בס"ד
זמן שמחתנו… לפעמים זה קל יותר, כך אתמול בצאת החג עם הידיעה על חיסולו של רב המרצחים. והישראלים, כדרכם, מוצאים דרך לשמוח, כך מצאתי ברשת כמה תגובות שאפילו גרמו לי לצחוק.. הבוקר, שוב חדשות קשות, ושוב, השמחה, לכאורה, ממך והלאה ועם זאת, אתה קם, וממשיך בחיים, כאילו, ממש כאילו, כלום, או, שהכל נראה מאוד תפל וחסר טעם, לא מעניין.
שאלת השמחה לא חדשה. נכון, בשנה החדשה בכלל ולקראת שמחת תורה הקרב, היא תעלה ביתר שאת, אבל, האנושות בכלל והעם היהודי בפרט כבר היו ב'סרט הזה'. סבא וסבתא שלי ז"ל תמיד נראו לי אנשים שמחים וזה היה נראה לי כל כך טבעי, גם אחרי ששמענו (חלק) ממה שהם עברו בשואה, ממנו יצאו בחיים מעט מאוד ממשפחתם. יש לא מעט שאלות 'ישנות' שחוזרות ועולות שוב. על בחירה והשגחה, על הרע בעולם ועל היכולת לקום ולהמשיך לשמוח. גם התשובות המגוונות והרבות כבר כתובות, אבל, נדמה כי בכל דור ודור צריך ללמוד אותן שוב, צריך להתאים אותן לחיים מחדש.
אפשר לפטור את החזרה לאפשרות של שמחה בתשובה אבולוציונית בלבד. זה פשוט מנגנון השרדות, אי אפשר אחרת ו'החיים חזקים מהכל'. מנגנון הגנה של הדחקה יאמר פרויד. אבל, מחסום של הגנה, אנחנו יודעים, תמיד ייפרץ בסוף והתוצאות עלולות להיות לא נעימות לאורך זמן. אז אני רוצה לנסות להוסיף, או רק להדגיש, משהו משלי אחרי שנכתבו כבר הררי מילים בנושא הזה.
להתנגד לָרָצוֹן לישון. קריאת השכמה. למצוא עניין, לקרוא, ללמוד, לעשות משהו חדש. גם בתוך הלימודים ש"חייבים" ללמוד, או העבודה שחייבים לעשות. אם גם ככה נדחפנו לתהליך שינוי, אז לנסות ולאחוז קצת בהגה שקופץ ומסתחרר לכל כיוון. בתחושה שלי, להיות יותר מלא, זה להיות שמח. זה מאפשר לי גם שמחה עמוקה כזאת, אושר 'רציני', אבל, גם, מתוך זה, ועם הכל, גם לחייך, אפילו לצחוק… וצחוק, כידוע, מדבק, ולהדביק בו אחרים, זו משימה בפני עצמה…
מועדים לשמחה, שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כי השמחה הוא כלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש דכתיב ויפח באפיו נשמת כו'. וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשי"ת מתפשט החיים בכל איבריו. ואיתא לא ראינו שינה כדאיתא במד' על משה רע"ה שכל מ' יום שהיה בשמים לא הי' יכול לישון שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב שבעת ימים בשנה על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלוי' בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:
הגמרא במסכת סוכה (נג.) מביאה את סיפורו של רבי יהושע בן חנניה המתאר איך בזמן המקדש בחג הסוכות לא היו ישנים שבוע שלם, ועוברים מדבר לדבר במשך כל היום. מעבודת הקרבנות והחג, אל תפילה, ממנה ללימוד תורה ובלילה רוקדים בשמחת בית השואבה. שואלת הגמרא, הרי לא מציאותי לא לישון שבוע? אלא, אומר רבי יהושע, היינו מדי פעם שמים ראש אחד על כתפי השני ומתנמנמים.
מלמד אותנו ה'שפת אמת' שבמיוחד בזמנים גדולים, כמו משה בהר סיני ובימי הסוכות, זמנים בהם ישנה הארה מיוחדת, הזדמנות מיוחדת של שפע ואפשרות לקבל, אסור לישון. זה הזמן לפקיחת עיניים, לחפש מה עוד אפשר לקבל, מה עוד אפשר להספיק.
אז בזמן הזה של שמחת תורה, של סוכות, כשהתגשמות הנבואות על ימות המשיח נמצאות לנו ממש מול העיינים, כשהכל פתוח לקבל, כשכל מעשה שווה ערך בזהב יקר, כדאי להשאיר אותן פקוחות…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה