בס"ד
בטח שהייתי רוצה העלאה בשכר. בטח שמגיע לי. אין עוד מקצוע חשוב כמו שלי. שיקצצו במקום אחר. אם רוצים שיהיה פה יותר טוב במדינה, חייבים להעלות לי את השכר. ואם זה לא יקרה צריך להשבית על זה את המדינה עד שיבינו…
כֹּה אמר המורה.
וגם,
האח והרופא.
והעובד הסוציאלי.
ואנשי הטיפול, הרווחה, התברואה, אנשי הקבע, אנשי הכספים ואנשי….
וכולם צודקים. רק לא לכולם יש ארגון עובדים… ומן הצד השני, בשיח החינוכי, אל מול ההתארגנות המעודדת אחידות, מתחזקת הקריאה (ושם אני נמצא) לשבור את המבנה האחיד של השכר (והעבודה) ולתת בידי מנהלי החינוך ברשויות ומנהלי בתי הספר את הכוח לקבוע מדרגות שכר, תפקידים והטבות, על פי תפיסתם את תפקיד המורה. כי העלאת שכר רוחבית, אפילו מזערית, לכל מורה, משמעותה מיליארדים בתקציב המדינה וחוסר הוגנות כלפי אותם אנשי מקצוע אחרים. שבירת האחידות הזאת, לדעתי, תהיה המנוע שיוכל לדחוף את ההתקדמות החינוכית - פדגוגית של כלל המערכת. המורים, ההורים והתלמידים יידעו מה נחשב להצטיינות בבית הספר, מה בית הספר מנסה לקדם, לְמַה הוא מחנך. הם יוכלו לבחור אם לעבוד במקום כזה ובאיזה תפקיד, האם לשלוח את הילדים ללמוד בו, או לחפש להם מקום אחר.
ואז יתחדד גם השיח שכל מורה (כל איש מקצוע, כל אדם) צריך לקיים עם עצמו ועם עמיתיו על מהות המקצוע שלו. על השליחות שבמקצוע שלו ושל החיים שלו בכלל. אני חושב שעלינו, אנשי החינוך, מוטלת שליחות גדולה (ואני מקווה ומאמין שכך חושבים כל בעלי המקצועות האחרים). כשעשיתי הסבה מעיסוק ברפואת חירום לעיסוק בהוראה חשבתי שעולם הרפואה הוא אינסופי מבחינת הידע והכישורים ושהוא כל הזמן מתפתח ולעומת זאת, ההוראה, היא משהו מצומצם יחסית, אעשה את זה בקלות... היום אני מבין שעולם החינוך וההוראה הוא אינסופי לא פחות, מגוון ולעולם לא ניתן לנוח על זרי הדפנה. גם אם ה'חומר' לבגרות לא משתנה, העיסוק בנפש המיוחדת של כל תלמיד ותלמידה הוא אינסופי כמוה ממש. כשם שפרצופיהם שונים, כך שונות נפשותיהם. וכשעוסקים בנפשות, זה עולם שלא נגמר. ללכת לעבודה בחרדת קודש לפני המפגש איתן.
ואם לקחת ולהגדיל נקודה אחת מתוך העולם הגדול הזה, אני בוחר במשימה של פקיחת העיניים. ללמד אותן לגלות. לגלות את עצמן ולגלות את העולם שבחוץ. לפעמים ב'כוח'. גם בדרך הכפייה של 'חינוך חובה', גם דרך מעוררי המוטיבציה החיצוניים, אני מרגיש שאני צריך לעזור ולהכווין אותם בתהליך הגילוי של הכוחות הפנימיים שלהן. לגלות שלימוד בכלל ושה'חומר' שלי בפרט, שייך להן, לא פחות מאשר לי. שלא רק שהן מסוגלות, הן גם יכולות לרצות. לרצות ללמוד. ששתי המילים האלה יפסיקו להיות מנוגדות. וכשהפתח הזה נפתח, השכר גדול. גדול מאוד.
בגמ' ויתיצבו כו' שכפה עליהם ההר מודעא רבה כו'. י"ל כי בשעת מתן תורה היה חירות כמ"ש חז"ל. והפירוש שהי' מתגלה פנימיות החיות של הטבע ג"כ. והי' משועבד כל הטבע להשי"ת בלבד וכמו שיהי' לעתיד שמו אחד [....] שהי' גילוי החיות בכל הנבראים [...] וזה ענין כפה עליהם ההר כו'. שהטבע עצמו נתבטל וראו והבינו כי אין להם חיות בלי חיות התורה. כי לא הי' אז חיות מסט"א רק מסטרא דקדושה. וזה עצמו המודעא שלא היו יודעין שאח"כ יחזור הטבע להיות נסתר [...] והדר קבלוה כשראו הנס תוך הטבע האמינו שהוא רק הסתר אבל הפנימיות רק חיות התורה כנ"ל [שפת אמת, שבועות, תרל"ג]:
בפסוק ביום כלות משה להקים כו'. ובמד' מי הקים כו' אפסי ארץ כו' אפסי ארץ הם השבטים שהם גבולי עולם ומיד כשהקים המשכן הרגישו נשיאי ישראל ונתקרבו אל הבורא ית' כמ"ש ויקרבו נשיאי ישראל כו' ועיין במ"א מזה [שפת אמת, נשא, תר"מ]:
טעם לא טוב מתלווה להתרגשות הגדולה לקראת מתן תורה. אם לא תקבלו אותה, אומר להם הקב"ה, כאן תהיה קבורתכם. את השאריות של הכפייה [הגם אם הכרחית] הזאת אנחנו מרגישים עד היום. לא תמיד, או, אפילו, בדרך כלל, לא פשוט 'להתחבר' לתורה ולמצוות. אבל ה'שפת אמת', בעקבות חז"ל, מתאר את המעמד האיום הזה דווקא כאירוע הכי בחירי שיש. ניתן היה לראות ולשמוע ממש וללא מחיצות, עד כמה התורה היא חלק מעצם הקיום של כל פרט. שבלי תורה, אין חיים. ומי יבחר שלא לחיות? ואולי, בעצם, זו עצמה הכפייה, לראות את האמת בלי מסכים, עד שאי אפשר לבחור אחרת.
אבל, לפעמים, החגיגה נגמרת. האורות על ההר כבו ובני ישראל נשארו רק עם האיום על ההר שעלול להתהפך להם על הראש ותורה שהגיעה עם אורות גבוהים מלמעלה. עצמת ההתגלות מחזיקה אמנם את האמונה לאורך כל הדורות, אבל החיים, אתם יודעים, לפעמים קשה, ואין משה, אז מחפשים כל דבר שיחזיק, אפילו עגל, בעיקר אם הוא מזהב. לזהב קל להתחבר. אז נמשיך להחזיק עם זהב טוב של המשכן, של המקדש, וגם זה, כידוע, לא החזיק לנצח…
ואז, בעומק הגלות, דווקא במגילת ההסתר, במקום ובזמן שלא קל להבדיל בין מלך טיפש למלכו של עולם, דווקא אז, כשהגילוי מופיע בתוך הטבע, בתוך העולם שאני חי בו ושייך אליו, קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם. נפקחו להם העיניים. הפעם הבנו שזה שלנו. אז, אם ככה, הפעם, אנחנו רוצים. באמת.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה