בס"ד
השאלה הבנאלית של "איך היה ליל הסדר?", קיבלה השנה מקום של כבוד. איך היה באמת? ההתכנסות פנימה אצל מי שמשפחתו הגרעינית מלאה, מול אלו שהיו לבד. יותר שָקֵט ומרוכז ותשומת לב לכל אחד מול שֶקֶט ריק וחסר. היציאה לרחוב ולמרפסות לשיר עם השכנים והתחושה הזאת שיש כאן משהו מיוחד ושמח וקשה ויפה ושרק נדע לשמור ממנו את הטוב.
ובכלל כל תקופת הקורונה הזאת יש בה משהו מאוד מיוחד, לא דומה למצבי החירום האחרים שחוותה המדינה. אפילו שבשנים האחרונות מצבי החירום היו בעיקר בעורף, בתקופת הקורונה העורף חווה מלחמה אמיתית, עם חיילים עם שדות קרב, עם נתינה, אחווה והקרבה וגם נפגעים. המצב הזה מייצר תמונות מדהימות של כבישים ראשיים ריקים, תורים מחוץ לסופרים, חיות בתוך הערים וכל הביחד המרוכז הזה בתוך הבית שהוא מושא לקשיים, מריבות ומשחקים וזמן איכות.
היה לנו ליל סדר נהדר ואפילו יום הולדת מצומצם, שקט ועמוק יותר מכל שנה. אז אולי לא הייתי מזמין סדר כזה לכתחילה, אבל אולי אפשר לחשוב איך ליצור את הרגעים האלה בהזדמנויות אחרות. זה לא שלא ידעתי, אבל לפעמים, עד שאתה לא מגיע למצב מסוים, אתה אולי יודע, אבל לא ממש מבין. אז אני מברך על הטובה. וגם על הרעה שמביאה טובה. ושנהיה בשמחה גם בשנה הבאה.
לחם עוני. המפרשים נחלקו אם הוא סימן על הגלות והעינוי או על החירות. ומדברי רש"י ורמב"ן יראה שהוא על העינוי. ומהר"ל ז"ל לא הוטב בעיניו ע"ש. והאמת נראה כי הוא על כלל הירידה למצרים והגאולה. כי בוודאי עלינו לשבח על הגלות ג"כ. דאם לא כן מה השבח על הגאולה אם היינו יכולין להתקרב להשי"ת בלי זה א"כ לא הן ולא שכרן. אלא וודאי הגלות הי' עצה שנוכל להתקרב להשי"ת [...] כי בלא זה לא היינו יכולין להנצל מגיאות [...] ונראה שכל הרעות שבעולם הם לכוונה זו להכניע האדם. ומאחר שהיינו עבדי פרעה ויצאנו משם להיות עבדי ה'. קבלנו מלכותו ית' עלינו בקבלה שלימה [...] אבל אנו שמחים בהתחלה זו שהוא קבלת העול מ"ש שזה הביאנו לכל המעלות אח"כ [שפת אמת, פסח, תרל"ג]:
אחת השאלות שנשאלתי גם בלימוד עם התלמידות וגם בסדר, זה על שני הקטבים המנוגדים לכאורה בהגדה. רגע אחד שותים בהסיבה כבני מלכים ובני חורין וברגע השני מראים שהלחם של העֶרֶב הוא לחם עוני. חוצים את המצה כי דרכו של עני בפרוסה.
נראה שהמתח הזה בין שני הקטבים נועד ללמד על המנוע שנמצא בצרות, על פעולה בנפש שלא הייתה יכולה להתקיים בלעדיהן. המתח הזה נועד להגביר את הטוב ולרומם בסופו של דבר את האדם והאומה. ה'שפת אמת' מדבר על מידת הענווה והכניעה, הרב יונתן זקס מדבר על בניית חברה שהיא "לא - מצרית". הירידה למצרים כבר נחתמה בברית בין הבתרים. היא ייעוד, לא עונש. המטרה היא להוציא את מצרים - את העולם כולו כדי ללמד חירות, שיוויון, יחס לחלש ועוד. הדבר החי היחידי שנשאר ממצרים העתיקה הוא עם ישראל שנולד שם והוא זה ששם את התשתית למוסר שרוב העולם כבר קיבל. מצוות רבות מראות את הנגטיב לתרבות המצרית. זכר ליציאת מצרים. עליכם בני ישראל לרדת למצרים, אפילו לסבול שם, על מנת להוציא אותם מעצמם. זה הצליח חלקית. נבנתה תשתית. עכשיו תורנו.
שבת שלום ומועדים לשמחה.
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה