בס"ד
גם לקלל צריך. צריך לדעת איך לקלל. [ונשים בצד את הקללות הנפוצות ביותר, אלו שיוצאות לנו מהפה כשקצה הבוהן נתקע בשפיץ של הקיר או המיטה או כשנופלת לנו כוס זכוכית מהיד…]. צריך לקלל. כי צריך להצביע על הרע, כי צריך לחשוף אותו וכי צריך להשתמש בכל כוחות הנפש כדי למחות. במובן הזה אפשר אפילו לקלל אדם. ארור האיש אשר יעשה…
לקללה יש גם כתובת. כי להשאר עם כתובת אמורפית של אני מקלל את "הרע" יוצר דואליות בין הערכים למציאות. כזאת היא הנצרות. אם אני לא יודע להצביע ולקלל תופעות, מעשים ולפעמים אפילו אדם, אני יוצר עולם שבו אין באמת רע. או, ממבט אחר, לכל אחד יש את הרע היחסי שלו ואל תגיד לי מה רע בשבילי, שזו דרך אחרת לומר שאין רע באמת. כזאת היא הפוסט מודרניסטיות. מרוב שאסור לקלל שום דבר, הרע, שהוא דווקא בטוח בעצמו, מתרחב וגדל.
ויכוח מקומי פרץ בקבוצת הוואצאפ המשפחתית המורחבת בעקבות "קבלת הפנים" שקיבל ראש הממשלה בנט בביקור ביישוב אלקנה שבשומרון. ראש הממשלה קיבל שם קללות שהגיעו עד רמת ה-"בוגד, נוכל, טינופת". [ולא נשווה לקללות ה"דגלים השחורים" שלעומתם בני אלקנה המקללים נראים כמו החנונים שמנסים לחקות ערסים. גם לא נדון בשאלה ההלכתית האם בכלל מותר לקלל ראש ממשלה - מלך - נשיא בישראל]. ויכוח על גבולות המילים. ויכוח על גילם הנמוך של המקללים. איך מותר לקלל? האם נכון לשלוח נוער לקלל?
אז אני חושב שכן. שצריך לקלל. ובקול רם. לקלל במובן של למחות נגד עוולות. נגד מעשים. נגד ניצול הדמוקרטיה [שוב] כדי לפגוע בערכים המקודשים לנו. אני חושב שכן. שצריך לצאת לקלל יחד עם הנוער. להוציא אותנו, להוציא אותם מהאדישות. מהחיים הנוחים. עוד לא הגענו לגאולה השלמה, עוד יש על מה להלחם. יש עוד אפשרות, גם בדור שלנו, לקום ולשנות, להשפיע, להיות אזרחים מעורבים בחיי הקהילה והעם. וגם כדי ללמד אותם, אותנו, איך לקלל. איך לעשות את זה חריף, אבל בתוך מסגרת של גבולות. כאשר הגבול הברור ביותר, אותו אסור לעבור, גם בתוך הנפש וגם במעשים החוצה, הוא הוצאת חלק מהעם מתוך כלל עם ישראל. לזה אין לאף אחד אפילו מנדט אחד. צריך ללמוד איך לירות בתוך הנגמ"ש ולהשאר בתוכו. זה כשלעצמו, מכריח ירי מדויק יותר, עדין יותר.
ורדפו כו' חמשה מאה כו'. ברש"י אין דומה מרובין העושים התורה. והוא הרדיפה עצמו שהוא רדיפת האמת ללחום מלחמת ה' בעמלק. וכל המחלוקת צריך להיות לשם שמים ולהכניס עצמו בכלל ישראל. וב' הדברים נסמכו במשנה כל כנסי' לש"ש ומחלוקת לש"ש כו'. כי המחלוקת צריך להיות בכח הכנסי' באהבת ישראל והקב"ה. וכ"כ ורדפו מכם חמשה כו': [שפת אמת, בחוקתי, תרל"ה]:
קללות חריפות ביותר יש בפרשת בחוקתי. נהגו לקרוא אותן בקול חלש ובמהירות (אני מומחה בקריאה כזאת…). לא לפתוח פה לשטן. זה לא נעים לשמוע. בואו נעבור את זה מהר, נחזיר אותן, נדחיק אותן לתת מודע, לא ניתן להן להפריע לנו בחיים. יצר השרדותי מובהק.
ואולי דווקא נכון לקרוא אותן בקול? להעביר לקדמת המוח, אל המודע. מודעות להשלכות של המעשים שלנו, לאחריות הכבדה של הפעולות שלנו ואפילו לגודל של הבחירה החופשית שיכולה להביא לעולם את הרעות האלה. הרי אנחנו מציינים ימי זיכרון בהם הקללות האלה התקיימו אחת לאחת… שתי דיעות קראתי על הקריאה בקול. אחת המדברת על המודעות להשלכות המעשים כפי שכתבתי ואחת מבקשת להעלות למודעות את הטוב שבא גם אחרי הרע ביותר. שאפשר לנצח. כך כותב הרב דוד סתיו על אביו שקרא את הקללות בקול אחרי השואה והתקומה.
אני חושב שאפשר למצוא את דרך האמצע. לקרוא אותן מספיק בקול, אבל גם מעט בלחש, או, אולי בנעימה קצת שונה. כדי שמצד אחד נשמע אותן היטב [ולא רק בגלל החיוב ההלכתי לשמוע], אלא, כדי שנאמץ את עיקרון האחריות וגם, כדי שכבר נבוא לקלל נבין שצריך לעשות את זה לא כלאחר יד. שנכיר ונקלל את ה'עמלק' ונלחם בו מלחמת חורמה, כפי שמביא ה'שפת אמת'. שמעתי בשם הרב קוק שמצא אפילו תפקיד לשנאת חינם. היא מאפשרת להיות מרוחק ממה שאני מוחה נגדו, מאפשרת לקלל. אבל, ממשיך ה'שפת אמת', צריך לדעת איך לקלל ולהשאר בתוך כלל ישראל. אז תצא מהקללות מחלוקת לשם שמיים.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה