בס"ד
אנחנו עוד רחוקים מלסכם את התקופה המטריפה הזאת. כל כך הרבה דברים משמעותיים מתרחשים בכל כך הרבה גזרות שקשה לתפוס את הכל. אבל אם בכל זאת אני מנסה לחרוז את כל הדברים עם איזה חוט מקשר אחד - אני קורא לו "זמן ההזדמנויות". אין ספק שאנחנו נמצאים ב/עושים היסטוריה. וזו התחושה הראשונה, שלדעתי, אנחנו צריכים לחיות בה. היסטוריה של הזדמנויות. ההזדמנות המרכזית היא ההזדמנות לעצירה. עצירה ובחינה. אם תמיד אמרו לנו ששום קושי לא אמור לפגוע בשגרת החיים, כאן, בפעם הראשונה, אומרים לנו ההיפך. תעצרו את החיים למינימום האפשרי. כל מה שהכרתם - משתנה. דרכי העבודה, הרפואה, החינוך, הכלכלה, הפוליטיקה, תרבות הפנאי, השמחות והחגיגות. הכל משתנה. זה הזמן לראות מה נשאיר מהשינויים האלה גם בעתיד, איך נמנף את המצב לשינוי העתיד.
המיומנות הגדולה בעידן הזה, כך אומרים כל מומחי העתיד והחינוך, היא היכולת להגיב למציאות משתנה. אנשים שיהיו בעלי גמישות רגשית ומחשבתית לשינויים, הם אלו שיצליחו, הם אלו שיובילו. אנחנו נדרשים עכשיו לעצירה - לא לחוסר מעש. להשבתה - לא לרפיון. זה הזמן לראות מי אני, איזה אדם אני רוצה להיות בשעת משבר, מאיפה אני שואב את הכוחות שלי, לאיפה אני צריך, רוצה ויכול להפנות את הכוחות שלי. האם אני אדם מתלונן, רואה את הרע, נותן רק ביקורת שלילית, או שאני מבקר כדי לשנות, מבקר, אבל גם עושה. מתכנן, בונה, נותן כוחות לסובבים אותי. מחייך לעצמי גם כשקשה לי ואני מבודד, מחייך לסביבה שלי, הקרובה והרחוקה.
זכיתי ויש לי תפקיד לאומי במשבר הזה. אני מגיע לאנשים הביתה ברגעי המשבר כדי לתת טיפול רפואי ולא מעט גם כדי לתת להם מעבר נוח ונעים מהבית המוגן לבית החולים שההגעה אליו עכשיו מפחידה מאי פעם. לתת להם חיוך עם העיניים, כי את השפתיים (והשפם) לא רואים מבעד למסיכה… וכן, אני משלם על זה מחיר. רחוק מהמשפחה כשילד אחד מבודד, מפספס את ההזדמנות לזמן איכות איתם. פחות זמין לתלמידות ולקשר המיוחד איתן. אבל אני שלם. אני יודע מי אני. עצרתי. והחלטתי ככה להמשיך.
ויקהל משה כו'. למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר כמ"ש רש"י ז"ל. כי בני ישראל היו מתאבלים ועתה שחזרו בתשובה נתן להם הקב"ה ברחמיו מצות נדבת המשכן לשמחם. כי הנדבה בשמחה גדולה הביאו. ואיתא כל המצוות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. לכן אחר שהתחילו מחדש לקבל עול תורה ומצות בשמחה נשאר קבוע לעולם. ויתכן לומר שעל ידי שהתנדבו בשמחה זכו לדורות ליתן להם ימי שמחה בסוכות. אחר יוה"כ שבנ"י המה בעלי תשובות ניתן להם שמחה בעבודת ימי החג כמ"ש ולקחתם לכם כו' ושמחתם לפני ה' כי מלאכת המשכן והסוכה הוא ענין אחד. ועיקר הכל ע"י השמחה שבעל תשובה שמח בהתקרבותו אליו ית' זוכה להשראת השכינה [שפת אמת, ויקהל, תרמ"ג]:
משבר גדול היה חטא העגל. מידת הדין רצתה להשמיד. מידת הרחמים נתנה הזדמנות. זו המהות שלה. לוחות שניים, שסותתו בידי אדם. שניתנו בשקט. תורה שהתקבלה אחרי צום יום הכיפורים. אחרי יום של יראה. ואחרי כל זה ניתנה ההזדמנות לנתינה. נתינה ועשייה בשמחה. להתנדב, לבנות, לעשות, לתקן - לייצר מקום פיזי, בעולם הזה, של קדושה - מקום של מפגש עם הבורא.
אבל רגע לפני שמתחילים את המשכן - רגע. לעצור. שבת. במעמד כלל ישראל, משה מצווה על ההתכנסות והעצירה. מלאכות המשכן ואיסורי שבת קשורים זה בזה. יש לכם כאן הזדמנות לבנייה ושמחה - שימו לב איך אתם מנצלים אותה. ובני ישראל לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים. והתנדבו ובנו ועשו ושמחו. והשלימו את המשכן בר"ח ניסן. אביב ההזדמנויות. אביב שהוטבע בעולם ומכאן יש כוח לכל האביבים שבעולם.
נצלו את ההזדמנות.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה