בס"ד
זוֹ לֹא אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ.
עוֹד לֹא הֶחְלַטְתִּי,
אֵיזוֹ מֵהֶן יוֹתֵר.
זוֹ מִלִּפְנֵי מַבּוּל שִׁטָּפוֹן, הַרְרֵי גּוּפוֹת,
חָמָס בְּכַפֵּנוּ.
אוֹ זוֹ.
יוֹשֵׁב בַּחוּץ,
בַּשֶּׁקֶט הָאָבֵל, הַכּוֹאֵב.
הַשָּׁמַיִם נְקִיִּים.
לְהִזְדַּמְּנוּת,
אֲבָל, עֲדַיִן, עֲדַיִן, מִדַּי,
חַם -
בְּנִי.
פֶלֶג, נִינִי.
כמה דברים השתנו בשנה הזאת. או, שרק דרך ההסתכלות שלנו שינתה זווית. כמה עוד לא השתנה מספיק, או, שלא השתנתה מספיק התפיסה שלנו. מה כבר הפנמנו, נשבענו לא לחזור, וכמה דפוסים עוד חוזרים וחוזרים..
"הִשָּׁנוּת כפייתית" הוא מושג אותו טבע פרויד, הבא לתאר תופעה של דחפים והתנהגויות לא מיטיבות החוזרות על עצמן, כולל התנהגויות פוגעות או מכאיבות. לאנשים עם השנות כפייתית יש קושי גדול בהסתגלות והנסיונות לסייע להם, לטפל בהם, להחזיר אותם למרחב הפעולה בו נמצאים אחרים, מסתיימים לרוב בכאב לב גדול. חוזרים שוב ושוב על אותה התנהגות הרסנית. לרוב, הם לא מודעים לאותה החזרה על דפוסי ההרס, והתגובה של הסביבה רק מלבה את תחושת הכאב וחוסר ההבנה שהם חשים. ומעגל הרשע מזין את עצמו…
ויקטור פראנקל ('האדם מחפש משמעות') מציע התערבות פרדוקסלית (מנוגדת) לטיפול בהשנות כפייתית. כדי לשבור את המעגל, יש למצוא את הגורם, לרוב את החרדה המניעה את ההתנהגות, ואז יש להתמודד איתו פנים אל פנים יחד עם המטפל כדי להגיע למצב של "ולא לפחד מהפחד". יש להתמודד עם האיום חזיתית, אך, באופן מבוקר ונשלט, במקום לחזור על דפוסים של המנעות, עזיבה ושבירה של הכלים (לפעמים תרתי משמע..). ומתוך כך, להתנהג מול האיום באופן בלתי צפוי, מנוגד. במקום להעניש - לסמוך, במקום להרתע - להתקרב…
אז מה הפחד שלנו, מהו גורם החרדה המביא אותנו כעם, כמגזר, כיחיד, לחזור על אותה התנהגות לא מיטיבה? מה רודף אותנו? ומה אפשר לעשות, כמו פראנקל, הפוך מההרגלים הקבועים שלנו, כדי לשבור את המעגל הכפייתי המייאש הזה? בחיים האישיים, בחיים הלאומיים. נראה לי שיש כאן איזה קצה חוט שאפשר לתפוס, אם רק נעז להביט פנימה. להשתנות.
שבת שלום, בשורות טובות וחורף טוב,
איתן.
וְ֠הָי֠וּ שְׁלֹ֨שֶׁת הָאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּתוֹכָ֔הּ נֹ֖חַ דנאל דָּנִיֵּ֣אל וְאִיּ֑וֹב הֵ֤מָּה בְצִדְקָתָם֙ יְנַצְּל֣וּ נַפְשָׁ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה [יחזקאל, י"ד, י"ד]׃
נח דניאל ואיוב. לפי שאלו שלשה ראו שלשה עולמות. נח ראה העולם בנוי וחרב ובנוי ודניאל את בית המקדש או את עצמו תחלה שר על כל השרים סוף הושלך לגוב אריות וחזר לגדולתו וכן איוב ראה את עצמו מיושב וחרב ומיושב… [רש"י, שם]
ישבתי בבית הכנסת, למדתי עם עידו, ובחצי אוזן שמעתי את הרש"י הזה מוזכר בלימוד בבית הכנסת. המלמד הזכיר שיעור ששמע מפי רב שלא קלטתי את שמו, על ההבדל בין נח לאיוב ודניאל. שלושתם חוו עולם מיושב. עם יותר או פחות בעיות, אצל נח הבעיות היו אוניברסליות, אצל דניאל לאומיות ואצל איוב אישיות. שלושתם ראו בחורבן העולם, הלאום והבית האישי בהתאמה. שלושתם ראו בבנייתו של אותו עולם מחדש. עולם שנבנה אחרי המבול, בית שני לעם היהודי והחזרת המשפחה והרכוש לאיוב ובמיוחד הזכות לקבל נבואה.
מתוכם, כך אמר אותו הרב, נח לא התאושש. לא הצליח להתמודד עם הטראומה ובחר בשכרות. לא נדון אותו לכף חובה, אחרי ששרד טראומה עולמית, אך הבחירה שלו מייצגת בחירה שיכולה להתקיים במציאות, לעומת הבחירה של דניאל ואיוב.
גם אנחנו, המשיך אותו הרב, ראינו עולם בנוי על הבעיות שלו, חורבן בדור הקודם, חורבן מסוג אחר לפני שנה. שתי האפשרויות לבריאת העולם החדש, מונחו לפנינו לבחירה. האם נחזור לאותם דפוסים כמו אלכוהוליסט החוזר ליינו, או, שמא, נשכיל לבנות עולם חדש…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה