאמת כשהי' בית המקדש קיים נתאספו כל ג' הכוחות בבחי' עולם שנה נפש. ובנ"י בהיכל בשבת קודש העריכו כל שבת סדר מיוחד. כי כל שבת ושבת יש עלי' אחרת זו למעלה מזו. וכן לעולם לכן כתיב ביום השבת ביום השבת יערכנו. כי זה הסדר הי' מחבר ב' השבתות כפי הערכה של זה השבת כך נסדר על שבת הבא שהי' מסדר הלחם בזה השבת להעלות הבזיכין לשבת הבא. וכן לעולם. לכן נקרא ברית עולם. שכל העולם תלוי בעבודת בנ"י במקדש [שפת אמת, אמור, תרס"ד]: 

המדרש 'שם' על בני ישראל את הכוח לשנות עולמות, יותר מאשר על כוחות עליונים. עד כדי דמיון לקב"ה. עד כדי כך. אחראים על השפע לכל העולם. מה שתפס אותי, הוא שהמדרש בוחר להציג את הרעיון הזה, דווקא דרך עבודת לחם הפנים, שהרי הקורבנות האחרים, הקטורת ועבודות נוספות במקדש, גם הם, מעשה האדם.

אפשר לחשוב על הבסיסיות של הלחם, על היותו הזן הבסיסי ביותר. ה'שפת אמת' מחבר את היכולת הזאת ליכולת להתקדם צעד אחר צעד, תוך בחינת הכוחות של כל נקודה בזמן, השבת במקרה הזה. עבודות לחם הפנים, עריכת השולחן, סידור הלחמים, הן פעולות שנועדו לעשות לעולם סדר. להכניס בו היגיון. כמו ספר ההלכה 'שולחן ערוך' שמטרתו הנגשת ההלכה לכל אדם. סדר במיוחדות של הזמנים של אותה 'שבת', אותו זמן היסטורי, התאמת העבודה המיוחדת לו, תוך מחשבה כבר על השבת הבאה, על תהליך של עלייה ספירלית. מתן הערך לכל דבר, השותפות לכל אדם, אולי, הוא המפתח למה שכותב ה'שפת אמת' כי כל העולם תלוי בעבודת בני ישראל.

אחרי מות קדושים תשפ"ו

 בס"ד

יום הזיכרון ויום העצמאות, כל אחד בדרכו, מעלים על נס תופעות לא רגילות. של אומץ, גבורה, הקרבה, נתינה. תופעות לא רגילות, אנשים, שנראים לא רגילים. איך הילד הזה בן ה-20, כבר הספיק להיות נגן מחונן, מתנדב עם קשישים וזה שקופץ בלי היסוס ראשון לאש?? איך הפרמדיקית הזאת, בת ה-19, כבר הספיקה "להסתובב" ולהציל חיים בכל גזרה אפשרית, אחרי הדרכה משמעותית בתנועת נוער ולהפגש ביום העצמאות עם נשיא המדינה? איך הנערה בת ה-17, כבר מניעה מיזמים חברתיים בסדרי גודל ארציים?? איך לגבר בן ה-40 יש כבר קורות חיים שיכולים למלא כמה גלגולי חיים?? פלאי פלאים.

'והחי ייתן אל לבו', אמר קוהלת. והחי נותן אל לבו. הלב עולה על גדותיו ברגשות. התפעלות, שמחה, עצב גדול והרבה יראת כבוד. הסיפורים האלה, הפנים האלה, שניבטים אלינו מהתמונות והסרטונים שהשאירו, מהכתבה על האדם החי, פותחים את הנפש. ואולי, ככה מצליחים לחנך לערכים, המוזרקים ישירות לוריד הפתוח, יותר מכל ניסיון להעביר שיעור. 

הלב חשוף, הלב פתוח, זו הזדמנות גדולה. אבל, במראה המשתקפת לעינינו דרך אותם האנשים, דרך אותם הסיפורים, ישירות אל החי שנותן אל לבו, גם אני משתקף. ומה אני רואה שם, כשאני ניצב לידם? אני, לפחות מרגיש, שאני עומד בדין. מעמיד את עצמי בדין. 'מה אתה עשית בשביל מדינה?', איך אתה ממלא את החיים שלך? מה עשית, לא רק בשדה הקרב, שם נמצאים המעטים שבחוד החנית, מה אתה עשית בשדה ההשפעה שלך, בכוחות שלך, אפילו במסגרות הקטנות יחסית של הבית והעבודה, אפילו לא ברמה החברתית והלאומית?

ואל רגשות הכבוד, העצב, הגדולה ויראת הכבוד, מתגנבות גם רגשות אשם. ובושה. והן מסוכנות, הן עלולות לְכַלּוֹת. והן גם הזדמנות. להסתכל אליהם, להישיר מבט, לתת לבטן את הזכות להתכווץ. ומשם, קודם כל, לתקן. לשפר. להוסיף חיים וטוב. וגם, כדי להוציא מכאב הראש, מחשבות על הכוחות שלי, על המעשים שלי, על מה שעשיתי, על מה שאעשה. לחלץ מכיווץ הבטן, רגשות של שמחה, רוממות וכבוד, גם למי שאני, למי שאני בשביל אחרים.

ישנו ביטוי, הקשור לימים אלו והמחובר לרצף פרשות השבוע, 'אחרי מות - קדושים - אמור'. משמעו, שאחרי שאנשים מתים, אומרים עליהם רק דברים טובים, עושים מהם קדושים. לעיתים, הביטוי הזה נאמר כביקורת סמויה, או גלויה, שמתייחסים לאדם המת כקדוש, או בעל מעשים טובים, למרות שהאישיות שלו (כמו של רובנו), לא מורכבת רק מדברים טובים, אבל, לא נעים… אני חושב שנכון לומר אחרי מות  - קדושים. לא כי, יאללה מה זה משנה, הוא מת, לא נעים.. אלא, בגלל ההזדמנות. הלבבות החיים פתוחים, זמינים יותר (אפילו הנייד מונח בצד!) ואל הלבבות האלו אנחנו מדברים. שיסתכלו פנימה, שירצו לגדול, ושגם, לפחות קצת, שיתפעלו מעצמם.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

כמעשה ארץ מצרים כו' את משפטי תעשו כו'. הוא הקדמה לתקן המעשים כמ"ש במ"א [כמו שכתוב במקום אחר] פי' כמעשה א"מ ל"ת [לא תעשו] הוא שלא יתדמה מעשה איש ישראל למעשי הרשעים. והוא תיקון המדות כענין דרך ארץ קדמה לתורה. פרישות מקנאה תאוה כבוד. וע"ז ניתקן ימי הספירה תיקון המידות להיות ראוין אח"כ לקבל התורה. ויש לכל אדם מקודם לחפש אחר המטמוניות שבו. כי החוחים מסבבין תמיד גם בלב. וכשמיגעין עצמן לזכות לטהרה ומפשפשין במעשיהם מרגישין המקומות הצריכין תיקון. וע"ז נאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה. כנראה שאינו מרגיש המלחמה. וצריך תחבולות להוציא השנאה של היצה"ר הצפון בלב [שפת אמת, אחרי מות, תרמ"ב]: 

יש דרך להתקדם, יש דרך לתיקון. 'דרך ארץ קדמה לתורה'. תיקון המידות קודם ללימוד תורה, עד כדי ש'אם זכה [לתקן את עצמו במוסר] נעשית לו [התורה] סם חיים ואם לא זכה, נעשית לו סם המוות'. ולכן התורה מתחילה ב'אל תעשו כמו התועבות הנעשות במצרים' ורק אחר כך, 'את משפטי תעשו'. לכן, מגיעים קודם כל ימי ספירת העומר, זמן לתיקון המידות, קנאה, תאווה וכבוד, ורק אחר כך מגיע חג מתן תורה.

ואומר ה'שפת אמת', שיש לכל אדם, מקודם, לפני שהוא ניגש אל הקודש, לחפש אחר המטמוניות שבו. ונראה שפשט דבריו הוא חיפוש המטמוניות, הדברים הנסתרים, הדרושים לתיקון, כפי שהוא כותב בהמשך. עם זאת, בשימוש במילה 'מטמוניות' יכולה להיות גם כוונה אחרת, או פירוש אחר. המילה 'מטמון' עושה קונוטציה של אוצר יקר. ואכן, רש"י, בפרשה הקודמת, בפירושו על צרעת הבית, מביא את המדרש, על מטמוניות הזהב שהחביאו האמוריים בקירות הבית, ומתוך הקושי של הצרעת, מתוך הסבל, מתוך הצורך להרוס את הבית, מתגלה עושר גדול. 

אז, אולי גם כאן, מתוך הכאב על אחר, מתוך הכאב שניבט אלי מההסתכלות הפנימית, יש הזדמנות גדולה למצוא מטמון יקר. המטמון, כידוע, מונח מתחת לגשר, מונח לידי, מונח בתוכי. גם אני זכאי, לעלות במעלות ולקבל את התורה.

תזריע - מצורע תשפ"ו

 בס"ד

"אין ספק שנשים יכולות לבצע כל תפקיד בצבא ולפעמים טוב יותר מגברים…

אין משהו מעורר השראה יותר  מאשר לפגוש רופאה עם כוח של ש-13 בקצה גבול התימרון בגזרה הצפונית , או לראות קרפ"חית של אחת מחטיבות החי"ר המובילות עושה חיל. 

מאמין שבשנים הקרובות שילוב הנשים בכל תפקידי הלוחמה/רפואה ובכל תחום אחר רק יילך ויגבר. 

דעות חשוכות יש בכל מקום,

תמשיכו להפיץ אור בכל מקום שאתן מגיעות אליו. 

תמשיכו לדחוף קדימה בכל הכוח 💪🏻💪🏻💪🏻. 

תותחיות !!!"

כה כתב ע' בקבוצת ווטסאפ, כתגובה לשרשור של עשרות הודעות בנושא פרמדיקיות בצבא, אחרי שפרמדיקית אחת הביעה מורת רוח על כך שישנן יחידות המבקשות דווקא פרמדיק גבר לאיוש תפקידים מסוימים. הדיון, כאמור, נמשך על פני עשרות הודעות ובאופן בלתי צפוי לחלוטין חזר על עצמו לא מעט פעמים, כאשר, שוב, באופן מפתיע למדי, אף אחד לא 'ראה לפתע את האור' והשתכנע שהוא טועה ועליו לחזור בתשובה ולשנות את דעתו.

ובאמת לא יכול להיות סיכוי לשינוי דיעה והנושא, חשוב ככל שיהיה, לא באמת משנה. כי אם מדובר במלחמה של בני האור מול בני החושך, אם יכולה להיות רק דיעה המפיצה אור ודיעה חשוכה, לא רק שאני לא אשתכנע, אני אלחם. כי הוא החושך. אני האור. כניעה לחושך, כאן לפחות אני מרגיש שיותר אנשים כבר מבינים, היא הרסנית, היא לאבד את כל מה שהאמנתי בו, היא הרס טוטאלי, היא איבוד ה'אני'. 

'שינוי קטסטרופלי', הוא מונח שטבע הפסיכואנלטיקאי וילפרד ביון. המילה 'קטסטרופה' היא מילה נרדפת לאסון כבד, או, כישלון גדול, כך, שמעניין שביון בא לתאר במונח הזה, שינוי נפשי המביא, דווקא, לחידוש גדול. השימוש במילה הקשה הזאת נובע מכך, שהחידוש המבורך מגיע אחרי הרס של חוויה פנימית, הרס של תפיסות עולם. כשנופל לך האסימון שהקשיים שלך, נובעים מתפיסות פנימיות שהשתרשו עמוק ושיצאו כהתנהגויות, שאתה כבר מרגיש שהן בעייתיות, שלך הם כבר בלתי נסבלות, שאתה מבין שמזה אתה כבר חייב להגמל. אך, הן מגיעות יחד עם תחושת הפחד המציפה לפני תהליך שינוי. אפשר לעשות שינויים, גם באופן מתוכנן, אחרי לימוד והעמקה, אבל, הניסיון מלמד, שלא מעט פעמים, האדם, החברה, צריכים את הדחיפה הזאת של הייסורים (ועם הנצח, לצערנו, לא מפחד מדרך ארוכה)…

אז, אולי, יש דרך אמצע. אינספור דרכי אמצע. אפשר לאחוז ביותר ממחשבה אחת. החיים הם לא מטבע של שני צדדים, או התבטאויות של פוליטיקאים שרואים שזה עושה לנו את זה, הדיכוטומיה הזאת. בלי שנצעד בדרכים האלה, הדיונים ימשיכו להיות ריקים מתוכן, נמשיך לצעוק שטויות, שטויות יפות ונכונות, אל מעבר לגדר.

אפשר לקבל השראה מרופאה או פרמדיקית שפורצות גבולות, תרתי משמע. ואפשר, ביחד עם ההשראה הזאת, להחזיק גם בעמדות מורכבות יותר, על כל הרצף. ככה אפשר להקשיב, ככה, נעשה בעצמנו שינויים, ועם אפשר, בכמה שפחות קטסטרופה…

וכן, אתן באמת תותחיות…

שבת שלום ובשורות טובות, 

איתן.

במד' מצורע מוציא רע כו'. כי מה שנתן הש"י יצה"ר [יצר הרע] ג"כ לאדם כמו שהוא בכלל אינו מתנגד לעבודת הש"י כמ"ש בשני יצריך כו'. רק המוציאו מן הכלל. ואפשר שהשני צפרים חיות טהורות רומזים על ב' יצרים שכמו שנתנם הש"י הם טהורות כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. א"כ יש די טהרה תוך האדם ורק שלא יוציא שום דבר משורשו כנ"ל [שפת אמת, מצורע, תרל"ב]:

מידה כנגד מידה ניתנה במצורע. הוא גרם להפרדה בין בני אדם בדברו לשון הרע (או עשרה חטאים נוספים שבאה עליהם צרעת), הוא יוצא אל מחוץ למחנה. התורה, מכירה ביצר הרע, אומר ה'שפת אמת'. לא במובן הנוצרי, הנה, תראו היצר, החושך, המלאך המשחית. במובן שיצר הרע, כרצון להשביע את רצונות הגוף, הוא כוח קיים. בדיוק כמו הכוח לעסוק בתורה. בדיוק כמו להתפלל. שתי ציפורים חיות. וטהורות. 

רק אל תוציא את הכוחות החוצה. רק אל תוציא בני אדם החוצה. אם אתה משתמש בכוח להפרדה (מה שאפשר לעשות גם עם תכונות המשויכות, לכאורה, ליצר הטוב), להפרדה מהשורש, שמחייב למוסר, לנאמנות, לקשר בין אדם לאדם, בין אדם לבוראו, אז לך, 'תעמוד בפינה ותחשוב על מה שעשית'. תחזור אחרי קורס קצר בהבנה שיש ארז, שאתה חושב שאתה דומה לו, ושיש גם אזוב, שאולי תדמה לו קצת יותר. תראה את הציפורים עפות יחד על פני השדה. תלמד, גם אתה, לעוף יחד, עם ציפור אחרת, שונה, אך טהורה, לא פחות ממך.

שמיני תשפ"ו

 בס"ד

ניצחנו ניצחון מוחלט. 

כן, כן…

אם אנחנו היינו מובילים, אז היה ניצחון מוחלט, לעומת... 

כן, כן…

למרות מומחיות העל שלי, בצבא, פוליטיקה ובתהליכים גיאופוליטיים, אני אשאיר את התשובה לשאלה שעולה, יותר מדי, לדעתי, על השולחן, "האם ניצחנו?" לאחרים (ובקיצור, כן, לא, עוד לא) ואכתוב מחשבות על גאווה, על ענווה…

מה עובר בראשו של אדם, בטח זה שכבר יצא לו להכשל בשדות מסוימים, להיות כל כך בטוח בעצמו? לשים כל כך הרבה סימני קריאה ובלי סימן שאלה אחד?[?] איך אנשי מדע שאמונים על הטלת הספק, עוברים למצב הצדעה חד מימדי, חד ערכי, כשמדובר ביכולות ובהערכות שלהם עצמם?

האם יכול בכלל אדם לקחת על עצמו הנהגה בסדר גודל יישובי / מדיני בלי הערכה עצמית לא פרופורציונלית? אולי, אדם, שמעז להפנות שאלות אל עצמו, שאלות על עצמו, בכלל לא ייגש לתפקידים כאלה ולא יוביל? כמה מנהיגים פוטנציאליים כאלה כבר הפסדנו… ואולי, את חלקם, לפחות, טוב שהפסדנו. הטלת ספק יכולה לשתק, תחושת 'אני לא ראוי', תביא לביטול עצמי אל מול גורמים אחרים, חברתיים, אידיאולוגיים ואפילו ביטחוניים, שלא תמיד רואים את התמונה המלאה (זה ביטוי עדין ל'מקדמים אג'נדות על חשבון הציבור') ולא נושאים בכל האחריות. 

לשמוע את קול הציווי. את הקול הפנימי, את הקול של הציבור. הציווי לפעול. כי אני יכול, כי אני מתאים, כי אין מישהו אחר. אם זה שלי, אז גם אם נדמה, אין מישהו אחר. זה עלי. אני מרגיש עם זה בטוח? אני לא קצת רועד? בוודאי שכן. אלא, שאין. אין מישהו אחר. אחרי שאמרתי את זה, אחרי שהרגשתי את זה, אחרי שעשיתי עם זה משהו, יש לי תחושה טובה. תחושת השלמה. יש לי, יחד עם כל הכאבים הנלווים לאחריות, יחד עם כל הצריבות הנלוות לכשלונות, גם, שמחה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ברש"י שהיה אהרן בוש א"ל [אמר לו] קרב כו'. ויש ללמוד שכך צריך להיות אדם בוש מצד עצמו. ואעפ"כ יתקרב אל המצווה מכח ציווי של השי"ת [השם יתברך] שלכך נבחר. כי בוודאי בושה זו הי' כראוי. כי אהרן הי' צדיק ולא הי' בו חסרון מדה. אך גם זה דבר גדול שע"י שאמר לו 'קרב' כתיב מיד ויקרב כו'. זה סימן שהי' בושה של אמת. וכלל הדברים כי בושה ודאגה של אמת אינו מביא לידי עצבות ואינו מביא לשום מניעה בעבודת ה'. ועוד מביא אח"כ שמחה כמ"ש שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי כו' [שפת אמת, שמיני, תרל"ז]:

אני מניח שאהרון הלך לישון כל יום עם חטא העגל. קם עם חטא העגל. אינסוף מחשבות של 'מה היה אילו?'. ואשמה. ובושה. כשמשה, אחרי כל בניית המשכן וכל הכנות המילואים, אמר לו 'קרב'. אהרון לא היסס, לא ברח, לא וויתר. יש כאן תפקיד גדול. אחריות גדולה לשלום, לאמונה, לעבודה של עם ישראל. מתוך הבושה, 'בושה של אמת' קרא לזה ה'שפת אמת', 'ויקרב אהרון', מיד. 

הוא ניגש אל הקורבן הראשון 'פר החטאת אשר לו'. מתוך היכולת שלו, להתבייש מצד אחד, להכיר בחטאת, הוא הכיר גם בכפרה של קרבן החטאת, כפרה לעצמו. ומשם לקורבנות העם ומשם 'וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם… וירא כבוד ה' אל כל העם'.

פסח תשפ"ו

 בס"ד

הזמן מורגש בפסח. שעון החורף מתחלף בַּקַּיִץ, שיתגלה אחרי החג, כמו מסדרון שעולם אחר מתגלה מעברו השני. הזמן מתקדם. ואנחנו נצמח, נשתנה, נגדל, וגם, משהו יקמול בחילופי העונות. שום דבר לא נמלט מהזמן. כל ניסיון לנסוע בו אחורה, או, קדימה, נתקל בפרדוקס, לולאה אינסופית, הליכה לאיבוד.

משועבדים לזמן באופן מוחלט. לדחיפה, לשחיקה. אלא, אם מחליטים שלא. אלא, אם מחליטים שאנחנו חופשיים. כן, נגדל, נשתנה, נתפתח, גם, יקמול, הגוף, מחשבות, יכולות. אבל, אם נוכל, לפעמים, לשים בצד, את הדחיפה הראשונית והחשובה של הזמן, של לגדול בעצמי, להיות גדול יותר מאחרים, לממש את עצמי באופן שבו, בעצם, אני אוהב אותי, את יכולותיי, את דעותיי, ולהיות מחובר לשרשרת הארוכה של הדורות, של הרעיונות, של תהליכים ארוכים, אז ניצחנו את הזמן, השתחררנו מהעול המכלה והלוחץ שלו. אבל, גם פה, אפשר ללכת לאיבוד. כי לנצח את הזמן, יכול להיות לאבד את עצמי בתוך כלל, שגם הוא, בדרך אחרת, נותן מקום וחום, שיכול גם לשרוף את מי שאני. 

אני מנסה ללמוד, איך לשמור על האני. איך להמשיך לגדול. לראות שאני טוב במה שכבר למדתי, עשיתי, עושה ואעשה. ולהצליח, בכל זאת, להוריד את הנפח שבו החלק שבי, מרגש שאני הוא זה שחייב לְהֵרָאוֹת, לכעוס אם זה לא נעשה בדרך המדויקת שלי. להבין, שיחד עם העשייה, אני, בעצם, ממלא תפקיד באותה השרשרת, שאני עכשיו, מגיד לבני, כי, פשוט, עכשיו, זה התור שלי.

אני חושב על הדברים האלה (גם) עכשיו, בפסח. אולי זה אחד מהרמזים של המצה וההגדה. קצת פחות נפח, קצת פחות חשיבות עצמית, קצת יותר לשמוע מהדור הקודם, זה שאיתנו ואת הסיפורים של אלו שכבר לא. להבין את הקשב של הדור הצעיר, המגוון, ולהיות מסוגל להביא את עצמי, המיוחד, כחלק מאותה השרשרת. ויש יותר סיכוי שאהיה מסוגל, סך הכל, גדלתי בשנה… 🙂

שבת שלום, מועדים לשמחה ובשורות טובות,

איתן.

אכילת מצה רשות. ומשמע כי בכל השנה אינו רשות. שכ"ז [שכל זמן] שיש לאדם שיעבוד ודביקות בהטבע אינו יכול לאכול מצה שהיא פשוטה כמו שהיא בלי שינוי מכמו שנברא בכח השי"ת. ובפסח זמן חירותינו. והפירוש שהחירות גם בתוך הטבע שנקרא זמן. כי הזמן הוא הטבע והחירות למעלה מן הזמן והטבע. רק ביציאת מצרים נמשך הארה מלמעלה גם בתוך הזמן והטבע [...]. ולכך יוכל כל אדם בפסח לצאת מן המאסר שלא להיות משועבד לסט"א ח"ו. וממילא יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כראוי. ויכול לאכול מצה גם כן [שפת אמת, פסח, תרל"א]:

לא כל אחד ובכל זמן יש רשות לאכול מצה, אומר ה'שפת אמת'. לא כל הזמן יש אפשרות להיות נקי, מדויק, פשוט, במובן השלם של המילה. צריך בשביל זה חירות. חירות מיצר הרע, הלא הוא הטבע האנושי, הלא הוא הזמן.

הדבר הראשון שעושה הקב"ה כשהוא פונה לעם החדש שזה עתה נולד, הוא שינוי הזמן. 'החודש הזה לכם…', הזמן שלכם, מעכשיו, יתנהל קצת אחרת, במובן מסוים, אתם גם תוכלו לשלוט בו. והלחם שלכם, יהיה מצה. מנותק, כמה שאפשר, ממגבלות הזמן והצרכים. 

ויחד עם זאת, תתחילו לספור. תתחילו להתקדם. תתחילו לבנות. בעוד 50 יום תהיו מסוגלים לתפוח. מנחת ביכורים העשויה, באופן ייחודי, חמץ. מעניין, שהמנחה הנוספת שיש בה חמץ, היא הלחמים המגיעים עם קורבן תודה. כשאתה תפוח ומלא בתודה, אתה, כנראה, בפנים, עדיין מצה.