בס"ד
כמה פעמים יכול אדם לומר, בחייו הבוגרים, 'אני יוצא לדרך חדשה'? כמה שינויים אנחנו כבר עושים, אחרי, ש'נכנסנו למסלול'. אולי דווקא לא מעט. החלפה של מקום עבודה ותעסוקה, כבר נהייתה נפוצה יותר בדורות האחרונים, להיות במקום אחד עשר שנים, כבר נחשב ותיק בלא מעט עבודות. ובכלל, שינויים משפחתיים, חברתיים, אישיים ואפילו עולמיים, עוברים עלינו, אולי, באופן תכוף יותר מבעבר.
אבל, כמה פעמים, באמת, אנחנו יכולים לומר 'אני יוצא לדרך חדשה'? כמה פעמים אני חש את ההתרגשות, את החשש, את ההזדמנות, את הסיכוי, את הסיכון. כמה פעמים יש תחושה של דלת שנסגרת, ממש, עם, או, בלי, שדלת חדשה, אמיתית נפתחת?
"היכולת לשאת ספק והיכולת לשאת תחושת אין סוף" [לעצור, לקרוא שוב].
אלו שני המרכיבים הדרושים להתחדשות על פי וילפרד ביון. זהו. עוצר את עצמי מלכתוב פרשנות, או, תיאור תחושות על המשפט הזה. מבחינתי, הוא כולו חוויה. אין מה להוסיף.
האדם 'הרווי', ע"פ ביון, זה שלא נמצא בתהליך התחדשות, יכול להיות מלא, יכול להיות אדם עם גדולה, אבל, דווקא המקום המלא שלו, לא מאפשר לו להכניס אל עצמו, משהו אחר. הוא שבוי בקונספציה בה הוא מאמין ולא יוכל לשנות את דעתו, או,לראות שינויים המאיימים עליה, אלא אם משהו יתרסק. האדם המתחדש, זה שיכול לקלוט, להגיב לשינויים ולהתפתח, תמיד משאיר אצלו מקום חסר, חלל, חוסר ביטחון במידת מה. חלל מזרים תנועה.
תומס קון, בספרו 'מבנה של מהפכות מדעיות', מראה איך גם המדע מתקדם בקפיצות של גילויים ושבר, כאשר פרדיגמה אחת יכולה לעלות, רק כאשר פרדיגמה אחרת מתרסקת. בין לבין, נמצאים שני סוגי מדענים, אלו הרוויים, המחזיקים בתפיסת עולם מדעית סגורה, ואלו, שמסוגלים להבין בסדקים של הפרדיגמה הישנה, כי הם מסוגלים להעלות סימני שאלה, להשאיר חלל פנוי. כאשר מצטברות עדויות של אותם מדענים מתחדשים (שלפעמים ממש נרדפים, כולל בימינו, על דעתם וממצאיהם) נוצר, בסופו של דבר, מפל, ששובר את הפרדימה הישנה.
אני לא פרשן פוליטי שזוכר את כל מה שקרה במערכות בחירות ואולי זה סתם נדמה לי, שבמערכת הבחירות הזאת, היחס בין 'התחדשות' גדולה של מפלגות לעומת קונספציה רוויה של כל אחת מהן, הוא, אולי, הגדול ביותר. ואולי, אני סתם רגיש לקונספציה מאז..
אז, אני מחפש בני אדם, מחפש מפלגה, שיש בהם אמת גדולה ואמונה, אבל, גם כאלו שמשאירים מקום פנוי. סימן שאלה, שמחייב חיבור לסימן קריאה של מישהו אחר. מחפש התחדשות, לא רק של קופירייטרים שעובדים קשה עכשיו…
שבת אחרונה של החופש הגדול. התחדשות קרובה במעגל השנה, התחדשות בעבודה שלי, במשימה, ואולי נזכה להתחדשות גדולה יותר, לסימני שאלה שיגבירו פיכחון ואחווה…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
במדרש מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] תיקן תפלה במקום ביכורים כו' אא"ז מו"ר ז"ל פי' נתינת הראשית בכל דבר נקראת מצות ביכורים וכן תפלה מועיל על כל היום כו'. וכתיב היום הזה כו' מצוך לעשות כו' פרשנו להביא התחדשות ע"י שמבטל הכל אל השורש וההתחלה כי שם יש תמיד התחדשות כדכ' מחדש בכל מ"ב [מעשה בראשית]. וכן הי' המצוה לספר יצ"מ. והיינו בכל יום. וכל אדם במקום שהוא צריך לזכור ראשית שלו שהי' ט"ס [לא ברור הפירוש]. וכן כשבאנו לא"י [לארץ ישראל] היינו צריכין לזכור שהקב"ה הוציאנו ממצרים והביאנו לא"י וכמו כן יש יצ"מ לכל איש ישראל ולכך מזכירין יצ"מ בכל יום. והכל להיות דבוק בהתחלות השורש של כל דבר כנ"ל [שפת אמת, כי תבוא, תרל"ב]:
המשנה במסכת ביכורים דנה למי מותר להביא ביכורים, את הפירות הראשונים, המבכירים, לבית המקדש ולמי מותר גם לומר את הנוסח של 'מקרא ביכורים'. אם בית המקדש היה בנוי היום, בעידן המודרני, מעט מאוד אנשים היו עומדים בקריטריונים האלה. אבל, שום דבר לא נעלם. המדרש מביא כי משה רבנו [הדמות שהיא לכאורה הכי מלאה, אבל, גם זו שמתוארת כהכי צנועה], תיקן תפילה במקום הביכורים, כמו הדעה שתפילות הן כנגד הקורבנות. דרך עוקפת / דרך נוספת להביא לעולם, להביא את עצמנו, במקום מה שכרגע לא ניתן לעשות.
התחדשות דורשת ביטול. ביטול אל ה'ראשית'. בראשית היה תהו ובוהו, כאוס ראשוני, פוטנציאל לבריאה [בא לידי ביטוי גם בגורלות של יום ה[כ]פורים]. חלקו התממש, חלקו, כמו תא גזע עוברי, ממשיך לחיות בעולם, לאפשר להתחדש, לאפשר לברוא. חומר חזק. לברוא ממש. כוחות, נפשות, אפילו חידושי תורה. ולכן, אנו מצווים ל'זיכרון' (זכר קטן, מרוחק) מעשה בראשית.
חומר, אולי, מעשי יותר, מכוון יותר להתחדשות, הוא זכר (זיכרון חזק, מוטמע באומה) ליציאת מצרים. גם בשעות הקשות של הלילה, יש יכולת לצאת מכל מה שמצר, יש יכולת בחירה, אין דטרמיניזם מוחלט. לזכור, שיש אפשרות לצאת ממצרים, אבל, גם חשוב לזכור, שיש עדיין חלל פנוי, שיש בנו, עדיין, משהו שסובל במצרים ומחפש לצאת…
כל אדם צריך מצרים / אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה
בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר פְּחָדִים,
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת...
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת...
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלָיִם, וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,
לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם
