בס"ד
גיל 15-16 בערך, היה השלב שבו ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. ספוילר, לא בדיוק עשיתי את זה, אבל, אני עושה את זה. להיות רופא. זה היה ברור. לא היה משהו אחר. עד כדי כך הזדהיתי עם התפקיד הזה, שבאותו גיל צעיר עלו בי מחשבות מטרידות על מה שאעשה בעולם אוטופי ללא מחלות..
בגילאים בו צעירים צריכים לקבל החלטות על המשך החיים, מה ללמוד, במה לעסוק, לא מעט מהם נכנסים לבלבול וחוסר יכולת לקבל החלטה ברורה. מאחר ואני עצמי לא חוויתי את חווית הבלבול הזאת באופן מובהק, היה לי קשה להבין את החוויה שלהם. אתם באמת לא מרגישים מי ומה אתם? הייתי צריך לעבור שינוי מחשבתי אצלי, כשהגיעו אלי אותם צעירים לייעוץ ומחשבות על העתיד שלהם, כדי שאוכל לנסות ולהדריך אותם למצוא את התשובה שבתוכם (היום, אני יודע מה ומי אני, אבל, שואל, במקביל, מה לעשות כשאהיה גדול…).
יש את המתלבטים, לי עצמי יש רגעי התלבטות, גם בגילי ה'מנוסה' יותר, מתלבטים איך להגשים ייעוד... ויש את ה'גורליים', כהגדרתו של הפסיכואנליסט בולאס. אנשים שחדלו להאמין, או, שמעולם לא האמינו, שהם, בעצם, יכולים להשפיע ולשנות את הדרך שבה חייהם האישיים זורמים, אלת הגורל, או, אלוהים שבשמיים, קובעים את דרכם שכבר סלולה ומוכנה. אובדן היכולת, כבר מגיל צעיר, לשחק ולדמיין איך אני 'משנה את חייהן' של דמויות הלגו, איך אני, לא רק יודע 'מה לעשות כשאהיה גדול', אלא, אני כבר כזה, אפילו, אם זה רק בדמיון וכמובן, הפידבק מהסביבה, יכולה להביא את הילד לתפיסות 'גורליות', אל מול תפיסות 'ייעודיות'. כשהילד גדל, אומר בולאס, הוא אמנם מבין ש'שיקרו' לו, הוא לא באמת שוטר/כבאי/אסטרונאוט/מלכה, אבל, משהו, פנימי, באמונה שאני יכול להשפיע על מה שאהיה נשארת.
לדמיין ולחלום באופן מציאותי. פרדוקס? אולי, אבל, אלו פעולות המאפשרות את הבסיס הפסיכולוגי, לפעול גם במציאות מתוך אחריות על הייעוד שלי, של המשפחה שלי, של החברה, העם והעולם. כן, גם העולם, ייעוד המצוי, בעיקר, אצל העוסקים בקידום שלום עולמי, רפואה בעולם השלישי, או פעילים אקולוגיים. כל עוד, כל הנ"ל, לא לוקים ב'פסיכוזת גרטה טונברי', הם משמיעים קול חשוב בעולם ומקדמים את מה שנראה בלתי אפשרי, אולי דמיוני, של השפעת האדם הקטן, על כל הכדור והאנושות.
כן, גם העם. כמו שאני מאמין, כי, לכל אחד מאיתנו, יש חלק, כזה או אחר, ב'תוצר הסופי' של התנהלות רבת השנים בצורת השבעה באוקטובר (כשם קוד כולל לכל הפיגועים והמלחמות), כך, יש לכל אחד מאיתנו, יכולת להיות חלק מהייעוד של התיקון. נתחיל לדמיין את זה, לחלום על זה, נזכה להשפיע. חלק מהחלימה, צריכה להשתלב עם הכוח השכלי. מחשבות על ייעוד, לא רק של מי אני, אלא, מי זה העם הזה? מה אנחנו עושים פה בכלל? מה אומרת לי התורה, או, מגילת העצמאות, או, כל רפרנס שכל אדם מחשיב.
הורים, מדריכים, מורים, תנו להם לשחק עם בובות, לדמיין שהם כל מה שניתן להתחפש אליו, נעזור להם לספר לעצמם סיפורי אומץ והרפתקה, של הגיבורים שהם. נשקר להם קצת, שהם יכולים לעשות כל דבר שירצו, עד שזה יוכל להיות האמת לאמיתה…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בפסוק אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. פירוש כי הם אמרו עם יצא כו'. ובלעם הראה להם כי אין זה ענין מקרה אבל הקב"ה הוציאם לברר כבוד מלכותו בעולם כשם שמלכותו הוא קיום כל הבריאה כן יציאת מצרים היא רק לצורך זה. לכן תלוי זה בזה. והראה להם כי בנ"י הם יסוד העולם וז"ש ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה דאיתא אומר ועושה מדבר ומקיים. פי' בעשרה מאמרות נעשה הכל ובעשרת הדברות מתקיים הכל. פי' אמת כי גם בעשרה מאמרות הי' העולם קיים לעד מכח הטבע. אך הדברות הם נותנים התחדשות והשגחה בכל יום כפי עסק בנ"י בתורה ומצות וזהו מדבר ומקיים לברר הנהגתו ית' את העולם. וכמו שמעשה בראשית קיים לעד. כן עשרת הדיברות והנהגה המיוחדת לבנ"י קיים לעד ואין זה דבר מקרה כנ"ל: [שפת אמת, בלק, תרמ"ב]:
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת. שוב ושוב. קולות 'בלעמיים', מחוץ לעם, שונאים - מעריצים של העם היהודי, שמים לנו מראה על מי שאנחנו, כי, אנחנו, עצמנו, לא ממש מאמינים בזה. יש לנו זמן, מאמינים, לצערי, בדרך ארוכה.
העם לא 'יצא' ממצרים, באיזה תהליך מקרי של הפיכה מעמדית. יש אל, מנהל את העולם, הוא 'הוציאם' באופן אקטיבי. אין זה גורל, זה ייעוד! ולנו, לעולם, הוא פתח 20 פתחים. עשרה מאמרות של בריאה, שדווקא מחביאים את הקשר מול הקב"ה המסתתר מאחורי הטבע והמקריות. ועשר דיברות של גילוי ישיר. ואת זה, דווקא, מציב לנו ולעולם, בלעם, גדול נביאי האומות, שפספס, מתוך שנאה ושחיתות מוסרית, את העולם שלו (מתוך ארבע הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, על פי המשנה בסנהדרין), אבל, הנכיח, כמו בעל כורחו, את האמת.
לנו, לא נותר, אלא, להקשיב גם למה שאומרות עלינו אומות העולם ולהאמין. בין אם זה לכוונה שלהם להשמיד אותנו, ובין אם לדרישה שנביא ונלמד את המוסר והקשר לאלוהים.
