בס"ד
"עבדים היינו לאמא במטבח" (לחן: שלום פוסטולסקי, מילים: ילד אלמוני מנוזל, אך כשרוני). רמות לחץ גבוהות לקראת החג הזה, לא משנה מאיזו עדה. וזה עוד בלי המלחמה ברקע. ואנחנו רוצים את העזרה של הילדים, או, ככה אני מנסה לדייק להם, לי, את השותפות שלהם. בעשייה, במטלות הבית הרבות לקראת החג, ובכלל. והם, עוד עם המלחמה הזאת, לא תמיד חיים איתנו באותו שעון. לא עם השעון שעל היד (ועם המעבר הלילה לשעון קיץ…), לא עם השעון הביולוגי והם גם לא תמיד, ממש מסונכרנים, עם השעון, עם הקצב, של התפיסות והרצונות שלנו. מאוד היינו רוצים, שהרצון ל"עזרה", לשותפות, לא רק יהיה בתוכם, כמו שאני באמת מאמין, אלא, שייצא החוצה, שיראה את עצמו יותר (ויש גם רגעים מתוקים כאלה).
אודה על האמת, גם הייתי רוצה שככה יהיה אצלי. שמה שאני באמת מאמין בו, שמה שאני רוצה בתוכי, ייצא החוצה קצת יותר בטבעיות, עם פחות התנגדות. שאהיה שותף פעיל ואמיתי עם הסביבה שאני יכול לתת לה, שאהיה, נאמן יותר לכל מה שאני מבטיח לעצמי שאהיה.
העיקר לעשות.
בעצמי. להתעקש, גם בשבילם, שיעשו. ומתוך שלא לשמה, יבוא לשמה. כי, אם יש לבבות, ואני מאמין שבהחלט יש, אז הם יימשכו אחרי המעשים. כי אם אני עושה, אני שותף, אני חלק, עם כל ההתנגדויות, השרירים מרגישים את זה. השרירים הפועלים, השורפים, הכואבים, מספרים למוח את הסיפור של האדם שאני, גם אם הוא, המוח, המבין, עוד לא שם. ישנן מערכות נוירולוגיות - נפשיות שמופעלות עם פעולתו של הגוף. שאם נניע את הגוף לעשייה, אם נפעיל, שרירים ועצבים, נוכל לקדם ריפוי, אפילו של טראומה (חפשו 'ריפוי חושי'). יש לו למוח, ללמוד דבר, או, שניים, מהשרירים. אז, להפעיל אותם, לא להתייאש, המוח והלב בדרך.
כי אנחנו מבקשים ביטחון, מבקשים שותפות, אפילו יראת רוממות, ובטח, אהבה.
שבת שלום, בשורות טובות וחג שמח,
איתן.
ב"ה צו שבת הגדול צו את אהרן כו'. כל לשון צו בקרבנות כי זה עיקר בחינת המצות בעובדא. וזה מדת אהרן הכהן העובד במקדש. דאיתא פולחנא דבעי למיפלח קמי קוב"ה במילולא ובעובדא [שיש עבודה שצריך לעבוד לפני הקב"ה במילים ובמעשים]. ומשה רבינו ע"ה הוא תורה אור ואהרן הוא נר מצוה. ואיתא משה שושבינא דמלכא שהוריד התורה לבנ"י להורות דרך ה'. ואהרן שושבינא דמטרוניתא הוא החלק שיש לבנ"י במעשיהם ולכן נשתתף אהרן במצוה ראשונה דהחדש הזה לכם. וע"פ רוב קורין פ' צו בשבת הגדול שהוא שורש המצות וגדול כחן של מצות בעשי' שע"י המצות מתברר הנפש והגוף. ולכן אמרו חז"ל בודקין החמץ לאור הנר שיכול להכניסו לחורין ולסדקין. לאור הנר הוא בחי' אהרן. וגם רמז לדבר כי י"ב נשיאים הקריבו בניסן. ובי"ג חנוכת אהרן בהעלותך. ובאור לי"ד בודקין החמץ לאור הנר כמ"ש במ"א כי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי הוא בחינת מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] שהיצה"ר [שהיצר הרע] בטל ממנו כמ"ש בעצרת שניתן בו תורה אית בי' ביטול יצה"ר. אבל בכח אור הנר בודקין. והוא כמ"ש מה ה' אלהיך שואל מעמך דייקא ליראה ולאהבה והוא שורש המצות עשה ול"ת שעל ידיהן באים ליראה ואהבה בשלימות. אבל לגבי משה הוא מילתא זוטרתא כמ"ש חז"ל [שפת אמת, צו - הגדול, תרנ"ב]:
משה רבינו, אור התורה. אור גדול, קורן עור פניו. הגיע למדרגה, בה לא שולט בו יצר הרע. רק כך, הוא יכול להוריד את התורה ישירות מהקב"ה, מבלי שהיא תשתנה במעבר דרכו. עצם נוכחותו, מביא ליראת רוממות שמבטלת את החמץ. וכך, לפי ההלכה, זה מספיק. ביטלתי את החמץ בלב, ודי.
אהרון, "רק" נר. נר מצווה. אור של עשייה. מחובר לנשמות ישראל, קרוב אליהם, גם במרומי הדלקת הנרות במשכן וגם, איתם יחד, בחטא העגל. הוא מכיר טוב מאוד את ה"חמץ" שלהם. יש דרך, לא תמיד קלה, לבער אותו. ורק ככה, מתוך ההיכרות והחיבור הזה, של אור קטן ומדויק, אפשר להגיע לכל הפינות, לכל סדקי הנפש, לחפש, לבער, לתקן. ויחד אם היכולת לראות את הפגמים, מגיעה גם היכולת, לברך באהבה.
