ויקהל - פקודי - החודש

 בס"ד

זו לא תקופה פשוטה. חידוש גדול… לא פשוט, בלשון המעטה, להיות עכשיו עם ילדים קטנים בבית, בטח באזור מאוים יותר ובטח אם מוסיפים לאתגר הזה מילואים. לא פשוט להיות ילדים, להיות נערים. תפקוד בית בסיסי. לימודים בזום. דאגה לחברה. ובכלל, להרגיש שאני לוקח את עצמי, את ילדיי בתפקיד ההורי שלי, למקום בטוח, תרתי משמע, למקום שלם, למקום עם חוסן. גם עם ילדים בוגרים יותר, האתגר לא פחות פשוט, יכול אפילו לאיים. נזקי הקורונה, הסבבים הקודמים, מרחפים ברקע. הרגלים, מיומנויות ותחושת הביטחון שובשו. השפעות פנימיות שעוד קשה לכמת, הפרעות שרק ניתן לשער. ומה יהיו ההשלכות של האתגר הנוכחי??

חוסן. עוד מסוגלים לשמוע על הביטוי הזה? עוד מסקרן לחקור אותו? או, שהדיבורים עליו, כבר הטביעו, בלבלו, מילים שנהיו כבר ריקות מתוכן, הבטיחו הבטחות שווא? אולי, יש איזה חוסן, להמשיך ולדבר חוסן. להתנהג חוסן, במיוחד אל מי שזה כבר כבד עליו. חוסן. היכולת לחזור למסלול החיים לאחר האתגר, הקושי והמשבר. וגם, לצמוח ממנו למקומות גבוהים, מסוגלים, עוצמתיים יותר. להשאיר את האתגר ב"חלון" שבו יש לי מספיק כלים ומשאבים פנימיים וחיצוניים להתמודד, מבלי להגיע, עד כמה שניתן, אל מקומות של תחושת חוסר מסוגלות, אל מחוזות החרדה.

יש לא מעט שיטות לשמור ולהגביר חוסן. אחד המפורסמים הוא גש"ר מאח"ד של פרופ' מולי להד (לינק ששווה לחיצה). התוספת הקטנה שאני רוצה לתרום לכל אותן השיטות, לא חידוש, אולי להאיר נקודה. להיות נדיבים. אל מול הלחץ שהאבולוציה קוראת לי, דוחפת אותי, להתכנס פנימה. לשמור. להגן רק על מה שממש שלי. אל מול הכעס המתפרץ מתוך סף נמוך, המלבוש של לא מעט רגשות, אל מול התחושה, שבקושי אני מסוגל לדאוג לעצמי, באה הנדיבות שיכולה לשנות את הכל. להפוך את הכיוון לתת, קודם לעצמי, את העוצמה שאני יכול. 

לפי מה שאני יכול לתת. לפי כוחי. לפי ליבי.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. פירוש, להביא עם כל הנדיבות שבו. להניח כל הרצון שבלב בזאת הנדבה. וגם הפירוש שעל ידי נדבה זאת הביאו את כל נדבות לבם. כי נדבת המשכן היה תיקון לכל הרצונות. שבאמצעיות זאת הנדבה יביאו את כל נדבות לבם כנ"ל [שפת אמת, ויקהל, תרמ"ב]:

כל נדבת ליבם. תיקון גדול לכל הרצונות. ככה. כמו שאני.

כי תשא - פרה תשפ"ו

 בס"ד

קול מלחמה במחנה. 

אם נקרא עיתונים, נצפה ונקשיב לערוצי חדשות מסוימים, קול גבורה. אריה שואג. ימים היסטוריים של שינויים עולמיים, והכל מתחיל ממדינה אחת, חצי סיכה על מפת העולם. בערוצים אחרים, קול חולשה. פחד, משתק, למה הפכנו? איפה נקודת היציאה?? ויש גם קול שלישי. מרחף באולפנים, פוסטים נוקבים, מוצא מקום לקנן. בתודעה. בלבבות. זה לא מקום לחיות בו. אין לנו זכות. הכל ממוטט, הכל מתמוטט.

אם נקרא את עצמנו פנימה. נסתכל לצדדים. קול גבורה, עשייה, רוממות רוח, יש יותר מקום, יש יותר אוויר. לא רק שאני מסוגל לעבור את זה, אני יכול לגדול, להתפתח. וקול חולשה, סוחבים, בקושי, מתכנסים פנימה, לא פשוט, כל מה שעברנו. ובתוכנו, גם קול שלישי, שקט בדרך כלל. שבר, אובדן, סיוטים, קשיי הסתגלות, מרחק מהמציאות.

קול מלחמה במחנה. ומי לא רוצה להרגיש גבורה? מי לא רוצה לחיות עם משמעות? מי לא רוצה, פשוט לתפקד, לחיות? הלאומי מתערבב עם האישי. מקורות הכוח של התפיסות, האמונות, האידאלים, עם מקורות הכוח של התורשה, האישיות, החברה. אל מול החולשה שתופסת את כולנו, בטח אלו שחוו אובדן. אם יש לך גבורה, במשהו, תציב אותה אל מול חולשה, של מישהו. לפחד תמיד, לא להגיע אל הקול השלישי. אל חוסר הערך האישי, הלאומי. אל מר המוות בעודך חי.

ובעיקר, להטות אוזן לשמוע, 

קול קורא,

והלכתי,

כי קרא הקול.

(חנה סנש).

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

וישמע יהושע כו' קול מלחמה במחנה. פרשנו כי יהושע שהי' הנלחם עם עמלק. הרגיש שמעמלק בא החטא. רק מקודם כתיב כל הנחשלים שפלטן הענן. אבל לא הי' בו שליטה במחנה. ועל זה תמה קול מלחמה במחנה. שזה הצרעת נספח גם לתוך המחנה [שפת אמת, כי תשא, תרל"ד]:

יהושע יושב לבד בחצי ההר. העם מתחת, משה מעל. מעניין איך עברו עליו ארבעים הימים, על מה הוא חשב. אולי, על איך יירד רבו מן ההר. איך יוכל לסייע להביא תורה לעם. מלמעלה, קול דממה, מלמטה, רעש גדול, והנה משה בא (איך הוא היה נראה??). 

יהושע, אומר ה'שפת אמת' פונה אל משה בתהייה. קול מלחמה במחנה?? זה לא יכול להיות. המחנה שמור, הענן מגן, רק את אלו שיצאו אל מחוץ לענן, מחוץ למחנה, הצליחו העמלקים לזנב. אני יודע, אני הובלתי את המלחמה בעמלק. וגם, אין בקול הזה גבורה. אלו לא תרועות לחזרתו של משה, אלו לא קולות המעידים שמשהו טוב קורה שם. זה אפילו לא קול חולשה, בקשת עזרה לגיטימית. זה קול ענות (עם דגש חזק באות נ'). אובדן דרך. הדרך העמלקית, דרך הספק, לא יכולה לחדור אל המחנה מבחוץ. מה שיכול לשבור את הגנת הענן, זהו רק קול ענות פנימי. רק חוסר אמון, בלבול ערכי, מוסרי. 

קול מלחמה. פנימית.

משה שובר את הלוחות. בוחר בעם. יורד לטפל. מחזק את קול הגבורה - 'מי לה' אלי!' ומסיר את קול הענות, בניתוח כואב מהמחנה. 'אין פורענות לישראל שאין בה ממעשה העגל'. אין פורענות שתבוא על ישראל שלא תתחיל מאותו קול ענות פנימי של ייאוש, של מריבה, של מרידה, שהיא ורק היא יכולה להכניס את עמלק היישר אל תוך המחנה.

תצוה - זכור תשפ"ו

 בס"ד

אני זוכה, בלי מרכאות, שהן אומרות לי שהן לא רוצות ללמוד. בכלל. בטח לא את הנושא הזה. בטוח שלא בצורה הזאת. את מי מעניין המדע? למה עוד פעם במחשבים?? (ואתן, אלו שכן אוהבות ללמוד ונהנות, גם אתן בסדר גמור, כן?). אני זוכה, כי הן מרשות לעצמן לומר לי את זה מבלי להסתיר. אני זוכה, כי כל תקשורת היא פתח, כל שיתוף הוא הזדמנות, גם התנגדות. 

זה לא בא בקלות. כמעט לאף אחד. לקום בבוקר. ללמוד. לעבוד. להתמיד בשגרה. בטח ובטח לעשות שינוי. הכל כל כך מתנגד. הגוף, ההרגלים, פחדים לא מודעים, קושי לבחור, קושי לקבל את מי שאני, תחושה שאני לבד, שאין לי תמיכה. לחזור לישון. להוריד ראש. המחברת נשארת ריקה, אין רישומים על הלב, לא נצרבת התודעה.

ולנו, מולם, יש 'שוט'. הבגרות. ההטבות, האישורים. יש להם תלות במה שנעשה, במה שנחליט. אנחנו יכולים להשתמש בו באופן עדין, או, באופן קצת פחות, אבל הוא קיים. וגם למולו, הם מתנגדים. וגם לנו, יש כבר רצון לא להשתמש בשוט הזה. מאידיאל, מפחדים וקונפליקטים שאנחנו סוחבים עלינו, גם אנחנו, לא רוצים. מדמיינים, איך הכל יילך חלק, איך רק נוביל, נתווה כיוון, ההתנגדויות ייפלו וכל השאר יזרום מעצמו.

"מה שקל לנו זו השליחות שלנו, מה שקשה לנו, זה התיקון שלנו".

משפט העצמה שרץ ברשת בשם האר"י הקדוש (ולכן סביר שהוא לא בדיוק אמר אותו..:). אפשר לנתח את המשפט הזה בכל מיני דרכים, אבל, ההבנה הפשוטה והברורה שלנפש של כל אחד יש נטיות ויש התנגדויות. ולא משנה מהי בכלל 'שליחות', או, מהו בכלל 'תיקון', אנחנו ומי שבאחריותנו, נמצאים בעולם מורכב, שיש בו דרישות ויש בו אינסוף לחצים, אבל גם הנאה, עוצמה ותמיכה. 

נברר, נעזור לברר, איך לתת למה שקל לנבוע. נתפעל מהשליחות, מהכישרונות. נעזור, גם אם זה פחות נעים להם ולנו, לתקן, לשבור מחסומים וחסכים. לא לפחד, להעמיד דרישות, ללחוץ לחיצות, חיכוכים. ייצא מזה שמן טוב, תדליקו בו אור.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במדרש זית רענן כו'. כמי שיש בזית ב' מיני שמנים. זך ושמן היוצא ע"י טחינה. כמו כן יש בבנ"י ב' מיני שמנים. ואיתא זית אגורי ששמנו אגור בתוכו. וכזה יש מצד כללות בנ"י. וכל פרט. כי מה שהוא בתוך כלל בני ישראל נמצא בו שמן זך. ובפרטות צריך כל א' לייגע עצמו להוציא מן הכח אל הפועל אותו שמן שהוא מעורב תוך פסולת. וצריך יגיעות רבות לבררו להיות נמשך אחר הפתילה [...] וכל היסורים שעוברין על בנ"י הם להוציא השמן הנ"ל. כמ"ש במד' באין האומות כו' ומקיפין כו'. ועכ"פ צריכין לראות שבכח היסורים יתברר אותו השמן [...] [שפת אמת, תצוה, תרנ"א].

יש שמן שיוצא מהזית, כמעט בלי קושי. לחיצה קטנה. שמן זית זך, רק הוא כשר למנורה. אור עליון, כמעט ללא התערבות אדם. ויש שמן, שכדי להוציא אותו מהזית, צריך לכתוש. צריך לשבור. צריך למעוך. נקנה בייסורים. זה השמן שכשר למנחות. לקורבן. לתהליך. להבאה של האדם. לשמחות, לכפרה, לתיקון בעיות. 

'וצריך יגיעות הרבה', אומר ה'שפת אמת'. תהליכים הרבה. בירור הרבה. הקרבה הרבה. והכל מתחיל מתוך נקודת ההנחה, שבתוך הגרעין הקשה והיבש, מסתתר שמן טהור.

תרומה תשפ"ו

 בס"ד

לך אל הנמלה. תראה אותה, איך היא עובדת כל היום. יוצאת למרחקים להביא אוכל, תקריב את חייה, בהגנה על הקן, סוחבת יותר ממשקל גופה ומביאה מזון, לצאצאים, שמעולם לא יהיו שלה. בהחלט עושה חשק לקום בבוקר… 🙂

אלטרואיזם (זולתנות), לתת בלי לקבל, תרומה ללא תמורה. העדפת הזולת על פני עצמי. התנגשות חזיתית, לכאורה, עם 'חוק הג'ונגל', עם תיאוריית החזק שורד. בעוד שפילוסופים מאמינים ראו בתופעה הזאת, את נקודת הממשק האלוהי - מוסרי במציאות, ביולוגים אתאיסטים, נדרשו להסביר, כיצד גם הנמלה והדבורה, הפועלות, מרוויחות מהנתינה הכמעט אבסולוטית שלהם. כבר הזכרתי כאן, את הקול החזק של הביולוגים - האתאיסטים, ריצ'רד דוקינס, הטוען כי הגנים שולטים בנו כיצורים חיים, כך, שכל נמלה ונמלה, משרתת בעצם, 'מרוויחה' את העברת הגן שלה, הרי כל נמלה היא כמעט תאומה של חברתה (ואני מתאפק לא להכנס כאן לפרטים הגנטיים המרתקים של רביית נמלים ודבורים). הנאצים, ימ"ש, לקחו עוד צעד קדימה ובעקבות הפילוסופיה של ניטשה, ראו באלטרואיזם, פגם עמוק של החלשת החיים והמציאות והאשימו בזה, כמובן, את היהודים.

לאדם המוסרי, אלטרואיזם נראה דבר הגיוני, ברור ואפילו נעלה (העובדה שתמיד יש  איזה שהוא רווח לנותן, רווח שהציניקנים תמיד יבליטו, לא תמיד יכול להסביר נתינה ברמה גבוהה, עד כדי מסירות נפש). אנחנו נחשפים לתופעה הזאת, משתדלים לקיים בעצמנו ולא תמיד רואים את הפלא שבעניין (הרי לא בקלות נוותר לאחינו על אחת ממטלות הבית, לא שזה קורה פה ממש עכשיו, כמובן, שמעתי שיש דבר כזה). זה פלא עצום, שיש להכיר, שיש להוקיר. להכיר ולהוקיר את עצמנו, על זה שאנחנו רואים בו עוצמה, שאנחנו מוכנים להיות חלק מזה בכל כך הרבה פעולות וזמנים. להכיר ולהוקיר את מי שחייו הם ביטוי לתופעה הזאת, וגם, לא פחות חשוב, כל אחד שמוכן להוסיף, אפילו גרגר אחד, לקן המשותף שלנו.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ויקחו לי תרומה. וקשה דהול"ל [שהיה לו לומר] יתנו. ופי' רש"י ז"ל יפרישו לי מממונם נדבה. ונראה שזה הבחינה שפורש אדם דבר משלו ומבדילו להשי"ת [לה' יתברך] חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה. כי לי הכסף וכו' [...] ועשו לי מקדש כו' הוא בכל מעשה האדם. [...] מאת כל איש אשר ידבנו כו' פי' מכל מיני נדיבות ורצונות שנמצאים בלב האדם יפרשו תרומה [שפת אמת, תרומה, תרל"ד]:

שני חלקים למעשה התרומה. הראשון, הוא השינוי בנפש. התגברות על הדבר הבסיסי ביותר, לדאוג לעצמי. להנות מעמלי. מה ששלי, שלי. אני לוקח מעצמי. הדבר השני, הוא הנתינה. והלקיחה קשה יותר. הבחינה, הראשונה, אומר ה'שפת אמת' בעקבות רש"י, היא המשמעותית יותר. אם הצלחת 'לקחת', ה'נתינה' תקרה מאליה. 'מיני נדיבות ורצונות' יש בלב האדם. יש עושר גדול לאפשרות לנתינה, חשוב להשתמש בכולם, חשוב להעריך את כולם. 

משפטים - שקלים תשפ"ו

 בס"ד

מה הסיכוי. מכירים את המשחק? להגיד יחד מספר נתון בטווח כל שהוא, אם אומרים את אותו המספר, מקיימים את התנאי שהוחלט. מה הסיכוי שאתה שוטף את הבית במקומי, 1-10, שלוש ארבע ו… ההיתכנות, היא, כמובן, סטטיסטית. אז יש סיכוי. והוא אחד ל…

מה הסיכוי שתשנה את דעתך? שאשנה את דעתי? שנתקרב בדעותנו? שנתחיל להסכים? אחד לכמה? לכמה?? מה המנגנון בכלל שדבר כזה יכול לקרות? אחרי שהתרגלנו לחשוב פחות. אחרי שהתרגלנו שהבוט הנסתר שולח לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע (ואת מה שמישהו רוצה שנקנה), אחרי שאנחנו חיים בתוך הבועה של עצמנו? ראו, למשל, איך יורים בתוך הנגמ"ש של הקוליאציה (כולל החלק שלא יודע מה זה נגמ"ש…) בויכוח שהביא עמית סגל, בין השר סמוטריץ' ובין חה"כ גולדקנופף מיהדות התורה, על המשמעות של סיפור תנ"כי. צפייה מומלצת. מה הסיכוי שמי מהם יבין אחרת, אפילו פסוקים מהתנ"ך?

הפסיכולוגים והפילוסופים אופטימיים. הפילוסוף עמנואל לוינס, למשל, מדבר על לימוד מתוך התנסות וחוויה, הדורשת פתיחות וללא התנייה מראש. הפסיכולוג ביון, מדבר על צורך ראשוני מולד לחתירה אל האמת. ואחרי התיאוריות היפות, נוחתים למציאות. מתי נעלמה הפתיחות, מתי הגענו כדף חלק לשמוע מישהו אחר ואיפה החתירה לאמת, שהיא קצת לא מתאימה לי.

מה יביא איתו ה-AI המתפתח בקצב שאנחנו עוד לא מסוגלים לתפוס? העמקת השקיעה בתוך הבועה הספציפית, ששטה בתוך הבִּיצָה הספציפית שבה גדלתי? או, שהצורך לקבל מידע מהאחר יירד כל כך (כנבואת ירמיה בפרק ל"א) שנהיה פתוחים למגוון דעות ונוכל לשפוט בעצמנו, באמת, בלי התנייה מוקדמת?

אז, עד שתהיה לנו תשובה לזה (או עד שיהיו כאן רק רובוטים), נוכל להתקדם, רק מהסתכלות פנימה, לנסות ולשנות רק את עצמנו. וראיתי השבוע תרגום נפלא לפסוק מפרשת השבוע (שמות כ"ג, ד'):

 כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃

הפסוק מדבר על מצווה של סיוע לשונא, קל וחומר לכולם. המשא שעל החמור כבד, החמור לא יכול לקום, לך תעזור לו. התורה השתמשה בשורש המיוחד והכאילו הפוך, "ע.ז.ב", כאשר, התורה, בעצם, מצווה לא לעזוב!

וכך לשון תרגום אונקלוס על הפסוק:

אֲרֵי תִחְזֵי חֲמָרָא דְּסָנְאָךְ רְבִיעַ תְּחוֹת טוּעְנֵיהּ וְתִתְמְנַע מִלְּמִשְׁקַל לֵיהּ מִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק מָא דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי וּתְפָרֵיק עִמֵּיהּ׃

אונקלוס, יוצא לפעמים מהתרגום המילולי, כדי להסביר. את מה לעזוב (מִשְׁבָּק תִּשְׁבּוֹק) כדי להצליח לראות את המצוקה של האחר, אפילו של השונא? תעזוב את מה שבליבך עליו (מָא דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹהִי). שים רגע בצד, את הדעות הקדומות, את כל ה"ידע" שלך על האחר, את הפרשנות שלך עליו ותסתכל, רגע, על המציאות הפשוטה, שים בצד את עצמך לכמה דקות. מה תראה? אדם. במצוקה. זה הכל.

תעזוב הכל, לך תעזור. אפילו חמור יקום מזה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

יתרו תשפ"ו

 בס"ד

כנס פוליטי מרשים. איש מרשים. נואם בחסד. מחיאות כפיים סוערות. אני נחרד. אתם מאמינים לו? אתם לא רואים?, שקרים, שחצנות, מילים ריקות, לא עבר, לא הווה. לא אמין. חיוך מרשים וכריזמה - כן. מתחת לכריזמה של המנהיג שלי, יש, כמובן, הרבה יותר אמת. אתם לא רואים?

הבוט השוכן בבטן הנייד שלי, זה שהכי מקשיב (מתקן - מאזין) לי וקורא באדיקות כל מילה שאני כותב וכל כך מתעניין בכל אתר שאני מבקר בו, בכל מימד של העולם הזה, החליט, שאני כנראה לא מספיק כריזמתי, לא מספיק מעביר מסר ברור. אז, ברוב טובו, הוא מפנה אותי לסרטונים וסדנאות שילמדו אותי להיות נוכח. במקום 'נראה לי ש..', אמור 'הנה ההצעה שלי' ועוד שינויים קוסמטיים כאלה, שיהפכו אותי לאדם נוכח, לאדם שמקשיבים (מאזינים?) לו. (אני שומע מוזיקה תוך כדי הכתיבה וממש, בשידור חי! עכשיו! קופץ לי הריל !Start to speak like a leader).

ישנם שני ערוצי הקשבה עיקריים. המרכזי, של המוח הגדול. בוא תשכנע אותי, דבר אל השכל שלי, אל ההיגיון. עם הערוץ הזה אנחנו מקבלים בחירות הגיוניות, על פי הרצונות והערכים שלנו (והם הגיוניים? :). ויש את המסלול העוקף, המערכת הפריפרית. מבוססת תשוקות ופחדים. ביולוגיה אבולוציונית בסיסית. לשרוד. וכן, גם פרסומת לבושם או רכב, נוגעת, מתחת למעטפת הנוצצת באותו מנגנון בסיסי. זה יעזור לי לשרוד. אני רוצה. אני קונה. מוצרי חשמל, רכבים, בשמים, דיעות.

אז מהו הערוץ החינוכי? מהו הערוץ הבינאישי של קרבה? כמה ממנו מרכזי? כמה פריפרי? אנחנו משכנעים בהיגיון? אנחנו מפחידים, או מפתים ביציבות, בציון ובהבטחות לעתיד טוב יותר?  כנראה שכן. [דבר יותר בוודאות!! אומר לי הריל].

אני רוצה להציע ערוץ נוסף. אולי הוא משולב. תפקיד ה'כריזמה' החינוכית, הבין אישית, לא נועדה לעקוף את המנגנונים של המוח, למכור לכם, בלי שתדעו, משהו שאני חושב שאתם צריכים.  'לראות את הקולות'. כשאני מדבר, אתם רואים אותי. שאני רואה. שחשוב לי, שאכפת לי. ה'כריזמה' הזאת מפילה חומות. אפשר לראות איך המילים, הם חבל של אחריות, של החזקה, של קשר, שמכניס אותנו לאותה סירה, לאחריות משותפת על מה שקורה בקשר הזה, בכיתה הזאת. אז, לא משנה מה תפקידי בקשר הזה, זה גם שלי, ו'הוא' לא מהצד השני, ואני, אני, סוף סוף, שייך.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו'. פי' כמ"ש אנכי ה' אלהיך. שראו בנ"י כ"א [כל אחד] את שורש חיותו וראו עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל אחד. ולא היו צריכין להאמין את הדיברות. רק ראו את הקולות שכך הוא כאשר ה' דובר [שפת אמת, יתרו, תרל"ט]:

'רק' שתי דיברות שמעו בני ישראל ישירות מהקב"ה. ומכאן, אמונה לעולם. לא היה צריך יותר. כשהם פגשו את 'אנוכי', הנה אני, פה, איתכם, יש לנו חלק משותף, על אף הפער האינסופי, בראתי, משהו בלתי נתפס, חוט מקשר בינינו. תהיו קדושים, כי גם אני.

'ולא היו צריכין להאמין', אומר ה'שפת אמת'. לא דרך הערוץ המרכזי, לא הפריפרי, אחרי שקיבלו את מבוקשם, 'רצוננו לראות את מלכנו'. והם ראו, דרך הקולות, דרך הדיבור הפלאי, איך הם קשורים, שייכים. ואל הנקודה הזאת, אנחנו מבקשים לחזור. לוודאות הכל כולית הזאת, הדורשת, המנחמת. עם האלוהים ובין אדם לאדם.

בשלח תשפ"ו

 בס"ד

רוצים שאהיה קוסם. אני רוצה להיות קוסם. להעלים מחלות, או לפחות, כאבים. רק קצת לדחוף, וכבר, הם יהיו גדולים. תעשה משהו, הבטחת. רוצים לראות שינוי. כאן ועכשיו. גם אני רוצה. להתגבר, להצליח, היום.

זה, אולי, הקסם שברפואת חירום. לזהות את מצב החירום, להגיב מהר, לראות תגובה. זו, אולי, גם המגבלה. מה יקרה עם החולה בהמשך, ממה הוא באמת סובל, עם מה הוא נשאר אחרי שהלכתי. מיהו האדם שמאחורי אירוע החירום. רק נגעתי וזה תיכף נגמר. 

זה, כנראה, הקושי הגדול בחינוך. 'הדואג לדורות, מחנך אנשים', כתב לנו קורצ'אק, כרזה התלויה בכל מכללה להכשרת מורים. ובאמת, גאווה גדולה. קסם? פחות. ובכלל, 'לדורות'?? אני רוצה לראות שינוי עכשיו. כמה השקעתי כדי שיהיה לי מַטֶּה, שאנפנף בו, שהקסם יקרה. ולפעמים אני רץ, מתוך ביטחון בַּמַּטֶּה הזה, במילות הקסם ששיננתי שנים רבות. והקהל, איך נאמר, לא מתרשם. 

אז אני חוזר. כמו עכשיו, בלילה. שוב, לחשוב. לכתוב, מחדש, לחצוב, ממש, מילה ועוד מילה בספר הקסמים שלי. אולי, קורצ'אק, אני צריך, דווקא, לזרוע חיטים, לטעת עצים. לא יודע. כי כל פעם זה קצת אחרת, הדור, בכלל, ודמותו של כל אדם. 

אני מסתכל על כל המילים שכתבתי. על כל הפעולות ששבתי לנסות. מגלה, שבסך הכל, אלו, כמעט, אותן המילים. מסתבר, שלא את המילים שיניתי, אלא, את החזקת העט, אני חוזר, שב, שוב ושוב, אל עצמי.

וזה, הקסם של החינוך…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

דבר אל בנ"י וישובו. לאשר יצאו בנ"י בחפזון ממצרים והי' שלא בהדרגה. ואין זה דבר של קיימא. הוצרכו לשוב. והענין כמ"ש והחיות רצוא ושוב. ע"י המרוצה מהתלהבות יותר מהכח. ע"ז צריך להיות מיד בחינת שוב. ועי"ז [ועל ידי זה] יש לו קיום. כי כל הגליות הי' שיקבצו בנ"י כל הני"ק [ניצוצות קדושה] שנמצאים בעולם. ואין הרצון לברוח רק לתקן גוף המיצר. ולעתיד שיהי' התיקון בשלימות כ' לא בחפזון תצאו כו'. ועתה בגלות מרגישין הארה לפעמים. וצריכין להתדבק בה בכל לב. ולקשרה בכל המעשים. וז"ש ואכבדה בפרעה כו'. שהחזרה הי' לתקן גוף המיצר כנ"ל [שפת אמת, בשלח, תשל"ד]:

מרוב חיפזון, מרוב רצון לברוח מהשעבוד, שכחנו מישהו מאחור. שכחנו את פרעה. דילגנו על הוצאת מצרים. גם בהיבט של האחריות האוניברסלית על העולם, לאסוף, פנימה, אל הקודש, את אותם הניצוצות שנראים רחוקים. שאין משהו שלא יכול להכנס, עקרונית, פנימה. וגם בהיבט של חירות אמיתית. חירות כזאת, שיש בה מסוגלות להתמודד, בכוחות עצמי, מול הפחדים הכי עמוקים. לעשות תהליך. 

כך, נראית לי, משמעות הציווי, "דבר אל בני ישראל וישובו" [טעם מפסיק] ואז, מתוך השיבה וההתמודדות, "ויחנו [מפסיק] אל פי החִרות". ועל "חרות" אחר, כבר נאמר "אל תקרי חרות, אלא, חירות..". נראה לי שאפשר לגזור גם כאן גזירה שווה. אחרי שהקב"ה הוציא אתכם, בניסים גדולים, זו ההזדמנות שלכם, לחזור, לאט, צעד, צעד, ולקחת, בעצמכם, חירות.