האזינו - יום כיפור תשפ"ז

 

בס"ד

מעשה בילד שרק רצה להיות 'שם' (ומי שלא מכיר, אז באמת, צפייה חובה). לשם כך הוא נעזר בשני יצורים בוגרים, עוגי-פלצת וחברו עזרא (אם אפשר לקרוא ליצורים שכל עניינם בעולם הוא חלב ועוגיות, 'בוגרים'). הילד הרגיש שכל מהותו הוא, היא מהות של 'כאן' והשתוקק עד מאוד לצאת מעצמו, מהכאן והעכשיו, ופעם אחת בחייו, פשוט להיות 'שם'. אחרי שפנה לגדולי הדור הנ"ל, שלא ממש הבינו לליבו ואחרי שעשה מאמצים אדירים ועבר ביניהם והלך, ורץ וקיווה והתאכזב ושוב מאמץ, תקווה ואכזבה, דווקא אז, בזמן הייאוש והתרחקות מעולם המבוגרים, דווקא אז, הבין שהוא באמת 'שם' ושאולי, בעצם, הוא היה 'שם' כל הזמן. אני תוהה אם כותבי התסריט לא קראו איזו מעשיה חסידית קודם, אבל הסוף (לא עושה ספוילר, תראו לבד), לא תומך בתיאוריה הזאת.

.

הרצון שלנו, החופשי, האישי, הבחירי, הוא, אולי יותר מכל, אנחנו. כפרטים, וגם כבני אדם. והשאיפה היא להגשים אותו. 'שיתגשמו כל משאלות ליבך', אנחנו מברכים. אבל, הרצון הוא דבר חמקמק יותר ממה שנראה. כי אם עוד לא הגשמו אותו, אנחנו יכולים להיות ב-FOMO מטורף (כי הרי, 'כולם' כבר 'שם'…) ואם כבר הגענו ליעדי הגשמה, שרצינו וחיכינו ועבדנו כדי להגיע אליהם, דווקא אז, יכולים להרגיש ריקנות ולא מילוי כמו שהיה מתבקש מאדם שהגיע למילוי הרצון שלו. ומה עכשיו? ומה הדבר הבא?

'אתה צריך לרצות'. 'פשוט תרצי וזה יבוא'. והמתוסכלים, הם עונים, 'אנחנו באמת רוצים ולא מצליחים!' ומשפט המחץ, 'אז כנראה שאתה לא באמת רוצה…' עושה, כנראה, בדיוק את הפעולה ההפוכה. ואולי, האמת, נמצאת איפה שהוא באמצע. כי אם אני רוצה, משתוקק, מתאווה, כל ישותי נמצאת שם, איך אני לא אוכל להצליח? אבל, גם, יש מרחק בין שינוי הרצון במחשבה, ברעיון, לבין היכולת לשנות את המעשה, את ההרגלים, אפילו 'רק' לקום מהמיטה.

יש שיגידו לך לשאוף גבוה, למצוא את השם-מים, לחפש את החיבור שלך לאינסוף ומתוך זה, תעלה. וזה מחזק וזה מחבר, אבל, אולי, יכול להיראות חסר סיכוי. ויש שיגידו לך, דווקא, תהיה כאן. אל תחפש רצונות גבוהים, הם יכולים להשמע טוב, אבל, הם לא תמיד אתה. חפש מה שכאן, מה שקרוב, תחיה ברצון את מי שאתה עכשיו, את מה שאתה עושה עכשיו. תתייחס ל'כאן', כבר עכשיו כאילו הוא 'שם'. זו דרך לצמצם את הפער בין הרצון להגשמה. מה שאני עושה עכשיו, הוא, לפחות חלק, מהרצון שלי. אני כאן ושם. ומתוך הכאן הזה, דווקא מתוך ההתרכזות שלי במה שאני עושה עכשיו, אני מתרכז במי שאני ולומד את מה שאני ומתוך זה מתקדם אל הצעד הבא. 

וכמו שכתב ב' בגינס, מכאן לשם ובחזרה.

שבת שלום, גמר חתימה טובה ובשורות טובות,

איתן.

 

איתא בגמ' ולך ה' החסד [כי אתה תשלם איש למעשהו] כו' בתחלה לאיש כמעשהו ולבסוף החסד. וכן הוא המדה בר"ה [בראש השנה] הוא המשפט וכמ"ש צדיק ה' בכל דרכיו. וביו"כ [וביום כיפור] הוא הסליחה בחסד וזה וחסיד בכל מעשיו כי החתימה ביוה"כ הוא סוף מעשה המשפט לכן הוא בחסד. ושלא כמדת ב"ו [בשר ודם] שקשה לתקן המעשה יותר מתיקון הרצון. ובאמת היא הנותנת ע"י שגלוי לפניו ית' שבמעשה א"א לב"ו [אי אפשר לבשר ודם] להתקיים בדין לכן שיתף עמו החסד במעשה. אבל הדרך והמשפט בצדק שכן צריך להיות עכ"פ באדם שיכונו דרכיו והנהגותיו במשפט אמת. הגם שא"י [שאין יכול] לגמור במעשה כראוי כמ"ש במ"א מזה [שפת אמת, יום כיפור, תרמ"ט]: 

קשה יותר לתקן את המעשה מאת הרצון, כותב ה'שפת אמת'. מי לא חווה את זה בתהליך כלשהו. של תשובה, של שינוי תזונה, של הרגלים, של… והדין דורש שנתקן את המעשה. ובראש השנה אנחנו ניצבים אל מול התוצאה. עשינו, או, לא עשינו. גם אם התכוונתי ולא עשיתי, אין משמעות למידת הדין הכוונה והרצון. הדין דורש תוצאה.

ובזה אנחנו לא יכולים לעמוד. לכן, הקב"ה צירף לבריאה את מידת הרחמים והחסד. ממשיך לצרף אותה למידת הדין בכל שנה ושנה. ובמידת החסד, גם הרהור תשובה הרי הוא כתשובה. אנחנו עומדים מול הקב"ה עם כל הרצונות, שאנחנו באמת מתכוונים אליהם, נבוכים ומתביישים בפער שבין הרצון למעשה. ובגילוי הפער הזה, ברגע גילוי החולשה הזאת, זכינו, לא רק ברחמים, אלא, גם בדין.

מידת הדין לא נעלמת. היא שם לפני החסד. מאמינה ביכולת שלנו להגשים את הרצונות, להיות מחברים בין עולם המחשבה למעשה. זו אחת הסיבות שראש השנה מגיע לפני יום הכיפורים [אבל הפסוק כבר מניח את החסד לפני הדין…]. יום כיפור הוא 'סוף מעשה המשפט' חלק ממנו. לא ויתור על המשפט, אלא, האמונה בכוח האדם, יחד עם הזמן שצריך לתת לו, עם ההתחשבות, מבלי לוותר על הדרישה, שבסופו של דבר, הרצון והמעשה יתאחדו.

ראש השנה תשפ"ז

בס"ד 

אולי האגדה החסידית המפורסמת ביותר, היא הסיפור על הילד המוגבל שלא ידע להבין, לא ידע לקרוא ובטח שלא להתפלל. בזמן תפילת הנעילה של יום הכיפורים בבית מדרשו של הבעל שם טוב, אחרי שכבר לא ידע את נפשו, הוציא את חלילו מהכיס וחילל בו בקול גדול. לא מנגינה, אלא, קול חליל חזק וצורמני. האב רצה לקבור את עצמו, החסידים בשוק ורק הבעל שם טוב לא מתרגש, מסיים מהר את התפילה ומבשר לכולם שבזכות קול החליל והנער המחלל (תרתי משמע), התקבלו תפילות השנה ישירות לפני כסא הכבוד.

כי לא תמיד יש מילים, גם כשאני מאוד רוצה. מילים להצליח להתפלל, מילים לתאר את עוצמת הכאב, מילים בכלל לתאר מה עובר עלי, מילים כדי ליצור קשר חברתי, מילים, אפילו, כדי לפנות אל עצמי. ה'אילמות' היא קשה. אם אני לא יכול לתקשר, אני לבד. אם אני לא יכול להסביר, אני טיפש גם בעיני עצמי, כועס על עצמי, כועס על כולם, לא יכול להשתחרר ממה שלופת אותי מבפנים. אם אני לא יכול לתקשר, לא יכול להיות אל מולי אחר, שיישא איתי כאב, שיישא איתי שמחה.

יש לא מעט טכניקות הרפיה והרגעה, לא מעט תרופות וחומרים שיכולים לתת לנו הרגשה טובה כשאנחנו במצב נפשי ירוד עד קשה. אבל, 'למילים יש כוח קסום', אמר פרויד וקבע את ה'גולד סטנדרט', הטיפול האולטימטיבי, באמצעות דיבור. אפילו, הייתי אומר, כי, הרבה פעמים, מטרת הטיפול היא החזרת היכולת לדבר. לתמלל את כאב הבטן והקולות הלא ברורים, למילים, לסדר אותם למשפטים, לסדר את המשפטים ברצף מסוים, להביא להבנה ומשם לקבלה, הכלה, שינוי והחזרת היכולת התפקודית. 'אין לי מילים', או, שתיקה, בריחה מדיבור, הם, אולי, התסמינים הנפוצים ביותר לכך ש'משהו עובר עליו'.

מכירים את ברכת 'משיח אילמים' בברכות השחר? לא? אולי, כי אין כזאת. מעניין כמה חשבו שיש. אני ממש הלכתי לבדוק. מתוך חמשת החושים, ישנה ברכה רק לראייה. הגרש"ז אויערבך מסביר שכבר הודינו על חזרת הדיבור במילים 'אלוהי נשמה שנתת בי'. הנשמה היא 'רוח ממללא', רוח מדברת, זוהי מהות האדם, מה שמבדיל אותו מבעלי החיים. כשאני בלי יכולת דיבור, תקשורת, אני, כמעט בלי נשמה. ומה עם החרשות? הרב אויערבך מכניס גם את חזרת השמיעה אל שורשי הנשמה. 

ואולי, ניתן גם לומר, שהחזרת השמיעה, צריכה להיות פעולה אקטיבית של האדם. כשקיבלתי גוף ונשמה וזקיפות קומה, אני מחויב, בעצמי לפתוח אזניים. להאזין, להקשיב, לשמוע. לשמוע כשמדברים אלי. מה אומר הדיבור הישיר, מה עומד מאחורי המילים, מה ניתן לשמוע משפת הגוף, איך לשמוע אילמים ואפילו להקשיב לאלו שהדבר היחיד שהם מסוגלים כרגע לעשות, זה לחלל ביום כיפור, אפילו לחלל את יום כיפור. אלו שמסוגלים להוציא רק קול צורמני, התנהגות סיכונית, מגעילה, אפילו פוגענית. לא בהכרח נקבל את קול 'החליל' הזה, ייתכן גם ונצטרך לפעול קשות, אפילו להרחיק. אבל, לשמוע, צריך. להתייחס צריך. לראות איך אפשר להחליף את החליל בדיבור. את הקול הצורמני בתפילה פנימית.

וגם, אין מילים לתודה. אין מילים מספיקות כדי להודות. צריך להשתדל להוציא את מילות התודה, לאלוהים, לאדם. וכשהם נגמרות, כשהתחושה שהם רק מקטינות, כשההודיה מציפה, נמצא דרכים אחרות להראות. ככה אני מבקש להכנס לשנה החדשה. לדעת להקשיב, לדעת להודות. אולי, גם להודיה, יש מנגינה קסומה של חליל.

שבת שלום, שנה טובה ובשורות טובות,

איתן.

במדרש כי הקב"ה הראה ליעקב הסולם ולא רצה לעלות וגרם גלות לבניו כו' ע"ש פ' אמור. כי כל אומה יש לה מקום מיוחד ויכולה לעלות כפי שיעורה. אבל בנ"י בחר יעקב אבינו להיות עליותינו עפ"י [על פי] מעשינו. וממילא אין לזה שיעור ותכלית. ומ"מ [ומכל מקום] גם זה אמת כי לא נגרעו עי"ז [על ידי זה] ויכולין לצעוק להשי"ת להושיעם כפי שורשם אף כי לא יוכלו להשיג במעשיהם לפעמים. וזהו ענין התקיעות שצועקין בלי טעם רק לדבק בחלקינו [ה]קול קול יעקב כנ"ל [שפת אמת, ראש השנה, תרל"ב]:

לכל אומה יש שורש. פוטנציאל. אומר ה'שפת אמת' כי באומות קל יותר להגיע אליו. אפשר לראות עד כמה, אצל הגויים, אפשר להיות בקלות רבה יותר אדם רוחני. בני ישראל, כך בחר לנו אבינו יעקב, צריכים לעלות לבד בסולם המוביל בית אל. מלאכי האומות עולים ויורדים, מרחפים בו עד שמיים. ויעקב בוחר להשאר למטה. תרצו לעלות? טפסו לבד. לא תטפסו, תצאו גם לגלות, עם כל ההרג והשמד.

אבל, אומר ה'שפת אמת', יש פתח אחד שנשאר פתוח. כפתור לשעת חירום, שגם אותו השאיר לנו יעקב. כשאין לנו מילים, כי אנחנו לא מוצאים אותם בעצמנו, כי אנחנו לא מוצאים את עצמנו, נמצאים כבר במ"ט שערי טומאה במצרים, נרדפים בגלות, נרדפים בארצנו, סבוכים בעולם מטלטל, מושך, מפתה, זורק, מכאיב, עם התחושה שמשהו חסר, שאין לנו אפילו מילים לתאר אותו, כשאיפה אנחנו ואיפה תפילה, אנחנו יכולים להשמיע קול. רק קול. צעקה שיוצאת עמוק מתוך הלב, כשלנפש המכוסה בכל כך הרבה שכבות נמאס מהדיסוננס העמוק שהיא חשה בין גודלה לבין מעשיה ומצבה, אבל אין לה מילים וכח לעשות עבודה.

והקול, פורץ דרך אותן השכבות, מגלה, ולו לרגע את האמת, את מה שמכוסה. אני מניח ששנה לאחר הסיפור של החליל, לא חיללו כולם בתפילת נעילה אצל הבעל שם טוב, שהייתה ציפייה לתפילה, צדקה ומעשים טובים. לקול השופר תפקיד לתת לרגע אחד וודאות של שייכות, של אפשרות מכאן צריך לטפס בסולם. הרמב"ם מביא בספרו 'מורה נבוכים' את משל הברק. לרוב, אנחנו הולכים בחושך, מחויבים להתקדם בחושך וכשהולכים בחושך גם נופלים. מדי פעם מבריק ברק, הדרך נראית בבירור. כשהחושך חוזר, יש בהתחלה עוד רושם של אור. יש חובה ללכת גם בחושך, להתקדם, טוב לקבל מדי פעם ברק, אנחנו יכולים גם לבחור, להגביר את התדירות שלנו. מה שנקבל מגבוה, מה שנאיר לאחרים.

ניצבים - וילך תשפ"ו

 בס"ד

התחלתי ללמד ביולוגיה בשנת 2007 ומהשבוע, זו השנה הראשונה מזה כ-19 שנה (!) שלא אלמד את המקצוע הזה כלל. כשאמרתי לעצמי את המשפט הזה בפעם הראשונה, זה הזיז משהו עמוק בבטן, פרידה עצובה קצת, יחד עם השמחה על המקצוע והזכות להיות יועץ חינוכי בבית הספר.

אבל הביולוגיה סביבנו כל הזמן, ואני לא מפסיק לדבר אותה, כך יעידו הילדים, במיוחד בטיולים ("אלו היו 60 שניות ביולוגיות מאת אבא…"). הדרך לייעוץ, עברה דרך הביולוגיה. דרך העיסוק בעולם שמסביב, העולם הטבעי, הכאילו נייטרלי, היא הובילה אל העולם הפנימי, אל החוויות האישיות והמשותפות. במהלך השנים האלו ציירתי לב, כנראה, מאות פעמים, וראיתי, שלצייר לב, זה אחרת לכל לב ולב…

והשבוע, תחילת שנת הלימודים תשפ"ז, תחילת העבודה בייעוץ והדרכת סטודנטים לרפואת חירום הרגשתי 'דה-פלזמוליזה'. 

אז קבלו 60 שניות ביולוגיות על זקיפות הקומה של הצמח. לצמחים אין עמוד שדרה, אין עצמות. ומה שיקבע את זקיפות הקומה של העלים (בעיקר) הוא מאזן המים. המים נכנסים אל התא, נצברים באברון המיועד לכך (חלולית - צבועה בסגול כהה בתמונה התחתונה) וכשהיא מתמלאת מים ומתנפחת, היא נדחקת אל דופן התא ומקנה לו את הזקיפות (בתמונה למעלה, נראה שהיא ממלאת את כל חלל התא). 

ויש גם פלזמוליזה. התהליך ההפוך, משהו כבר לא נובע, לא זורם, אתה מאבד מים, מאבד חיות, מתכווץ פנימה לתוכך, מתרחק מהדופן שמחזיקה אותך, ממה שמוכר, שהיא, הדופן, בעצם מי שאתה. בטבע, כמעט תמיד, עם המחסור, עם העקה, מתחילים כבר לפעול מנגנוני התיקון, לשמור על הומיאוסטזיס (מושג הפתיחה במגמת ביולוגיה…). הצפרדע כן תקפוץ מכלי המים, גם אם מחממים אותם לאט. הנפש, לעומת זאת, יכולה להתרגל. לא לשים לב, שינויים קטנים. זו כבר לא אותה אנרגיה, זה כבר לא אותו החשק, זו כבר לא אותה רמת פעילות, הנאה, מוטיבציה, חיות. ואז מגיעים הסימפטומים שנראים כלפי חוץ, הפלזמוליזה הושלמה, העלה כמש ונובל. איך עברו השנים, אמרו לי אתמול הורים, והילד, 'פתאום' שמנו לב, הלך ונעלם.

וכשנותנים מים, מסגרת, עשייה, חיבור לפנימי, למשמעות, העלה מזדקף, מבריק מחדש, מתוך הרוויה, הוא מרגיש, כמה מים היו חסרים לו. את עבודת המאסטר שלי אי אז, עשיתי בנושא של השקיה. אז אחרי שקצת שתיתי, הרגשתי איך המים מתחילים לזרום, ממלאים לי את כל החלוליות, מאפשרים לזקוף את הגב, לחפש איפה יש כמישה, תחילתה של נבילה, ולהתחיל להשקות.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

אא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק ואעידה בם כו' השמים ואת הארץ כי בנ"י מבררין כי כל הבריאה מהשי"ת  [מהשם יתברך] כו'. ובמד' נצבים ויציבני כמטרה לחץ משל לגבור שהעמיד קורה וזרק בה חצים כו'. כי בנ"י נבראו להיות כחומה להגין ולבטל כחות החצוניות והקליפות. [נצבים כמ"ש באדום נציבים כו' שהוא אנשים השומרים ומגנים]: [שפת אמת, וילך, תרל"ג].

בפרשת 'האזינו' הקב"ה יעמיד עדים הקיימים לעולם, את השמיים והארץ, שיצטרכו 'לבחון' ובעיקר להעיד בתגובה שלהם, האם שמרנו על ה'שירה', על התורה (בדיוק שמעתי השבוע כי בכתיבת פרשת האזינו, לחלק מהדיעות, יוצאים ידי חובת כתיבת ספר תורה).

בפרשת 'וילך', אומר ה'שפת אמת' הקב"ה עושה פעולה הפוכה. בני ישראל מעידים על מקורם של השמים והארץ, על כלל הבריאה. מעידים על מקורם האלוהי, ובעצם, מעידים גם על הנוכחות האלוהית.

העדות הזאת מתקיימת דרך היותם של בני ישראל 'ניצבים'. הנביא ירמיהו, במגילת איכה, מתלונן, כך על פי הפשט, שהוא הוצב כמטרה לחיצים. חיצים של לעג ובוז, חיצים של אלימות שהופנתה כלפיו ונאלץ לספוג את כולם. ה'שפת אמת' הופך את המשמעות הפאסיבית, הטראגית אפילו של המטרה. 

המטרה היא, ובכן, המטרה. היא המקום אליו מגיעים, המקום אליו שואף החץ להגיע. חץ בלי מטרה, הוא, ובכן, בלי מטרה… המטרה, בהיותה המקום אליו רוצים להגיע, המקום, האומה, האדם, שמסוגלים גם להיות הן המטרה כיעד ולשם כך מסוגלת, מוכנה, נכונה, לספוג חיצים, היא עדות שיש כאן מחשבה, יש כאן תכלית, יש כאן בחירה. עולם שבבסיסו יש תכלית ובחירה, לא יכול להיות טבעי - דטרמיניסטי ולכן יש כאן עדות לבריאה אלוהית. ואולי דווקא בגלל זה יש לשמיים ולארץ 'רגישות' להתנהגות שלנו. אם אין להם עדים על היותם נבראים, הם מתקוממים…

אדם יכול להיות מטרה. מסמן כיוון. כל העיגולים מכוונים פנימה. מושך אליו חיצים, משדל אותם לנוע, להתכוונן. וגם, לא מפחד לעמוד ולקבל גם את אלו שדוקרים, את אלו שמפספסים. תמיד, יש לכם עוד אפשרות לירות, עוד אפשרות לחזור ולפגוע.

כי תבוא תשפ"ו

בס"ד

כמה פעמים יכול אדם לומר, בחייו הבוגרים, 'אני יוצא לדרך חדשה'? כמה שינויים אנחנו כבר עושים, אחרי, ש'נכנסנו למסלול'. אולי דווקא לא מעט. החלפה של מקום עבודה ותעסוקה, כבר נהייתה נפוצה יותר בדורות האחרונים, להיות במקום אחד עשר שנים, כבר נחשב ותיק בלא מעט עבודות. ובכלל, שינויים משפחתיים, חברתיים, אישיים ואפילו עולמיים, עוברים עלינו, אולי, באופן תכוף יותר מבעבר.

אבל, כמה פעמים, באמת, אנחנו יכולים לומר 'אני יוצא לדרך חדשה'? כמה פעמים אני חש את ההתרגשות, את החשש, את ההזדמנות, את הסיכוי, את הסיכון. כמה פעמים יש תחושה של דלת שנסגרת, ממש, עם, או, בלי, שדלת חדשה, אמיתית נפתחת?

"היכולת לשאת ספק והיכולת לשאת תחושת אין סוף" [לעצור, לקרוא שוב].

אלו שני המרכיבים הדרושים להתחדשות על פי וילפרד ביון. זהו. עוצר את עצמי מלכתוב פרשנות, או, תיאור תחושות על המשפט הזה. מבחינתי, הוא כולו חוויה. אין מה להוסיף. 

האדם 'הרווי', ע"פ ביון, זה שלא נמצא בתהליך התחדשות, יכול להיות מלא, יכול להיות אדם עם גדולה, אבל, דווקא המקום המלא שלו, לא מאפשר לו להכניס אל עצמו, משהו אחר. הוא שבוי בקונספציה בה הוא מאמין ולא יוכל לשנות את דעתו, או,לראות שינויים המאיימים עליה, אלא אם משהו יתרסק. האדם המתחדש, זה שיכול לקלוט, להגיב לשינויים ולהתפתח, תמיד משאיר אצלו מקום חסר, חלל, חוסר ביטחון במידת מה. חלל מזרים תנועה.

תומס קון, בספרו 'מבנה של מהפכות מדעיות', מראה איך גם המדע מתקדם בקפיצות של גילויים ושבר, כאשר פרדיגמה אחת יכולה לעלות, רק כאשר פרדיגמה אחרת מתרסקת. בין לבין, נמצאים שני סוגי מדענים, אלו הרוויים, המחזיקים בתפיסת עולם מדעית סגורה, ואלו, שמסוגלים להבין בסדקים של הפרדיגמה הישנה, כי הם מסוגלים להעלות סימני שאלה, להשאיר חלל פנוי. כאשר מצטברות עדויות של אותם מדענים מתחדשים (שלפעמים ממש נרדפים, כולל בימינו, על דעתם וממצאיהם) נוצר, בסופו של דבר, מפל, ששובר את הפרדימה הישנה.

אני לא פרשן פוליטי שזוכר את כל מה שקרה במערכות בחירות ואולי זה סתם נדמה לי,  שבמערכת הבחירות הזאת, היחס בין 'התחדשות' גדולה של מפלגות לעומת קונספציה רוויה של כל אחת מהן, הוא, אולי, הגדול ביותר. ואולי, אני סתם רגיש לקונספציה מאז..

אז, אני מחפש בני אדם, מחפש מפלגה, שיש בהם אמת גדולה ואמונה, אבל, גם כאלו שמשאירים מקום פנוי. סימן שאלה, שמחייב חיבור לסימן קריאה של מישהו אחר. מחפש התחדשות,  לא רק של קופירייטרים שעובדים קשה עכשיו…

שבת אחרונה של החופש הגדול.  התחדשות קרובה במעגל השנה, התחדשות בעבודה שלי, במשימה, ואולי נזכה להתחדשות גדולה יותר, לסימני שאלה שיגבירו פיכחון ואחווה…

שבת שלום ובשורות טובות, 

איתן.

במדרש מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] תיקן תפלה במקום ביכורים כו' אא"ז מו"ר ז"ל פי' נתינת הראשית בכל דבר נקראת מצות ביכורים וכן תפלה מועיל על כל היום כו'. וכתיב היום הזה כו' מצוך לעשות כו' פרשנו להביא התחדשות ע"י שמבטל הכל אל השורש וההתחלה כי שם יש תמיד התחדשות כדכ' מחדש בכל מ"ב [מעשה בראשית]. וכן הי' המצוה לספר יצ"מ. והיינו בכל יום. וכל אדם במקום שהוא צריך לזכור ראשית שלו שהי' ט"ס [לא ברור הפירוש]. וכן כשבאנו לא"י [לארץ ישראל] היינו צריכין לזכור שהקב"ה הוציאנו ממצרים והביאנו לא"י וכמו כן יש יצ"מ לכל איש ישראל ולכך מזכירין יצ"מ בכל יום. והכל להיות דבוק בהתחלות השורש של כל דבר כנ"ל [שפת אמת, כי תבוא, תרל"ב]:

המשנה במסכת ביכורים דנה למי מותר להביא ביכורים, את הפירות הראשונים, המבכירים, לבית המקדש ולמי מותר גם לומר את הנוסח של 'מקרא ביכורים'. אם בית המקדש היה בנוי היום, בעידן המודרני, מעט מאוד אנשים היו עומדים בקריטריונים האלה. אבל, שום דבר לא נעלם. המדרש מביא כי משה רבנו [הדמות שהיא לכאורה הכי מלאה, אבל, גם זו שמתוארת כהכי צנועה], תיקן תפילה במקום הביכורים, כמו הדעה שתפילות הן כנגד הקורבנות. דרך עוקפת / דרך נוספת להביא לעולם, להביא את עצמנו, במקום מה שכרגע לא ניתן לעשות.

התחדשות דורשת ביטול. ביטול אל ה'ראשית'. בראשית היה תהו ובוהו, כאוס ראשוני, פוטנציאל לבריאה [בא לידי ביטוי גם בגורלות של יום ה[כ]פורים]. חלקו התממש, חלקו, כמו תא גזע עוברי, ממשיך לחיות בעולם, לאפשר להתחדש, לאפשר לברוא. חומר חזק. לברוא ממש. כוחות, נפשות, אפילו חידושי תורה. ולכן, אנו מצווים ל'זיכרון' (זכר קטן, מרוחק) מעשה בראשית.

חומר, אולי, מעשי יותר, מכוון יותר להתחדשות, הוא זכר (זיכרון חזק, מוטמע באומה) ליציאת מצרים. גם בשעות הקשות של הלילה, יש יכולת לצאת מכל מה שמצר, יש יכולת בחירה, אין דטרמיניזם מוחלט. לזכור, שיש אפשרות לצאת ממצרים, אבל, גם חשוב לזכור, שיש עדיין חלל פנוי, שיש בנו, עדיין, משהו שסובל במצרים ומחפש לצאת…

כל אדם צריך מצרים / אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְּמוֹ מִתּוֹכָה

בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וּנְחָמָה, והַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

שְׁתֵהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאוֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָּה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר פְּחָדִים,

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִצְעוֹד הַיְשֵׁר אֶל תוֹך הַמָּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת...

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדָקֵףְ

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת...

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלָיִם, וּמַסָּע אָרוֹך אֶחָד,

לִזְכּוֹר אוֹתוֹ לָעַד בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם

כי תצא תשפ"ו

 בס"ד

מתי להתחיל?

מתי לשנות? איך בכלל קמים לעשות שינוי באמצע החיים? 

[נניח רגע בצד, את המצבים שבהם השאלה היא, איך קמים בכלל..]

אמירה עממית, נפוצה בחוגים מסוימים, אומרת, ש'כל בעיטה בישבן, היא צעד אחד קדימה'. זה לא נעים לקבל את הבעיטה הזאת [נקרא לה בשם קוד, 'שבעה באוקטובר' ואין צורך כבר לפרט..], אבל, היא, לפחות [זה מנחם?] תזוזה. תנועה. מקום אחר. גם כאבים מגלים לי לא מעט על עצמי. וכבר 'זכיתי' גם לתנועה כזאת. כאילו חיכיתי לבעיטה שתגיע, נמנע מלעשות את הצעד בעצמי. יש בתנועה הזאת, פאסיביות [נקרא לה בשם קוד, 'ששה באוקטובר'...] והעברת אחריות, שיכולה להיות נעימה במובן מסוים. אני לא עזבתי. אני לא אחד שעוזב, אני לא בחרתי לעזוב. מעבר לעובדה שתנועה כזאת כואבת, היא גם מסוכנת, יש בה חלל הפנוי. אני בשלב השינוי, אין, עדיין, משהו חדש לאחוז בו, חלל ריק, חרדה מנפילה אינסופית, סדקים באמון בלמצוא עבודה, זוגיות, תשוקה, אחרי שנבעטתי בלי תכנית, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי בחירה, בלי חלום…

ה'חלל הפנוי', מושג קבלי, המתאר את נסיגתו של הקב"ה מהמרחב של העולם, על מנת לאפשר לנו לבחור, לגדול, ליפול, להתקיים כבני אדם. מרחב מוחשי, עליו ניתן להחיל את דבר השף הידוע, 'תראי', אמר אייל שני, 'זה או הצלחה ענקית, או, התרסקות איומה'. אז, השהייה בחלל הפנוי, היא סוג של חזרה לראשית, תא גזע עוברי של החלטות, אתה יכול להתפתח לאן שאתה רוצה. להרגיש שהכל אפשרי, ו/או, להיות בחרדה גדולה מהמרחב הגדול והלא יציב הזה.

והייתי גם בתנועה של בחירה [נקרא לה בשם קוד אפשרי, 'שמונה באוקטובר'...]. צעדתי אל ה'חלל הפנוי' מתוך בחירה. התכוננתי אליו, עד כמה שניתן, לא פחדתי [טוב, קצת חששתי] לרחף קצת בחלל התעסוקתי, שאצלי, הוא אף פעם לא רק עניין של תעסוקה. אז, לקחתי אוויר ונעתי באפס כבידה, משתעשע בכיווני התפתחות שונים [טוב, בסדר, עם מועקה קלה, של 'מה אם לא'...], ניסיתי לחוות את אפס הכבידה, את השחרור שהוא מביא איתו, לפתוח דלתות וחלונות, שחלקם נסגרו בטריקה וחלקם, נפתחו לרווחה.

אז, קחו מרשם מהד"ר - 

"בהצלחה! הגיע היום. אתה יוצא למקומות נפלאים אז שלום. עם רגליים בנעליים, עם שכל בראש: תמצא את הדרך שלך, אל תחשוש".

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

כי תצא למלחמה. כי עיקר המלחמה צריך להיות כשיש לאדם מנוחה אז יוצא כדי להלחם אבל בשעה שצריכין להלחם אז הדרך מסוכן. וז"ש [וזה שכתב] רש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמ"ש כשהוא בן חורין אז יצא להלחם. וז"ש והי' בהניח ה' אלוהיך, לך אז תמחה זכר עמלק. והי' לשון שמחה לפניו במרום כשבנ"י גוברין על האומות מתוך המנוחה כי הלא בוודאי בנ"י נבראו לעמוד נגד הרשעים רק אם לא היינו חוטאים הי' מתקנין הכל מתוך המנוחה. וע"י החטא צריך להיות המלחמה מתוך הגלות אבל כשיהי' מתוך המנוחה היא עיקר הרצון לפניו ית'. ובשעת המנוחה צריכין דייקא לזכור להלחם לכן כ' לא תשכח כי בשעה שהוא לוחם עמנו א"צ להזהר שלא לשכוח [שפת אמת, כי תצא, תרמ"ג]: 

עיקר המלחמה, מתוך מנוחה, מציב ה'שפת אמת', בתחילת דבריו, את הפרדוקס הזה. מי רוצה להלחם כשהוא כבר במנוחה? הפשט של ההבדל בין מלחמת מצווה למלחמת רשות, היא הסיבה ליציאה אליה. במלחמת מצווה הסיבה היא כיבוש הארץ ו/או מצב של סכנת חיים מיד אויב. מלחמת רשות, היא כיבוש לצורך רווחה כלכלית ומדינית.

המחשבה הראשונית היא שמלחמת מצווה, ובוודאי מלחמת עמלק, היא הסיבה הנכונה והאידאית לצאת למלחמה, בעוד, שיציאה למלחמה, כיבוש, הרוגים ופצועים, לצורך שיפור המצב הכלכלי, היא מלחמה של בדיעבד, איפשהו בגבול האפור, ויש שיאמרו, השחור, של המוסר.

ה'שפת אמת', כדרכו, הופך לי את ההבנה הפשוטה. למלחמה יוצאים כשיש ברירה. אם הגעת למצב בו יצאת למלחמת אין ברירה, לא רק שאתה בסכנה גדולה יותר, נתקף ולא תוקף, גם היכולת להביא לתיקון אמיתי מהמלחמה, וזו הרי המטרה האמיתית של מלחמת הרשות, נמוכה יותר ולכן, הסיכוי לניוון מוסרי וערכי, אם לא יוצאים למלחמת הרשות, גדולה יותר.

ביציאה למלחמה מתוך מנוחה [גם בחינוך, כדאי להתמודד עם סוגיות בוערות, לא בזמן שריפה ומריבה], אומר ה'שפת אמת', מתגלה מימד הבחירה. מתגלים האידאים שלשמם כדאי להלחם. כשאני, כשהאומה, נגררים למלחמה, הצמצום של סכנת החיים והקושי, אולי מאפשר לזכור 'את אשר עשה לך עמלק', אבל, לא את הסיבה שלשמה אתה בכלל קיים. 

נקווה שלא נשכח…

שופטים תשפ"ו

 בס"ד

יש דברים מתוכננים מראש שתמיד תופסים אותך בהפתעה. הגשם הראשון מגיע תמיד יום לפני שתכננת לנקות את המרזבים, שנת הלימודים מתחילה ממש איך שחשבת לשבת ולבנות עוד שיעור והילדים מגיעים לגיל 18, רגע לפני שבאת לקרוא להם סיפור לפני השינה… 

קול השופר הראשון, מגיע תמיד בא' אלול. היום ממש. זה היה כתוב בלוח השנה. בדיוק כמו בשנה שעברה ואלו שלפניה. הופתעתי. לא ראיתי את זה מגיע. שופר. אלול. חגים. שנה חדשה. ככה באמצע הקיץ. אתה מוכן? שואלים השופר וקול ההד הפנימי שלו, אתה מוכן?

לרובנו, לא חסרים 'שופרות' חיצוניים, שמנסים לעורר, שדוחפים, קוראים, מלחיצים... חלקם נעימים, או, לפחות מובנים לנו, גם כשהם קשים לנו, חלקם בלתי נסבלים. אלו ש'חופשיים' משופרות כאלו, כנראה צריכים אותם הכי הרבה. ה'הד' הפנימי מהקולות האלו, הוא העולם הפנימי שלנו, שנבנה באופן דו כיווני. מצד אחד, הקולות החיצוניים, המפורשים והמרומזים, מרגע היותנו מעצבים אותנו, מצד שני, כלי התהודה שאנחנו מעצבים בעצמנו, שהוא אנחנו, יקבע את קולו של ההד, בעצם יקבע, מה מאותם הקולות החיצוניים ייכנס וכיצד יישמע ויפעיל אותנו.

בפסיכולוגיה, קוראים לקולות הפנימיים, 'אובייקטים מופנמים'. מסיבות שונות, ההד הפנימי מתעוות, ויותר קל לנו לשמוע את הקולות הביקורתיים - אפילו האכזריים שאנחנו משמיעים לעצמנו, גם אם ה'שופרות' החיצוניים לא היו ממש כאלה. הביקורת העצמית נתפסת כיעילה, כמשפרת, אפילו, כמכפרת. דרך הייסורים הזאת, היא זאת שתביא אותנו לגאולה (המוטיבים הנוצריים מראים לנו את השפעתה הרבה על תפיסות של מושגי בסיס פסיכולוגיים ותפיסתיים, גם כאלו שנחשבים היום יהודיים…). 

עיצוב תיבת התהודה, יכולה לשנות את המציאות הזאת, שיש לה השלכות פסיכולוגיות וחברתיות עצומות. אדם בלי ביקורת עצמית הוא אדם מסוכן, אדם שרק מבקר את עצמו, לא יכול לצאת מהבית, לפעול, להתפתח. אז מי מדבר אלינו ואיך הוא מדבר אלינו, אלו הדברים שחשוב להכיר. כדי להבחין בין הקול שמוריד, לזה שדוחף ומשפר, נשאל את עצמו, מהו הטון של הקול? מי הדמות שמדברת איתי עכשיו? זו שמחנכת אותי, או, זו שרוצה להשפיל? מהי ההשפעה של הקול? דוחף, או מדכא? והאם, הקול הזה, יכול לומר לי, לפחות מילה אחת טובה?

אלו"ל - אני לדודי ודודי לי. אנחנו רגילים לאמירה של 'המלך בשדה', הקב"ה 'מתקרב' כביכול בימים האלה. אני לא יודע להסביר מהי 'התקרבות' אצל הקב"ה. אז קודם, מה שיש לי לעשות, זה 'אני לדודי'. אני שעושה כל מה שאני יכול כדי להתקרב. אבל, גם, עושה כל מה שאני יכול להיות 'דודי' בעצמי. 'דודי' - לאחרים ואפילו, 'דודי' - לי.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בכל מקום שאומרים שהוא עת רצון כמו באלול ובס"ג [בסעודה ג' - שלישית] בשבת. הגם כי בהש"י [בהשם יתברך] לא שייך זמן. ע"כ הפי' שהוא עת רצון באדם שיוכל לקרב עצמו ולדבק בהקב"ה ברצון אמת בפנימיות הלב. כי הקב"ה מלא רצון. ורק מי שזוכה יוכל להתקרב אליו. כי כמים הפנים כו'. וכפי התעוררות רחמים בלב על עצמו. איך שיש בו נקודה קדושה מהקדוש ברוך הוא ונטבע בחומר וגשמיות וכפי התעוררות בלבו ככה מתעורר עליו רחמים רבים בשמים ג"כ [שפת אמת, שופטים, תרל"א]: 

'המלך בשדה' תמיד. מה שייך זמן, אלול, או חודש אחר, מבחינתו של הקב"ה? אולי, נאמר, המלך זרע שדה. נתן חלקת זמן לאדם שלא יכול להחזיק מתח כזה שנה שלמה, זמן של כ-40 יום, מסגרת זמן שאדם ממוצע יכול לכוון אליה, לעשות את המאמץ ולקרב את עצמו. וכמים הפנים לפנים. ה'שפת אמת' נותן כאן שיעור גדול בפסיכולוגיה חיובית. ככל שהאדם יאמין במאמצים שהוא עושה להתקרב להתקרב, ככל שאדם, יראה בפנימיות הלב של עצמו את הרצון והאמת, ככה יתעוררו עליו רחמים בשמיים. 

ראה תשפ"ו

 בס"ד

25 שנות נישואין!

בלתי נתפס הזמן שעובר.. כי ממש לא מזמן היה כ"ה אב תשס"א והנה תשפ"ו..

ביהדות, ציוני דרך הם זמן לחשבון נפש. סוף יום לפני השינה, ערב ראש חודש, ימי הולדת, כמובן חודש אלול שייכנס בשבוע הבא וראש השנה, איך ניגשים לכם רבע מאה?

לביטוי חשבון נפש יש קונוטציה של אשמה ובושה. ובאמת, בפעולות חשבון, גם בחשבון הנפש, יש גם את הסימן מינוס. במיוחד לקראת סוף שנה, נדמה כי יש אפילו איזו מצווה להשתמש בסימן מינוס. איזה אידאל לראות אותו, לבחון אותו, לחפש אותו בכל הפינות והסדקים ולהעלות אותו אל פני השטח של המודעות. הוא חלק מן החשבון. אני יודע למצוא אותו היטב. הרי מהו חשבון נפש, אם לא הסימן מינוס, אם לא למצוא, לבחון ולהרגיש עד העצם את הטעויות, הכשלונות והפחדים? איך יכול להתחיל תיקון, בלי בושה, בלי אשמה? אשמה על מה שעשיתי ולא עשיתי, בושה ממאירה על מי שאני ועל מי שאני לא. 'ממאירות' של  הרס ואפסיות העצמי, אפשרות גם  ל'שפירות' של מקום לכפרה, מנוע לצמיחה, התפתחות ושינוי.

ויש גם את הסימן פלוס.יש כאלה שקל להם יותר לראות, להרגיש אותו, יש כאלה שפחות. המבט על עיסוקים של פלוס, של חיבור, במה עסקתי לחבר בין אדם לאדם, בין אדם לשמיים, בתוך המשפחה ומחוצה לה. אפילו נעז ונאמר שיש גם פעולות של כפל. של מעשים שהתחלת ועשית והאדוות שלהם ממשיכות להתפשט בעולם, במעגלים הולכים וגדלים. העיסוק בחינוך ובחברות הוא העיסוק בכפל. זהירות גדולה ומפחידה ביותר מפעילות של חילוק…

אז אחרי שסיימתי לעשות קצת שיעורי בית בחשבון, נקודה ממבט של חתונת הכסף, רעיון מתוך הקליניקה הזוגית הוירטואלית (בינתיים) שלנו. החיים הם מה שקורה לנו. מיליוני הפרטים המרכיבים אפילו יום אחד. הם, לרוב, נייטרלים לחלוטין, הם יסתדרו, מעצמם, בתבנית האישית והזוגית שאנחנו יוצרים, מקרבים, או, מרחיקים בהתאם למי שאנחנו בוחרים להיות. נקודת המוצא היא רצון, היא פעימה חזקה של לכסוף, אני רוצה. גם כשקשה לי. גם כשאין לי מושג מה לעשות, איך לחיות עם עצמי, או, עם מי שבחרתי לחיות איתו. אם הרצון יורד, זה הזמן כבר לטיפול חירום, הטיפול היום יומי הוא פעולת שימור הרצון. במודע. זה מה שאני רוצה. אני באמת רוצה אותה, גם כשאין לי מושג איך להגיע אליה, אני כל כך רוצה אותו, גם כשקשה לדבר איתו. עצם 'מנטרת' הרצון הזאת, היא תבנית אליה ייכנסו הפתרונות.

הרצון ההדדי, הנלהב, אפילו, הוא, אולי, פעולת הכפל הזוגית האולטימטיבית. אז, כמובן, שנרצה את מה שכל מי שזוכה בכסף רוצה. הולכים להביא את הזהב…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

כי ירחק כו' המקום כו' ונתת בכסף כו' והלכת כו' בכל אשר תאוה כו'. הכלל כי ע"י הרצון והחשק לדבוק בה' אחד יוכל להתדבק בכ"מ [בכל מקום] שהוא כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע"י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה'. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פי' להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהי' עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להש"י [להשם יתברך]. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו'. ונתת הכסף כו'. פי' שלא לשכוח אהבת ה' ותשוקה הנ"ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו'. בקר צאן יין שכר. יהי' נזכר אהבה העיקרית לה' ואז אל המקום כו'. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]

יש כאלה שהדבקות בקב"ה, בקדושה, באה להם, כאילו בטבעיות. יש, אולי, לא מעט גם דמיונות בדבר הזה, אבל, יש אנשים שהרצון לקרבת אלוהים, זורח להם מהעיניים. ויש, המרגישים רחוקים. תמיד, או, לפעמים. 'כי ירחק ממך המקום', מקום המקדש בירושלים, מקום המקדש שבלב. אומרת התורה, תמיר את פירות עמלך בכסף. זה טכנית יותר קל ככה לעלות לירושלים. תמיר את הפעולות שלך, תכניס לתוכן את הכסף, את הרצון, ההשתוקקות, אפילו התאווה, להגיע, מתי שהוא, אפילו שלוש פעמים בשנה למקדש שבלבבי אבנה.

דוד המלך כתב פרקי כסף על ירושלים, גם כשהוא יושב בה ממש. המרחק הפיזי חשוב, אבל, הוא רק חלק מהעניין. 'והכתוב מבטיחו שיבוא', אומר ה'שפת אמת', אם הכסף יהיה בידיים שלך, גם אם בשלב הראשון, אתה לא בדיוק יודע מה לעשות איתו, יש הבטחה שהקדושה תכנס לכסף הזה. וזה בכלל לא משנה במה אתה עוסק, בקר, או, צאן, או יין. הכל יכול להיות מומר, או, בכל דבר יש פוטנציאל לכסף, לרצון. זו, אולי, כוונת הפסוק, 'מה השם אלוהיך דורש מעמך, כי אם ליראה אותו', היראה, במובן הזה, היא הרצון הגדול המפחד רק מדבר אחד. מזה שיהיה מרחק. הצעד הקטן, של הרצון, המתבטא בפעילות האדם, נתון אך ורק בידי האדם, 'הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים'.