בס"ד
מתי להתחיל?
מתי לשנות? איך בכלל קמים לעשות שינוי באמצע החיים?
[נניח רגע בצד, את המצבים שבהם השאלה היא, איך קמים בכלל..]
אמירה עממית, נפוצה בחוגים מסוימים, אומרת, ש'כל בעיטה בישבן, היא צעד אחד קדימה'. זה לא נעים לקבל את הבעיטה הזאת [נקרא לה בשם קוד, 'שבעה באוקטובר' ואין צורך כבר לפרט..], אבל, היא, לפחות [זה מנחם?] תזוזה. תנועה. מקום אחר. גם כאבים מגלים לי לא מעט על עצמי. וכבר 'זכיתי' גם לתנועה כזאת. כאילו חיכיתי לבעיטה שתגיע, נמנע מלעשות את הצעד בעצמי. יש בתנועה הזאת, פאסיביות [נקרא לה בשם קוד, 'ששה באוקטובר'...] והעברת אחריות, שיכולה להיות נעימה במובן מסוים. אני לא עזבתי. אני לא אחד שעוזב, אני לא בחרתי לעזוב. מעבר לעובדה שתנועה כזאת כואבת, היא גם מסוכנת, יש בה חלל הפנוי. אני בשלב השינוי, אין, עדיין, משהו חדש לאחוז בו, חלל ריק, חרדה מנפילה אינסופית, סדקים באמון בלמצוא עבודה, זוגיות, תשוקה, אחרי שנבעטתי בלי תכנית, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי בחירה, בלי חלום…
ה'חלל הפנוי', מושג קבלי, המתאר את נסיגתו של הקב"ה מהמרחב של העולם, על מנת לאפשר לנו לבחור, לגדול, ליפול, להתקיים כבני אדם. מרחב מוחשי, עליו ניתן להחיל את דבר השף הידוע, 'תראי', אמר אייל שני, 'זה או הצלחה ענקית, או, התרסקות איומה'. אז, השהייה בחלל הפנוי, היא סוג של חזרה לראשית, תא גזע עוברי של החלטות, אתה יכול להתפתח לאן שאתה רוצה. להרגיש שהכל אפשרי, ו/או, להיות בחרדה גדולה מהמרחב הגדול והלא יציב הזה.
והייתי גם בתנועה של בחירה [נקרא לה בשם קוד אפשרי, 'שמונה באוקטובר'...]. צעדתי אל ה'חלל הפנוי' מתוך בחירה. התכוננתי אליו, עד כמה שניתן, לא פחדתי [טוב, קצת חששתי] לרחף קצת בחלל התעסוקתי, שאצלי, הוא אף פעם לא רק עניין של תעסוקה. אז, לקחתי אוויר ונעתי באפס כבידה, משתעשע בכיווני התפתחות שונים [טוב, בסדר, עם מועקה קלה, של 'מה אם לא'...], ניסיתי לחוות את אפס הכבידה, את השחרור שהוא מביא איתו, לפתוח דלתות וחלונות, שחלקם נסגרו בטריקה וחלקם, נפתחו לרווחה.
אז, קחו מרשם מהד"ר -
"בהצלחה! הגיע היום. אתה יוצא למקומות נפלאים אז שלום. עם רגליים בנעליים, עם שכל בראש: תמצא את הדרך שלך, אל תחשוש".
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
כי תצא למלחמה. כי עיקר המלחמה צריך להיות כשיש לאדם מנוחה אז יוצא כדי להלחם אבל בשעה שצריכין להלחם אז הדרך מסוכן. וז"ש [וזה שכתב] רש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמ"ש כשהוא בן חורין אז יצא להלחם. וז"ש והי' בהניח ה' אלוהיך, לך אז תמחה זכר עמלק. והי' לשון שמחה לפניו במרום כשבנ"י גוברין על האומות מתוך המנוחה כי הלא בוודאי בנ"י נבראו לעמוד נגד הרשעים רק אם לא היינו חוטאים הי' מתקנין הכל מתוך המנוחה. וע"י החטא צריך להיות המלחמה מתוך הגלות אבל כשיהי' מתוך המנוחה היא עיקר הרצון לפניו ית'. ובשעת המנוחה צריכין דייקא לזכור להלחם לכן כ' לא תשכח כי בשעה שהוא לוחם עמנו א"צ להזהר שלא לשכוח [שפת אמת, כי תצא, תרמ"ג]:
עיקר המלחמה, מתוך מנוחה, מציב ה'שפת אמת', בתחילת דבריו, את הפרדוקס הזה. מי רוצה להלחם כשהוא כבר במנוחה? הפשט של ההבדל בין מלחמת מצווה למלחמת רשות, היא הסיבה ליציאה אליה. במלחמת מצווה הסיבה היא כיבוש הארץ ו/או מצב של סכנת חיים מיד אויב. מלחמת רשות, היא כיבוש לצורך רווחה כלכלית ומדינית.
המחשבה הראשונית היא שמלחמת מצווה, ובוודאי מלחמת עמלק, היא הסיבה הנכונה והאידאית לצאת למלחמה, בעוד, שיציאה למלחמה, כיבוש, הרוגים ופצועים, לצורך שיפור המצב הכלכלי, היא מלחמה של בדיעבד, איפשהו בגבול האפור, ויש שיאמרו, השחור, של המוסר.
ה'שפת אמת', כדרכו, הופך לי את ההבנה הפשוטה. למלחמה יוצאים כשיש ברירה. אם הגעת למצב בו יצאת למלחמת אין ברירה, לא רק שאתה בסכנה גדולה יותר, נתקף ולא תוקף, גם היכולת להביא לתיקון אמיתי מהמלחמה, וזו הרי המטרה האמיתית של מלחמת הרשות, נמוכה יותר ולכן, הסיכוי לניוון מוסרי וערכי, אם לא יוצאים למלחמת הרשות, גדולה יותר.
ביציאה למלחמה מתוך מנוחה [גם בחינוך, כדאי להתמודד עם סוגיות בוערות, לא בזמן שריפה ומריבה], אומר ה'שפת אמת', מתגלה מימד הבחירה. מתגלים האידאים שלשמם כדאי להלחם. כשאני, כשהאומה, נגררים למלחמה, הצמצום של סכנת החיים והקושי, אולי מאפשר לזכור 'את אשר עשה לך עמלק', אבל, לא את הסיבה שלשמה אתה בכלל קיים.
נקווה שלא נשכח…
