בס"ד
אחרי שלושה אירועי בר מצווה, זכינו השבוע לחגוג לרעות בת מצווה. מבחוץ זה נראה אחרת כמעט לגמרי (נחשפתי לכמה סגנונות מוזיקה וריקוד ש…). גם העובדה שאין הכנה של קריאה בתורה ותפילין, מורידה מתח ומצד שני מצריכה מחשבה קצת אחרת בהכנות שלפני. אבל התבגרות היא התבגרות אצל כולם, אם כי אצל בנות היא מואצת…
ומה המתנות הגדולות שהורה יכול וצריך לתת לילדיו, מה הוא יכול לתת לבִּתו. גבולות ומסגרת של חוקים וערכים משולבים בחום ואהבה הם הבסיס, הקרקע להתפתחות הכוחות, להתפתחות הנפש. ומתנה גדולה להאיר את עיניהם לאותם כוחות, ערכים, מאווים ורצונות שקיימים בהם. לאפשר להם להסתכל על עצמם באיזון שבין ביקורת עצמית (מה שמכונה "שלא יחיו בסרט") לבין ההכרה בערך העצמי. לגלות את העולם, להפריד בין הסכנות שבו, לבין המפלצות שנמצאות רק מתחת למיטה ובתוך הארון, רק בתוך הנפש, מפלצות שצריך להסיר לא רק כדי להירדם טוב בלילה, אלא, גם כדי להסיר את המניעות הפנימיות ומתוך זה להסתכל על הטוב שיש בי, באדם ובעולם. הגעה לגיל מצוות היא אבן דרך, העבודה הזו היא יום יומית, עבודה לכל החיים.
מה מורה יכול לתלמידיו, כנראה שבדיוק אותם הדברים. תלמידים הרי הם כבנים. גבולות וערכים. ולפקוח עיניים לראות את עצמם בָּאֶמֶת שאתה כבר רואה. כוחות אדירים. לאפשר להם, עם עיניים כאלו, לצאת ולראות גם את העולם. בביקורת ובעין טובה. סוף שנה ותעודות הם רק אבני דרך. רק חצי פרידה. זו עבודה יום יומית, עבודה לכל החיים.
בפסוק כי לחמנו הם דאיתא ברש"י וכן היינו בעיניהם שהיו אומרים נמלים יש בכרמים כו'. ובמד' איתא החטא שלהם כי מי הגיד להם שמא היו אצלם כמלאכים ע"ש. אבל הכל אמת כי ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם כמ"ש במ"א בפסוק ולאום מלאום יאמץ [...] וז"ש לחמנו הם רומז גם על המלחמה שכל כחם רק שיהי' לנו להלחם עמהם. סר צלם פי' שאין להם בעצמותם סדר וציור וקיום באמת רק כמו אחיזת עינים כמ"ש במ"א מזה. וי"ל עוד בפסוק וכן היינו בעיניהם. כי כל זה הרגישו המרגלים וגם זה לא הוטב בעיניהם שעל ידי קצת שפלות שהי' להם והיינו כחגבים מיד וכן היינו בעיניהם וגם ע"ז הוציאו דבה. אבל באמת כך הוא המדה וכמ"ש בדברי קדשו של אא"ז מו"ר ז"ל בפרשה זו בענין והתחזקתם כו' [שפת אמת, שלח, תר"מ]:
חטא המרגלים, מגלה לנו ה'שפת אמת', התחיל עוד הרבה לפני הדיבור אל העם. כנראה שעוד לפני היציאה לשליחות. עשרת המרגלים ראו את עצמם כחגבים, כקטנים, ודרך המשקפיים האלה הם גם הסתכלו על העולם. ואם אנחנו רואים את עצמנו כחגבים, אז כנראה שככה חושבים עלינו תושבי הארץ. כדי להכנס לארץ, כדי לאכול מפריה, אומר להם משה "והתחזקתם". תעבדו קודם על החוסן הפנימי שלכם, תראו שאתם בכלל לא חגבים, אתם שליחי עם ה'. אם תגדלו את החוסן הזה, תבינו את מה שאמרו כלב ויהושע "סר צילם". הפחדים שלנו הם בתוכנו בלבד. הם רק צל בלילה שנדמה כמפלצת.
את "תעודת הבגרות" לסיום תקופת הלמידה במדבר עם ישראל יקבל רק כעבור 40 שנה. שאחריה רק מתחילים. להתמודד, לגדול. שנים של הצלחות ושנים של נפילות. נפילות את מחוזות הגאווה והשכחה, נפילות אל שנות גלות ארוכות של ביטול הערך העצמי. חזרנו לארץ. שנים של בגרות. התקופה של "בית הספר", ההתכנסות בבית הכנסת ובבית המדרש שהגנו עלינו בגלות חלפו. יש לא מעט התמודדות בכניסה לארץ. בהתמודדות היום יומית עם צרכי הקיום, הביטחון, החינוך והשלטון. זה מביא לנפילות, זה מביא לגדולה. נזכור את המרגלים ואת מה שלימד משה, המורה הראשון.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה