בס"ד
הם באופוזיציה. אם נְזַקֵּק את המשמעות מתוך כל המלל, הבכי, הצעקות ונפנופי הידיים עד כדי אלימות, נשמע, בעצם, רק מילה אחת. לא. היא המסקנה, היא ההסבר, היא המהות. פשוט להגיד רק לא.
ככה זה אצל ילדים בני שנתיים. 'הפרעת אופיזיציה', קוראים לזה, 'הפרעת התנגדות' בעברית. ילדים סביב גיל שנתיים, מתחילים להרגיש שהם לא איזה חלק נספח של ההורים ושל הסביבה בכלל. שיש 'אני'. שיש לי גוף מעניין ומסקרן שנעים לחקור (מה שלנו לפעמים קשה לראות..), ושיש לי אישיות. שיש גבול בלתי נראה ביני לבין הסביבה. על הגבול הזה הם מעמידים שומר. לשומר קוראים 'לא'. השומר הזה יכול להיות כל כך חזק, ששלב התפתחותי טבעי ונורמלי יכול להפוך להפרעה של ממש בהמשך החיים. 'דובי לא לא' חמוד בן שנתיים, יכול להתפתח לילד 'בלתי נסבל' בכיתה ובחברה ולנער ומבוגר חסרי שליטה, שלא מסוגלים להחזיק את משימות החיים, כמו זוגיות, הורות, עבודה…
מבלבל להיות באופוזיציה, מבלבל להיות בן שנתיים. עד לא מזמן, קיבלת בדיוק ובמהירות את כל הדחפים שעלו בך. מזון, שינה, חיבוק וטיפול בכל דבר מציק. רק היית צריך לבכות וזה הגיע (ולמי שלא, יכולות להתפתח הפרעות אחרות…), כל המערכות, בדגש זו ההורית, היו בשליטתך, שלטון 'איד' מוחלט. שלטון הדחפים. ואז, באופן מפתיע, אתה מגלה, שיש עוד יצורים בעולם. ומפתיע עוד יותר, שיש להם חוקים, שגם להם, לא עלינו, יש רצונות ודחפים. וכאן, ממשיך פרויד את התיאוריה שלו, על ה'איד', על היצר, מתפתח ה'אגו'. כאשר, לפי פרויד, ה'אגו', הוא רק כלי המשרת את ה'איד'. אני ממש רוצה סוכריה, אז אני אסדר את החדר. האגו, מאפשר לילד למצוא נתיב סביר ולא הרסני מדי, כדי להשיג את מבוקשו.
פסיכואנליטים אחרים, אופטימיים יותר, שמים את האגו במרכז ולא את האיד. הוא אכן משמש צורך של הסתגלות, אבל, לא רק כדי להשיג את צורכי הגוף. לתת לנפש יכולת להסתגל אל מול קשיים, להסתגל חברתית. ההתנגדות הראשונית אל האחר, אמורה להפוך ליכולת לחיות עם האחר, לא רק כאילוץ, אלא, כמקור להפריה הדדית, להתפתחות משותפת. גם כשאהיה באופוזיציה, גם כשאגיד לך 'לא', זה לא יהיה מתוך טנטרום חסר היגיון, זה יהיה מתוך הכרה ורצון לכבוד של הגבול שלי, ומתוך זה גם תתפתח ההכרה ברצון, בגבול ובכבוד שלך. אני אבין את ה'לא' שלך, ככה שיהווה לי נקודת משען לברר את עצמי, לגדול בעצמי. ומפה אפשר, אפילו (!), להגיד 'כן'...
**כל פרשנות של האמור לעיל, על החברה והפוליטיקה הישראלית, על האופוזיציה שהיא קואליציה ועל הקואליציה שהיא אופוזיציה, היא באחריות הקורא בלבד ולא של הח"מ.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ב"ה במדרש גיל יגיל כו' גילה אחר גילה כו'. דכתיב ואלה תולדות מוסיף על ענין ראשון דכתיב תולדות השמים והארץ. ואלה התולדות של יצחק שנולד ממנו יעקב הוא גמר השלימות בקביעות. [...]. אבל עכשיו נעשה תיקון בקביעות להיות נמשך שלשלת הקדושה בתולדותיהם דור אחר דור עד ביאת משיח צדקינו. ומיד באותו זמן נולד זה לעומת זה. עשו הוא אדום שנמשכת מלכותו עד משיח. כי בכל עת שנולד צדיק נולד כנגדו התנגדות. וכן הוא תמיד גם בפרט כל אדם בהתעלותו ממדריגה למדריגה כל ימי חייו. ובאמת זה ההתנגדות הוא רק לתת כח ותוקף להקדושה כמ"ש מלאום יאמץ [שפת אמת, תולדות, תר"מ]:
כבר מהגן, אנחנו למדים, שיש טוב מוחלט. שפתח בית המדרש מדליק אותו, שרוצה רק לשבת באוהל וללמוד. ושיש רק מוחלט. שעבודה זרה עושה לו את זה. ורצונו רק שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. למדנו, שאיך שהוא, הבילוגיה של יצחק ורבקה התפצלה אל התאומים באופן חד ערכי. יצחק נושא את ה'גנים' של אברהם ושרה ועשיו נושא את אלו של לבן הארמי, שרצה לעקור את הכל ושעשיו, אחריו, עומד עלינו לכלותנו.
אין מה להאשים את הגננת. אין גם מה להאשים את עצמנו באיזה מוסר צדקני. כבר ארבעת אלפים שנה שעשיו וישמעאל עומדים עלינו לכלותנו. והחיבור האירופאי שגם זולג עכשיו לאמריקה בין השניים (ומה נאמר על זה הישראלי..), מסוכן וקטלני ועלינו לעמוד על המשמר. אז אפשר ללמוד את ה'שפת אמת' באופן של תורת הגלות. יעקב ועשיו ככוחות פנימיים באומה, ככוחות באדם האחד. שעם לידת אדם, עם לידת אומה, עם לידת מחשבה ורצון, נולדת גם התנגדות. התנגדות של מטרתה 'לתת תוקף לקדושה', כדברי ה'שפת אמת'. אם 'קדושה' היא דבר החי לעולם, אי אפשר לקודש בלי החול, לפלוס בלי המינוס.
אם נהיה אמיצים, להתבונן ולא להתנגד, גם על התפקיד הלאומי של 'ונברכו בך כל משפחות האדמה' נוכל לראות את עשיו ככח משלים. ככח, שבסופו של דבר, יוכל לקבל את הברכות (ואולי, חבל שלא קיבל יותר??), דרך אותה אינטראקציה של התנגדות מפרה. אז, אולי, זה עוד לא הזמן לביטוי של האידאל הזה במציאות. משהו עוד צריך לגדול שם בהסתכלות ובהבנה ובקבלה של עשיו וישמעאל את יעקב - ישראל, הם צריכים לעשות עם עצמם עבודה גדולה, אבל, המבט הזה, יכול, כבר עכישו, לקרב בין החלקים השונים שלנו, בין האחים, גם דרך ההתנגדות. ואז יוכל לבוא יום, בעיתו ובזמנו, גם בינינו לבני דודינו..
