בס"ד
הסתיים שבוע ה-ZOOM הראשון. מאחר וטכנולוגיה בכלל ודרכי הוראה מתוקשבות בפרט לא זרים לי, לא התקשיתי בתפעול השיעורים או בשליחת מטלות וכמובן, השתדלתי לתמוך במאותגרים יותר.. לכן, אני מנסה לסכם את חווית המפגשים הוירטואליים כדרך של מפגש או לימוד בין בני אדם. אז קודם כל זה לא זה. בוודאי. גם אם המצלמות פתוחות בלי התירוצים של "הרגע קמתי", "לא הסתרקתי", גם אם המיקרופונים פתוחים ויש דיבור, שום דבר לא יכול להחליף את החוויה ואת הקשר שיכול להיווצר ממפגש של פנים אל פנים. את המבט בעיניים, את הדינמיקה של המפגש, את האווירה, את הצורך להיות כל כולך במפגש, עם כל החושים, עם ההיזון החוזר בין כל אחד מחברי המפגש, עם היצירה של הביחד, עם האינטימיות. כן, המפגש הזה לפעמים מאתגר, מרעיש, הולך לכיוונים שלא רצית מראש, אתה פחות בשליטה, אבל זו בדיוק היצירה המשותפת, דווקא ב"בלגן" הזה טמון היופי, טמון ה"קליק" הזה שנוצר בין בני אדם, המנוף לגדילה, שינוי והתפתחות.
רוב המפגשים הוירטואליים האלה באו אחרי היכרות של מספר חודשים עד שנים. והבסיס הזה יצר גם יופי מסוים במפגש הוירטואלי המרוחק. יש בו משהו רגוע יותר, ממוקד יותר, אני אפילו אעז ואומר שיש בו איזה געגוע מתוק שנותן לו קסם.
הקורונה הזאת נתנה דחיפה אדירה לשינוי בתחום הזה ויש הרבה הזדמנויות וכמו בכל תחום אינטימי האיזון בין הרחוק לקרוב, בין הגלוי לנסתר הוא זה שמעצים את האהבה לכל דבר, אהבה שהיא המנוע הבוער שמניע את הכל.
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. (ויקרא י"ג, מ"ו)
פרשיות תזריע - מצורע הן פרשות הקורונה האולטימטיביות. הסגרה, הרחקה ובידוד. בין איש לאשתו, בין אדם לקהילתו ואפילו בין אדם לבין הופעת הקודש. לפעמים ההרחקה הזאת היא תוצאה של חטא כמו אצל המצורע, אבל היא גם תוצאה של הזדמנות להתקדם (רש"י על צרעת הבתים) ואפילו תוצאה של מעשה האהבה ומעשה היצירה הגדולים ביותר, כך שניתן לומר שטומאה, הרחקה ובידוד הם לא תמיד עונש.
פנימה והחוצה. קרוב ורחוק, רעש ושקט, ביחד ולבד. הזדמנויות שונות להעמיק את הקשר עם עצמי ועם הסביבה. דרכים שונות להעמיק אהבה.
שבת שלום,
איתן.
תוהה אם אתה מרגיש שיש גישות חינוכיות או אפילו רעיונות בודדים שיכולים להילמד ולהלקח גם ליום שאחרי.אצלנו הלימודים ממשיכים בשצף כאילו לא קרה כלום, וזה לא קל. אבל עם זאת, אני באופן אישי חשה שיש שיפור גדול בחלק מהמישורים דווקא בזכות הלמידה המתוקשבת. הרבה עבודה עצמית וקשר עם חברים שדווקא מתחזק! אני לא יודעת איך זה בשביל אנשים אחרים אבל אני מרגישה שפתאום יוצאת מן אכפתיות גדולה ותקשורת בין אישית שלא חשבנו שתגיע מהעולם הטכנולוגי (למרות שכמובן כפי שאמרת אין להשוות את הזום למגע האנושי. או שמירת הנגיעה האנושית). הרשתות החברתיות פתאום באמת מחברות בין אנשים במקום ליצור קרירות וחוזר סוציאליות. זוהי גלובליזציה במיטבה! לעשות שיעורים עם חברים כשאצלי ערב ואצלם בוקר וכל זה ברוך ה' בעזרת הקדמה שהקב"ה נתן לנו. זה הזכיר לי את סצנת הטלפונים שהיתה (ואני מניחה שעדיין קיימת) באולפנה. ניתנה לנו דוגמה חיה לשימוש חיובי ואפילו סוציאלי לרשתות החברתיות והפלטפורמות הטכנולוגיות. אני רק יכולה לקוות שנלמד מכאן איך להשתמש בכלים האלה באופן נכון גם לאחר ימי הקורונה.
השבמחקשבת שלום ורק בריאות; נפשית גופנית כאחד.
תודה על התגובה טוהר,
השבמחקכן, יש לי המון רעיונות שנבטו עוד לפני הקורונה ועכשיו יש הזדמנות לקדם אותם (ויש כאלה שכבר עושים ולא רק כותבים כמוני). למשל, כל שנה חמשושיות בסוף השנה ממורמרות מחוסר המגוון של המגמות באולפנה. למה בעצם שתלמידה תוגבל ולא תלמד מגמה שלא קיימת באולפנה (אגב, זה כבר קורה עם כימיה ופיזיקה).
בכלל לעבור ללמידה של קורסים, ללא הגבלת גיל וכד'.
ולכן, מבחינתי, מורה או מקצוע שהדבר היחידי שהוא עושה לתלמיד זה להעביר לו ידע או אפילו מיומנויות בסיסיות, עדיף לי שיעשה את זה מחשב, או מורה מומחה מאילת... אני מקווה ומאמין שמורים כאלה ייעלמו בסוף.
הרבה מהטוב שאת רואה בטכנולוגיה עכשיו מבוססת על זה שהייתה הכרות מוקדמת ועכשיו, זו טענתי, עם ההגבלות, הקשר הזה מקבל מימד אחר ובכך מעשיר את הקשר.
מזל שזה לא קרה בתחילת השנה, זה היה מוזר ללמד ככה חמשושיות שאתה לא מכיר...