יום שישי, 26 ביוני 2026

בלק תשפ"ו

 בס"ד


גיל 15-16 בערך, היה השלב שבו ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. ספוילר, לא בדיוק עשיתי את זה, אבל, אני עושה את זה. להיות רופא. זה היה ברור. לא היה משהו אחר. עד כדי כך הזדהיתי עם התפקיד הזה, שבאותו גיל צעיר עלו בי מחשבות מטרידות על מה שאעשה בעולם אוטופי ללא מחלות..


בגילאים בו צעירים צריכים לקבל החלטות על המשך החיים, מה ללמוד, במה לעסוק, לא מעט מהם נכנסים לבלבול וחוסר יכולת לקבל החלטה ברורה. מאחר ואני עצמי לא חוויתי את חווית הבלבול הזאת באופן מובהק, היה לי קשה להבין את החוויה שלהם. אתם באמת לא מרגישים מי ומה אתם? הייתי צריך לעבור שינוי מחשבתי אצלי, כשהגיעו אלי אותם צעירים לייעוץ ומחשבות על העתיד שלהם, כדי שאוכל לנסות ולהדריך אותם למצוא את התשובה שבתוכם (היום, אני יודע מה ומי אני, אבל, שואל, במקביל, מה לעשות כשאהיה גדול…).


יש את המתלבטים, לי עצמי יש רגעי התלבטות, גם בגילי ה'מנוסה' יותר, מתלבטים איך להגשים ייעוד... ויש את ה'גורליים', כהגדרתו של הפסיכואנליסט בולאס. אנשים שחדלו להאמין, או, שמעולם לא האמינו, שהם, בעצם, יכולים להשפיע ולשנות את הדרך שבה חייהם האישיים זורמים, אלת הגורל, או, אלוהים שבשמיים, קובעים את דרכם שכבר סלולה ומוכנה. אובדן היכולת, כבר מגיל צעיר, לשחק ולדמיין איך אני 'משנה את חייהן' של דמויות הלגו, איך אני, לא רק יודע 'מה לעשות כשאהיה גדול', אלא, אני כבר כזה, אפילו, אם זה רק בדמיון וכמובן, הפידבק מהסביבה, יכולה להביא את הילד לתפיסות 'גורליות', אל מול תפיסות 'ייעודיות'. כשהילד גדל, אומר בולאס, הוא אמנם מבין ש'שיקרו' לו, הוא לא באמת שוטר/כבאי/אסטרונאוט/מלכה, אבל, משהו, פנימי, באמונה שאני יכול להשפיע על מה שאהיה נשארת.


לדמיין ולחלום באופן מציאותי. פרדוקס? אולי, אבל, אלו פעולות המאפשרות את הבסיס הפסיכולוגי, לפעול גם במציאות מתוך אחריות על הייעוד שלי, של המשפחה שלי, של החברה, העם והעולם. כן, גם העולם, ייעוד המצוי, בעיקר, אצל העוסקים בקידום שלום עולמי, רפואה בעולם השלישי, או פעילים אקולוגיים. כל עוד, כל הנ"ל, לא לוקים ב'פסיכוזת גרטה טונברי', הם משמיעים קול חשוב בעולם ומקדמים את מה שנראה בלתי אפשרי, אולי דמיוני, של השפעת האדם הקטן, על כל הכדור והאנושות.


כן, גם העם. כמו שאני מאמין, כי, לכל אחד מאיתנו, יש חלק, כזה או אחר, ב'תוצר הסופי' של התנהלות רבת השנים בצורת השבעה באוקטובר (כשם קוד כולל לכל הפיגועים והמלחמות), כך, יש לכל אחד מאיתנו, יכולת להיות חלק מהייעוד של התיקון. נתחיל לדמיין את זה, לחלום על זה, נזכה להשפיע. חלק מהחלימה, צריכה להשתלב עם הכוח השכלי. מחשבות על ייעוד, לא רק של מי אני, אלא, מי זה העם הזה? מה אנחנו עושים פה בכלל? מה אומרת לי התורה, או, מגילת העצמאות, או, כל רפרנס שכל אדם מחשיב.


הורים, מדריכים, מורים, תנו להם לשחק עם בובות, לדמיין שהם כל מה שניתן להתחפש אליו, נעזור להם לספר לעצמם סיפורי אומץ והרפתקה, של הגיבורים שהם. נשקר להם קצת, שהם יכולים לעשות כל דבר שירצו, עד שזה יוכל להיות האמת לאמיתה…


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


בפסוק אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. פירוש כי הם אמרו עם יצא כו'. ובלעם הראה להם כי אין זה ענין מקרה אבל הקב"ה הוציאם לברר כבוד מלכותו בעולם כשם שמלכותו הוא קיום כל הבריאה כן יציאת מצרים היא רק לצורך זה. לכן תלוי זה בזה. והראה להם כי בנ"י הם יסוד העולם וז"ש ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה דאיתא אומר ועושה מדבר ומקיים. פי' בעשרה מאמרות נעשה הכל ובעשרת הדברות מתקיים הכל. פי' אמת כי גם בעשרה מאמרות הי' העולם קיים לעד מכח הטבע. אך הדברות הם נותנים התחדשות והשגחה בכל יום כפי עסק בנ"י בתורה ומצות וזהו מדבר ומקיים לברר הנהגתו ית' את העולם. וכמו שמעשה בראשית קיים לעד. כן עשרת הדיברות והנהגה המיוחדת לבנ"י קיים לעד ואין זה דבר מקרה כנ"ל:    [שפת אמת, בלק, תרמ"ב]: 

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת. שוב ושוב. קולות 'בלעמיים', מחוץ לעם, שונאים - מעריצים של העם היהודי, שמים לנו מראה על מי שאנחנו, כי, אנחנו, עצמנו, לא ממש מאמינים בזה. יש לנו זמן, מאמינים, לצערי, בדרך ארוכה.


העם לא 'יצא' ממצרים, באיזה תהליך מקרי של הפיכה מעמדית. יש אל, מנהל את העולם, הוא 'הוציאם' באופן אקטיבי. אין זה גורל, זה ייעוד! ולנו, לעולם, הוא פתח 20 פתחים. עשרה מאמרות של בריאה, שדווקא מחביאים את הקשר מול הקב"ה המסתתר מאחורי הטבע והמקריות. ועשר דיברות של גילוי ישיר. ואת זה, דווקא, מציב לנו ולעולם, בלעם, גדול נביאי האומות, שפספס, מתוך שנאה ושחיתות מוסרית, את העולם שלו (מתוך ארבע הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, על פי המשנה בסנהדרין), אבל, הנכיח, כמו בעל כורחו, את האמת.


לנו, לא נותר, אלא, להקשיב גם למה שאומרות עלינו אומות העולם ולהאמין. בין אם זה לכוונה שלהם להשמיד אותנו, ובין אם לדרישה שנביא ונלמד את המוסר והקשר לאלוהים.

יום שישי, 19 ביוני 2026

חקת תשפ"ו

 בס"ד

סוף לימודי הייעוץ, סוף מהסוג שמחכים לו, אבל צער וגעגוע לקבוצה. סוף העבודה השנה, זה, דווקא, מסוג הסופים שאתה לא מקווה לו. זו לא קדנציה שהיה לה סוף ידוע, השאיפה הייתה לגדול, אבל, כשזה לא קורה, צריך לדעת שהגיע הזמן לְסוף. התחלה חדשה? אולי בקרוב. אז לפני שהיא מגיעה, בצורה שאני מקווה לה, או, בצורה אחרת שתפתיע אותי, ואם היא תפרוץ מהר ובעוצמה, או, שהיא 'תקח לה את הזמן', בכל מקרה, עכשיו, זה הזמן של סוף.

הפסיכולוג גלן גבארד מנסה לאפיין את סופו של הטיפול הפסיכולוגי. מבלי להיכנס למאפיינים של טיפול פסיכולוגי, שהוא לא התחום שלי, נגעה בי התפיסה שלו לגבי הסוף של הטיפול, ואולי, אפשר להשליך ממנו על סופים בכלל. אין סוף אחד, הוא טוען. אין לקוות תמיד לסוף אידאלי, שנצא תמיד מאושרים, שנפרד כידידים. יש לנסות ולמצוא את הנרטיב, את הסיפור כדי להשלים עם הסוף, כדי להפוך אותו לסוף טוב. האם אני מגיע לסוף הזה בלית ברירה? וגם אם כן, איפה, בכל זאת, נקודת הבחירה שלי באה לידי ביטוי. מה היו כוחות החוזק שלי בתהליך שקדם לסיום ואיך הם באו, או לא, בסיום עצמו. גם אחרי 'סוף רע', מה למדתי, מה אקח הלאה, מהם הכוחות שיש לי להתמודד איתו. האם אפשר להמיר את המרמור לתנופה של בנייה? זה כמעט אף פעם, לא נעים לסיים, אבל, אני מרגיש שהתשובות לשאלות האלו יותר ברורות ליהיום  ושזהו רק הקץ של ההתחלה.

"ברם, אין זה הסוף. אין זה אף ראשיתו של הסוף. אך אפשר, כי זהו קצה של ההתחלה." (ווינסטון צ'רצ'יל).

10.11.1942 סוף סוף הצלחה. אחרי הפסדים בקרבות, אבידות גדולות ואינסוף פצצות שנחתו על העיר לונדון במלחמת העולם השנייה, מגיע ניצחון, שלימים ייזכר כנקודת מפנה. 'קרב אל עלמיין', נצחונן של בעלות הברית על מדינות הציר בראשות גרמניה בחולות מצרים ותחילת תבוסתן באפריקה בכלל. קרב, שאם תוצאתו הייתה הפוכה, השואה הייתה מגיעה לארץ ישראל…

צ'רצ'יל, שידע לזהות נקודת מפנה בזמן אמת, אבל, ידע גם שלא בטוח שכל העם רואה את הדברים כמוהו, אמר את המשפט הזה, כדי להבהיר שאמנם אין כאן, עדיין, סוף טוב, אבל, שלב ההתחלה הסתיים, שלב קשה של הפסדים, של 'דם יזע ודמעות' ומכאן, כבר נבחר, שיהיה טוב יותר. ואכן, בזכרונותיו הוא כתב: "לפני אל-עלמיין לא ידענו [הצבא הבריטי] ניצחון, אחרי אל-עלמיין לא ידענו עוד תבוסה". המשפט אמנם לא מדויק היסטורית, אבל, הוא יכול לבטא את הבחירה של צ'רצ'יל להסתכל על המציאות, לספר לעצמו ולעם אותו הנהיג איך נראה סוף, איך לבחור למתוח קו של סוף במקום אחד ולהתקדם להחלטה להתחיל טוב יותר.

צ'רצ'יל, 'הארי השואג', אולי יסמן לנו, שעם סיומה של 'שאגת הארי' וכניסה לימים לא ברורים של סערות פנימיות ושל סערות חיצוניות מאויבים וידידים כאחד, נדע לחזור אל הסיפור שלנו, לסיים את מה שהתחלנו, לבחור איך יתחיל השלב הבא.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


בפסוק יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא כו'. ויש להקשות ממ"נ [ממאי נפשך - לא משנה מאיזה צד] אי לא הגיע זמנו להסתלק מן העולם וכי בעבור שלא יבוא חיסר השי"ת משנותיו והלא אמרו חז"ל שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו'? ואי הגיע זמנו אין צריך לטעם כי לא יבוא? אבל באמת זמנו של אדם הוא כשכבר פעל בעולם העבודה שנצרך לו לתקן ולקיים המצות השייכים אליו. ולכן ביקשו משה ואהרן לכנוס לא"י לקיים מצות התלוין שם ולכן אם הי' מוכן לכנוס לא היה זמנו להסתלק עדיין רק כי לא יבוא וממילא כבר שילם עבודתו כנ"ל [שפת אמת, חקת, תרל"ט]: 


ה'שפת אמת' מדבר על משהו שנשמע מטאפיזי. האדם נפטר רק לאחר השלמת עבודתו בעולם ומאחר ופועלו של אהרון בעולם הסתיים, הגיע זמנו לעבור לשלב הבא. זה כמובן מעלה אוסף של שאלות באמונה בדבר פטירתם של צעירים ובוודאי עוּבָּרים שלא זכו בכלל לחיות. גם תירוצים מטאפיזיים לא חסרים, אבל, אותי זה לא ממש מספק. בכל אופן, אם ככה, שואל ה'שפת אמת', מדוע הכתוב טורח לייחס לאהרון את סיבת המוות ב'מי מריבה'? 


אלא, שבתירוצו, אני מבין, איך לאדם ניתנה הבחירה בשליטתו על סופו. זה לא בהכרח על סופו הגופני בעולם הזה, אלא, על שלבים בחיים ואולי, אפילו, עד לבחירתו של האדם לצאת מן העולם עוד בחייו. משה ואהרון רצו להשתנות, רצו להכנס לארץ ומתוך העובדה כי קיימות מצוות התלויות בארץ, תפקידם בעולם ישתנה, מתוך כ,ך הם ישתנ,ו ומשום כך, ימשיכו לחיות. תפקיד חוץ לארץ שלהם הסתיים, אם היו עוברים את הירדן, הם היו מתפתחים לשלב הבא, וכנראה, שרק ככה אפשר, באמת, לחיות.

יום שישי, 12 ביוני 2026

קרח תשפ"ו

 בס"ד


"מעבר לכך, חברי קבוצה רואים שהם לא רק ניזונים באופן סביל מן הלכידות הקבוצתית, הם גם מחוללים את הלכידות הזאת ביצירת קשרים בני קיימא, אולי, לראשונה בחייהם…"

(ארווין יאלום, טיפול קבוצתי תיאוריה ומעשה).


לקבוצה טיפולית יש 'סטינג' קבוע של מקום, זמן, התנהלות ועוד. המפגשים ידועים, קבועים פחות או יותר ובעיקר יוצרים 'בועה' מנותקת מן העולם שבחוץ. מקום שבו מתרחשים תהליכים של מטרתם להגיע מוכן יותר, מותאם יותר, ל'קבוצות' שבחוץ, לקבוצה המשפחתית, החברתית והלאומית. אני לקראת סיומן של שנתיים בהן הייתי חבר בקבוצות כאלו במסגרת לימודי הייעוץ החינוכי, קורים שם דברים נהדרים ומשם העבודה רק מתחילה.


מי שייצא מקבוצה כזאת, או, מי שחי בקבוצות חייו, כשהוא עוד רק 'ניזון באופן סביל מן הלכידות הקבוצתית' ועוד לא הצטרף 'לחולל את הלכידות ביצירת קשרים בני קיימא', הוא נשאר בשלב התינוקי - ילדי של חייו ומהווה מכשול להתפתחות הקבוצה ובמקרים מסוימים, אף לפגיעה גדולה בה.


החברה החרדית נמצאת בצומת. בצומת של המשך ניצול הלכידות הפנימית שלהם כדי להיות ניזונים מן הלכידות והאחריות של אחרים, או, להצטרף לחולל את הלכידות הכללית. וכן, יש תהליכים ונכון, אולי, תהליכי כפייה כאלה ואחרים רק יגרמו נזק וכן, זו הכללה וכו'. ויחד עם זאת, הזמן נגמר. וזה לא 'רק' האיום הקיומי מבחוץ. יש כאן איום קיומי ממש מבפנים. יש כאן שעה, שבהווה ממש, סיפורי המרגלים ומחלוקת קרח נמצאים אל מול העיניים שלנו, אלו לא סיפורים בני אלפי שנים, הזמן לבחור הוא עכשיו.


יותר מזה, הרב יצחק יוסף עובדיה, הרב הראשי הספרדי עד לפני שנתיים, צוטט כאומר 'שבט לוי פטור מהצבא', ברומזו כי כל (??) החרדים הם שבט לוי העוסקים בתורה ולכן פטורים מן הצבא. מעבר לשאלה ההלכתית (מלחמת מצווה) ומעבר לשאלת האחוזים שבאמת הם 'שבט לוי לומדי תורה', יש כאן אמירה קיומית מפרידה. שבט לוי של מי? של איזה עם? 'ולעמוד לפני העדה לשרתם'!! טוען משה כלפי קרח. לא מספיק לכם הזכות הגדולה לשרת?? אתם רוצים יותר? יש זכות גדולה מזאת???


כן, ראוי שלימוד התורה יהיה באופן רשמי נדבך חשוב במדינה היהודית, כן, במצבים מסוימים, אפילו להיחשב כשירות בפני עצמו. אבל, לימוד התורה אמור להביא אותך לשרת. אם ה'וויב' של הציבור החרדי היה לשרת דרך לימוד התורה, אם הלימוד הזה לא היה מסתגר, אלא, יוצא החוצה בדרך מקרבת, ומי שלא לומד משרת בדרך אחרת, שירות לאומי, או, צבאי, לא רק שלא הייתה בעיה פוליטית, לא רק שלא הייתה בעיה בשורות הצבא, 'שבט לוי' הזה היה מקדם, ממש, את הגאולה השלמה.


ראו את ה'שפת אמת' בהמשך.

מטה אהרון היה יכול להוציא ציץ, עלים ופירות רק כאשר הוא בתוך מטות (שם נרדף לשבטים) שאר נציגי העם.

אם לא נתחבר, תתחברו, לעם ישראל,

מטה אהרון של שבט לוי, הוא,

סתם מקל.


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.


בענין אות המטה של אהרן בתוך מטותם לרמוז כי ע"י התכללות בנ"י אז עבודת הכהן העובד ה' עושה פירות. וז"ש בתוך מטותם שבאמת פעולת הצדיק אינו בכח עצמו רק שמאסף כל חלקי עבודת הפרטים ומוציא אותם מכח אל הפעולה. כי הכל עובדים ה' אך לזכות לעשות פרי למעלה לא כל אדם זוכה לכך. וז"ש אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ומדקדקין דהול"ל פרי מעלליו יאכל. אך באמת כולם צריכין להחזיק טובה להצדיק שהוא מוציא מעשיהם מכח אל הפועל שיזכו לאכול פרי מעלליהם כנ"ל. וזהו הי' נחמה לבנ"י שיש לכולם חלק במעשה הכ"ג. וכעין זה הגיד מו"ז ז"ל בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהרמז ויצץ ציץ ויגמול כו' כמו שיש באילן פרחים וציצים ופירות כן יש לכל ישראל חלק. זה בפרח וזה בציצים. אם כי הכהן הוא העיקר כו' [שפת אמת, קרח, תרמ"ד]:

יום שישי, 5 ביוני 2026

שלח תשפ"ו

 בס"ד


מי היה מאמין, אבל, חלפו כמעט 4 שנים. אז הגיע הזמן. בחירות. אתה, האזרח הממוצע, אילו מחשבות ורגשות עולות בך, כשאתה שומע את המילה 'בחירות'?
תקווה, הזדמנות, שינוי, בחירה, חרדה, מיאוס, ניצוץ בעיניים, בחילה קשה… לא יודע מהי ההרגשה הרווחת בציבור לגבי הבחירות לכנסת הבאה, אני רק מתאר לעצמי (וגם ממש מקווה), שיש חשש גדול מהתקופה שלפניהן, תקופת של (העלייה ב) מאבק, לכלוך, הוצאת כל תותחי הזבל האפשריים, כדי לקדם. לקדם מה? אג'נדה? ערכים? הלוואי. כבר לא יודע. נראה לי כי בלא מעט מקרים, תגובות הפוליטיקאים אוטומטיות. נדמה כי הכלב של פבלוב מציג יותר בחירה ושההתנהגות שלו פחות צפויה מהתגובות האוטומטיות של הרוצים לשלוט כאן, של המבטיחים הבטחות ששבענו מהם.


אגב, איך אתה עם בחירות? איך את עם הצורך להחליט בעצמך? מקדמים בברכה? כמה שיותר? מחפשים דמות שתחליט בשבילכם? לאורך השנים, אני מרגיש, שאני איזה שהוא 'נציג' של הבחירה החופשית. שצריך לשווק אותה לנוער, שמצד אחד מתקשר את זה שהוא רוצה לעשות 'מה שבא לי', מצד שני, יש איזו הדיפה של הבחירה החופשית בחיי היום יום, שהיא, כך נדמה להם, איזה שהוא אירוע אוטופי שאולי יקרה 'כשנהיה גדולים'. מצאתי את עצמי, לאורך השנים, באופן פרדוקסלי, מנסה לשכנע באמיתות שלה, במציאות שלה, בזה שכל אחד קובע, באמת ממש, עכשיו, את גורלו.


עם או בלי קשר, חוזר למנהיגים ולערימות הזבל שהולכות להצטבר כאן בכמויות גדולות. ולקרוא חדשות ומריבות כשעוד חייל נפל, כשעוד חייל נפצע קשה (וכשאתה מכיר את המעגלים, זה לוחץ חזק..). ולרצות לזעוק עליהם, איך אפשר לריב כל כך הרבה על דברים שאתם, 80% מכם, בסך הכל כמעט באותה דיעה!! עכשיו???

אז, אלו המנהיגים שאחראים למצב? אלו, בעיקר, כך אני מאמין, אנחנו. רובם של המנהיגים לא נוהגים. רובם חיים על כמות הלייקים שאנחנו מסמנים להם בדרך כזאת או אחרת. כניסה חטופה לפייסבוק אחרי תקופה ונמלטתי ב'צרחות'. אלו אנחנו, אלו הבחירות שלנו ממש. לעומת כל זועקי הד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה והחוששים לה משני המחנות, היא כאן ובגדול. 


האם מהלכים קטנים של כל אחד 'אל תשתפו זבל' ישפיעו, האם דווקא מפלגת על חדשה ומאחדת (הרבעון הרביעי יקפצו למים העכורים)? לא יודע. אבל, ברור לי לחלוטין, שבדיוק כמו מול הנוער, זה שלנו ואנחנו יכולים לעשות כל מה שבא לנו!


שבת שלום, בשורות טובות, ורפואה שלמה לשחר בן לאה בתוך שאר פצועי צה"ל וחולי ישראל,

איתן.


כל נשיא בהם. מהם הול"ל [הווא לי למימר - היה לו לומר]. גם היו נשיאים אחרים נחשון וחביריו. אך יש נשיאים מלבר ונשיאים מלגאו וכאן היו צריכין לשלוח אנשים להיות מעשיהם כמעשה כלל ישראל ממש וז"ש כל נשיא בהם כנ"ל [שפת אמת, שלח, תרל"ה]: 


שאלה מתחום הדקדוק מביאה את ה'שפת אמת' להבחין בין שני סוגי מנהיגים. מנהיגים מלבר (מבחוץ) ומנהיגים מלגאו (מבפנים). בקריאה ראשונה, נראה כי בוודאי מנהיגי החוץ הם הפחות טובים, אנשים בעלי פחות עוצמה, מנותקים כאלה, לעומת מנהיגי הפנים, החזקים יותר, המחוברים, אלו שמכירים את העם. וכך, מנהיגי החוץ, שמבחינה אישית יכולים להיות גדולים יותר, נדחים מפני מנהיגי הפנים.


וכך היה במדבר, נשיאים כדוגמת נחשון, שמסר את הנפש לשם הגאולה, שקפץ ראשון למים, אדם נעלה משכמו ומעלה. ודווקא לו, קורא ה'שפת אמת', מנהיג של חוץ. לעומתם עשרת המרגלים היו מתוך 'מנהיגי הפנים', 'שמעשיהם כמעשה כלל ישראל ממש', לשליחות שהיא של כל האומה, דרוש 'כל נשיא בהם' ולא 'כל נשיא מהם'. 


אני מזדהה מאוד עם הניתוח של ה'שפת אמת', על מי הוא המנהיג הנצרך לעם, את מי צריך לשלוח למשימה. לא תמיד, גודל האישיות היא הקובעת, אלא, דווקא החיבור לעם. יחד עם זאת, בהינתן התוצאה של השליחות הזאת, אני תוהה עד כמה המרגלים אשמים. הם אומנם הוציאו לפועל את החטא, אך, כנראה, הם ייצגו את העם נאמנה, מנהיגי פנים שידעו את מי הם מייצגים. 'אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות'. אתם בכיתם, אתם, אל תתלו באשמת המנהיג. 

אולי, אם נפסיק 'לבכות', יישלחו המנהיגים שלא מוציאים דיבה…

יום שישי, 29 במאי 2026

בהעלתך תשפ"ו

 בס"ד


קמים בבוקר אחרי חתונה של הבן, ו…

חוזרים מחופשה משפחתית / זוגית מדהימה ו…

חוזרים מכל אירוע שהרים לך את הנפש ו…

חוזרים, להבדיל, לא עלינו, מאירוע מטלטל, מהלווית המת, הקרוב, החייל ו…

להבדיל, סוגרים את הסידור בסוף תפילת נעילה של יום הכיפורים ו…


ואומרים לעצמנו 'אין ברירה'. העבודה, השגרה. 'הכלים לא ישטפו את עצמם'. הם ממש לא מתחשבים ה'כלים' האלה. תנו קצת זמן לעכל, לנשום, לחזור לחיים לאט, מה אתם עומדים לי מול העיניים מלוכלכים בכיור (במקרה הטוב..)? שמים לי את המציאות ישר לפנים?


אז למה לא כל יום שבת? מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? שאלות קיומיות של שירי הילדים… 'ואי אפשר' זה רק תירוץ טכני. למה, באמת, לא כל יום שבת? אני שוהה רגע לפני שאני מתרץ לי אוטומטית את כל התירוצים ואת כל התשובות. למה לא כל יום שבת? האם אפשר לעשות משהו קטן, לעצמי, לזוגיות, למשפחה, לחברה, כדי שכן יהיה כל יום (משהו קטן של) שבת? משהו שובר שגרה, מוציא מהשגרה?


ועכשיו, הזמן לומר, שלפחות בשלב האבולוציוני - רוחני שלנו, טוב שלא כל יום שבת. שיש לנו בכל יום התמודדות, עבודה, מקום לפעול, להביא את עצמי לגדול, שאם לא היה יום חול, היינו כלום בתוך העולם, פרזיטים רוחניים מושלמים. שאם כל יום הייתה חגיגה, היא כבר לא הייתה חגיגה. אל תקנה כל יום פרחים, אבל תגיד כל יום מילה טובה, תן חיוך, שטוף כלים (מתוך "7,843 עצות לזוג הצעיר"…) 🙂. מצד שני, אל תקנה כל יום פרחים, אבל מדי פעם, תקנה!


בחוויה האישית שלי, הרגשתי שהחתונה וכל אירועי שיא אחרים, הם היוצא מן הכלל המלמד על הכלל. שמה שהיה שם הוא האמת ולא המריבות המעצבנות בעבודה, בבית.  יחד עם זאת, ואולי באופן קצת פרדוקסלי, ימי החול האפורים משהו, הם אולי לא תמיד מציגים את האמת, אבל הם מציגים את הנכון, את מה אנחנו בחיים, את סך ההתמודדות שלי עם המנעד של הימים.


ובהתמודדות הזאת מצאנו שלוש שיטות, שתיים מהן מופיעות בגמרא (מסכת ביצה טז.). שיטת שמאי הזקן, שבכל אחד מימות החול, אם נתקל במשהו טוב, או, טעים, היה שומר לשבת, חושב על השבת כל הימים. מכניס לתוך ימי החול, הן את הפעולה העצמית שלו והן את הכיוון, השבת, תמיד, הייתה במחשבתו. כך הכניס שמאי הזקן את החגיגה בשגרה, את הציפיה.

דיעה שנייה, המופיעה שם, היא, כמובן, של הלל הזקן. הלל הזקן, לא ציפה לשבת, היה אומר 'ברוך ה' יום יום.." וכל מעשיו, בכל הימים, היו לשם שמיים. השבת שלו, התכלית, השם שלו, תמיד היה לשם שמיים. הוא היה ב'שבת' גם בימות החול, בעבודה, במשפחה ובכל מה שעשה.


הדיעה השלישית היא דעתי. או, יותר נכון, מה שאני מצליח. 

פשוט לנסות… לשטוף כל יום כלים, ומדי פעם להביא פרחים..


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.




אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. וקשה ששת הנרות הול"ל [הווה ליה למימר - היה לו לומר]. אבל ביאור הענין עפ"י דברי המדרש במשל למלך שהזמינו הדיוט לסעודה. וכשבא המלך הטמין כלי הדיוטות שלו ופסל המלך כלי מלכות להשתמש רק בכלי הדיוטות ע"ש. היינו דכתיב אל מול פני המנורה שהיא מנורה העליונה. שכל המצות הם רמזים למה שלמעלה. לכן נק' פני המנורה שהוא הפנימיות של מנורה שבמשכן. ואעפ"כ יאירו שבעת הנרות. אף שאין דמיון אור זה לגבי אור שלמעלה רק שהמלך פוסל כלי מלכות להשתמש בכלי הדיוטות. ובאמת עי"ז הבושה שנתבייש והטמין כליו עי"ז זכה שיתקבלו כליו להמלך [...] [שפת אמת, בהעלותך, תרל"ח]: 


הגיאומטריה, אומר ה'שפת אמת' לא מתכתבת עם הפסוק. אל איזו מנורה מאירים שבעה נרות? נהוג לדבר על הנר האמצעי, המערבי, ששאר הנרות היו פונים אליו והוא נקראה המנורה, אבל, אם כך, הקושיה היא, שהיה צריך לכתוב יאירו ששת הנרות!


ומסביר, על פי המשל, איך ישנם ימי חול, איך יש לנו מקום בעולם לחיות בזכות עצמנו ולא עוד, אלא, להביא את הקדושה כאן בעולם הזה, או, במובלעת של העולם הבא שבתוך העולם הזה, בית המקדש. האיש הפשוט מזמין את המלך לסעודה. המלך מגיע עם הפמליה ועם כל הכלים שצריך, אם הוא ייכנס כך לביתו של האיש, הוא לא מכיר בקיומו, הוא לא מכיר בצורך שלו להיות, כי הוא הגיע עם כל חפצי הארמון איתו. 


והאיש הפשוט שואל את עצמו, שאולי, באמת, אין לו הצדקה, אין לו קיום. ומתוך הבושה הזאת, המלך פוסל את הכלים שלו, הקב"ה לא 'מדליק' את המנורה שלמעלה. אין לי מושג מה זה, אבל, כנראה משהו שהעולם זקוק לו. ומאחר ו'אין ברירה', אין כלים לסעודה, מוציא האיש את כליון ונותן למלך לאכול. מוציא הכהן את המנורה, מדליק אותה ומתוך כך משהו נדלק שם למעלה. האדם קנה את קיומו.

יום חמישי, 21 במאי 2026

שבועות - נשא תשפ"ו

 בס"ד


7,843 עצות יש לי לתת לזוג הצעיר. עשר לפה, עשר לשם, אל תתפסו אותי על המספר. וב"ה, בעוד כשלושה ימים הם יצעדו אל החופה. יצעדו ממש, ברגליהם, בכוחם. אנחנו נהיה שם על תקן המלווים. הם יצעדו, אנחנו, במעמד הזה של החופה, רק נעמוד, נסתכל ונהיה שם בכל הוויתנו בשבילם (וכמובן, נשתדל לחייך כל הזמן, בכל זאת, מצלמים…). 


אז מה נעשה עם כל העצות האלה? זה תלוי. בדרך כלל, כך אני אומר לעצמי ומתכוון לזה, אשתדל לגלות יכולת נִפְרדוּת גדולה, אמיתית. יכולת שהיא סומכת, רגועה, בוטחת ושמחה. ולהשאיר דלת פתוחה לכל מה שיבוא, לכל מי שיבוא, שיוכלו, הם וכל מי שרק ירצה, להיכנס, לשבת, להיות. 


ולפעמים, לא אתאפק, אומר את מה שאני חושב. זו העצה שלי. תבחרו אם לקבל. מקווה שאדייק באסטרטגיה הנכונה שתתאים לכל מצב. אז הנה אחת כזאת. אני כותב אותה כאן, גם בלי שביקשתם.


שוויון מוחלט בין בני זוג קיים, בעיניי, רק במימד אחד. לא לחפש אותו במקום אחר, היא כבר עצה נוספת (נשארו 7,841). עצה עם עוצמה גדולה, בערך כמו הקושי לקיים אותה. לא לחפש שוויון, לא לחפש שוויון. השוויון חייב להיות רק בכיוון של התנועה. רק בכיוון ההשתוקקות, של הרצון. כיוון בלבד. לא עוצמה, לא סוג המעשים, לא ביכולת אפילו להגיע לשם. רק הכיוון. את אלי, אני אלייך. אי אפשר למדוד את המרחק שנעשה, אי אפשר לכמת את הצעדים. יש הרבה דברים שאני לא יכול לראות. יש רק דבר אחד שאני חייב לראות. 

פנים.


"כמים, הפנים לפנים, כן לב האדם, לאדם".

(משלי, כ"ז, י"ט).


במזל טוב, בבשורות טובות, חג שמח ושבת שלום,

איתן.


בשבועות יש ב' מיני התקרבות. לִבּוֹת בני ישראל להשי"ת [להשם יתברך] והתקרבות המקום ב"ה לבנ"י וזה שתי הלחם. ובנ"י מתפארין יום מתן תורתינו. והשי"ת בתורה מחשב עיקר החג על התקרבות לִבּוֹת בנ"י דכתיב ביום הביכורים כו': 


אם לא היה נכתב, קשה היה הדבר לאומרו. שני מיני התקרבות יש, אומר ה'שפת אמת'. בני ישראל לכיוון הקב"ה, מכוונים את ליבם מטפסים, משתדלים וגם מתגאים בקשר זה, תראו, קיבלנו תורה! הקב"ה לכיוון ישראל. תראו, 'אומר' הקב"ה, אלה בני, תראו מה הביאו לי, ביכורים, קורבן. את הלב שלהם, את הרצון.


מיוחד קורבן שתי הלחם. היחיד (כמעט) שמוקרב חמץ. בצק טכנולוגי, המצאת האדם, שכלול הטבע. בקורבן הכפול הזה מתכנסים התורה, המגיעה מלמעלה והלחם, ששוכלל למטה. ואולי, זו, בעצם, התורה, זו מהות הקשר. אני סומך עליכם באופן מוחלט עם התורה (וכמה זה 'שיגע' את המלאכים) שתדעו לעבוד איתה, להתפיח אותה, שתדעו איך מכינים איתה מזון, שתכינו אותו בעצמכם. ו.. עצה קטנה, כשתתנו קודם את הביכורים, כשתהיו מיושרים על סדר הדברים, זה ייצא ממש טעים…

יום שישי, 15 במאי 2026

במדבר תשפ"ו

 בס"ד


התאהבנו בדגלים. להתאחד, להתקבץ, תחת דגל, צבע, משמעות, ביחד. וגם, למשמעות של נגד, של רק לא… מניפים דגלים, מניחים פאצ' (טקטי!), מבדיל, אפילו על ירוק של זית, על השמן הטהור. מניפים דגלים, מלאי צבעים, שהלבן שבהם נבלע, שנצבע ומטושטש גם הכחול, הדומה לרקיע, לכסא הכבוד.


התיאוריה הפסיכולוגית של אדלר, מדבר על ההשתייכות כצורך מולד. ההשתייכות בשלושת משימות החיים, המשפחתית - זוגית, החברתית ובמקום העבודה, היא צורך חיוני לבריאותו ורווחתו של הפרט. היא עד כדי כך חיונית, שאדלר מגדיר את ההשתייכות כמטרה הפסיכולוגית האוניברסלית. מה לא עושה הילד כדי להשתייך. גם המבוגר. כל כך הרבה פעולות ואסטרטגיות הנעות על הציר שבין להתנגד ולְרַצּוֹת. רק שיהיה לי מקום.


הצורך הזה, הדבר היפה, העמוק, החשוב, הופך, במרחב, לפוליטיקה של זהויות. כן יכול להשתייך איתך, לא יכול להשתייך איתך. מבלי ממש להכיר אותך רק ממבט על הדגל שאתה מחזיק, דגל שאתה מחזיק בין במודע ובין שלא, בין שהתכוונת לכך ובין אם לא. והפוליטיקה הזאת, לטעמי, מחריבה כל חלקה טובה. כמה מקום יש תחת דגל ישראל, ואנחנו רבים על הצבעים שבשוליים.


ואני לא קורא לא להזדהות, חוסר ההשתייכות גרוע מזה. הניסיון להיות קוסמופוליטי המקבל את כולם, לא להכיר בהבדלים של צבעי הדגל, לא מאפשר להילחם בתופעות של רוע. הנטייה הנפשית שאינה נושאת דגל, מאפשרת לכל דגלי הקיצון הבטוחים בעצמם, להתנשא אל על. חשוב להזדהות, חשוב להילחם על הדעה שלך, חשוב לנפנף בדגל. חשוב לקרוא אל הדגל, חשוב לא פחות, לדעת, להקרא אל הדגל, גם אם הוא לא בדיוק תפור למידותי. 


אני שמח על תקשורת ימנית (רשמית, או פייסבוקית) חזקה, בוטחת, מסבירה, מנמקת, אין חשוב מלנסות ולהפיץ אור במקום שבו אתה רואה חושך. עם זאת, הדוגמה של הפאצ' משיח, שאמנם החייל שנשא אותו, נענש באופן בלתי פורפורציונלי, לדעתי, הדוגמה הזאת מדגימה דגל מפריד. דגל שיכול להפחיד. וזה לא המקום של דגל כזה על המדים, בדיוק כמו שניצול הצבא לקידום אג'נדות שמאל, היא פסולה. 


כשאני לא לובש ירוק, אני יכול לשים פאצ' משיח. אמנם קצת שונה מזה המקובל. מבחינתי, אני מצרף לדגל הזה של המשיח, של תקומת העם, גם שורה מדגל אחר. דגל מתוך שיר המזוהה דווקא עם השמאל. דמיינו דגל משיח שעליו 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום'. 

לכן, אני גם לא מזדהה עם השיר 'אני מאמין'. הן בגלל ההפרדה הברורה של התוספת 'הדתית' לטקס ממלכתי והן בגלל שאני לא מזדהה עם התוכן והמנגינה. מבחינתי הוא שיר ששרים בפולין, שמחכים למשיח אמורפי שיגאל את היהודים החלשים שתלויים בפריץ. 'התקווה', הדגל הכללי, מספיק לי בהחלט. גם דגל מגילת העצמאות מספיק רחב (לפחות 90 מנדטים). ואל תגלו לאף אחד, עד כמה הטקסט הזה משיחי…


שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.



במדרש איש על דגלו, נתאוו בני ישראל לדגלים כמלאכי השרת [...] כי המלאך נקרא 'עומד' שהוא מיוחד לשליחות בפרט. והאדם נקרא 'מהלך' ע"י שצריך להשיג השלימות מעט מעט ואח"כ כשמתקן עצמו כראוי הולך לעולם העליון. אך בנ"י נתאוו אל השלימות. וזכו לזה במתנה. וכמו כן יש זמנים שזוכין התחתונים לזה וכן בש"ק שנק' מתנה טובה כו'. אך צריכין לראות שזאת הוא במתנה ולידע להכיר את מקומו להלוך למצוא השלימות מצד עצמו [...] [שפת אמת, במדבר, תרמ"ו]: 


למלאך יש דגל מאוד ספציפי. רק בו הוא יכול לנפנף, רק תפקיד אחד הוא יודע לעשות. בצורה מושלמת, אבל, רק אחד. ראו בני ישראל את השלמות הזאת ונתאוו לדגלים. להשתייכות, למשימה שהיא שלי, הכי מתאימה לי, לעשות משהו בשלמות. ויש זמנים, אומר ה'שפת אמת' שהאדם מקבל דחיפה קדימה, מתנה של שלמות. עם זאת, האדם נקרא 'מהלך'. מחפש משמעות, מתקדם, נופל, מרים דגל אחד, נשבר, מרים אחר, עד שיגיע בכוחות עצמו אל השלמות שלו, אל העולם העליון.


וגם כשהלכו בני ישראל במדבר והרימו דגל ספציפי לכל שבט, הייתה נקודה פנימית, פיזית ורוחנית שמסביבה הם סבבו. היה דגל אחד, לבן של בגדי כהונה, כחול של תכלת שעמד במרכז. אהרון, כנציג הקודש, הצטווה, ידע, לקחת 12 אבנים בצבעים שונים, להדביק יחד ולהניח על לוח לבו…

בלק תשפ"ו

  בס"ד גיל 15-16 בערך, היה השלב שבו ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. ספוילר, לא בדיוק עשיתי את זה, אבל, אני עושה את זה. להיות רופא. זה הי...