שמיני תש"ף

בס"ד

אחרי החגים. יתחדש. הכל. דיאטה - כמובן. טוב, זה אחרי שבת. אפילו מחשבה של ריצה כבר עברה לי בראש, רחמנא לצלן. "אחרי החגים" האלה מסוגלים לשחק לך עם הראש. שתרגיש שאתה יכול ואז מרסקים אותך לקרקע, הרי מה הסבירות שאני באמת אתחיל לרוץ??

כל חגים יש להם את ה"אחרי" שלהם. "אחרי החגים - פסח", יש להם את הייחודיות שלהם. והשנה, כמובן, עוד יותר. יציאה אל האביב, אל חלקו השני של השנה, נותנת לי את האווירה של ראש השנה במובן מסוים. התעוררות. השנה האביב קצת נלקח מאיתנו לטובת קירות הבית ואחרי החגים האלה נתחיל ימי חול קצת אחרים. אם עד עכשיו הייתה אווירה של מלחמה בכל צדדי החיים, עכשיו נתחיל ללמוד לחיות עם האויב.

וכמו למלחמה, גם לחיים בצד האויב צריך תכנית. אדם שלא יעשה לו תכנית פעולה (על שלל ההזדמנויות שלצד הקשיים) ימצא את עצמו עצבני ומתוסכל, מדוכא אפילו, מה שעלול להשפיע עליו ועל סביבתו לאורך שנים. אדם שלא יוביל את עצמו ואת מי שהוא אחראי עליו לעשייה, התנדבות והתפתחות עלול ליצור נזק מתמשך. ולהיפך, ההזדמנות עכשיו ליצור שינוי היא משמעותית יותר. לפתוח את הראש, למצוא פתרונות, לחפש כיוונים חדשים ולהתפתח אליהם - "מיומנויות המאה ה-21" מה שקוראים במשרד החינוך.. 

כמו לכל דבר חדש, אני מתרגש וחושש. המוח רץ בחג למיליון כיוונים חדשים ומרגשים והגוף קצת חושש ב"אחרי החגים" שמא יגרום החטא. החטא להשאר במקום המוכר והבטוח, לסגור את הבגרות ולהרגיש שעשיתי את שלי, שהייתי טוב וזה מספיק. לתת לילדים להיות מובלים על ידי בית הספר שלהם ולהתרכז בעצמי. 

קרש שנראה לאחד מכשול, נראה לאחר כמו מקפצה. אני מגיע נכון לקפוץ, מצטרפים?

וידבר ה' כו' לאמר אליהם [זאת החיה אשר תאכלו]. ואין מובן. ויש לומר על פיי מה שכתבו חז"ל ר' חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצות. ופרש"י דשקצים ורמשים בלא זה מאוסים כו'. רק שהקב"ה עשה מזה מצוה. והפי' שהקב"ה רצה שיהיו בנ"י כל מעשיהם נמשך אחר התורה. שגם מה שא"א להיות באופן אחר. מ"מ יהי' כוונת המעשה עפ"י התורה. וכ"כ חז"ל אל יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. וז"ש חז"ל ע"פ וזאת החיה אשר תאכלו שבנ"י דביקין בחיים כו'. כי כל מעשה ישראל צריך להיות מדובק בשורשו… [שפת אמת, שמיני, תרל"א]:

מה ה'שפת אמת' לא מבין בשאלתו? נראה לי שזה המעבר החד שבין האש שירדה מהשמיים וחנוכת המשכן דקה קודם (או לפחות כך התורה מציגה את זה בסמיכות הפרשיות) לבין ההתעסקות עם העלאת גירה של חזיר וספירת כנפיים של חרקים. הלכות כשרות ארוכות, לא פשוטות (בטח אם מכניסים גם את הלכות שחיטה) ונראות מאוד נוקדניות. "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" רש"י מדייק, הרי להבדיל בין חיה טמאה לטהורה זה קל, אלא, להבדיל בין חיה שטעות קטנה בשחיטה הפכה אותה מכשרה לקורבן לנבלה ועכשיו הלך הכסף זה יותר קשה.

מה זה המעבר הזה? למה דווקא לדקדוקים האלה? איך עוברים מחג המשכן לחיים של אחרי החג עם כל האפרוריות הזאת?

עונה ה'שפת אמת' שאלה החיים באמת. התפקיד של החג הוא מה יקרה אחריו ולא במהלכו. ללכת לבית כנסת בחג זה קל, לעשות ליל סדר, אבל מה תעשה אם יום אחר כך יהיה לך ספק בכשרות? תאכל או לא? איך תקום בבוקר? איך תתמודד עם הקשיים הקטנים או הגדולים. קשה ביום יום לראות שאתה בתקופה גדולה, אולי דווקא ההבנה שהלכות כשרות עוסקות בעצם החיים, שחיי היום יום, הם אלה שמצד אחד בוחנים אותי ומצד שני מאפשרים לי לעלות בסולם שלב אחרי שלב. 

שבת שלום ואחרי החגים שמח,

איתן.