בס"ד
יום הזיכרון. אני מול הטלוויזיה. רואה אנשים שנתנו את הכל. איך חיו. איך מתו. לא ביקשו את תואר הקדוש. רק רצו לשרת. רק רצו לחיות. מציבים מולי מראה. פעם ראיתי בה לימוד איך למות. היום אני שואל אותה, או שמא, היא אותי - איך אני חי? האם אני מצליח לעמוד בסטנדרטים של דמות הבן, האב, החבר, האדם שפעל בעולם, כמותם. הם ציוו לנו את החיים. חיים שזכינו לקבל הצצה אליהם בעקבות מותם.
מסרו את הנפש. בדרך כלל בלי להתכוון. לא נכנסו לזה במודעות יותר מכל אחד אחר. רובם לא קפצו על רימון (ועל אלו שכן אני לא מעיז לדבר). "נקלעו לסיטואציה" ופעלו, או שהיא תפסה אותם, ככה סתם, פתאום. בחייהם הם ציוו לנו. ראינו רק במותם. רק במותם ראינו מסירות נפש של חיים. מסירות נפש שהמוות הוא רק אחד הביטויים שלה ולפעמים, אפילו, לא הגדול שבהם. אני מנסה לבלוע דרך המסך את הביטויים האלה של מסירות הנפש בחיים. שואל איך גם אני יכול, מה כבר הצלחתי, לאיפה עוד אפשר להתקדם. איפה אני מצליח להניח את הנפש שלי על מגש, לשים את כל כולי ולתת. איפה אני עוד מחפף…
ונקדשתי בתוך בנ"י. חז"ל פירשו למסור עצמו על קדושת הש"י. פי' עיקר הקדושה תוך בנ"י דוקא. כמ"ש חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי תוך מעיו. וזאת הקדושה א"א להרגיש רק במסירות נפש. וגם להכניס עצמו תוך כללות ישראל וגם ע"י הביטול לכללות ישראל יכולין למס"נ כמ"ש חז"ל שהמצוה בעשרה שנק' תוך ע"ש. כי הנהגת בנ"י למעלה מן הטבע לכן בכח בנ"י לעשות נגד הטבע. וממילא הטבע מתבטל בעבורם. וז"ש אני ה' מקדישכם המוציא אתכם מא"מ כו'. לכן ביכולתיכם למסור נפשכם ע"ק שמי כנ"ל. ואיתא ברש"י ות"כ ע"ת זה הוצאתי אתכם כו'. פי' שכפי מה שאדם מוסר נפשו להש"י כך מתבטל הטבע בעבורו ומעורר נסי יצ"מ כמ"ש במ"א [שפת אמת, אמור, תרל"ז]:
למסור עצמו על קדושת ה'. מביא ה'שפת אמת' את דברי חז"ל, כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. אתה רוצה למסור את הנפש? להיות קדוש? תראה איך אתה אוכל. מה אתה אוכל. מה אתה מכניס לגוף שהופך להיות חלק ממך, דרך הפה, העיניים, האזניים. הלו, יש שם קדוש! כן, זה אתה. ואת הקדושה הזאת, ממשיך ה'שפת אמת', "אי אפשר להרגיש רק [אלא] במסירות נפש". מהפך של המושג הזה. שדה הקרב הוא ארוחת הבוקר, היחס לאחר, איך אתה עובד. זהו שדה קרב יום יומי, שבו, בכל רגע, אתה נדרש למסור את הנפש.
הנפש הוא החלק בי שאומר 'אני'. למסור אותו אומר לוותר על הצעקות האגואיסטיות שלו, להסתכל מה מעלי, מי מצדדי, לעשות מה שצריך. לתת. "לכן בכח בני ישראל לעשות נגד הטבע". הטבע דורש לשמור על הנפש, לא למסור אותה, יש לנו כח לעשות נגדו. "וממילא הטבע מתבטל בעבורם". ממילא המגבלות של הטבע יורדות. ממילא קורים לנו ניסים. יצאנו לחירות כנגד הטבע הדטרמיניסטי, הקבוע והמשעבד, הים לא עמד בפנינו. גם לא אויבים גדולים וחזקים. מבחוץ ומבפנים. אנחנו יכולים, עם הרבה תרגול והכנה, כל יום מחדש, לחיות ולקפוץ על רימון.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה