בס"ד
התחלתי ללמד ביולוגיה בשנת 2007 ומהשבוע, זו השנה הראשונה מזה כ-19 שנה (!) שלא אלמד את המקצוע הזה כלל. כשאמרתי לעצמי את המשפט הזה בפעם הראשונה, זה הזיז משהו עמוק בבטן, פרידה עצובה קצת, יחד עם השמחה על המקצוע והזכות להיות יועץ חינוכי בבית הספר.
אבל הביולוגיה סביבנו כל הזמן, ואני לא מפסיק לדבר אותה, כך יעידו הילדים, במיוחד בטיולים ("אלו היו 60 שניות ביולוגיות מאת אבא…"). הדרך לייעוץ, עברה דרך הביולוגיה. דרך העיסוק בעולם שמסביב, העולם הטבעי, הכאילו נייטרלי, היא הובילה אל העולם הפנימי, אל החוויות האישיות והמשותפות. במהלך השנים האלו ציירתי לב, כנראה, מאות פעמים, וראיתי, שלצייר לב, זה אחרת לכל לב ולב…
והשבוע, תחילת שנת הלימודים תשפ"ז, תחילת העבודה בייעוץ והדרכת סטודנטים לרפואת חירום הרגשתי 'דה-פלזמוליזה'.
אז קבלו 60 שניות ביולוגיות על זקיפות הקומה של הצמח. לצמחים אין עמוד שדרה, אין עצמות. ומה שיקבע את זקיפות הקומה של העלים (בעיקר) הוא מאזן המים. המים נכנסים אל התא, נצברים באברון המיועד לכך (חלולית - צבועה בסגול כהה בתמונה התחתונה) וכשהיא מתמלאת מים ומתנפחת, היא נדחקת אל דופן התא ומקנה לו את הזקיפות (בתמונה למעלה, נראה שהיא ממלאת את כל חלל התא).
ויש גם פלזמוליזה. התהליך ההפוך, משהו כבר לא נובע, לא זורם, אתה מאבד מים, מאבד חיות, מתכווץ פנימה לתוכך, מתרחק מהדופן שמחזיקה אותך, ממה שמוכר, שהיא, הדופן, בעצם מי שאתה. בטבע, כמעט תמיד, עם המחסור, עם העקה, מתחילים כבר לפעול מנגנוני התיקון, לשמור על הומיאוסטזיס (מושג הפתיחה במגמת ביולוגיה…). הצפרדע כן תקפוץ מכלי המים, גם אם מחממים אותם לאט. הנפש, לעומת זאת, יכולה להתרגל. לא לשים לב, שינויים קטנים. זו כבר לא אותה אנרגיה, זה כבר לא אותו החשק, זו כבר לא אותה רמת פעילות, הנאה, מוטיבציה, חיות. ואז מגיעים הסימפטומים שנראים כלפי חוץ, הפלזמוליזה הושלמה, העלה כמש ונובל. איך עברו השנים, אמרו לי אתמול הורים, והילד, 'פתאום' שמנו לב, הלך ונעלם.
וכשנותנים מים, מסגרת, עשייה, חיבור לפנימי, למשמעות, העלה מזדקף, מבריק מחדש, מתוך הרוויה, הוא מרגיש, כמה מים היו חסרים לו. את עבודת המאסטר שלי אי אז, עשיתי בנושא של השקיה. אז אחרי שקצת שתיתי, הרגשתי איך המים מתחילים לזרום, ממלאים לי את כל החלוליות, מאפשרים לזקוף את הגב, לחפש איפה יש כמישה, תחילתה של נבילה, ולהתחיל להשקות.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
אא"ז מו"ר ז"ל פי' הפסוק ואעידה בם כו' השמים ואת הארץ כי בנ"י מבררין כי כל הבריאה מהשי"ת [מהשם יתברך] כו'. ובמד' נצבים ויציבני כמטרה לחץ משל לגבור שהעמיד קורה וזרק בה חצים כו'. כי בנ"י נבראו להיות כחומה להגין ולבטל כחות החצוניות והקליפות. [נצבים כמ"ש באדום נציבים כו' שהוא אנשים השומרים ומגנים]: [שפת אמת, וילך, תרל"ג].
בפרשת 'האזינו' הקב"ה יעמיד עדים הקיימים לעולם, את השמיים והארץ, שיצטרכו 'לבחון' ובעיקר להעיד בתגובה שלהם, האם שמרנו על ה'שירה', על התורה (בדיוק שמעתי השבוע כי בכתיבת פרשת האזינו, לחלק מהדיעות, יוצאים ידי חובת כתיבת ספר תורה).
בפרשת 'וילך', אומר ה'שפת אמת' הקב"ה עושה פעולה הפוכה. בני ישראל מעידים על מקורם של השמים והארץ, על כלל הבריאה. מעידים על מקורם האלוהי, ובעצם, מעידים גם על הנוכחות האלוהית.
העדות הזאת מתקיימת דרך היותם של בני ישראל 'ניצבים'. הנביא ירמיהו, במגילת איכה, מתלונן, כך על פי הפשט, שהוא הוצב כמטרה לחיצים. חיצים של לעג ובוז, חיצים של אלימות שהופנתה כלפיו ונאלץ לספוג את כולם. ה'שפת אמת' הופך את המשמעות הפאסיבית, הטראגית אפילו של המטרה.
המטרה היא, ובכן, המטרה. היא המקום אליו מגיעים, המקום אליו שואף החץ להגיע. חץ בלי מטרה, הוא, ובכן, בלי מטרה… המטרה, בהיותה המקום אליו רוצים להגיע, המקום, האומה, האדם, שמסוגלים גם להיות הן המטרה כיעד ולשם כך מסוגלת, מוכנה, נכונה, לספוג חיצים, היא עדות שיש כאן מחשבה, יש כאן תכלית, יש כאן בחירה. עולם שבבסיסו יש תכלית ובחירה, לא יכול להיות טבעי - דטרמיניסטי ולכן יש כאן עדות לבריאה אלוהית. ואולי דווקא בגלל זה יש לשמיים ולארץ 'רגישות' להתנהגות שלנו. אם אין להם עדים על היותם נבראים, הם מתקוממים…
אדם יכול להיות מטרה. מסמן כיוון. כל העיגולים מכוונים פנימה. מושך אליו חיצים, משדל אותם לנוע, להתכוונן. וגם, לא מפחד לעמוד ולקבל גם את אלו שדוקרים, את אלו שמפספסים. תמיד, יש לכם עוד אפשרות לירות, עוד אפשרות לחזור ולפגוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה