בהעלותך תשפ"ב

 בס"ד

הולך האדם אל בית עולמו 

והחי -

נותן אל לבו.

עם מה אצא מהעולם הזה, 

עם מה אבוא לזה שאחריו.

ורבו בשוק סופדיו, 

תורה ומצוות ומעשים טובים. 

ואבא ובן וחבר ואח. 

ואדם. 

ומה בכלל מאיר,

נרי הקטן.

חבר נוסף ברמת מגשימים הלך השבוע לעולמו. והזכרונות. והמחשבות.

שאלת משמעות הנר הקטן שלי בעולם, התפקיד שלי, השפעת המעשים שלי, החיים שלי, כלל הרצונות והמחשבות שלי, צפה לתודעה במצבים שונים. בדרך כלל סביבי מצבי אבל, קושי, שינוי כזה או אחר, או "סתם" כי אתה בן 16… כי אם אתה לא, אז בדרך כלל ה"חיים" שמים אותה בצד. מידת גאווה לא להתעסק איתה, ענווה פסולה לתת לה להכתיב את החיים, להנמיך את העשייה.

תפקיד המחנך (מורה, הורה, אדם) לאפשר גם לנרות הקטנים שסביבו להאיר. לתת להם משמעות. יותר מזה. לגרום להם להאמין באור שלהם. להאמין שיש לו משמעות. כי זו האמת. לעזור להם לחפש את הייחוד שבו, מהן התכונות החזקות שלהם, איך יוכלו להתגבר על החולשות. מה ה"פלא" שלהם בעולם, פלא שאין אחר כמוהו. כמובן, תנאי בסיסי, שאותו מחנך יכיר גם הוא את הפלא שלו. רק מה שאני חש ומאמין בו יכול לעבור באמת גם לאחרים.

בתוך עולם ההוראה (ותעשו את ההתאמות לעולמות אחרים) יש מקום גדול לפעולות המעודדות את הפיתוח האישי, את בניית החוזקות וההתמודדות עם החולשות של כל אחד מהתלמידים. אבל, מצד שני, יש בו גם סכנות. סכנה דווקא של אחידות. אותם חומרים, אותן שיטות ודרכי הוראה, אותם סטנדרטים להערכה. וגם, סכנת השתלטות אורו של המורה. טוב ככל שיהיה. מאיר ככל שיהיה. כשמדברים על רפורמות בדרכי ההוראה ושיפור מעמדם ושכרם של המורים, אני חושב שההזדמנויות והסכנות האלה צריכים לעמוד אל מול עיניהם של מקבלי ההחלטות. לשמור על רמה גבוהה, לעודד מצויינות, ללמד את המורים חינוך ודרכי הוראה מגוונות ולאפשר להם את התנאים להעלות את הנרות הקטנים, עד שתהא השלהבת עולה מאליה.

במדרש אל מול פני המנורה יאירו כו' משל למלך שאמר לאוהבו תדע שאצלך אני סועד כו' הכין כלי הדיוטות כשבא המלך סיבבו משרתיו מנורות של זהב נתבייש והטמין כליו כו' עד שאמר המלך פוסל אני כולם ואיני משמש רק בשלך כו' ע"ש. לפי השכל נראה כי לא טוב עשה זה האוהב כי למה לא ישתמש המלך באמת בכלי מלכות. וגם מה נולד לו שנתבייש והי' לו לידע מקודם כי המלך אינו חסר לו ורק לכבודו צוהו להכין כלי הדיוטות. ואם הי' מבין זאת ולא הטמין כליו לא הי' צריך המלך לפסול כלי מלכות. וכן הענין בעבודת האדם לפניו ית' כי יש לו להבין שאין לו שייכות מצד עצם הפעולה רק מצד שהקב"ה אמר ונעשה רצונו. וכפי מה שנודע זה להאדם אינו מתבייש לעוה"ב וע"ז מבקשין ולא נבוש ולא נכלם. כי האדם שמחשב עצמו ומעשיו כשבא לעלמא דקשוט ואינו מוצא לעצמו שום מציאות הוא מתבייש מאוד. אם כי עשה מעש"ט בעולם מטמין את מעשיו כמשל הנ"ל [ואין למעשיו מציאות רק בעולמות תחתונים שאין שם התגלות כלי מלכות כמשל הנ"ל] אבל אם הוא מלא בושה והכנעה בעודנו בעוה"ז אין צריך להטמין עצמו ומעשיו בעוה"ב. וע"ז אמרו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וכי הרצון לבוא לעלמא דקשוט בכרס מליאה מש"ס ופוסקים [???]. רק להיות הלימוד בדחילו ורחימו כנ"ל. באופן שיוכל להיות תלמודו בידו כשבא לעלמא דקשוט ולא יתבייש ויטמין מעשיו כנ"ל [...]: [שפת אמת, בהעלותך, תרמ"ג]

למלכו של עולם יש מנורות זהב, אור לא חסר לו בארמון. אבל, הוא מורה לנו, לכל אחד, להדליק את המנורה הקטנה שלו. בשביל המנורה הזאת הוא מוכן לעשות עימנו חסד ולהטמין את אורו שלו. ובדרכים המיוחדות של כל אחד, באור המיוחד, לעשות רצונו. 

ה'שפת אמת' מתאר מציאות שבה האדם עלול להתבייש באור שלו, במעשיו, כאשר הוא מגיע אל עולם האמת. או, אני מוסיף, עוד לפני, כאשר אותה שאלת המשמעות שלי בעולם, עולה. וכדי לא להגיע למצב הזה של בושה, של חוסר ההכרה בערך העצמי, מלמד אותנו ה'שפת אמת' את הדרך.

ענווה אמיתית. לא להיות גאוותן, גם לא להיות נכנע. ללמוד, לעבוד, לעשות, ב"דחילו ורחימו". מתוך הכרה בקטנותי, מתוך הכרה בכוחות הגדולים שבי. אפילו לימוד התורה לא מגיע עם האדם לעולם הבא, רק מתוך הידע בש"ס ופוסקים. גם הוא, מגיע רק אם הייתה לך קודם את קומת האדם. אם הדלקת את הנר שלך, אם השתדלת להעלות, לא תצטרך להסתיר מעשיך, לא תתבייש.

שבת שלום,

איתן.