סוכות תשפ"ז

 בס"ד

 מהי תכלית החיים?

שאלה טובה, בפעם אחרת. 

וכמה תכליות יש בחיים?

מי שיענה 0, הוא, או בדיכאון עכשיו, או שהוא יגיע לזה אחר כך, תוך שהוא מנסה למלא, בכל מיני דרכים, את הבור הזה שלא באמת יכול להתמלא.

מי שיענה יותר מ-1, לא יוכל, באמת, להגיע אליהן, כי, בהכרח, כאשר הוא מכוון לאחת, הוא לא יכול לכוון לאחרת.

אז התשובה היא 1. מהי? בפעם אחרת.

כשאני בוחר אחת, באמת, עד הסוף, אני לא יכול לבחור אחרת. 

כן, יש בחירות פחות טוטאליות, אפשר לשלב, לגוון, להוסיף. עבודה, תחביבים, חברים, מפלגה, אבל, גם בהם, יש ויתור. יש גבול כמה עבודות אפשר לעבוד יחד. גם אם אני רוצה גם וגם. גם אם הנפש שלי נמצאת בכמה מקומות, יש גבולות בעולם הזה. אי אפשר לעסוק באין סוף דברים. אני, למשל, רוצה כל יום להיות בבית בנחת עם המשפחה. וגם, לעשות כל יום משמרת במד"א. ולהיות ולהשקיע בעבודות השונות. ובמילואים, וללמוד תורה וללמוד עוד וגם לשכב על הספה ולא לעשות כלום, רק שמשהו עם חוקי הזמן - מרחב לא מתכתב עם הרצונות שלי…

אז, יום יום אני בוחר. מתמלא יום יום, או, נסוג, אבל, בוודאי, מוותר. על משהו אחר. שיכולתי לעשות. על מישהו אחר, שיכולתי איתו להיות. שיכולתי, בעצמי, להיות. ויש ימים שמרגישים יותר את הוויתור, את מה שאני לא. וויתור שיכול לשרוף. למה אני לא שם? למה אני לא עכשיו (במקום) אחר…

פאזל. זה, אולי, הדימוי הכי טוב שאני יכול למצוא. למה, שלפחות לי, מרגיע את הנפש. שיכול להתמודד עם הפיצול הדורש וויתור. שאולי, אפילו, יכול לגרום לרמת הוויתור לרדת. ואולי, יכול ממש לשנות את חוקי הזמן - מרחב (צליל דרמטי). היותי מורכב מכל החלקים, היותי איש משפחה - יועץ - מורה - פרמדיק - לומד, מאפשר לי, גם לשדרג כל חלק בפאזל, כשהוא מגיע ומשפיע על החלקים האחרים שאיתו, כך, שיש משמעות לכל חלק, גם כשחלק אחר בא לידי ביטוי בולט יותר, אבל, אולי, יש בזה עוד יותר מזה. משהו חמקמק שאני מצליח להרגיש בזמנים של חסד. לראות בעצמי, את עצמי, כפאזל בזום אאוט, שהקווים בין החלקים מטשטשים, ולהיות בכל זמן, כולם יחד. לא יודע, אם הצלחתי להעביר את התחושה הזאת במילים. להעלות אותה על הכתב זה עוד יותר חמקמק מהתחושה עצמה.

ומכאן לבחירה אחת מוחלטת. שצריכה להיות, בשאיפה, מוחלטת לגמרי. 'ראה חיים עם האישה אשר אהבת, כל ימי חיי הבלך", אמר החכם באדם, קהלת. ואנחנו נכנסים אל החג, אחרי מסיבת הבחירה של הבן השני, בחירת האישה אשה אהב, בבחירת המיטב. כאן הפאזל הופך להיות מורכב עוד יותר. איך שני פאזלים נפרדים, שיוצרו במקומות אחרים, משתלבים לפאזל אחד. חלקים שונים ב'זום אין', צבעים וכוחות שונים, שצריכים להמשיך ולבוא כך לידי ביטוי, וגם, חלק אחד ב'זום אאוט', בבנייה של בית אחד. אל המשימה של לראות בך פאזל אחד, להרגיע את כוחות הנפש, מתווספת משימת הרכבה מורכבת... מה שלי, מה שלך, ואיך כל זה של שנינו. 

מאחלים בנייה של פאזל ססגוני ומדהים!

שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,

איתן.

ואיני זוכר כסדר ענין סוכה כמו חופה שגומרת הקנין אשה לבעלה. בסוכות הושבתי. כי ביציאת מצרים נתקדשו בנ"י להשי"ת כמ"ש [בני ישראל לה' יתברך כמו שכתוב] אני ה' מקדשכם המוציא אתכם כו'. ועל זה יש קטרוג שיהיו בנ"י מבוררין להיות קנין להשי"ת יותר מכל הברואים. וע"ז כתיב ולמקנהו עשה סוכות [נמשלו בני ישראל לצאן והקב"ה לרועה]. וכ' הפורס סוכת שלום פריסה לשון פרס [כמו פרוסה] וחלק כמ"ש חלק ה' עמו שבחר לו השי"ת חלק מהנבראים [...] והשי"ת לו השלימות ולמה בחר לו חצי דבר. אך כתיב אשכון את דכא כו' וכ' בזוה"ק כי זה השלימות מה שאדם נשבר לבו ע"ש פרשת אמור. ואדרבא זה שבחו ית' כי בכל מקום שהוא שורה הוא שלימות והוא עושה מחצי דבר דבר שלם. וזה הפורס סוכת שלום. כי באמת הנקודה פנימיות שבכל מקום הוא השלימות. וכן בנ"י מתוך כל הנבראים. והנה בסוכות ע' פרים נגד האומות. וניסוך המים כדאיתא בגמ' כי בנ"י צריכין לבקש שיתפשט מלכותו ית' על כל הבריאה. כענין שאמרו אל תהיו כעבדים ע"מ לקבל פרס. וע' מ"ש עוד לקמן [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]: 

זה לא הוגן, כותב ה'שפת אמת', את מה שמובא במדרשים על מעמד הר סיני. סיני, שהביא עלינו שנאה מאומות העולם. איך הקב"ה עושה, לכאורה, את הטעות ההורית הזאת של העדפת ילד אחד על אחר? כמה סיני - שנאה קיבלנו ועודנו מקבלים על כך לאורך הדורות… 

ובכלל, שואל ה'שפת אמת', למה להסתפק באומה, חצי סיכה על מפת העולם, ולא בכלל האנושות, איפה השלמות אצל האל השלם?

'אין שלם מלב שבור' כתב הרבי מקוצק ויש לכך פירושים רבים. השלמות, אומר ה'שפת אמת', לפחות השלמות בעולם הזה, היא ליצור שלם מחלקים. במובן הזה, 'לב שבור', הוא לא במובן של אכזבה, או, נפילה, אלא, במובן של החלקיות המאפיינת את העולם הזה. בילט אין, מה שנקרא. הרב קוק קרא לזה 'השלמות שבהשתלמות'. העבודה השלמה היא העבודה שעוסקת בחיבורים. על כל סוגי החיבורים. בבריאה בכלל, באדם, בחלקי ישראל ובאנושות כולה. זו המשימה. לחבר. לחבר לחבר.

סוכות הוא חג השלמות. דווקא מתוך המעשה שהכי מבדיל את ישראל מהאומות, בניית הסוכה [עיינו בבלי, עבודה זרה, דף ג' עמוד ב'] המהווה את ה'נישואין' בין הקב"ה לישראל, מעשה שלכאורה, לא מאפשר חתונה עם אומות העולם, דווקא המעשה הזה, מוכיח את ההיפך. את המשימה, את הצורך, את היכולת של עם ישראל להכניס לתוך הסוכה 70 פרים, את אומות העולם. יש בנו חלקים שהם כבר 'על' הדבר הזה, אבל באופן לא מדויק שרוצה להידמות לאומות העולם ולהתנתק מהתרבות היהודית, יש חלק שמפחד מכל קרבה כזאת ורואה בה סכנה גדולה. אבל הקב"ה הוא אלוהים שלא מפחד מדרך ארוכה (חבל שאנחנו גם לא מפחדים…) ומאמין בנו מאוד. 'אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס [חצי]'. היו כבנים המשמשים את האב לעשות עבודה שלמה.

האזינו - יום כיפור תשפ"ז

 

בס"ד

מעשה בילד שרק רצה להיות 'שם' (ומי שלא מכיר, אז באמת, צפייה חובה). לשם כך הוא נעזר בשני יצורים בוגרים, עוגי-פלצת וחברו עזרא (אם אפשר לקרוא ליצורים שכל עניינם בעולם הוא חלב ועוגיות, 'בוגרים'). הילד הרגיש שכל מהותו הוא, היא מהות של 'כאן' והשתוקק עד מאוד לצאת מעצמו, מהכאן והעכשיו, ופעם אחת בחייו, פשוט להיות 'שם'. אחרי שפנה לגדולי הדור הנ"ל, שלא ממש הבינו לליבו ואחרי שעשה מאמצים אדירים ועבר ביניהם והלך, ורץ וקיווה והתאכזב ושוב מאמץ, תקווה ואכזבה, דווקא אז, בזמן הייאוש והתרחקות מעולם המבוגרים, דווקא אז, הבין שהוא באמת 'שם' ושאולי, בעצם, הוא היה 'שם' כל הזמן. אני תוהה אם כותבי התסריט לא קראו איזו מעשיה חסידית קודם, אבל הסוף (לא עושה ספוילר, תראו לבד), לא תומך בתיאוריה הזאת.

.

הרצון שלנו, החופשי, האישי, הבחירי, הוא, אולי יותר מכל, אנחנו. כפרטים, וגם כבני אדם. והשאיפה היא להגשים אותו. 'שיתגשמו כל משאלות ליבך', אנחנו מברכים. אבל, הרצון הוא דבר חמקמק יותר ממה שנראה. כי אם עוד לא הגשמו אותו, אנחנו יכולים להיות ב-FOMO מטורף (כי הרי, 'כולם' כבר 'שם'…) ואם כבר הגענו ליעדי הגשמה, שרצינו וחיכינו ועבדנו כדי להגיע אליהם, דווקא אז, יכולים להרגיש ריקנות ולא מילוי כמו שהיה מתבקש מאדם שהגיע למילוי הרצון שלו. ומה עכשיו? ומה הדבר הבא?

'אתה צריך לרצות'. 'פשוט תרצי וזה יבוא'. והמתוסכלים, הם עונים, 'אנחנו באמת רוצים ולא מצליחים!' ומשפט המחץ, 'אז כנראה שאתה לא באמת רוצה…' עושה, כנראה, בדיוק את הפעולה ההפוכה. ואולי, האמת, נמצאת איפה שהוא באמצע. כי אם אני רוצה, משתוקק, מתאווה, כל ישותי נמצאת שם, איך אני לא אוכל להצליח? אבל, גם, יש מרחק בין שינוי הרצון במחשבה, ברעיון, לבין היכולת לשנות את המעשה, את ההרגלים, אפילו 'רק' לקום מהמיטה.

יש שיגידו לך לשאוף גבוה, למצוא את השם-מים, לחפש את החיבור שלך לאינסוף ומתוך זה, תעלה. וזה מחזק וזה מחבר, אבל, אולי, יכול להיראות חסר סיכוי. ויש שיגידו לך, דווקא, תהיה כאן. אל תחפש רצונות גבוהים, הם יכולים להשמע טוב, אבל, הם לא תמיד אתה. חפש מה שכאן, מה שקרוב, תחיה ברצון את מי שאתה עכשיו, את מה שאתה עושה עכשיו. תתייחס ל'כאן', כבר עכשיו כאילו הוא 'שם'. זו דרך לצמצם את הפער בין הרצון להגשמה. מה שאני עושה עכשיו, הוא, לפחות חלק, מהרצון שלי. אני כאן ושם. ומתוך הכאן הזה, דווקא מתוך ההתרכזות שלי במה שאני עושה עכשיו, אני מתרכז במי שאני ולומד את מה שאני ומתוך זה מתקדם אל הצעד הבא. 

וכמו שכתב ב' בגינס, מכאן לשם ובחזרה.

שבת שלום, גמר חתימה טובה ובשורות טובות,

איתן.

 

איתא בגמ' ולך ה' החסד [כי אתה תשלם איש למעשהו] כו' בתחלה לאיש כמעשהו ולבסוף החסד. וכן הוא המדה בר"ה [בראש השנה] הוא המשפט וכמ"ש צדיק ה' בכל דרכיו. וביו"כ [וביום כיפור] הוא הסליחה בחסד וזה וחסיד בכל מעשיו כי החתימה ביוה"כ הוא סוף מעשה המשפט לכן הוא בחסד. ושלא כמדת ב"ו [בשר ודם] שקשה לתקן המעשה יותר מתיקון הרצון. ובאמת היא הנותנת ע"י שגלוי לפניו ית' שבמעשה א"א לב"ו [אי אפשר לבשר ודם] להתקיים בדין לכן שיתף עמו החסד במעשה. אבל הדרך והמשפט בצדק שכן צריך להיות עכ"פ באדם שיכונו דרכיו והנהגותיו במשפט אמת. הגם שא"י [שאין יכול] לגמור במעשה כראוי כמ"ש במ"א מזה [שפת אמת, יום כיפור, תרמ"ט]: 

קשה יותר לתקן את המעשה מאת הרצון, כותב ה'שפת אמת'. מי לא חווה את זה בתהליך כלשהו. של תשובה, של שינוי תזונה, של הרגלים, של… והדין דורש שנתקן את המעשה. ובראש השנה אנחנו ניצבים אל מול התוצאה. עשינו, או, לא עשינו. גם אם התכוונתי ולא עשיתי, אין משמעות למידת הדין הכוונה והרצון. הדין דורש תוצאה.

ובזה אנחנו לא יכולים לעמוד. לכן, הקב"ה צירף לבריאה את מידת הרחמים והחסד. ממשיך לצרף אותה למידת הדין בכל שנה ושנה. ובמידת החסד, גם הרהור תשובה הרי הוא כתשובה. אנחנו עומדים מול הקב"ה עם כל הרצונות, שאנחנו באמת מתכוונים אליהם, נבוכים ומתביישים בפער שבין הרצון למעשה. ובגילוי הפער הזה, ברגע גילוי החולשה הזאת, זכינו, לא רק ברחמים, אלא, גם בדין.

מידת הדין לא נעלמת. היא שם לפני החסד. מאמינה ביכולת שלנו להגשים את הרצונות, להיות מחברים בין עולם המחשבה למעשה. זו אחת הסיבות שראש השנה מגיע לפני יום הכיפורים [אבל הפסוק כבר מניח את החסד לפני הדין…]. יום כיפור הוא 'סוף מעשה המשפט' חלק ממנו. לא ויתור על המשפט, אלא, האמונה בכוח האדם, יחד עם הזמן שצריך לתת לו, עם ההתחשבות, מבלי לוותר על הדרישה, שבסופו של דבר, הרצון והמעשה יתאחדו.

ראש השנה תשפ"ז

בס"ד 

אולי האגדה החסידית המפורסמת ביותר, היא הסיפור על הילד המוגבל שלא ידע להבין, לא ידע לקרוא ובטח שלא להתפלל. בזמן תפילת הנעילה של יום הכיפורים בבית מדרשו של הבעל שם טוב, אחרי שכבר לא ידע את נפשו, הוציא את חלילו מהכיס וחילל בו בקול גדול. לא מנגינה, אלא, קול חליל חזק וצורמני. האב רצה לקבור את עצמו, החסידים בשוק ורק הבעל שם טוב לא מתרגש, מסיים מהר את התפילה ומבשר לכולם שבזכות קול החליל והנער המחלל (תרתי משמע), התקבלו תפילות השנה ישירות לפני כסא הכבוד.

כי לא תמיד יש מילים, גם כשאני מאוד רוצה. מילים להצליח להתפלל, מילים לתאר את עוצמת הכאב, מילים בכלל לתאר מה עובר עלי, מילים כדי ליצור קשר חברתי, מילים, אפילו, כדי לפנות אל עצמי. ה'אילמות' היא קשה. אם אני לא יכול לתקשר, אני לבד. אם אני לא יכול להסביר, אני טיפש גם בעיני עצמי, כועס על עצמי, כועס על כולם, לא יכול להשתחרר ממה שלופת אותי מבפנים. אם אני לא יכול לתקשר, לא יכול להיות אל מולי אחר, שיישא איתי כאב, שיישא איתי שמחה.

יש לא מעט טכניקות הרפיה והרגעה, לא מעט תרופות וחומרים שיכולים לתת לנו הרגשה טובה כשאנחנו במצב נפשי ירוד עד קשה. אבל, 'למילים יש כוח קסום', אמר פרויד וקבע את ה'גולד סטנדרט', הטיפול האולטימטיבי, באמצעות דיבור. אפילו, הייתי אומר, כי, הרבה פעמים, מטרת הטיפול היא החזרת היכולת לדבר. לתמלל את כאב הבטן והקולות הלא ברורים, למילים, לסדר אותם למשפטים, לסדר את המשפטים ברצף מסוים, להביא להבנה ומשם לקבלה, הכלה, שינוי והחזרת היכולת התפקודית. 'אין לי מילים', או, שתיקה, בריחה מדיבור, הם, אולי, התסמינים הנפוצים ביותר לכך ש'משהו עובר עליו'.

מכירים את ברכת 'משיח אילמים' בברכות השחר? לא? אולי, כי אין כזאת. מעניין כמה חשבו שיש. אני ממש הלכתי לבדוק. מתוך חמשת החושים, ישנה ברכה רק לראייה. הגרש"ז אויערבך מסביר שכבר הודינו על חזרת הדיבור במילים 'אלוהי נשמה שנתת בי'. הנשמה היא 'רוח ממללא', רוח מדברת, זוהי מהות האדם, מה שמבדיל אותו מבעלי החיים. כשאני בלי יכולת דיבור, תקשורת, אני, כמעט בלי נשמה. ומה עם החרשות? הרב אויערבך מכניס גם את חזרת השמיעה אל שורשי הנשמה. 

ואולי, ניתן גם לומר, שהחזרת השמיעה, צריכה להיות פעולה אקטיבית של האדם. כשקיבלתי גוף ונשמה וזקיפות קומה, אני מחויב, בעצמי לפתוח אזניים. להאזין, להקשיב, לשמוע. לשמוע כשמדברים אלי. מה אומר הדיבור הישיר, מה עומד מאחורי המילים, מה ניתן לשמוע משפת הגוף, איך לשמוע אילמים ואפילו להקשיב לאלו שהדבר היחיד שהם מסוגלים כרגע לעשות, זה לחלל ביום כיפור, אפילו לחלל את יום כיפור. אלו שמסוגלים להוציא רק קול צורמני, התנהגות סיכונית, מגעילה, אפילו פוגענית. לא בהכרח נקבל את קול 'החליל' הזה, ייתכן גם ונצטרך לפעול קשות, אפילו להרחיק. אבל, לשמוע, צריך. להתייחס צריך. לראות איך אפשר להחליף את החליל בדיבור. את הקול הצורמני בתפילה פנימית.

וגם, אין מילים לתודה. אין מילים מספיקות כדי להודות. צריך להשתדל להוציא את מילות התודה, לאלוהים, לאדם. וכשהם נגמרות, כשהתחושה שהם רק מקטינות, כשההודיה מציפה, נמצא דרכים אחרות להראות. ככה אני מבקש להכנס לשנה החדשה. לדעת להקשיב, לדעת להודות. אולי, גם להודיה, יש מנגינה קסומה של חליל.

שבת שלום, שנה טובה ובשורות טובות,

איתן.

במדרש כי הקב"ה הראה ליעקב הסולם ולא רצה לעלות וגרם גלות לבניו כו' ע"ש פ' אמור. כי כל אומה יש לה מקום מיוחד ויכולה לעלות כפי שיעורה. אבל בנ"י בחר יעקב אבינו להיות עליותינו עפ"י [על פי] מעשינו. וממילא אין לזה שיעור ותכלית. ומ"מ [ומכל מקום] גם זה אמת כי לא נגרעו עי"ז [על ידי זה] ויכולין לצעוק להשי"ת להושיעם כפי שורשם אף כי לא יוכלו להשיג במעשיהם לפעמים. וזהו ענין התקיעות שצועקין בלי טעם רק לדבק בחלקינו [ה]קול קול יעקב כנ"ל [שפת אמת, ראש השנה, תרל"ב]:

לכל אומה יש שורש. פוטנציאל. אומר ה'שפת אמת' כי באומות קל יותר להגיע אליו. אפשר לראות עד כמה, אצל הגויים, אפשר להיות בקלות רבה יותר אדם רוחני. בני ישראל, כך בחר לנו אבינו יעקב, צריכים לעלות לבד בסולם המוביל בית אל. מלאכי האומות עולים ויורדים, מרחפים בו עד שמיים. ויעקב בוחר להשאר למטה. תרצו לעלות? טפסו לבד. לא תטפסו, תצאו גם לגלות, עם כל ההרג והשמד.

אבל, אומר ה'שפת אמת', יש פתח אחד שנשאר פתוח. כפתור לשעת חירום, שגם אותו השאיר לנו יעקב. כשאין לנו מילים, כי אנחנו לא מוצאים אותם בעצמנו, כי אנחנו לא מוצאים את עצמנו, נמצאים כבר במ"ט שערי טומאה במצרים, נרדפים בגלות, נרדפים בארצנו, סבוכים בעולם מטלטל, מושך, מפתה, זורק, מכאיב, עם התחושה שמשהו חסר, שאין לנו אפילו מילים לתאר אותו, כשאיפה אנחנו ואיפה תפילה, אנחנו יכולים להשמיע קול. רק קול. צעקה שיוצאת עמוק מתוך הלב, כשלנפש המכוסה בכל כך הרבה שכבות נמאס מהדיסוננס העמוק שהיא חשה בין גודלה לבין מעשיה ומצבה, אבל אין לה מילים וכח לעשות עבודה.

והקול, פורץ דרך אותן השכבות, מגלה, ולו לרגע את האמת, את מה שמכוסה. אני מניח ששנה לאחר הסיפור של החליל, לא חיללו כולם בתפילת נעילה אצל הבעל שם טוב, שהייתה ציפייה לתפילה, צדקה ומעשים טובים. לקול השופר תפקיד לתת לרגע אחד וודאות של שייכות, של אפשרות מכאן צריך לטפס בסולם. הרמב"ם מביא בספרו 'מורה נבוכים' את משל הברק. לרוב, אנחנו הולכים בחושך, מחויבים להתקדם בחושך וכשהולכים בחושך גם נופלים. מדי פעם מבריק ברק, הדרך נראית בבירור. כשהחושך חוזר, יש בהתחלה עוד רושם של אור. יש חובה ללכת גם בחושך, להתקדם, טוב לקבל מדי פעם ברק, אנחנו יכולים גם לבחור, להגביר את התדירות שלנו. מה שנקבל מגבוה, מה שנאיר לאחרים.

ניצבים - וילך תשפ"ו

 בס"ד

התחלתי ללמד ביולוגיה בשנת 2007 ומהשבוע, זו השנה הראשונה מזה כ-19 שנה (!) שלא אלמד את המקצוע הזה כלל. כשאמרתי לעצמי את המשפט הזה בפעם הראשונה, זה הזיז משהו עמוק בבטן, פרידה עצובה קצת, יחד עם השמחה על המקצוע והזכות להיות יועץ חינוכי בבית הספר.

אבל הביולוגיה סביבנו כל הזמן, ואני לא מפסיק לדבר אותה, כך יעידו הילדים, במיוחד בטיולים ("אלו היו 60 שניות ביולוגיות מאת אבא…"). הדרך לייעוץ, עברה דרך הביולוגיה. דרך העיסוק בעולם שמסביב, העולם הטבעי, הכאילו נייטרלי, היא הובילה אל העולם הפנימי, אל החוויות האישיות והמשותפות. במהלך השנים האלו ציירתי לב, כנראה, מאות פעמים, וראיתי, שלצייר לב, זה אחרת לכל לב ולב…

והשבוע, תחילת שנת הלימודים תשפ"ז, תחילת העבודה בייעוץ והדרכת סטודנטים לרפואת חירום הרגשתי 'דה-פלזמוליזה'. 

אז קבלו 60 שניות ביולוגיות על זקיפות הקומה של הצמח. לצמחים אין עמוד שדרה, אין עצמות. ומה שיקבע את זקיפות הקומה של העלים (בעיקר) הוא מאזן המים. המים נכנסים אל התא, נצברים באברון המיועד לכך (חלולית - צבועה בסגול כהה בתמונה התחתונה) וכשהיא מתמלאת מים ומתנפחת, היא נדחקת אל דופן התא ומקנה לו את הזקיפות (בתמונה למעלה, נראה שהיא ממלאת את כל חלל התא). 

ויש גם פלזמוליזה. התהליך ההפוך, משהו כבר לא נובע, לא זורם, אתה מאבד מים, מאבד חיות, מתכווץ פנימה לתוכך, מתרחק מהדופן שמחזיקה אותך, ממה שמוכר, שהיא, הדופן, בעצם מי שאתה. בטבע, כמעט תמיד, עם המחסור, עם העקה, מתחילים כבר לפעול מנגנוני התיקון, לשמור על הומיאוסטזיס (מושג הפתיחה במגמת ביולוגיה…). הצפרדע כן תקפוץ מכלי המים, גם אם מחממים אותם לאט. הנפש, לעומת זאת, יכולה להתרגל. לא לשים לב, שינויים קטנים. זו כבר לא אותה אנרגיה, זה כבר לא אותו החשק, זו כבר לא אותה רמת פעילות, הנאה, מוטיבציה, חיות. ואז מגיעים הסימפטומים שנראים כלפי חוץ, הפלזמוליזה הושלמה, העלה כמש ונובל. איך עברו השנים, אמרו לי אתמול הורים, והילד, 'פתאום' שמנו לב, הלך ונעלם.

וכשנותנים מים, מסגרת, עשייה, חיבור לפנימי, למשמעות, העלה מזדקף, מבריק מחדש, מתוך הרוויה, הוא מרגיש, כמה מים היו חסרים לו. את עבודת המאסטר שלי אי אז, עשיתי בנושא של השקיה. אז אחרי שקצת שתיתי, הרגשתי איך המים מתחילים לזרום, ממלאים לי את כל החלוליות, מאפשרים לזקוף את הגב, לחפש איפה יש כמישה, תחילתה של נבילה, ולהתחיל להשקות.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

אא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק ואעידה בם כו' השמים ואת הארץ כי בנ"י מבררין כי כל הבריאה מהשי"ת  [מהשם יתברך] כו'. ובמד' נצבים ויציבני כמטרה לחץ משל לגבור שהעמיד קורה וזרק בה חצים כו'. כי בנ"י נבראו להיות כחומה להגין ולבטל כחות החצוניות והקליפות. [נצבים כמ"ש באדום נציבים כו' שהוא אנשים השומרים ומגנים]: [שפת אמת, וילך, תרל"ג].

בפרשת 'האזינו' הקב"ה יעמיד עדים הקיימים לעולם, את השמיים והארץ, שיצטרכו 'לבחון' ובעיקר להעיד בתגובה שלהם, האם שמרנו על ה'שירה', על התורה (בדיוק שמעתי השבוע כי בכתיבת פרשת האזינו, לחלק מהדיעות, יוצאים ידי חובת כתיבת ספר תורה).

בפרשת 'וילך', אומר ה'שפת אמת' הקב"ה עושה פעולה הפוכה. בני ישראל מעידים על מקורם של השמים והארץ, על כלל הבריאה. מעידים על מקורם האלוהי, ובעצם, מעידים גם על הנוכחות האלוהית.

העדות הזאת מתקיימת דרך היותם של בני ישראל 'ניצבים'. הנביא ירמיהו, במגילת איכה, מתלונן, כך על פי הפשט, שהוא הוצב כמטרה לחיצים. חיצים של לעג ובוז, חיצים של אלימות שהופנתה כלפיו ונאלץ לספוג את כולם. ה'שפת אמת' הופך את המשמעות הפאסיבית, הטראגית אפילו של המטרה. 

המטרה היא, ובכן, המטרה. היא המקום אליו מגיעים, המקום אליו שואף החץ להגיע. חץ בלי מטרה, הוא, ובכן, בלי מטרה… המטרה, בהיותה המקום אליו רוצים להגיע, המקום, האומה, האדם, שמסוגלים גם להיות הן המטרה כיעד ולשם כך מסוגלת, מוכנה, נכונה, לספוג חיצים, היא עדות שיש כאן מחשבה, יש כאן תכלית, יש כאן בחירה. עולם שבבסיסו יש תכלית ובחירה, לא יכול להיות טבעי - דטרמיניסטי ולכן יש כאן עדות לבריאה אלוהית. ואולי דווקא בגלל זה יש לשמיים ולארץ 'רגישות' להתנהגות שלנו. אם אין להם עדים על היותם נבראים, הם מתקוממים…

אדם יכול להיות מטרה. מסמן כיוון. כל העיגולים מכוונים פנימה. מושך אליו חיצים, משדל אותם לנוע, להתכוונן. וגם, לא מפחד לעמוד ולקבל גם את אלו שדוקרים, את אלו שמפספסים. תמיד, יש לכם עוד אפשרות לירות, עוד אפשרות לחזור ולפגוע.