שבת יום הכיפורים תשפ"ה

 בס"ד

אולי היום הכי קל בחודש הזה. בשנה הזאת. בטח אם נשווה לחגים אחרים. מה יותר מתאים לשנה זו מ"יום הכיפורים". הן יום הכיפורים עצמו, יום הסליחה והכפרה, והן מטבע הלשון שהשתרש בשפה העברית לפני כחמישים שנה כדי לתאר אירוע מכונן של שבר גדול. ביום הזה, קל יותר לדבר על אחדות, על סליחה, סובלנות והכלה. להיות קשובים, רגישים, לעצור את מירוץ החיים. ודווקא, אולי קל יותר, כי עוצרים לרגע, מסתגרים קצת ועוזבים ל-24 שעות את הרעש וההמולה.

אולי היום הכי קשה. כשהמבט מופנה פנימה. הפוקוס של הביקורת שלי, מופנה, ביתר שאת, אלי, אל עצמי. אל השגיאות, הפספוסים ומה שיכולתי לעשות בשנה הזאת ולא עשיתי, ומה שעשיתי, ומוטב היה לי שלא לעשות. את חטאיי אני מזכיר (גם) היום. ויותר השנה. שנה של היסטוריה, של רוח גדולה שאנחנו עוד לא מסוגלים לתפוס, למה ,דווקא השנה, לא עשיתי מספיק את… ואיך, דווקא בשנה כזאת, שוב עשיתי את מה שהיה עדיף שלא, איך לא התעליתי.

לא מעט התמודדויות עברנו, עוד לא מעט נכונו לנו. אני חושב להכניס את ההתמודדויות האלה לשתי קטגוריות. סליחה ושמחה. הסליחה לאחר, לשונה, קבלה של מורכבות, של שוני לגיטימי של דיעות, זה כבר כל כך ברור שזה נצרך, אם כי לא פשוט לצעוד בדרך הזאת. הסליחה העצמית, קצת יותר מורכבת. דורשת תהליכים לא פשוטים. אחרי אלפי שנים שסליחה עצמית הייתה נחלה של דתות בלבד, חוקרים מתחום הפסיכולוגיה נתנו לה מקום בתוך הטיפול הרגשי - פסיכולוגי. מאמר שקראתי מתאר את הסליחה העצמית כשילוב בין ההכרה בצד של ה"צל" שלי, החלק הלא - מושלם, לצד ההכרה בערך העצמי הגבוה שלי וביכולת של האדם לחיות באיזון עם שניהם, כחלק מקהילה של בני אדם לא מושלמים. המאמר מתאר ארבעה שלבים לסליחה העצמית המרפאת. שלב של הכרה בכך שאני כועס על עצמי, שלב קבלת האחריות על המעשים, עם אמפתיה שאני בן אדם שטועה לפעמים, של בו ישנו ביטוי לרגשות הכעס ושחרורם ושלב של יצירה מחדש של העצמי לאור העבר עם תכניות לעתיד.

ושמחה. שהיא היא, אולי, שני השלבים האחרונים. שמחה של התרת הספקות, של ידיעת המקום שלי, של ההבנה באיזו דרך אני הולך, לאיזה תהליך אני מצטרף, יחד עם כולם, בימים גדולים ונוראים אלה. מתוך כאבים לאומיים ואישיים גדולים אנחנו רואים יצירה מחדש של עצמאות, של תקומה. אז גם אני על הדרך לשם, מחפש, וגם מוצא איך לפסוע בה את פסיעותיי.

שבת שלום, גמר חתימה טובה ובשורות טובות,

איתן.

אחר יוהכ"פ ימי שמחה דכתיב אלֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מאי לשון כבר? אך באמת בנ"י עיקר בקשתם מחילה וסליחה כדי שיוכלו לעבוד השי"ת בלב טהור כמ"ש עמך הסליחה למען תורא. ולכן אחר יוהכ"פ שנתכפרו העונות ונטהרו נפשות בנ"י יש לקחת לעבודת הש"י בשמחה. לחמך יינך הוא תורה ומצות. וע"י שעובדין אח"כ בשמחה הוא סימן שבקשת הסליחה הי' לשם שמים. והקב"ה שרואה עתידות מצרף עבודת האדם אחר הכפרה לכפר לו בזכות זה. וזהו כי כבר רצה שזו עבודה בשמחה כבר נתקבל לפניו יתברך [שפת אמת, יום הכיפורים, תרנ"א]:

בקריקטורה שראיתי לפני שנים ואני לא מצליח למצוא (פרס למוצאים), רואים מדענים המטפסים על הר גבוה, רק כדי לראות בפסגה איש דת שכבר נמצא שם… התורה מותאמת לנפש האדם (לא בשמיים היא), חוקיה, מצוותיה, קדושת האדם, המקום והזמן נועדו להוליך את האדם בדרך (אל) המלך ומה שהפסיכולוגיה גילתה בשנים האחרונות, כבר חרוט על הלוחות.

יום הכיפורים הוא יום קבלת התורה ההיסטורי. ביום זה אנחנו טועמים מהמצב של קודם קיום החטא. עולם שבו, באופן גלוי, החטאים אינם חלק מהאדם. הכהן הגדול מראה כיצד שני שעירים שנראים לנו זהים לחלוטין בעין האנושית, הם בעצם שני כוחות שונים. האחד לה', נשאר בפנים ואחר, לעזאזל, מורחק, נדחף, מתרסק איברים איברים במורד ההר. גילוי, פעם בשנה, שבא ללמד אותנו איך הדברים נראים בעולם האמת, כדי לעזור לנו לשחרר את מה שאנחנו רואים שנדבק בנו.

הצלחתו של יום הכיפורים נמדדת בסופו. איך אני אוכל אחרת במוצאי הצום, איך אני שמח בסוכות, מה היחס שלי לאמונות שלי בשמחת תורה ואיך כל זה בא לידי ביטוי בימי הסתיו והחורף האפורים, ביום יום של עבודה, קהילה, משפחה. 

מראה ה'שפת אמת' איך הקב"ה, המאמין הגדול בבני האדם, כבר שיבץ מראש את ימי השמחה אחר יום הכיפורים. מתוך קבלת אחריות ומתוך אמונה שהאדם מסוגל לקחת אחריות ולצעוד קדימה, הקב"ה כבר הציב כהנחת עבודה - סלחתי כדבריך.