בס"ד
התחושה אולי הכי מעליבה שיש היא ששמו לך ברקס. כל כך רצית לעשות משהו, העלית מחשבה, רעיון, רצית להביא את כולך לעניין. ולא. נבלמת באמירה שסתמה לך את הפה. הוציאה את הרוח מהמפרשים. או נתקלת בשתיקה. בקיר אטום והכל נותר בתוכך, כלוא, מתסכל.
אומרים, שמורה צריך לקבל ברגע נתון יותר החלטות מטייס קרב. הכיתה מלאה גירויים שצריך להגיב אליהם. התגובות שונות זו מזו לפי התלמידים, האדם שמולך, לפי הסיטואציה ואינספור פרמטרים אחרים. השוני יאופיין באופי התגובה, בעוצמתה (כולל תגובה בעוצמה 0…) ובכיוון שלה. כל תגובה כזאת כמוה כתגובה של טייס הקרב. תמרוני שיתוף פעולה, תמרוני התחמקות וירי. ירי של פצצות חכמות ומדויקות.
ולעיתים, גם נדרש, ללחוץ להם על הבלמים. לעצור אותם. לרכז בהם את כל תשומת ליבך, לכוון היטב ולירות תגובות בלתי מילוליות ואמירות חותכות וחד משמעיות. זו, בעיניי, תגובה חריפה, עוצמתית. ולכן גם מסוכנת. ההחלטה ללחוץ חזק על הבלמים שלו, מתקבלת בדרך כלל בתנאי לחץ ועם זאת נדרשת להיות מדויקת, כאשר השאלה המרכזית שצריכה להשאל היא את מי אני מעוניין להציל פה. האם את התלמיד או את עצמי? האם אני חושש שמהמפגש הזה ייפגע הערך העצמי שלי, הביטחון שלי, המנהיגות שלי, או שאני רוצה להציל אותו מהתהום שהוא דוהר אליה, רוצה להסיט את ההתנהגות שלו למקום בטוח של מוסר ורוגע, להציל אותו מעצמו.
לפני שאני לוחץ על הבלמים שלו ובכלל לפני תחילת ה"נסיעה" אני צריך לבדוק את הבלמים שלי. להכיר את הגבולות שלי, את היכולות שלי, לדייק את ההתנהלות שלי. לעולם לא לחסום אותם, לא לזלזל, לא להשבית וגם, להשתמש בבלמים שלי כדי לא לעשות את העבודה במקומם, לא לחנוק. במידת הצורך, כשהם כל כך סוערים, להבין שהם כרגע זקוקים לעזרה, שהם לא מנסים לפגוע, לחבק חזק, חיבוק כל כך חזק שאפילו יכאב, אבל כזה שהם ירגישו את פעולת הלב שלי. איטית יותר, מרגיעה, לא נסערת. מבקשת להתאים איתם את הקצב. בונה אמון.
ככה אלמד אותם ללחוץ, בעצמם, על הבלמים שלהם. ומתוך אמונה להפקיד בידיהם את ההגה, לאחל נסיעה טובה ולמלמל לעצמי, בשקט, את תפילת הדרך.
העולם עומד לעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האמללה, שתואר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזריה, והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזיעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו, וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תקח לה תואר עליון יותר.
מעין עליה זו הוא אור המתגלה בשמטה, בשבת הארץ, שנה של שביתה מכל עבודת הארץ, ודי לאדם בברכת האדמה, ממתת ד' עליה, וההתחרות האנושית חדלה, והלב מתעדן עד כדי הכרת אחות כל החיים כולם, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל… [הרב קוק, שמונה קבצים, א':תתס"ה]
העבודה היא טבעית. שביתה מעבודה מנוגדת לטבע. היוונים והרומאים ראו ביהודים השובתים ממלאכה יום אחד בשבוע כעצלנים. ומה נאמר על שנה שלמה… הקב"ה מלמד אותנו לעצור. למנוע משטף החיים הטבעי להטביע אותנו לתוך חיים של עבודה עד מוות הזורמים ללא תכלית. חיים של קללה.
לעצור ולחשוב. לעצור ולהביט. על המקום שלי בעולם, על הגבולות שלי, על האחר. איך העצירה שלי מאפשרת לאחר 'לאכול'. אני שם לי גבול כדי להבין את מקומי, להין ולשאוב ברכה מהמקומות הנכונים. לעצור את התחרות הטבועה בנפש האדם ולאפשר לאחר להתפתח.
זאת לא משימה קלה. התורה מדגישה כי השמיטה נִתְּנָה בהר סיני. התורה התחילה מהלך שהחל במתן תורה, המתכון להיות קדושים, המשיך עם בניית המשכן, המקום להופיע את הקדושה והציווי להיות קדושים כבני אדם וסוגרת אותו, שוב, בהר סיני, דרך מצוות השמיטה שהיא [על פי הרב בנימין לאו] עצירה המהווה מפתח להבנת היחס של האדם לסביבתו, לאנשים ולבריאה כולה.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה