בס"ד
יום הזיכרון ויום העצמאות, כל אחד בדרכו, מעלים על נס תופעות לא רגילות. של אומץ, גבורה, הקרבה, נתינה. תופעות לא רגילות, אנשים, שנראים לא רגילים. איך הילד הזה בן ה-20, כבר הספיק להיות נגן מחונן, מתנדב עם קשישים וזה שקופץ בלי היסוס ראשון לאש?? איך הפרמדיקית הזאת, בת ה-19, כבר הספיקה "להסתובב" ולהציל חיים בכל גזרה אפשרית, אחרי הדרכה משמעותית בתנועת נוער ולהפגש ביום העצמאות עם נשיא המדינה? איך הנערה בת ה-17, כבר מניעה מיזמים חברתיים בסדרי גודל ארציים?? איך לגבר בן ה-40 יש כבר קורות חיים שיכולים למלא כמה גלגולי חיים?? פלאי פלאים.
'והחי ייתן אל לבו', אמר קוהלת. והחי נותן אל לבו. הלב עולה על גדותיו ברגשות. התפעלות, שמחה, עצב גדול והרבה יראת כבוד. הסיפורים האלה, הפנים האלה, שניבטים אלינו מהתמונות והסרטונים שהשאירו, מהכתבה על האדם החי, פותחים את הנפש. ואולי, ככה מצליחים לחנך לערכים, המוזרקים ישירות לוריד הפתוח, יותר מכל ניסיון להעביר שיעור.
הלב חשוף, הלב פתוח, זו הזדמנות גדולה. אבל, במראה המשתקפת לעינינו דרך אותם האנשים, דרך אותם הסיפורים, ישירות אל החי שנותן אל לבו, גם אני משתקף. ומה אני רואה שם, כשאני ניצב לידם? אני, לפחות מרגיש, שאני עומד בדין. מעמיד את עצמי בדין. 'מה אתה עשית בשביל מדינה?', איך אתה ממלא את החיים שלך? מה עשית, לא רק בשדה הקרב, שם נמצאים המעטים שבחוד החנית, מה אתה עשית בשדה ההשפעה שלך, בכוחות שלך, אפילו במסגרות הקטנות יחסית של הבית והעבודה, אפילו לא ברמה החברתית והלאומית?
ואל רגשות הכבוד, העצב, הגדולה ויראת הכבוד, מתגנבות גם רגשות אשם. ובושה. והן מסוכנות, הן עלולות לְכַלּוֹת. והן גם הזדמנות. להסתכל אליהם, להישיר מבט, לתת לבטן את הזכות להתכווץ. ומשם, קודם כל, לתקן. לשפר. להוסיף חיים וטוב. וגם, כדי להוציא מכאב הראש, מחשבות על הכוחות שלי, על המעשים שלי, על מה שעשיתי, על מה שאעשה. לחלץ מכיווץ הבטן, רגשות של שמחה, רוממות וכבוד, גם למי שאני, למי שאני בשביל אחרים.
ישנו ביטוי, הקשור לימים אלו והמחובר לרצף פרשות השבוע, 'אחרי מות - קדושים - אמור'. משמעו, שאחרי שאנשים מתים, אומרים עליהם רק דברים טובים, עושים מהם קדושים. לעיתים, הביטוי הזה נאמר כביקורת סמויה, או גלויה, שמתייחסים לאדם המת כקדוש, או בעל מעשים טובים, למרות שהאישיות שלו (כמו של רובנו), לא מורכבת רק מדברים טובים, אבל, לא נעים… אני חושב שנכון לומר אחרי מות - קדושים. לא כי, יאללה מה זה משנה, הוא מת, לא נעים.. אלא, בגלל ההזדמנות. הלבבות החיים פתוחים, זמינים יותר (אפילו הנייד מונח בצד!) ואל הלבבות האלו אנחנו מדברים. שיסתכלו פנימה, שירצו לגדול, ושגם, לפחות קצת, שיתפעלו מעצמם.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
כמעשה ארץ מצרים כו' את משפטי תעשו כו'. הוא הקדמה לתקן המעשים כמ"ש במ"א [כמו שכתוב במקום אחר] פי' כמעשה א"מ ל"ת [לא תעשו] הוא שלא יתדמה מעשה איש ישראל למעשי הרשעים. והוא תיקון המדות כענין דרך ארץ קדמה לתורה. פרישות מקנאה תאוה כבוד. וע"ז ניתקן ימי הספירה תיקון המידות להיות ראוין אח"כ לקבל התורה. ויש לכל אדם מקודם לחפש אחר המטמוניות שבו. כי החוחים מסבבין תמיד גם בלב. וכשמיגעין עצמן לזכות לטהרה ומפשפשין במעשיהם מרגישין המקומות הצריכין תיקון. וע"ז נאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה. כנראה שאינו מרגיש המלחמה. וצריך תחבולות להוציא השנאה של היצה"ר הצפון בלב [שפת אמת, אחרי מות, תרמ"ב]:
יש דרך להתקדם, יש דרך לתיקון. 'דרך ארץ קדמה לתורה'. תיקון המידות קודם ללימוד תורה, עד כדי ש'אם זכה [לתקן את עצמו במוסר] נעשית לו [התורה] סם חיים ואם לא זכה, נעשית לו סם המוות'. ולכן התורה מתחילה ב'אל תעשו כמו התועבות הנעשות במצרים' ורק אחר כך, 'את משפטי תעשו'. לכן, מגיעים קודם כל ימי ספירת העומר, זמן לתיקון המידות, קנאה, תאווה וכבוד, ורק אחר כך מגיע חג מתן תורה.
ואומר ה'שפת אמת', שיש לכל אדם, מקודם, לפני שהוא ניגש אל הקודש, לחפש אחר המטמוניות שבו. ונראה שפשט דבריו הוא חיפוש המטמוניות, הדברים הנסתרים, הדרושים לתיקון, כפי שהוא כותב בהמשך. עם זאת, בשימוש במילה 'מטמוניות' יכולה להיות גם כוונה אחרת, או פירוש אחר. המילה 'מטמון' עושה קונוטציה של אוצר יקר. ואכן, רש"י, בפרשה הקודמת, בפירושו על צרעת הבית, מביא את המדרש, על מטמוניות הזהב שהחביאו האמוריים בקירות הבית, ומתוך הקושי של הצרעת, מתוך הסבל, מתוך הצורך להרוס את הבית, מתגלה עושר גדול.
אז, אולי גם כאן, מתוך הכאב על אחר, מתוך הכאב שניבט אלי מההסתכלות הפנימית, יש הזדמנות גדולה למצוא מטמון יקר. המטמון, כידוע, מונח מתחת לגשר, מונח לידי, מונח בתוכי. גם אני זכאי, לעלות במעלות ולקבל את התורה.
