בס"ד
כנס פוליטי מרשים. איש מרשים. נואם בחסד. מחיאות כפיים סוערות. אני נחרד. אתם מאמינים לו? אתם לא רואים?, שקרים, שחצנות, מילים ריקות, לא עבר, לא הווה. לא אמין. חיוך מרשים וכריזמה - כן. מתחת לכריזמה של המנהיג שלי, יש, כמובן, הרבה יותר אמת. אתם לא רואים?
הבוט השוכן בבטן הנייד שלי, זה שהכי מקשיב (מתקן - מאזין) לי וקורא באדיקות כל מילה שאני כותב וכל כך מתעניין בכל אתר שאני מבקר בו, בכל מימד של העולם הזה, החליט, שאני כנראה לא מספיק כריזמתי, לא מספיק מעביר מסר ברור. אז, ברוב טובו, הוא מפנה אותי לסרטונים וסדנאות שילמדו אותי להיות נוכח. במקום 'נראה לי ש..', אמור 'הנה ההצעה שלי' ועוד שינויים קוסמטיים כאלה, שיהפכו אותי לאדם נוכח, לאדם שמקשיבים (מאזינים?) לו. (אני שומע מוזיקה תוך כדי הכתיבה וממש, בשידור חי! עכשיו! קופץ לי הריל !Start to speak like a leader).
ישנם שני ערוצי הקשבה עיקריים. המרכזי, של המוח הגדול. בוא תשכנע אותי, דבר אל השכל שלי, אל ההיגיון. עם הערוץ הזה אנחנו מקבלים בחירות הגיוניות, על פי הרצונות והערכים שלנו (והם הגיוניים? :). ויש את המסלול העוקף, המערכת הפריפרית. מבוססת תשוקות ופחדים. ביולוגיה אבולוציונית בסיסית. לשרוד. וכן, גם פרסומת לבושם או רכב, נוגעת, מתחת למעטפת הנוצצת באותו מנגנון בסיסי. זה יעזור לי לשרוד. אני רוצה. אני קונה. מוצרי חשמל, רכבים, בשמים, דיעות.
אז מהו הערוץ החינוכי? מהו הערוץ הבינאישי של קרבה? כמה ממנו מרכזי? כמה פריפרי? אנחנו משכנעים בהיגיון? אנחנו מפחידים, או מפתים ביציבות, בציון ובהבטחות לעתיד טוב יותר? כנראה שכן. [דבר יותר בוודאות!! אומר לי הריל].
אני רוצה להציע ערוץ נוסף. אולי הוא משולב. תפקיד ה'כריזמה' החינוכית, הבין אישית, לא נועדה לעקוף את המנגנונים של המוח, למכור לכם, בלי שתדעו, משהו שאני חושב שאתם צריכים. 'לראות את הקולות'. כשאני מדבר, אתם רואים אותי. שאני רואה. שחשוב לי, שאכפת לי. ה'כריזמה' הזאת מפילה חומות. אפשר לראות איך המילים, הם חבל של אחריות, של החזקה, של קשר, שמכניס אותנו לאותה סירה, לאחריות משותפת על מה שקורה בקשר הזה, בכיתה הזאת. אז, לא משנה מה תפקידי בקשר הזה, זה גם שלי, ו'הוא' לא מהצד השני, ואני, אני, סוף סוף, שייך.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו'. פי' כמ"ש אנכי ה' אלהיך. שראו בנ"י כ"א [כל אחד] את שורש חיותו וראו עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל אחד. ולא היו צריכין להאמין את הדיברות. רק ראו את הקולות שכך הוא כאשר ה' דובר [שפת אמת, יתרו, תרל"ט]:
'רק' שתי דיברות שמעו בני ישראל ישירות מהקב"ה. ומכאן, אמונה לעולם. לא היה צריך יותר. כשהם פגשו את 'אנוכי', הנה אני, פה, איתכם, יש לנו חלק משותף, על אף הפער האינסופי, בראתי, משהו בלתי נתפס, חוט מקשר בינינו. תהיו קדושים, כי גם אני.
'ולא היו צריכין להאמין', אומר ה'שפת אמת'. לא דרך הערוץ המרכזי, לא הפריפרי, אחרי שקיבלו את מבוקשם, 'רצוננו לראות את מלכנו'. והם ראו, דרך הקולות, דרך הדיבור הפלאי, איך הם קשורים, שייכים. ואל הנקודה הזאת, אנחנו מבקשים לחזור. לוודאות הכל כולית הזאת, הדורשת, המנחמת. עם האלוהים ובין אדם לאדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה