שלח תשפ"ב

 בס"ד

אחרי שלושה אירועי בר מצווה, זכינו השבוע לחגוג לרעות בת מצווה. מבחוץ זה נראה אחרת כמעט לגמרי (נחשפתי לכמה סגנונות מוזיקה וריקוד ש…). גם העובדה שאין הכנה של קריאה בתורה ותפילין, מורידה מתח ומצד שני מצריכה מחשבה קצת אחרת בהכנות שלפני. אבל התבגרות היא התבגרות אצל כולם, אם כי אצל בנות היא מואצת…

ומה המתנות הגדולות שהורה יכול וצריך לתת לילדיו, מה הוא יכול לתת לבִּתו. גבולות ומסגרת של חוקים וערכים משולבים בחום ואהבה הם הבסיס, הקרקע להתפתחות הכוחות, להתפתחות הנפש. ומתנה גדולה להאיר את עיניהם לאותם כוחות, ערכים, מאווים ורצונות שקיימים בהם. לאפשר להם להסתכל על עצמם באיזון שבין ביקורת עצמית (מה שמכונה "שלא יחיו בסרט") לבין ההכרה בערך העצמי. לגלות את העולם, להפריד בין הסכנות שבו, לבין המפלצות שנמצאות רק מתחת למיטה ובתוך הארון, רק בתוך הנפש, מפלצות שצריך להסיר לא רק כדי להירדם טוב בלילה, אלא, גם כדי להסיר את המניעות הפנימיות ומתוך זה להסתכל על הטוב שיש בי, באדם ובעולם. הגעה לגיל מצוות היא אבן דרך, העבודה הזו היא יום יומית, עבודה לכל החיים. 

מה מורה יכול לתלמידיו, כנראה שבדיוק אותם הדברים. תלמידים הרי הם כבנים. גבולות וערכים. ולפקוח עיניים לראות את עצמם בָּאֶמֶת שאתה כבר רואה. כוחות אדירים. לאפשר להם, עם עיניים כאלו, לצאת ולראות גם את העולם. בביקורת ובעין טובה. סוף שנה ותעודות הם רק אבני דרך. רק חצי פרידה. זו עבודה יום יומית, עבודה לכל החיים.

בפסוק כי לחמנו הם דאיתא ברש"י וכן היינו בעיניהם שהיו אומרים נמלים יש בכרמים כו'. ובמד' איתא החטא שלהם כי מי הגיד להם שמא היו אצלם כמלאכים ע"ש. אבל הכל אמת כי ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם כמ"ש במ"א בפסוק ולאום מלאום יאמץ [...] וז"ש לחמנו הם רומז גם על המלחמה שכל כחם רק שיהי' לנו להלחם עמהם. סר צלם פי' שאין להם בעצמותם סדר וציור וקיום באמת רק כמו אחיזת עינים כמ"ש במ"א מזה. וי"ל עוד בפסוק וכן היינו בעיניהם. כי כל זה הרגישו המרגלים וגם זה לא הוטב בעיניהם שעל ידי קצת שפלות שהי' להם והיינו כחגבים מיד וכן היינו בעיניהם וגם ע"ז הוציאו דבה. אבל באמת כך הוא המדה וכמ"ש בדברי קדשו של אא"ז מו"ר ז"ל בפרשה זו בענין והתחזקתם כו' [שפת אמת, שלח, תר"מ]:

חטא המרגלים, מגלה לנו ה'שפת אמת', התחיל עוד הרבה לפני הדיבור אל העם. כנראה שעוד לפני היציאה לשליחות. עשרת המרגלים ראו את עצמם כחגבים, כקטנים, ודרך המשקפיים האלה הם גם הסתכלו על העולם. ואם אנחנו רואים את עצמנו כחגבים, אז כנראה שככה חושבים עלינו תושבי הארץ. כדי להכנס לארץ, כדי לאכול מפריה, אומר להם משה "והתחזקתם". תעבדו קודם על החוסן הפנימי שלכם, תראו שאתם בכלל לא חגבים, אתם שליחי עם ה'. אם תגדלו את החוסן הזה, תבינו את מה שאמרו כלב ויהושע "סר צילם". הפחדים שלנו הם בתוכנו בלבד. הם רק צל בלילה שנדמה כמפלצת. 

את "תעודת הבגרות" לסיום תקופת הלמידה במדבר עם ישראל יקבל רק כעבור 40 שנה. שאחריה רק מתחילים. להתמודד, לגדול. שנים של הצלחות ושנים של נפילות. נפילות את מחוזות הגאווה והשכחה, נפילות אל שנות גלות ארוכות של ביטול הערך העצמי. חזרנו לארץ. שנים של בגרות. התקופה של "בית הספר", ההתכנסות בבית הכנסת ובבית המדרש שהגנו עלינו בגלות חלפו. יש לא מעט התמודדות בכניסה לארץ. בהתמודדות היום יומית עם צרכי הקיום, הביטחון, החינוך והשלטון. זה מביא לנפילות, זה מביא לגדולה. נזכור את המרגלים ואת מה שלימד משה, המורה הראשון.

שבת שלום,

איתן.

בהעלותך תשפ"ב

 בס"ד

הולך האדם אל בית עולמו 

והחי -

נותן אל לבו.

עם מה אצא מהעולם הזה, 

עם מה אבוא לזה שאחריו.

ורבו בשוק סופדיו, 

תורה ומצוות ומעשים טובים. 

ואבא ובן וחבר ואח. 

ואדם. 

ומה בכלל מאיר,

נרי הקטן.

חבר נוסף ברמת מגשימים הלך השבוע לעולמו. והזכרונות. והמחשבות.

שאלת משמעות הנר הקטן שלי בעולם, התפקיד שלי, השפעת המעשים שלי, החיים שלי, כלל הרצונות והמחשבות שלי, צפה לתודעה במצבים שונים. בדרך כלל סביבי מצבי אבל, קושי, שינוי כזה או אחר, או "סתם" כי אתה בן 16… כי אם אתה לא, אז בדרך כלל ה"חיים" שמים אותה בצד. מידת גאווה לא להתעסק איתה, ענווה פסולה לתת לה להכתיב את החיים, להנמיך את העשייה.

תפקיד המחנך (מורה, הורה, אדם) לאפשר גם לנרות הקטנים שסביבו להאיר. לתת להם משמעות. יותר מזה. לגרום להם להאמין באור שלהם. להאמין שיש לו משמעות. כי זו האמת. לעזור להם לחפש את הייחוד שבו, מהן התכונות החזקות שלהם, איך יוכלו להתגבר על החולשות. מה ה"פלא" שלהם בעולם, פלא שאין אחר כמוהו. כמובן, תנאי בסיסי, שאותו מחנך יכיר גם הוא את הפלא שלו. רק מה שאני חש ומאמין בו יכול לעבור באמת גם לאחרים.

בתוך עולם ההוראה (ותעשו את ההתאמות לעולמות אחרים) יש מקום גדול לפעולות המעודדות את הפיתוח האישי, את בניית החוזקות וההתמודדות עם החולשות של כל אחד מהתלמידים. אבל, מצד שני, יש בו גם סכנות. סכנה דווקא של אחידות. אותם חומרים, אותן שיטות ודרכי הוראה, אותם סטנדרטים להערכה. וגם, סכנת השתלטות אורו של המורה. טוב ככל שיהיה. מאיר ככל שיהיה. כשמדברים על רפורמות בדרכי ההוראה ושיפור מעמדם ושכרם של המורים, אני חושב שההזדמנויות והסכנות האלה צריכים לעמוד אל מול עיניהם של מקבלי ההחלטות. לשמור על רמה גבוהה, לעודד מצויינות, ללמד את המורים חינוך ודרכי הוראה מגוונות ולאפשר להם את התנאים להעלות את הנרות הקטנים, עד שתהא השלהבת עולה מאליה.

במדרש אל מול פני המנורה יאירו כו' משל למלך שאמר לאוהבו תדע שאצלך אני סועד כו' הכין כלי הדיוטות כשבא המלך סיבבו משרתיו מנורות של זהב נתבייש והטמין כליו כו' עד שאמר המלך פוסל אני כולם ואיני משמש רק בשלך כו' ע"ש. לפי השכל נראה כי לא טוב עשה זה האוהב כי למה לא ישתמש המלך באמת בכלי מלכות. וגם מה נולד לו שנתבייש והי' לו לידע מקודם כי המלך אינו חסר לו ורק לכבודו צוהו להכין כלי הדיוטות. ואם הי' מבין זאת ולא הטמין כליו לא הי' צריך המלך לפסול כלי מלכות. וכן הענין בעבודת האדם לפניו ית' כי יש לו להבין שאין לו שייכות מצד עצם הפעולה רק מצד שהקב"ה אמר ונעשה רצונו. וכפי מה שנודע זה להאדם אינו מתבייש לעוה"ב וע"ז מבקשין ולא נבוש ולא נכלם. כי האדם שמחשב עצמו ומעשיו כשבא לעלמא דקשוט ואינו מוצא לעצמו שום מציאות הוא מתבייש מאוד. אם כי עשה מעש"ט בעולם מטמין את מעשיו כמשל הנ"ל [ואין למעשיו מציאות רק בעולמות תחתונים שאין שם התגלות כלי מלכות כמשל הנ"ל] אבל אם הוא מלא בושה והכנעה בעודנו בעוה"ז אין צריך להטמין עצמו ומעשיו בעוה"ב. וע"ז אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וכי הרצון לבוא לעלמא דקשוט בכרס מליאה מש"ס ופוסקים [???]. רק להיות הלימוד בדחילו ורחימו כנ"ל. באופן שיוכל להיות תלמודו בידו כשבא לעלמא דקשוט ולא יתבייש ויטמין מעשיו כנ"ל [...]: [שפת אמת, בהעלותך, תרמ"ג]

למלכו של עולם יש מנורות זהב, אור לא חסר לו בארמון. אבל, הוא מורה לנו, לכל אחד, להדליק את המנורה הקטנה שלו. בשביל המנורה הזאת הוא מוכן לעשות עימנו חסד ולהטמין את אורו שלו. ובדרכים המיוחדות של כל אחד, באור המיוחד, לעשות רצונו. 

ה'שפת אמת' מתאר מציאות שבה האדם עלול להתבייש באור שלו, במעשיו, כאשר הוא מגיע אל עולם האמת. או, אני מוסיף, עוד לפני, כאשר אותה שאלת המשמעות שלי בעולם, עולה. וכדי לא להגיע למצב הזה של בושה, של חוסר ההכרה בערך העצמי, מלמד אותנו ה'שפת אמת' את הדרך.

ענווה אמיתית. לא להיות גאוותן, גם לא להיות נכנע. ללמוד, לעבוד, לעשות, ב"דחילו ורחימו". מתוך הכרה בקטנותי, מתוך הכרה בכוחות הגדולים שבי. אפילו לימוד התורה לא מגיע עם האדם לעולם הבא, רק מתוך הידע בש"ס ופוסקים. גם הוא, מגיע רק אם הייתה לך קודם את קומת האדם. אם הדלקת את הנר שלך, אם השתדלת להעלות, לא תצטרך להסתיר מעשיך, לא תתבייש.

שבת שלום,

איתן.

נשא - שבועות תשפ"ב

 בס"ד

בטח שהייתי רוצה העלאה בשכר. בטח שמגיע לי. אין עוד מקצוע חשוב כמו שלי. שיקצצו במקום אחר. אם רוצים שיהיה פה יותר טוב במדינה, חייבים להעלות לי את השכר. ואם זה לא יקרה צריך להשבית על זה את המדינה עד שיבינו…

כֹּה אמר המורה. 

וגם,

האח והרופא.

והעובד הסוציאלי.

ואנשי הטיפול, הרווחה, התברואה, אנשי הקבע, אנשי הכספים ואנשי….

וכולם צודקים. רק לא לכולם יש ארגון עובדים… ומן הצד השני, בשיח החינוכי, אל מול ההתארגנות המעודדת אחידות, מתחזקת הקריאה (ושם אני נמצא) לשבור את המבנה האחיד של השכר (והעבודה) ולתת בידי מנהלי החינוך ברשויות ומנהלי בתי הספר את הכוח לקבוע מדרגות שכר, תפקידים והטבות, על פי תפיסתם את תפקיד המורה. כי העלאת שכר רוחבית, אפילו מזערית, לכל מורה, משמעותה מיליארדים בתקציב המדינה וחוסר הוגנות כלפי אותם אנשי מקצוע אחרים. שבירת האחידות הזאת, לדעתי, תהיה המנוע שיוכל לדחוף את ההתקדמות החינוכית - פדגוגית של כלל המערכת. המורים, ההורים והתלמידים יידעו מה נחשב להצטיינות בבית הספר, מה בית הספר מנסה לקדם, לְמַה הוא מחנך. הם יוכלו לבחור אם לעבוד במקום כזה ובאיזה תפקיד, האם לשלוח את הילדים ללמוד בו, או לחפש להם מקום אחר.

ואז יתחדד גם השיח שכל מורה (כל איש מקצוע, כל אדם) צריך לקיים עם עצמו ועם עמיתיו על מהות המקצוע שלו. על השליחות שבמקצוע שלו ושל החיים שלו בכלל. אני חושב שעלינו, אנשי החינוך, מוטלת שליחות גדולה (ואני מקווה ומאמין שכך חושבים כל בעלי המקצועות האחרים). כשעשיתי הסבה מעיסוק ברפואת חירום לעיסוק בהוראה חשבתי שעולם הרפואה הוא אינסופי מבחינת הידע והכישורים ושהוא כל הזמן מתפתח ולעומת זאת, ההוראה, היא משהו מצומצם יחסית, אעשה את זה בקלות... היום אני מבין שעולם החינוך וההוראה הוא אינסופי לא פחות, מגוון ולעולם לא ניתן לנוח על זרי הדפנה. גם אם ה'חומר' לבגרות לא משתנה, העיסוק בנפש המיוחדת של כל תלמיד ותלמידה הוא אינסופי כמוה ממש. כשם שפרצופיהם שונים, כך שונות נפשותיהם. וכשעוסקים בנפשות, זה עולם שלא נגמר. ללכת לעבודה בחרדת קודש לפני המפגש איתן.

ואם לקחת ולהגדיל נקודה אחת מתוך העולם הגדול הזה, אני בוחר במשימה של פקיחת העיניים. ללמד אותן לגלות. לגלות את עצמן ולגלות את העולם שבחוץ. לפעמים ב'כוח'. גם בדרך הכפייה של 'חינוך חובה', גם דרך מעוררי המוטיבציה החיצוניים, אני מרגיש שאני צריך לעזור ולהכווין אותם בתהליך הגילוי של הכוחות הפנימיים שלהן. לגלות שלימוד בכלל ושה'חומר' שלי בפרט, שייך להן, לא פחות מאשר לי. שלא רק שהן מסוגלות, הן גם יכולות לרצות. לרצות ללמוד. ששתי המילים האלה יפסיקו להיות מנוגדות. וכשהפתח הזה נפתח, השכר גדול. גדול מאוד.

בגמ' ויתיצבו כו' שכפה עליהם ההר מודעא רבה כו'. י"ל כי בשעת מתן תורה היה חירות כמ"ש חז"ל. והפירוש שהי' מתגלה פנימיות החיות של הטבע ג"כ. והי' משועבד כל הטבע להשי"ת בלבד וכמו שיהי' לעתיד שמו אחד [....] שהי' גילוי החיות בכל הנבראים [...] וזה ענין כפה עליהם ההר כו'. שהטבע עצמו נתבטל וראו והבינו כי אין להם חיות בלי חיות התורה. כי לא הי' אז חיות מסט"א רק מסטרא דקדושה. וזה עצמו המודעא שלא היו יודעין שאח"כ יחזור הטבע להיות נסתר [...] והדר קבלוה כשראו הנס תוך הטבע האמינו שהוא רק הסתר אבל הפנימיות רק חיות התורה כנ"ל [שפת אמת, שבועות, תרל"ג]:

בפסוק ביום כלות משה להקים כו'. ובמד' מי הקים כו' אפסי ארץ כו' אפסי ארץ הם השבטים שהם גבולי עולם ומיד כשהקים המשכן הרגישו נשיאי ישראל ונתקרבו אל הבורא ית' כמ"ש ויקרבו נשיאי ישראל כו' ועיין במ"א מזה [שפת אמת, נשא, תר"מ]:

טעם לא טוב מתלווה להתרגשות הגדולה לקראת מתן תורה. אם לא תקבלו אותה, אומר להם הקב"ה, כאן תהיה קבורתכם. את השאריות של הכפייה [הגם אם הכרחית] הזאת אנחנו מרגישים עד היום. לא תמיד, או, אפילו, בדרך כלל, לא פשוט 'להתחבר' לתורה ולמצוות. אבל ה'שפת אמת', בעקבות חז"ל, מתאר את המעמד האיום הזה דווקא כאירוע הכי בחירי שיש. ניתן היה לראות ולשמוע ממש וללא מחיצות, עד כמה התורה היא חלק מעצם הקיום של כל פרט. שבלי תורה, אין חיים. ומי יבחר שלא לחיות? ואולי, בעצם, זו עצמה הכפייה, לראות את האמת בלי מסכים, עד שאי אפשר לבחור אחרת.

אבל, לפעמים, החגיגה נגמרת. האורות על ההר כבו ובני ישראל נשארו רק עם האיום על ההר שעלול להתהפך להם על הראש ותורה שהגיעה עם אורות גבוהים מלמעלה. עצמת ההתגלות מחזיקה אמנם את האמונה לאורך כל הדורות, אבל החיים, אתם יודעים, לפעמים קשה, ואין משה, אז מחפשים כל דבר שיחזיק, אפילו עגל, בעיקר אם הוא מזהב. לזהב קל להתחבר. אז נמשיך להחזיק עם זהב טוב של המשכן, של המקדש, וגם זה, כידוע, לא החזיק לנצח…

ואז, בעומק הגלות, דווקא במגילת ההסתר, במקום ובזמן שלא קל להבדיל בין מלך טיפש למלכו של עולם, דווקא אז, כשהגילוי מופיע בתוך הטבע, בתוך העולם שאני חי בו ושייך אליו, קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם. נפקחו להם העיניים. הפעם הבנו שזה שלנו. אז, אם ככה, הפעם, אנחנו רוצים. באמת.

שבת שלום,

איתן.

במדבר תשפ"ב

 בס"ד

ובמדבר -

(היבש, הנורא, הלכתי לבד.

קיבלתי)

מתנה.

שמעתי קול מדבר,

שתיתי מנחלי-אל,

(הצלחתי לטפס

במה אחר במה

או שבכלל הועפתי אל ה)

במות,

להשקיף

(בחזרה אחורה

חיוך של סיפוק, קצת נבוך,

מה, שם הייתי?)

אל (מדבר) הישימון.

                [ע"פ במדבר כ"א, י"ז - כ']

מול המדבר לא נשארים אדישים. הוא מפחיד, הוא מאיים, הוא חופש ושחרור. הוא כלי קיבול להד הפנימי. ואולי זה מה שקובע את היחס שלנו אליו. במה אני יכול למלא את המרחבים הריקים האלה? איזה קול אפשר לשמוע, להשמיע, בדממה המעיקה? האם אני מעז להישיר מבט אל השקט הצלול, אל מה שכל הזמן בוער, או שלא אסתכן להתקרב, להסתכל, מדוע בוער אצלי הסנה? והשאלה הכי גדולה שהוא כל הזמן מעורר - האם אני הולך בו לבד?

המעבר בְּמִדְבַּר הוא חלק מההתפתחות של הפרט. צריך לחצות אותו. הוא מופיע בכל תקופת חיים בצורה קצת אחרת, בעוצמה קצת אחרת. תחושות של ריקנות, בדידות, דרך ארוכה ויבשה שיהיה כל כך קשה לעבור. שאלות של אמונה פנימית, בעולם, בעצמי המתעוררות בזמן בו נאלצים להתמודד עם השקט, כשקצת יורדות הסחות הדעת שאנחנו משתדלים למלא בהם את הזמן והראש. למדבר יש גם מתנות גדולות שהוא יכול לתת. יכולת למלא את הריק בהתפתחות עצמית המתגלה עם ההתמודדויות. יכולת למצוא את הדיבור שכל הזמן מדבר אלי, רק שעכשיו אני יכול גם לשים אליו לב. כי אם אפקח מעט את העיניים, אראה שיש לו מה להציע לי, שיש לי מה להציע לעולם. כי אם אפתח מעט את האוזניים, אשמע כמה מדברים אלי ואפילו, גם כמה רוצים לשמוע אותי.

בעזה"י במדבר במדרש צדקתך כהררי כו' משל צדיקים בדירתן כו'. פשוט כפי מה שהאדם רוצה להמשיך השגחת השי"ת על כל מעשיו ואינו רוצה חלילה להסתיר מעשיו רק להיות מעשיו כרצונו ית' שיוכל להשגיח עליהם כמו כן חל עליהם השגחתו ית'. כי זה תלוי בתחתונים. שכן מסר הקב"ה הבחירה לבני אדם [...].

וספר זה וידבר הוא על שם הסידור והתקון של כל הבריאה עפ"י התורה והוא חומש הפקודים. והוא ההפרש שבין עשרה מאמרות לעשרת הדברות. כי מאמר הוא כח הבריאה שנתן הקב"ה בעולם. אומר ועושה שנתהוה כל הבריאה במאמרו. ודיבור הוא השגחתו ית' על הבריאה כמו שהוא. אחר שכבר נבראו. כי לעולם לא יצא ח"ו שום דבר מהשגחתו ית'. וזה עיקר ההפרש בין בנ"י לאומות שכולם יודעים כי הקב"ה ברא הכל. אך בנ"י יודעין שהשי"ת משגיח ומחדש בכל יום תמיד בכל רגע מעשה בראשית. וזה בחי' דיבור [...]. [שפת אמת, במדבר, תרל"ה]. 

בפסקה הראשונה מגדיל ה'שפת אמת' מאוד את גבולות הבחירה החופשית. האדם קובע אפילו את גבולות ההשגחה הפרטית האלוהית עליו. הרצון של האדם להיות מושגח, לעמוד מול הקב"ה שיבחן את מעשיו, לקבל את מעשיו שלו כחלק מרצון גבוה יותר, שמים אותו באזור המושגח. באזור ש"אכפת" גם לקב"ה מה אתה עושה. אתה עלול לשלם על זה מחיר, אבל הכי גרוע להיות לבד במדבר.

בפסקה השנייה קורא ה'שפת אמת' לספר במדבר, ספר הפקודים בשם "ספר וידבר". אנחנו יודעים כי ספרי התורה ופרשותיה נקראים על שם המילה הראשונה שמופיעה בהם, אבל בדרך כלל מתייחסים למילה "משמעותית" יותר המספרת על תוכנו של הספר או תוכנה של הפרשה. אלא, שכמו בספר "ויקרא", גם כאן, מלמד אותנו ה'שפת אמת' כי צורת הקשר בה מתגלה הקב"ה מלמדת על תוכנו של הספר כולו.

דווקא דיבור. דווקא במדבר. דווקא במקום, בזמן, בנפש, שנדמה שאתה הכי לבד, דע, שאתה מקבל השגחה צמודה. לא ב"מאמר" שהוא אמנם דבר גדול בו נבראו שמיים וארץ, גדול כל כך שקשה לראות את הקשר עם הבורא, אלא, השגחה של דיבור, מה שהאוזן יכולה לשמוע, מה שהלב יכול לקבל. לא בריאה חד פעמית גדולה ככל שתהיה, אפילו שהיא עצם הקיום שלי, אלא, דיבור תמידי, משגיח, מכוון, בכל רגע. מחדש בכל יום מעשה בראשית. כי בלי דיבור, אין טעם למעשה בראשית…

שבת שלום,

איתן.

בחוקתי תשפ"ב

 בס"ד

גם לקלל צריך. צריך לדעת איך לקלל. [ונשים בצד את הקללות הנפוצות ביותר, אלו שיוצאות לנו מהפה כשקצה הבוהן נתקע בשפיץ של הקיר או המיטה או כשנופלת לנו כוס זכוכית מהיד…]. צריך לקלל. כי צריך להצביע על הרע, כי צריך לחשוף אותו וכי צריך להשתמש בכל כוחות הנפש כדי למחות. במובן הזה אפשר אפילו לקלל אדם. ארור האיש אשר יעשה…

לקללה יש גם כתובת. כי להשאר עם כתובת אמורפית של אני מקלל את "הרע" יוצר דואליות בין הערכים למציאות. כזאת היא הנצרות. אם אני לא יודע להצביע ולקלל תופעות, מעשים ולפעמים אפילו אדם, אני יוצר עולם שבו אין באמת רע. או, ממבט אחר, לכל אחד יש את הרע היחסי שלו ואל תגיד לי מה רע בשבילי, שזו דרך אחרת לומר שאין רע באמת. כזאת היא הפוסט מודרניסטיות. מרוב שאסור לקלל שום דבר, הרע, שהוא דווקא בטוח בעצמו, מתרחב וגדל.

ויכוח מקומי פרץ בקבוצת הוואצאפ המשפחתית המורחבת בעקבות "קבלת הפנים" שקיבל ראש הממשלה בנט בביקור ביישוב אלקנה שבשומרון. ראש הממשלה קיבל שם קללות שהגיעו עד רמת ה-"בוגד, נוכל, טינופת". [ולא נשווה לקללות ה"דגלים השחורים" שלעומתם בני אלקנה המקללים נראים כמו החנונים שמנסים לחקות ערסים. גם לא נדון בשאלה ההלכתית האם בכלל מותר לקלל ראש ממשלה - מלך - נשיא בישראל]. ויכוח על גבולות המילים. ויכוח על גילם הנמוך של המקללים. איך מותר לקלל? האם נכון לשלוח נוער לקלל?

אז אני חושב שכן. שצריך לקלל. ובקול רם. לקלל במובן של למחות נגד עוולות. נגד מעשים. נגד ניצול הדמוקרטיה [שוב] כדי לפגוע בערכים המקודשים לנו. אני חושב שכן. שצריך לצאת לקלל יחד עם הנוער. להוציא אותנו, להוציא אותם מהאדישות. מהחיים הנוחים. עוד לא הגענו לגאולה השלמה, עוד יש על מה להלחם. יש עוד אפשרות, גם בדור שלנו, לקום ולשנות, להשפיע, להיות אזרחים מעורבים בחיי הקהילה והעם. וגם כדי ללמד אותם, אותנו, איך לקלל. איך לעשות את זה חריף, אבל בתוך מסגרת של גבולות. כאשר הגבול הברור ביותר, אותו אסור לעבור, גם בתוך הנפש וגם במעשים החוצה, הוא הוצאת חלק מהעם מתוך כלל עם ישראל. לזה אין לאף אחד אפילו מנדט אחד. צריך ללמוד איך לירות בתוך הנגמ"ש ולהשאר בתוכו. זה כשלעצמו, מכריח ירי מדויק יותר, עדין יותר.  

ורדפו כו' חמשה מאה כו'. ברש"י אין דומה מרובין העושים התורה. והוא הרדיפה עצמו שהוא רדיפת האמת ללחום מלחמת ה' בעמלק. וכל המחלוקת צריך להיות לשם שמים ולהכניס עצמו בכלל ישראל. וב' הדברים נסמכו במשנה כל כנסי' לש"ש ומחלוקת לש"ש כו'. כי המחלוקת צריך להיות בכח הכנסי' באהבת ישראל והקב"ה. וכ"כ ורדפו מכם חמשה כו': [שפת אמת, בחוקתי, תרל"ה]:

קללות חריפות ביותר יש בפרשת בחוקתי. נהגו לקרוא אותן בקול חלש ובמהירות (אני מומחה בקריאה כזאת…). לא לפתוח פה לשטן. זה לא נעים לשמוע. בואו נעבור את זה מהר, נחזיר אותן, נדחיק אותן לתת מודע, לא ניתן להן להפריע לנו בחיים. יצר השרדותי מובהק. 

ואולי דווקא נכון לקרוא אותן בקול? להעביר לקדמת המוח, אל המודע. מודעות להשלכות של המעשים שלנו, לאחריות הכבדה של הפעולות שלנו ואפילו לגודל של הבחירה החופשית שיכולה להביא לעולם את הרעות האלה. הרי אנחנו מציינים ימי זיכרון בהם הקללות האלה התקיימו אחת לאחת… שתי דיעות קראתי על הקריאה בקול. אחת המדברת על המודעות להשלכות המעשים כפי שכתבתי ואחת מבקשת להעלות למודעות את הטוב שבא גם אחרי הרע ביותר. שאפשר לנצח. כך כותב הרב דוד סתיו על אביו שקרא את הקללות בקול אחרי השואה והתקומה.

אני חושב שאפשר למצוא את דרך האמצע. לקרוא אותן מספיק בקול, אבל גם מעט בלחש, או, אולי בנעימה קצת שונה. כדי שמצד אחד נשמע אותן היטב [ולא רק בגלל החיוב ההלכתי לשמוע], אלא, כדי שנאמץ את עיקרון האחריות וגם, כדי שכבר נבוא לקלל נבין שצריך לעשות את זה לא כלאחר יד. שנכיר ונקלל את ה'עמלק' ונלחם בו מלחמת חורמה, כפי שמביא ה'שפת אמת'. שמעתי בשם הרב קוק שמצא אפילו תפקיד לשנאת חינם. היא מאפשרת להיות מרוחק ממה שאני מוחה נגדו, מאפשרת לקלל. אבל, ממשיך ה'שפת אמת', צריך לדעת איך לקלל ולהשאר בתוך כלל ישראל. אז תצא מהקללות מחלוקת לשם שמיים. 

שבת שלום,

איתן.

בהר תשפ"ב

 בס"ד

התחושה אולי הכי מעליבה שיש היא ששמו לך ברקס. כל כך רצית לעשות משהו, העלית מחשבה, רעיון, רצית להביא את כולך לעניין. ולא. נבלמת באמירה שסתמה לך את הפה. הוציאה את הרוח מהמפרשים. או נתקלת בשתיקה. בקיר אטום והכל נותר בתוכך, כלוא, מתסכל.

אומרים, שמורה צריך לקבל ברגע נתון יותר החלטות מטייס קרב. הכיתה מלאה גירויים שצריך להגיב אליהם. התגובות שונות זו מזו לפי התלמידים, האדם שמולך, לפי הסיטואציה ואינספור פרמטרים אחרים. השוני יאופיין באופי התגובה, בעוצמתה (כולל תגובה בעוצמה 0…) ובכיוון שלה. כל תגובה כזאת כמוה כתגובה של טייס הקרב. תמרוני שיתוף פעולה, תמרוני התחמקות וירי. ירי של פצצות חכמות ומדויקות. 

ולעיתים, גם נדרש, ללחוץ להם על הבלמים. לעצור אותם. לרכז בהם את כל תשומת ליבך, לכוון היטב ולירות תגובות בלתי מילוליות ואמירות חותכות וחד משמעיות. זו, בעיניי, תגובה חריפה, עוצמתית. ולכן גם מסוכנת. ההחלטה ללחוץ חזק על הבלמים שלו, מתקבלת בדרך כלל בתנאי לחץ ועם זאת נדרשת להיות מדויקת, כאשר השאלה המרכזית שצריכה להשאל היא את מי אני מעוניין להציל פה. האם את התלמיד או את עצמי? האם אני חושש שמהמפגש הזה ייפגע הערך העצמי שלי, הביטחון שלי, המנהיגות שלי, או שאני רוצה להציל אותו מהתהום שהוא דוהר אליה, רוצה להסיט את ההתנהגות שלו למקום בטוח של מוסר ורוגע, להציל אותו מעצמו.

לפני שאני לוחץ על הבלמים שלו ובכלל לפני תחילת ה"נסיעה" אני צריך לבדוק את הבלמים שלי. להכיר את הגבולות שלי, את היכולות שלי, לדייק את ההתנהלות שלי. לעולם לא לחסום אותם, לא לזלזל, לא להשבית וגם, להשתמש בבלמים שלי כדי לא לעשות את העבודה במקומם, לא לחנוק. במידת הצורך, כשהם כל כך סוערים, להבין שהם כרגע זקוקים לעזרה, שהם לא מנסים לפגוע, לחבק חזק, חיבוק כל כך חזק שאפילו יכאב, אבל כזה שהם ירגישו את פעולת הלב שלי. איטית יותר, מרגיעה, לא נסערת. מבקשת להתאים איתם את הקצב. בונה אמון.

ככה אלמד אותם ללחוץ, בעצמם, על הבלמים שלהם. ומתוך אמונה להפקיד בידיהם את ההגה, לאחל נסיעה טובה ולמלמל לעצמי, בשקט, את תפילת הדרך.

העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתואר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזיעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר.

מעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחות כל החיים כולם, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל… [הרב קוק, שמונה קבצים, א':תתס"ה]

העבודה היא טבעית. שביתה מעבודה מנוגדת לטבע. היוונים והרומאים ראו ביהודים השובתים ממלאכה יום אחד בשבוע כעצלנים. ומה נאמר על שנה שלמה… הקב"ה מלמד אותנו לעצור. למנוע משטף החיים הטבעי להטביע אותנו לתוך חיים של עבודה עד מוות הזורמים ללא תכלית. חיים של קללה. 

לעצור ולחשוב. לעצור ולהביט. על המקום שלי בעולם, על הגבולות שלי, על האחר. איך העצירה שלי מאפשרת לאחר 'לאכול'. אני שם לי גבול כדי להבין את מקומי, להין ולשאוב ברכה מהמקומות הנכונים. לעצור את התחרות הטבועה בנפש האדם ולאפשר לאחר להתפתח. 

זאת לא משימה קלה. התורה מדגישה כי השמיטה נִתְּנָה בהר סיני. התורה התחילה מהלך שהחל במתן תורה, המתכון להיות קדושים, המשיך עם בניית המשכן, המקום להופיע את הקדושה והציווי להיות קדושים כבני אדם וסוגרת אותו, שוב, בהר סיני, דרך מצוות השמיטה שהיא [על פי הרב בנימין לאו] עצירה המהווה מפתח להבנת היחס של האדם לסביבתו, לאנשים ולבריאה כולה.

שבת שלום,

איתן.

אמור זיכרון ועצמאות תשפ"ב

 בס"ד

יום הזיכרון. אני מול הטלוויזיה. רואה אנשים שנתנו את הכל. איך חיו. איך מתו. לא ביקשו את תואר הקדוש. רק רצו לשרת. רק רצו לחיות. מציבים מולי מראה. פעם ראיתי בה לימוד איך למות. היום אני שואל אותה, או שמא, היא אותי - איך אני חי? האם אני מצליח לעמוד בסטנדרטים של דמות הבן, האב, החבר, האדם שפעל בעולם, כמותם. הם ציוו לנו את החיים. חיים שזכינו לקבל הצצה אליהם בעקבות מותם. 

מסרו את הנפש. בדרך כלל בלי להתכוון. לא נכנסו לזה במודעות יותר מכל אחד אחר. רובם לא קפצו על רימון (ועל אלו שכן אני לא מעיז לדבר). "נקלעו לסיטואציה" ופעלו, או שהיא תפסה אותם, ככה סתם, פתאום. בחייהם הם ציוו לנו. ראינו רק במותם. רק במותם ראינו מסירות נפש של חיים. מסירות נפש שהמוות הוא רק אחד הביטויים שלה ולפעמים, אפילו, לא הגדול שבהם. אני מנסה לבלוע דרך המסך את הביטויים האלה של מסירות הנפש בחיים. שואל איך גם אני יכול, מה כבר הצלחתי, לאיפה עוד אפשר להתקדם. איפה אני מצליח להניח את הנפש שלי על מגש, לשים את כל כולי ולתת. איפה אני עוד מחפף…

ונקדשתי בתוך בנ"י. חז"ל פירשו למסור עצמו על קדושת הש"י. פי' עיקר הקדושה תוך בנ"י דוקא. כמ"ש חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי תוך מעיו. וזאת הקדושה א"א להרגיש רק במסירות נפש. וגם להכניס עצמו תוך כללות ישראל וגם ע"י הביטול לכללות ישראל יכולין למס"נ כמ"ש חז"ל שהמצוה בעשרה שנק' תוך ע"ש. כי הנהגת בנ"י למעלה מן הטבע לכן בכח בנ"י לעשות נגד הטבע. וממילא הטבע מתבטל בעבורם. וז"ש אני ה' מקדישכם המוציא אתכם מא"מ כו'. לכן ביכולתיכם למסור נפשכם ע"ק שמי כנ"ל. ואיתא ברש"י ות"כ ע"ת זה הוצאתי אתכם כו'. פי' שכפי מה שאדם מוסר נפשו להש"י כך מתבטל הטבע בעבורו ומעורר נסי יצ"מ כמ"ש במ"א [שפת אמת, אמור, תרל"ז]:

למסור עצמו על קדושת ה'. מביא ה'שפת אמת' את דברי חז"ל, כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. אתה רוצה למסור את הנפש? להיות קדוש? תראה איך אתה אוכל. מה אתה אוכל. מה אתה מכניס לגוף שהופך להיות חלק ממך, דרך הפה, העיניים, האזניים. הלו, יש שם קדוש! כן, זה אתה. ואת הקדושה הזאת, ממשיך ה'שפת אמת', "אי אפשר להרגיש רק [אלא] במסירות נפש". מהפך של המושג הזה. שדה הקרב הוא ארוחת הבוקר, היחס לאחר, איך אתה עובד. זהו שדה קרב יום יומי, שבו, בכל רגע, אתה נדרש למסור את הנפש. 

הנפש הוא החלק בי שאומר 'אני'. למסור אותו אומר לוותר על הצעקות האגואיסטיות שלו, להסתכל מה מעלי, מי מצדדי, לעשות מה שצריך. לתת. "לכן בכח בני ישראל לעשות נגד הטבע". הטבע דורש לשמור על הנפש, לא למסור אותה, יש לנו כח לעשות נגדו. "וממילא הטבע מתבטל בעבורם". ממילא המגבלות של הטבע יורדות. ממילא קורים לנו ניסים. יצאנו לחירות כנגד הטבע הדטרמיניסטי, הקבוע והמשעבד, הים לא עמד בפנינו. גם לא אויבים גדולים וחזקים. מבחוץ ומבפנים. אנחנו יכולים, עם הרבה תרגול והכנה, כל יום מחדש, לחיות ולקפוץ על רימון.

שבת שלום,

איתן.