וירא תשפ"ה

 בס"ד

במאמר 'מורים אמיצים: מהישרדות לשליחות' ובספריו השונים על 'הסמכות החדשה' של הורים ומורים נותן פרופ' חיים עומר עצה לצוות החינוכי - עמדו בשער בית הספר / הכיתה לפחות בשבועיים הראשונים לשנת הלימודים. שדרו לתלמידים - אתם נכנסים לבית הספר, לכיתה, למקום בו ישנם כללים שעליכם לכבד. שאתם מוזמנים להכנס למקום הזה שבנינו. הוא פתוח בשבילכם, עם הגבולות והחוקים שלו. אני, אולי, מוסיף למסר שלו בדבר הסמכות, את עניין ההזמנה, את השער הפתוח, המזמין. זה לא רק השער, אלו אנחנו. כן, יש גבולות, אבל השער פתוח ואנחנו עומדים בו, ואנחנו השער בעצמו, מזמינים, פתוחים, כנסו.

השער הוא התחלה טובה, עם זאת, בפני עצמו, הוא לא מספיק. השדר של השער הפתוח (והגבולות) צריך להיות משודר יום יום, שעה שעה. אבל, אמירות בלבד לא מספיקות, התדר שמעבר למילים נקלט טוב יותר מהמילים עצמן. וגם זה, כך אני חושב, עוד לא מספיק. אני מאמין שצריך גם אקטיביות בחיפוש המפתח המתאים לשערים שלהם. ילדים, תלמידים, בני זוג, בני אדם. ולכל אדם יש שם, ולכל אדם מפתח, אין מפתח אפס, אין 'מאסטר' שמתאים לכולם. 

לא להתייאש מהמגוון האינסופי, ישנם עקרונות אחיזה. החלק הגדול של המפתח, שאפשר ללמוד ולתרגל איך להחזיק, לסובב, לדייק, לשייף. ועם העמידה בשער, עם העיניים והלב הפתוחים, עם הנסיונות שוב ושוב, מוצאים, לרוב, גם את צורת השיניים הייחודית. עוזרים לפתוח שערים. כאלו שרק חיכו שמישהו יבוא, ונפתחים בעוצמה, וכאלו, חלודים יותר, שבקול חריקה, נפתחים בכמה מילימטרים. מילימטרים גדולים… ובסוף, לזוז הצידה ולתת את המתנה הגדולה ביותר, הנה, זה החלק שלי במפתח שלכן. 

קחו. 

תפתחו.

בהצלחה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

[והוא יושב פתח האוהל] דכתיב פתחי לי אחותי כו', וכתיב פתחו לי שערי צדק, שיש לזה הפתח ב' מפתחות, אחד בידו של הקב"ה ואחד ביד ישראל, וכן איתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראה כאילו לא נמסרו לו מפתחות החיצוניות, שהוא המפתח שביד איש ישראל שעל זה כתיב מה ה' שואל מעמך, אם כן הוא ביד האדם. והוא להסיר הערלה לפתוח פתח הגוף ואז הקב"ה פותח פנימיות פתח הנשמה, וכן כתב מורי זקני ז"ל בשם הרב הקדוש מפרשיסחא במה שאמרו רז"ל לעולם יכנוס אדם שתי פתחים ויתפלל, שפתח אחד לצאת מעולם הזה ופתח השני לכנוס בעולם העליון, עד כאן דבריו. וב' אלו הם בחינות זכור ושמור בשבת גם כן כמו שכתבתי במקום אחר מזה [שפת אמת, וירא, תרס"ה].

אברהם עומד בפתח האוהל. בפתח העולם. פתוח מארבעה כיוונים, אי אפשר לפספס את המסר, גם במדבר. וכשצריך הוא יעזוב את הפתח וירוץ לקראת תיקון העולם. וישתדל ויטרח במצוות הכנסת האורחים, במשימה האוניברסלית שלקח על עצמו, שצוּוָה ללכת בה. עד שכל העולם יידע, לאברהם יש שער שאפשר לעבור בו, בני אברהם עתידים לייצר מפתחות ייחודיים לכלל האנושות.

הקב"ה נתן לנו דוגמה אישית והפקיד בידינו באופן מלא את המפתחות לשערים של העולם. מפתחות הפרנסה, השלום, הרפואה, החיים, התשובה. אנחנו, בתפילה, מבקשים אותם שוב מאלוהים, אבל, הוא אומר לנו, הם בידיים שלכם. התפילה צריכה להיות המעשים שלכם. אחרי שתעשו בעצמכם, תסובבו את המפתח שלכם איתי. וכמו פתיחה של כספת, אתם תסובבו את המפתח שלכם ואני אפתח בשבילכם מהצד שלי…

לך לך תשפ"ה

 בס"ד

כולם רוצים להיות חופשיים. להגיד לעצמם שהם יכולים תמיד לשנות (אני תמיד יכול להפסיק…), שהם לא שבויים בקונספציה בתבניות חשיבה מוגדרות, לא מושפעים יותר מדי מהסביבה, שיש להם חשיבה עצמאית בקבלת ההחלטות ובאופן כללי הם מנהלים את חייהם על פי רצונם ועקרונותיהם. המחקר הביולוגי - פסיכולוגי של המוח וההתנהגות אומרים לנו ההיפך. מאות אלפי שנות אבולוציה עצבו אותנו לקבל החלטות דווקא על פי תבניות החשיבה שקיבלו חיזוק של 'השרדות'. המוח מוצף אינסוף גירויים והכי יעיל יהיה לפעול כמו שכבר ראינו והתנסנו, אנחנו ואבותינו. כך, שהגירויים והתגובות שלו, לא נעים לומר, די צפויות, כך שאפשרויות רבות של מחשבה ועשייה, נזרקות לפח האשפה האבולוציוני.

אחד הכלים החזקים בחינוך והוראה, בעיניי, הוא יצירה של מהפך מול מה שנדמה כצפוי. זו יכולה להיות מילה לא צפויה, התנהגות, תשומת לב מפתיעה (הוא רואה אותי!), מידע מפתיע, עד לתהליך סדור של "המסה" מודעת של תבנית חשיבה קיימת, יציקה של תוכן חדש וניסיון להפנים אותו אצל האחר. בביולוגיה קוראים לזה "המוח הגמיש". זו אחת הסיבות שתהליך החינוך מצריך אמון. אמון בכך שההמסה, השבירה, אפילו המחיקה יכולה להתקבל בצד השני, לא לרסק אותו. אמון בעצמי, שאוכל, אחרי ששברתי, לעזור ולבנות מחדש.

ויש שבירות לא מתוכננות ולא מבוקרות. מישהו צריך הרחבה על שבירה לא מתוכננת ב-4 (או 2,000…) השנים האחרונות? אז אני חוזר שוב ושוב, אל אותם הלוחמות והלוחמים בחזית הזאת. אלו שנמצאים ליד. ליד אלו שעולמם נגנב מהם, שהשגרה, שהמוכר, הידוע, וגם האהוב נשבר להם (לנו) בבת אחת. להבין, לשמור, להדריך, לכוון, לעזור לבנות, או, פשוט, להיות…

שבת שלום, חורף טוב ובשורות טובות,

איתן.

ואת הנפש אשר עשו בחרן מתרגמינן נפשתא דשעבידו לאורייתא כו'. פירוש נפש, הרצון. כמ"ש יש את נפשכם והוא שאסף כל הרצונות מעולם הזה להשי"ת. עשו לשון כפיה כמו גט מעושה. כי הקב"ה א"ל מארצך כו' הפי' שיקח עמו כל הרצונות אחרים שהיו לו והוא בחינת בכל לבבך נפשך מאודך. מארצך נגד בכל לבבך כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו. נפשך הוא ממולדתך כי הנפש נמשך אחר אביו ואמו ומשפחתו. ומבית אביך הוא נגד בכל מאודך כי לא חסר לו בבית אביו מאומה ועזב הכל לכבודו יתברך וילך כאשר דיבר אליו כו' כלומר שלא הלך בעבור הברכה רק לעשות רצונו ית' [שפת אמת, לך לך, תרל"ה]:

אני חושב שאברהם נתפס אצלנו כאדם נוח לבריות ולא לחינם הוא מייצג את מידת הרחמים. גם במקומות בהם הוא יכול היה לדרוש את המגיע לו בכוח, הוא העדיף לפתור בדרך של ענווה וויתור. מול לוט, אבימלך, פרעה, בני חת… ה'שפת אמת' לוקח את דמותו של אברהם למקום אחר. 'את הנפש אשר עשו'... כפו את רצונם על רצון אחרים, הכריחו אותם לעמוד את מול האמת של אלוהים אחד.

הפירוש הזה מתכתב עם מדרש שבירת הפסלים הידוע. אברהם גורם לשבר רוחני גדול בעולמם של אנשי דורו. כל האמונה שלהם נשברת, תרתי משמע, אל מול עיניהם, אברהם מכריח אותם לפקוח את העיניים ולהבין כי כל מה שהאמינו בו קודם, פשוט כבר לא קיים. הם כבר לא יכולים לראות את העולם כפי שראו אותו כל השנים.

"כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו.." אומר ה'שפת אמת'. זו האבולוציה של המחשבות והדעות, המשך ישיר של המוכר והידוע. ולכן - 'לך לך'. צא משם ותוציא משם את כל העולם. הקב"ה שובר את אברהם, מנתק אותו בנבואה מכל מה שהכיר, אבל, 'ואהיה עמך ואברכך'. אני איתך בשבר, אני תומך, מברך, מלווה. וככה גם אתה תעשה. כן, זה היה הזמן לשבור את הפסלים, אבל, לך תקים אומה שתפקידה לתמוך בשבר הזה, למלא את החלל, 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. 

נח תשפ"ה

 בס"ד

זוֹ לֹא אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ.

עוֹד לֹא הֶחְלַטְתִּי,

אֵיזוֹ מֵהֶן יוֹתֵר.

זוֹ מִלִּפְנֵי מַבּוּל שִׁטָּפוֹן, הַרְרֵי גּוּפוֹת,

חָמָס בְּכַפֵּנוּ.

אוֹ זוֹ.

יוֹשֵׁב בַּחוּץ,

בַּשֶּׁקֶט הָאָבֵל, הַכּוֹאֵב.

הַשָּׁמַיִם נְקִיִּים.

לְהִזְדַּמְּנוּת,

אֲבָל, עֲדַיִן, עֲדַיִן, מִדַּי,

חַם -

בְּנִי.

פֶלֶג, נִינִי.

כמה דברים השתנו בשנה הזאת. או, שרק דרך ההסתכלות שלנו שינתה זווית. כמה עוד לא השתנה מספיק, או, שלא השתנתה מספיק התפיסה שלנו. מה כבר הפנמנו, נשבענו לא לחזור, וכמה דפוסים עוד חוזרים וחוזרים..

"הִשָּׁנוּת כפייתית" הוא מושג אותו טבע פרויד, הבא לתאר תופעה של דחפים והתנהגויות לא מיטיבות החוזרות על עצמן, כולל התנהגויות פוגעות או מכאיבות. לאנשים עם השנות כפייתית יש קושי גדול בהסתגלות והנסיונות לסייע להם, לטפל בהם, להחזיר אותם למרחב הפעולה בו נמצאים אחרים, מסתיימים לרוב בכאב לב גדול. חוזרים שוב ושוב על אותה התנהגות הרסנית. לרוב, הם לא מודעים לאותה החזרה על דפוסי ההרס, והתגובה של הסביבה רק מלבה את תחושת הכאב וחוסר ההבנה שהם חשים. ומעגל הרשע מזין את עצמו…

ויקטור פראנקל ('האדם מחפש משמעות') מציע התערבות פרדוקסלית (מנוגדת) לטיפול בהשנות כפייתית. כדי לשבור את המעגל, יש למצוא את הגורם, לרוב את החרדה המניעה את ההתנהגות, ואז יש להתמודד איתו פנים אל פנים יחד עם המטפל כדי להגיע למצב של "ולא לפחד מהפחד". יש להתמודד עם האיום חזיתית, אך, באופן מבוקר ונשלט, במקום לחזור על דפוסים של המנעות, עזיבה ושבירה של הכלים (לפעמים תרתי משמע..). ומתוך כך, להתנהג מול האיום באופן בלתי צפוי, מנוגד. במקום להעניש - לסמוך, במקום להרתע - להתקרב…

אז מה הפחד שלנו, מהו גורם החרדה המביא אותנו כעם, כמגזר, כיחיד, לחזור על אותה התנהגות לא מיטיבה? מה רודף אותנו? ומה אפשר לעשות, כמו פראנקל, הפוך מההרגלים הקבועים שלנו, כדי לשבור את המעגל הכפייתי המייאש הזה? בחיים האישיים, בחיים הלאומיים. נראה לי שיש כאן איזה קצה חוט שאפשר לתפוס, אם רק נעז להביט פנימה. להשתנות.

שבת שלום, בשורות טובות וחורף טוב,

איתן.

וְ֠הָי֠וּ שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּתוֹכָ֔הּ נֹ֖חַ דנאל דָּנִיֵּ֣אל וְאִיּ֑וֹב הֵ֤מָּה בְצִדְקָתָם֙ יְנַצְּל֣וּ נַפְשָׁ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה [יחזקאל, י"ד, י"ד]׃

נח דניאל ואיוב. לפי שאלו שלשה ראו שלשה עולמות. נח ראה העולם בנוי וחרב ובנוי ודניאל את בית המקדש או את עצמו תחלה שר על כל השרים סוף הושלך לגוב אריות וחזר לגדולתו וכן איוב ראה את עצמו מיושב וחרב ומיושב… [רש"י, שם]

 

ישבתי בבית הכנסת, למדתי עם עידו, ובחצי אוזן שמעתי את הרש"י הזה מוזכר בלימוד בבית הכנסת. המלמד הזכיר שיעור ששמע מפי רב שלא קלטתי את שמו, על ההבדל בין נח לאיוב ודניאל. שלושתם חוו עולם מיושב. עם יותר או פחות בעיות, אצל נח הבעיות היו אוניברסליות, אצל דניאל לאומיות ואצל איוב אישיות. שלושתם ראו בחורבן העולם, הלאום והבית האישי בהתאמה. שלושתם ראו בבנייתו של אותו עולם מחדש. עולם שנבנה אחרי המבול, בית שני לעם היהודי והחזרת המשפחה והרכוש לאיוב ובמיוחד הזכות לקבל נבואה.

מתוכם, כך אמר אותו הרב, נח לא התאושש. לא הצליח להתמודד עם הטראומה ובחר בשכרות. לא נדון אותו לכף חובה, אחרי ששרד טראומה עולמית, אך הבחירה שלו מייצגת בחירה שיכולה להתקיים במציאות, לעומת הבחירה של דניאל ואיוב.

גם אנחנו, המשיך אותו הרב, ראינו עולם בנוי על הבעיות שלו, חורבן בדור הקודם, חורבן מסוג אחר לפני שנה. שתי האפשרויות לבריאת העולם החדש, מונחו לפנינו לבחירה. האם נחזור לאותם דפוסים כמו אלכוהוליסט החוזר ליינו, או, שמא, נשכיל לבנות עולם חדש…

בראשית תשפ"ה

 בס"ד

לא תפס השם 'מלחמת שמחת תורה', ו'הַשִּׁבְעָה באוקטובר' נכנס לעולם המושגים הלאומי. אבל, לפחות אצלי, תחושות המלחמה ויום השנה לתחילתה, שייכות לחג ולא לתאריך הלועזי הרנדומלי. לצערנו, אנחנו מבינים עכשיו את דור מלחמת יום הכיפורים, איך עיצומו של יום מביא איתו את הזכרונות, את המראות והריחות. היא עוד לא הסתיימה, המלחמה, ואנחנו נדרשים להמשיך מבראשית.

כולנו איפה שהוא 'על הרצף'. על רצף האבידות, הזכרונות, הפעולות, עם סך ההשפעות על הגוף והנפש. לא אעיז לכתוב על דרך אחת להמשיך מבראשית, כל אחד ואחת במצבם ובמקומם. ובכל זאת, שנה חדשה, על האתגרים והאפשרויות. ואני מבקש לעצמי כוחות. לאסוף את המחשבות ואת הרגשות, להבין איפה אני יכול יותר להיות. לבחור את המקומות בהם אני יכול לפעול, לנסות ולקבל את המקומות שלא. אילו מלחמות לנהל (ולנהל בשכל ובעוצמה!) ומה (לא) פשוט לקבל.

להוציא אור מתהו ובהו זו עבודה קשה. דורשת התמסרות. יש לנו כבר פרספקטיבה של שנה. לבדוק מה עובד ומה פחות. הזדמנות פז, אחרי ובתוך התהו ובהו, לבנות עולם.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

המשך הפסוק והארץ היתה תוהו ובהו כו' יהי אור ויבדל כו'. יש ללמוד דרך כל עובד ה' שלא יפול לבו עליו מרוב עירבוב הדעת שיש בהתחלת העבודה בכלל ובפרט כל דבר ודבר. שכך צריך להיות בתחילה תוהו ובוהו אח"כ שמתגלה הארה אמיתיות צריכין לראות להבדילו ולהפרישו מכל תערובת דבר רע כמה שכתוב ויבדל וכו' [שפת אמת, בראשית, תר"מ]:

ככה. כמו שזה.

חול המועד סוכות תשפ"ה

 בס"ד

זמן שמחתנו… לפעמים זה קל יותר, כך אתמול בצאת החג עם הידיעה על חיסולו של רב המרצחים. והישראלים, כדרכם, מוצאים דרך לשמוח, כך מצאתי ברשת כמה תגובות שאפילו גרמו לי לצחוק.. הבוקר, שוב חדשות קשות, ושוב, השמחה, לכאורה, ממך והלאה ועם זאת, אתה קם, וממשיך בחיים, כאילו, ממש כאילו, כלום, או, שהכל נראה מאוד תפל וחסר טעם, לא מעניין.

שאלת השמחה לא חדשה. נכון, בשנה החדשה בכלל ולקראת שמחת תורה הקרב, היא תעלה ביתר שאת, אבל, האנושות בכלל והעם היהודי בפרט כבר היו ב'סרט הזה'. סבא וסבתא שלי ז"ל תמיד נראו לי אנשים שמחים וזה היה נראה לי כל כך טבעי, גם אחרי ששמענו (חלק) ממה שהם עברו בשואה, ממנו יצאו בחיים מעט מאוד ממשפחתם. יש לא מעט שאלות 'ישנות' שחוזרות ועולות שוב. על בחירה והשגחה, על הרע בעולם ועל היכולת לקום ולהמשיך לשמוח. גם התשובות המגוונות והרבות כבר כתובות, אבל, נדמה כי בכל דור ודור צריך ללמוד אותן שוב, צריך להתאים אותן לחיים מחדש.

אפשר לפטור את החזרה לאפשרות של שמחה בתשובה אבולוציונית בלבד. זה פשוט מנגנון השרדות, אי אפשר אחרת ו'החיים חזקים מהכל'. מנגנון הגנה של הדחקה יאמר פרויד. אבל, מחסום של הגנה, אנחנו יודעים, תמיד ייפרץ בסוף והתוצאות עלולות להיות לא נעימות לאורך זמן. אז אני רוצה לנסות להוסיף, או רק להדגיש, משהו משלי אחרי שנכתבו כבר הררי מילים בנושא הזה.

להתנגד לָרָצוֹן לישון. קריאת השכמה. למצוא עניין, לקרוא, ללמוד, לעשות משהו חדש. גם בתוך הלימודים ש"חייבים" ללמוד, או העבודה שחייבים לעשות. אם גם ככה נדחפנו לתהליך שינוי, אז לנסות ולאחוז קצת בהגה שקופץ ומסתחרר לכל כיוון. בתחושה שלי, להיות יותר מלא, זה להיות שמח. זה מאפשר לי גם שמחה עמוקה כזאת, אושר 'רציני', אבל, גם, מתוך זה, ועם הכל, גם לחייך, אפילו לצחוק… וצחוק, כידוע, מדבק, ולהדביק בו אחרים, זו משימה בפני עצמה…

מועדים לשמחה, שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כי השמחה הוא כלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש דכתיב ויפח באפיו נשמת כו'. וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשי"ת מתפשט החיים בכל איבריו. ואיתא לא ראינו שינה כדאיתא במד' על משה רע"ה שכל מ' יום שהיה בשמים לא הי' יכול לישון שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב שבעת ימים בשנה על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלוי' בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:

הגמרא במסכת סוכה (נג.) מביאה את סיפורו של רבי יהושע בן חנניה המתאר איך בזמן המקדש בחג הסוכות לא היו ישנים שבוע שלם, ועוברים מדבר לדבר במשך כל היום. מעבודת הקרבנות והחג, אל תפילה, ממנה ללימוד תורה ובלילה רוקדים בשמחת בית השואבה. שואלת הגמרא, הרי לא מציאותי לא לישון שבוע? אלא, אומר רבי יהושע, היינו מדי פעם שמים ראש אחד על כתפי השני ומתנמנמים.

מלמד אותנו ה'שפת אמת' שבמיוחד בזמנים גדולים, כמו משה בהר סיני ובימי הסוכות, זמנים בהם ישנה הארה מיוחדת, הזדמנות מיוחדת של שפע ואפשרות לקבל, אסור לישון. זה הזמן לפקיחת עיניים, לחפש מה עוד אפשר לקבל, מה עוד אפשר להספיק.

אז בזמן הזה של שמחת תורה, של סוכות, כשהתגשמות הנבואות על ימות המשיח נמצאות לנו ממש מול העיינים, כשהכל פתוח לקבל, כשכל מעשה שווה ערך בזהב יקר, כדאי להשאיר אותן פקוחות…

שבת יום הכיפורים תשפ"ה

 בס"ד

אולי היום הכי קל בחודש הזה. בשנה הזאת. בטח אם נשווה לחגים אחרים. מה יותר מתאים לשנה זו מ"יום הכיפורים". הן יום הכיפורים עצמו, יום הסליחה והכפרה, והן מטבע הלשון שהשתרש בשפה העברית לפני כחמישים שנה כדי לתאר אירוע מכונן של שבר גדול. ביום הזה, קל יותר לדבר על אחדות, על סליחה, סובלנות והכלה. להיות קשובים, רגישים, לעצור את מירוץ החיים. ודווקא, אולי קל יותר, כי עוצרים לרגע, מסתגרים קצת ועוזבים ל-24 שעות את הרעש וההמולה.

אולי היום הכי קשה. כשהמבט מופנה פנימה. הפוקוס של הביקורת שלי, מופנה, ביתר שאת, אלי, אל עצמי. אל השגיאות, הפספוסים ומה שיכולתי לעשות בשנה הזאת ולא עשיתי, ומה שעשיתי, ומוטב היה לי שלא לעשות. את חטאיי אני מזכיר (גם) היום. ויותר השנה. שנה של היסטוריה, של רוח גדולה שאנחנו עוד לא מסוגלים לתפוס, למה ,דווקא השנה, לא עשיתי מספיק את… ואיך, דווקא בשנה כזאת, שוב עשיתי את מה שהיה עדיף שלא, איך לא התעליתי.

לא מעט התמודדויות עברנו, עוד לא מעט נכונו לנו. אני חושב להכניס את ההתמודדויות האלה לשתי קטגוריות. סליחה ושמחה. הסליחה לאחר, לשונה, קבלה של מורכבות, של שוני לגיטימי של דיעות, זה כבר כל כך ברור שזה נצרך, אם כי לא פשוט לצעוד בדרך הזאת. הסליחה העצמית, קצת יותר מורכבת. דורשת תהליכים לא פשוטים. אחרי אלפי שנים שסליחה עצמית הייתה נחלה של דתות בלבד, חוקרים מתחום הפסיכולוגיה נתנו לה מקום בתוך הטיפול הרגשי - פסיכולוגי. מאמר שקראתי מתאר את הסליחה העצמית כשילוב בין ההכרה בצד של ה"צל" שלי, החלק הלא - מושלם, לצד ההכרה בערך העצמי הגבוה שלי וביכולת של האדם לחיות באיזון עם שניהם, כחלק מקהילה של בני אדם לא מושלמים. המאמר מתאר ארבעה שלבים לסליחה העצמית המרפאת. שלב של הכרה בכך שאני כועס על עצמי, שלב קבלת האחריות על המעשים, עם אמפתיה שאני בן אדם שטועה לפעמים, של בו ישנו ביטוי לרגשות הכעס ושחרורם ושלב של יצירה מחדש של העצמי לאור העבר עם תכניות לעתיד.

ושמחה. שהיא היא, אולי, שני השלבים האחרונים. שמחה של התרת הספקות, של ידיעת המקום שלי, של ההבנה באיזו דרך אני הולך, לאיזה תהליך אני מצטרף, יחד עם כולם, בימים גדולים ונוראים אלה. מתוך כאבים לאומיים ואישיים גדולים אנחנו רואים יצירה מחדש של עצמאות, של תקומה. אז גם אני על הדרך לשם, מחפש, וגם מוצא איך לפסוע בה את פסיעותיי.

שבת שלום, גמר חתימה טובה ובשורות טובות,

איתן.

אחר יוהכ"פ ימי שמחה דכתיב אלֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מאי לשון כבר? אך באמת בנ"י עיקר בקשתם מחילה וסליחה כדי שיוכלו לעבוד השי"ת בלב טהור כמ"ש עמך הסליחה למען תורא. ולכן אחר יוהכ"פ שנתכפרו העונות ונטהרו נפשות בנ"י יש לקחת לעבודת הש"י בשמחה. לחמך יינך הוא תורה ומצות. וע"י שעובדין אח"כ בשמחה הוא סימן שבקשת הסליחה הי' לשם שמים. והקב"ה שרואה עתידות מצרף עבודת האדם אחר הכפרה לכפר לו בזכות זה. וזהו כי כבר רצה שזו עבודה בשמחה כבר נתקבל לפניו יתברך [שפת אמת, יום הכיפורים, תרנ"א]:

בקריקטורה שראיתי לפני שנים ואני לא מצליח למצוא (פרס למוצאים), רואים מדענים המטפסים על הר גבוה, רק כדי לראות בפסגה איש דת שכבר נמצא שם… התורה מותאמת לנפש האדם (לא בשמיים היא), חוקיה, מצוותיה, קדושת האדם, המקום והזמן נועדו להוליך את האדם בדרך (אל) המלך ומה שהפסיכולוגיה גילתה בשנים האחרונות, כבר חרוט על הלוחות.

יום הכיפורים הוא יום קבלת התורה ההיסטורי. ביום זה אנחנו טועמים מהמצב של קודם קיום החטא. עולם שבו, באופן גלוי, החטאים אינם חלק מהאדם. הכהן הגדול מראה כיצד שני שעירים שנראים לנו זהים לחלוטין בעין האנושית, הם בעצם שני כוחות שונים. האחד לה', נשאר בפנים ואחר, לעזאזל, מורחק, נדחף, מתרסק איברים איברים במורד ההר. גילוי, פעם בשנה, שבא ללמד אותנו איך הדברים נראים בעולם האמת, כדי לעזור לנו לשחרר את מה שאנחנו רואים שנדבק בנו.

הצלחתו של יום הכיפורים נמדדת בסופו. איך אני אוכל אחרת במוצאי הצום, איך אני שמח בסוכות, מה היחס שלי לאמונות שלי בשמחת תורה ואיך כל זה בא לידי ביטוי בימי הסתיו והחורף האפורים, ביום יום של עבודה, קהילה, משפחה. 

מראה ה'שפת אמת' איך הקב"ה, המאמין הגדול בבני האדם, כבר שיבץ מראש את ימי השמחה אחר יום הכיפורים. מתוך קבלת אחריות ומתוך אמונה שהאדם מסוגל לקחת אחריות ולצעוד קדימה, הקב"ה כבר הציב כהנחת עבודה - סלחתי כדבריך.

ראש השנה - האזינו תשפ"ד

 בס"ד

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" כתב, בתרגום חופשי, ד"ר סוס. או במקרה שלנו, "אם נופלים…" אז יצאנו, שלא בכוונה תחילה, לאשפוז של כמה ימים בבית חולים 'שיבא' תל השומר. ואחרי כמה דקות איתן באותו החדר, ידעתי שהן יגיעו לכאן, לבלוג… קשישה בולגרית בת 82 מבת ים, קשישה מעדות המזרח וביתה משכונה ביפו, ואנחנו נפגשים לשהייה משותפת באותו החדר, קצת אחרי כניסת השבת. תקצר היריעה מלספר את כל הרגעים המצחיקים, הנוגעים והצובטים בלב וגם אלו שכבר שיחקו על העצבים, שעברו עלינו שם בחדר 3, המשותף לאותם הרגעים, הוא מפגש העולמות. 

בולגרית ניצולת שואה, 'חילונית גמורה' כהגדרתה. אלמנה ולה בת יחידה, נכדים, נינים, אבל, רוב הזמן, חיה לבד עם זוג כלבים. בית חילוני, בית ספר חילוני, אליו בחרה ללכת גם במחיר של צעידת כמה ק"מ ברגל כל יום, ומלאה בפסוקים ובאמרות חז"ל. דואגת ושומרת על כולם, גם במחיר אישי, שמה את עצמה אחרונה.

הקשישה מיפו כמעט לא דיברה באותה השבת (ומה שהיא אמרה וצעקה אחרי שהתאוששה - זה לסיפור נפרד), אבל הבת, מנקה מעדות המזרח, שכאילו נלקחה ממערכון קלישאתי על דתיים בארץ נהדרת, דיברה לא מעט. בעיקר אל ועל אלוהים שהופיע אצלה בכל משפט כמעט, עם קשר הדוק ופחות לרעיון של המשפט. שהתפללה וקראה בחומש, בשגיאות קרי משמעותיות, בערבול המנגינות, המשפטים והמילים שהיא, כנראה, רגילה לשמוע מאחרים ולפתע, היא מוצאת את עצמה בתפקיד ה'חזן' של אמא שלה.

שהאמונה התמימה שלה מעלה אצלי (קנאה) את קולותיהן של המורות איתן אני נוהג להתדיין בנושא לימוד התורה לבנות, הנה, הן יגידו לי, תראה למה שאפשר להגיע גם בלי לדעת טעמי המקרא (הדיון האחרון), אבל, גם לא פחות, את הקול היציב שלי, שאם היו מלמדים אותה תורה, באמת, למה אחת כזאת הייתה יכולה להגיע.. שכיבוד האם שלה, גורם לך לפליאה ולצביטה של בושה עצמית.

ואנחנו, שנדמה לנו שאנחנו תמיד באיזשהו אמצע. בין לבין. לא כפשרה. כאידאל. מחזקים בעצמנו את מה שאפשר, מנסים לדייק, לדבק עולמות, לדבוק מהם.

בתוך חדר אחד. מופרדים בוילון. שלושה עולמות, נזהרים שלא לדרוך אחד על השני, (מאוד לא כדאי במחלקה אורטופדית…), שהסיפור המשותף הפרטי, עצם שבורה כזאת או אחרת, שהסיפור המשותף הלאומי מעלים את הנקודות המשותפות, את החיבורים הפשוטים, שבאמת באמת ברור שהם מהווים את הרוב.

אז יצא לי סיפור 'מילואים'. מאלו שמתפרסמים לא מעט לאחרונה. הנה, במקומות הקשים, הלוחצים, תחת אש, תחת פחד האויב, או סכין המנתחים, יוצא לנו המשותף, או הטוב. סיפורים יפים, אמיתיים ומחזקים, סיפורי ה'מילואים' האלה.

ומה יכול ומה לעשות כדי לשמר את כל זה אחרי השחרור??

חג שמח, שנה טובה, שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

מפ' האזינו ולראש השנה בפסוק יערף כמטר כו' כטל כו' כשעירים כו' וכרביבים כו'. הם ד' חלוקות כמו שיש ד' פירושים בתורה פשט רמז דרוש סוד. וכמו כן יש ד' חלוקים בבנ"י. יש שמקבלין דברי תורה בקישוי. ויש בנחת. וכן הוא בד' עולמות כי התורה היא בכל העולמות. ובעלמא דעשיה הוא הפשוט שבתורה. והוא שנאמר עליו יערף שע"י יגיעה בפשוט. תורה ומצות שלפנינו בגשמיות מתקנים הגוף והאברים וז"ש אח"כ הצור תמים פעלו. שהקב"ה כל מעשיו כוללים כל המקומות וכל הזמנים. וממילא כיון שבחר בבנ"י ונתן לנו התורה לא הי' זה במקרה. וצריכין לבטוח כי יתוקן הכל [...] [שפת אמת, האזינו וראש השנה, תר"ן]:

השירה, שתהא לעד בבני ישראל, כוללת בתוכה חלקים שונים ומורכבים. יש מקום לכל חלקי העם, שהעיקר היא היגיעה, גם אם ב'פשוט'. להתאמץ. בתורה, במצווה, בכוונה. זה מתקן אותנו, בידיים שלנו לתקן אותנו, את כל האיברים. מתוך זה, מתוך המאמץ האישי, הלאומי, המחבר, הצור - תמים פעלו. הצור, אלוהים, יפעל כבר, לתקן הכל.

בפסוק תקעו כו' בכסה ליום חגינו. כי הנה בכל שלש רגלים יש מצות ראיה במקדש. ובר"ה הוא ראיה מרחוק. שע"י השופר אמרו חז"ל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. ולכן רמזו שבר"ה הוא בחי' מרחוק ה' נראה לי. ולכן ראי' זו הוא בבחי' עקידת יצחק. כמ"ש היום בהר ה' יראה. רמז לזכות לראי' מרחוק. ולכן אפילו בזמן הזה שאין לנו ביהמ"ק ובכל רגל נחסר לנו מצות הראי' ועתה בחג של ר"ה יש לנו גם עתה בחי' כלפנים דמי [שפת אמת, ראש השנה, תרנ"א]:

סוד השופר הוא הדילוג. קול, פשוט, נטול מילים, המאחה את הכל. מחזיר למסלול. אדם הראשון שמע את קול אלוהים מתהלך בגן, והבין, טעיתי, התרחקתי. הבנה זו, הרהור תשובה זה, גרם, בסופו של דבר, לכך שיצא זכאי בדין. זהו קול השופר. הבנת יסוד החיים. מעבר לדיבור, לשטף היום - יומי, למה אני באמת שייך. ובקפיצה, מרחוק, אומר ה'שפת אמת' דווקא חג הנחגג רחוק מבית המקדש, יכול, גם בימינו, לתת את הקשר של לפני ולפנים.