וישלח תשע"ט

בס"ד

פרשת וישלח תשע"ט

כמורה אני נשאל שאלות רבות מדי יום. ובעידן הוואצאפ השאלות לא מוגבלות לזמן הלימודים בלבד (מיתרונות הטכנולוגיה בעיניי). תוסיפו לזה את השאלות של הילדים ושאר האנשים שסביבי ותגיעו לעשרות שאלות ביום. דרך של שאלת שאלות היא אחת הדרכים הטובות ללמידה שעליה גם מושתת כל עולם המחקר. אני רואה חשיבות גדולה בלעודד ילדים ותלמידים לשאול ולשאול. השאלות מעידות על עניין ומפתחות סקרנות, יכולות לימוד ברמה גבוהה וקשר אישי [זה שאני שולח אותם לגוגל, זה כדי לפתח מיומנויות, לא להתחמק…]. "אני מטיל ספק, משמע אני קיים" כתב הפילוסוף רנה דקארט.

וגם אני שואל את עצמי שאלות. המון שאלות. כל היום. כל הזמן. ואני באמת משתדל גם לענות לעצמי. סך הכל זה אני. לא נעים. אם כי אי אפשר לשקר… נשים בצד את השאלות הטכניות ואשאל את עצמי, אילו שאלות אני שואל את עצמי?

שאלת ה"מי אני?". אני חושב שסך הכל די פתורה אצלי. זה לקח זמן, היו כאבים, אבל היה שווה. מי אני האישי, מה התכונות החזקות שלי, כאדם, כאבא, כבעל ואילו תכונות אני צריך לחזק ומי אני המקצועי (מורה באידאל, כבר לא רופא מתוסכל).

הרבה מהשאלות האישיות הן שאלות על מה שעשיתי. אלו השאלות הנוקבות, המבררות. לא עושה עם עצמי הנחות, לא מקבל הקלות. מציק בלי סוף. למה עשית ככה? זה היה טוב? זה היה מדויק? אולי מישהו נפגע? אולי זו הייתה טעות אחת גדולה???

ויש גם את השאלות על העתיד. לאן אני הולך? לאן אני הולך כאדם, איך נכון להתפתח. לאן אני הולך כמורה. מה לעשות? אני יכול להמשיך ככה? מה נכון?

השאלות הללו גוררות גם ספקות גדולים שיכולים להביא לידי חולשה. השאלות האלו גוררות גם תשובות. והתשובות מזמנות מאבקים פנימיים. על מה טוב, על מה נכון. האם לעשות או לא לעשות. נראה לפעמים שגם את השאלות וגם את התשובות מוביל החלק בי שמושך למטה. שדרך שאלות ענייניות לכאורה הוא מוביל להתחמקות, לחוסר עשייה או לעשייה של דברים שאני לא באמת מאמין בהם.

שאלות הן דבר גדול. בלי שאלות פנימיות האדם הוא סתמי ובלי יכולת להתקדם. אבל צריך לאבחן היטב מה המניע של השאלות, מאיפה הן באות ולאן הן הולכות.

אא"ז מו"ר ז"ל פי' על פסוק ושאלך למי אתה כו'. כי גם היצה"ר שואל השלוש שאלות שבמשנה 'מאין באת, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' כדי להביא דאגה ועצבות. וצריכין להתחזק ולהשיב אליו לעבדך ליעקב. ע"י הביטול לכלל ישראל שחביבין לפניו ית'. מנחה הוא המעט שבא במסירות נפש חשוב לפניו ית' כמה שכתוב מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. לאדוני לעשו ע"י עבודה רבה נגד היצה"ר חשוב לפניו ית' כל מה שבנ"י עושין אף מעט כמו הרבה עכ"ד. ויש להוסיף וגם הנה הוא אחרינו קאי על השי"ת שצריך האדם להתחזק בזה כי השי"ת מסייע לאדם...(שפת אמת, וישלח, תרל"ה):

אמר אמר קרא (בראשית לב, כו) בהאבקו עמו... רבי שמואל בר נחמני אמר כעובד כוכבים נדמה לו… רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר כת"ח נדמה לו… (בבלי, מסכת חולין, צא.).

עקביא בן מהללאל מדריך אותנו במסכת אבות (ג', א') לשאול את עצמנו כל הזמן שלוש שאלות יסוד. אם נקפיד לשאול אותם לא נבוא לידי חטא. מי אנחנו? מאיפה באנו? ולאן אנחנו הולכים? התשובות יובילו אותנו לידי ענווה ולידי יראה. מלמד ה'שפת אמת' כי יעקב שולח את המלאכים לפניו ומכין אותם לאותן שלוש שאלות בדיוק שיישאלו על ידי עשיו. אותן שאלות. אלא, שהדרך בה נשאלת השאלה והמטרה שלשמה היא נשאלה הם להביא לידי עצבות ויאוש. מי אתה בכלל? מאיפה באת לי פתאום? לאן נראה לך שאתה הולך???

אותן שאלות. שאלות נוקבות עד העצם. עד עצמיותו של האדם. וכיוונון הנפש של האדם, תנועת החיים שלו ייתנו תשובות שונות. ואולי אפילו את אותן תשובות ממש, אבל שיובילו לכיוונים אחרים לגמרי. לכיוון של יאוש ועזיבת הכל, כי מי אני בכלל? או לכיוון של עשיית הטוב כפי כוחי בלי חטא, כי לכך נבאתי וכך צוויתי ומי אני בכלל? 

מפרש הרב אשל"ג את הגמרא במסכת חולין כי השר של עשיו שנמצא בכל אחד מאיתנו יכול להגיע בתחפושות שונות. יכול להדמות כגוי שישאל את אותן השאלות ויגיע למסקנה שלא כדאי לעשות. שלא כדאי להתקדם. אבל הוא יכול גם להדמות כתלמיד חכם שהמסקנה שלו תהיה - תעשה רק את זה, תתמקד רק בדבר אחד. זה דבר נעלה והדבר שני לא וכך לפסול עשייה במקום אחר. במוקם פחות נוח, במקום פחות "קדוש"..

וצריך להאבק. כל הלילה. כל זמן שהוא לילה. צריך למסור את הנפש. אבל אתם לא לבד, אומר לנו יעקב. אני מאחוריכם "ואמרת לעבדך ליעקב". אני כבר לימדתי אתכם איך להאבק ולנצח. ומוסיף ה'שפת אמת' שכשמוסרים את הנפש, כשעושים, גם הקב"ה מגיע לסייע "והנה גם הוא אחרינו".

שבת שלום,

איתן

ויצא תשע"ט

בס"ד

פרשת ויצא תשע"ט

רצף של עבודה, עשייה. כולי שקוע. עובר מכאן לשם. כאן מסדר, שם מילה. לפעמים אין מישהו אחר (כך לפחות אני מרגיש). אז עושה. בדרכי שלי. משתדל באמונה. מגייס את השכל, את המידות. מנסה הכל, מספיק מה שאפשר. אולי אפשר יותר. אני רוצה לפתוח אצלן פתח. בראש. בעיניים. להסיר מכשולים. שהן יסירו את המכשולים. בעצמן. יש איזו אבן. גדולה. משקולת כזאת שאם רק נסיר אותה. ללמוד איך להעביר אותה בכוחות משותפים. לפעמים אפשר וצריך לבד. כדי להשפיע, כדי לשנות, צריך לעשות. להעז גם לגעת במה שפחות נעים. להעז גם לטעות. צריך לשים לב מה עם אלו שלידך ואיך העשייה שלך משפיעה. אבל מה הגבול? אני עושה! אי אפשר להתחשב כל הזמן! סבלנות לאין קץ? בסדר, גם טועה לפעמים. אבל שימו לב, אני עושה. לעשות את הטוב נמצא לי כל הזמן מול העיניים. משתדל להזכיר לי כל הזמן. שסיבוכי היום יום לא ימסכו את המטרה. לא יפריעו לראות את מה שצריך. עיניים למעלה. כשהן למטה - להרים ראש. כל הזמן. לשמור אותן למעלה. לראות את העתיד כבר בהווה. לא להתרכז בו. אבל להיות בו עד הסוף. לא לוותר עליו. לבנות סולם. להיות סולם. שעולה. שמעלה. למעלה, למעלה. להיות סולם שגם יודע להוריד. למציאות. לא לחיות באוויר. עד שמגיעים חזרה לארץ. הביתה. ועם אהבה. זה יותר קל. ימים אחדים.

בסדר [פרשת] ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה… כי לא יש סדר כזה בתורה זולת ויצא. ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו"ל עד שחזר ויפגעו בו מלאכי כו'. וזה שכתוב וישבת עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשרשו. [ויתכן ג"כ כי זה פי' הפסוק ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה כי ע"י אהבה זו הי' דבוק באחדות.. (שפת אמת, ויצא, תר"נ).

פרשת ויצא כתובה אחרת מכל הפרשיות בתורה. אין הפסקות בכתיב. ישנן שתי הפסקות אפשריות בכתיב של התורה. "פרשה סתומה" - משמע באמצע שורה יש מרווח של הפסקה בו נשאר מקום ריק (הרבה לחיצות על מקש הרווח) ולאחריו הכתיב ממשיך עוד לפני שעוברים שורה. "פרשה פתוחה" - מסתיים פסוק באמצע שורה ועוברים לשורה הבא - כמו לחיצה על אנטר במקלדת. בפרשת 'ויצא' אין הפסקות לא של פרשה סתומה ולא של פרשה פתוחה.

יעקב יוצא לגלות. ממש רגע לפני היציאה הוא כאילו לוקח הרבה אוויר לריאות, אוויר של ארץ ישראל, של בית ההורים, של בית המדרש של שם ועבר - וצולל. לגלות. ובתוך כל הסיבוכים בבית לבן "שביקש לעקור את הכל" - להרוג את כולם אם יעקב לא יישאר בגלות, הוא עוד מחזיק בריאות את האוויר מהבית. הוא לא מאבד את הדרך, לא מאבד את הכיוון, לא מתבולל ולא ממיר את אמונתו. לכן הפרשה כתובה ללא הפסקה. יעקב לא נושם את הגלות.

בכל הגלות הארוכה והסיבוכים שלה, יעקב כאילו משנן לעצמו מנטרות כדי לא לאבד את הקשר שלו עם בית אבא ואמא וכל מה שהבית הזה מכיל. אפשר לדמיין שכל יום מתחיל בכך שיעקב שואל את עצמו - למה אני פה? ועם השאלה הזו הוא גם הולך לישון. את השאלה הזו הוא שואל כל פעם שלבן מאתגר אותו בעוד שקר. וזו גם הבקשה שלו מהקב"ה לפני היציאה לגלות "ושבתי בשלום אל בית אבי". 

יעקב למד מאבא שלו להיות סולם לשמיים. לחיות בשמיים. לראות איך בכל דבר, בכל עבודה קשה ופשוטה יש שמיים. יעקב גם למד מסבא שלו איך להיות סולם לארץ. להביא לעולם הזה את השמיים.

ויעקב גם אוהב. את רחל. את לאה. ילדים. וגם את הצאן - את מי שהוא מוביל, את מה שהוא עושה בעולם כאן ועכשיו. 

וכשעושים מאהבה - הכל קטן. וגם שבע שנים, גם עשרים וגם כל הקשיים יכולים להיות בעינינו כימים אחדים.

שבת שלום,

איתן

תולדות תשע"ט

בס"ד

תולדות תשע"ט

אני מוצא כי בהתנהלות של אנשים בתחום העשייה שלהם ישנן שתי תנועות נפש עיקריות (וכולנו איפה שהוא על הסקאלה). אני קורא להם ה"מדברים" וה"חופרים". תנועת הנפש שקראתי לה "דיבור" היא זאת של עשיית הדבר כי צריך. כי יש צורך פיזיולוגי, כי יש הבנה חברתית או כי משלמים לי לעשות את זה, אז אני עושה. ה"חפירה" היא תנועת נפש לא מתפשרת. לא מספיק שיהיה בור נחמד באדמה, צריך להמשיך לחפור. זה בכלל לא משנה אם משלמים לי על זה או לא, אין חשבונות של זמן. העיניים כל הזמן פתוחות, האזניים כל הזמן כרויות כדי לחפש איפה אני יכול לעשות. אין להחמיץ הזדמנות לעשות עוד, לתקן, לשפר. חשבונות הזמן והכסף מתגמדים לעומת הצורך. 

יש את אלו שחפירה יוצאת להם בטבעיות. ויש את אלו שצריכים להתאמץ יותר לקנות את המידה הזאת. אני חושב שאחד הדברים שמקדמים את היכולת הזאת היא היכרות. היכרות עמוקה יותר של האנשים שסביבי, היכרות עם הצרכים שלהם או היכרות אפילו עם עצמי, עם מה שאני נותן לעולם. קשה יותר להשאר אדיש כשאתה מכיר. קשה יותר להתעלם כשאתה רואה תמונה שלמה יותר של אדם.

כולנו עובדים עם אנשים. משפחה, חברים, קולגות ולפעמים גם העבודה שלנו היא אנשים. החשיפה לצדדים שונים של האדם לא מאפשרת להשאר אדיש. האנשים שנראים לך הכי רדודים, שהכי רחוקים מעולם הערכים שלך, בני נוער שנראים למבוגרים במבט שטחי כל כך ריקים, מבוגרים שנראים לבני נוער כל כך מיושנים ולא רלוונטיים - כל המחסומים האלו ייעלמו אם נשמע את הסיפור. היכרות מולידה אהבה. אהבה מולידה יראה, יראה של כבוד לאדם, יראה מלראות עוד אדם באופן שטחי. וכשהעיניים ככה פתוחות תהיה מוכן לעשות בשביל האחר, תרצה לעשות וגם תתמלא מזה.

טוב, די. חפרתי.

"אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות שחפרו אבותינו להסיר החיצוניות למצוא הארה הגנוזה. שבכל מקום יש נקודה פנימיות.... וישב ויחפור כו'. בוודאי כן בכל איש ישראל שמקודם נוטל עצמו לעבודת הש"י על ידי אהבה וחשק להתדבק בהקב"ה. והוא בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ נסתם זה הבאר ע"י אהבות גשמיות שמתערבין באדם. והתיקון ע"י בחינת יצחק והוא יראת שמים כמ"ש בספרים הקדושים שהסימן לאהבה אמיתית שנולד ממנו יראה. וז"ש אברהם הוליד את יצחק...:

האבות היו חפרנים. חפרו וחפרו. הרימו כל אבן, קיבלו כל איש כדי למצוא מה מאיר בטבע ומה מאיר באדם. כלי החפירה העיקרי של אברהם הייתה האהבה. אב המון גויים, אברהם אוהבי. אברהם שרצה לקבל את כל העולם. יש קושי בפסוק הראשון בפרשה "ואלה תולדות יצחק בן אברהם [מה הם?] אברהם הוליד את יצחק [נו, זה לא היה ברור מהתחלת הפסוק?]". אלא, מתוך זה שיצחק הוא בן אברהם שהביא את מידת האהבה והחסד באו לעולם תולדות יצחק שכלי החפירה העיקרי שלו היה יראת שמיים טהורה. יראה שמזקקת מתוך האהבה את החומר שנוטה להדבק אליה. וזה הסימן לאהבה אמיתית לא חולפת. אהבה שמולידה כבוד ויראה. אהבה נגועה בדבר חולפת ובעיקר לא מביאה איתה את הכבוד לאדם שממול.

ולכל החפרנים האמיתיים ולכל אלה שבדרך, אני מצרף את משל החפירה של הרב קוק במאמרו "להוסיף כוח" - את הנמשל בוודאי תבינו, אתם הרי חפרנים...

שבת שלום,

איתן.

כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים. ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: "הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם, על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר". רבים מעיפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו.

אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה עם החפץ של מגמת הבאר החיה שבעתיד, ביחוד אלה, שהאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף להיות זורמים ממקום זהוהארץ צחיחת הצמא תהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב, אלה לא יסוגו אחור מפני תולעת היאוש ובחרף נפש ימשיכו את עבודתם.

והנה אחרי שביעת די עמל והנה זרם מים פרץ והרי הוא עולה ושוטף, אבל המים דלוחים הם, מעורבים ברפש וחול, ולא יצלחו להרוות צמאון אדם ובהמה. אז שוב תתחלק המחנה העובדת לשנים. האחת אומרת: ראו נא הנה כל יגיעתנו בדי ריק, ומה בצע בעמלנו, אם אחרי עבודה כל כך מפרכת הגענו עד מעין נרפש אשר מימיו לא יצליחו לשתיה? והם הולכים עתה בדרך הנואשה של החלק הראשון, אשר מרפיון ידים פירש זה מכבר מעבודת הכריה והלך לו באשר מצא.

ואמנם זה החלק של העם, בריא הגו וחסון הנשמה, הוא יאמר להם: "ראו אחים כמה מסוכנת היא הטעות הגדולה שלכם, ויותר ממה שאנו מאשימים את הפורשים מהעבודה הקדושה והגדולה שלנו בראשונה, בעת אשר אחרי הטורח הגדול שעבר עליהם לא נראה רמז של מעין חיים, הננו מאשימים אתכם, אתם אשר יד ביד וכתף בכתף יחד עבדנו ועד כה באנו, עד אשר המים החיים התחילו לזרום, הנכם כעת, בעת אשר משאת הנפש שלנו הולכת ומתקרבת ושמש השאיפה הוא מחל להיות הולך וזורח, הנכם פורשים מן העבודה בשביל פחד השוא, של הרפש אשר נראה לכם בפרץ המים בראשית הגלותו. מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים. בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר בכחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול, ובוא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים ואז הכל יראו וינהרו".

לשמע דברים ישרים כאלה ישוב המחנה הפורש, גם באחרונה וגם בראשונה ויצטרף להעבודה, ואז הברכה תופיע על ידם וכפי המדה של העמקת חפירתם כן יגדל הזרם של המים החיים, וכן יסופו כל הרפש והטיט, אשר במי הבאר ומים נוזלים, קרים, מתוקים ומרוים, צלולים ובהירים, יעלו הרים וירדו בקעות והיו לברכת גויו ואדם רב.

חיי שרה תשע"ט

בס"ד

חיי שרה תשע"ט

מערכת בחירות כזאת לא ידע הגולן כבר 25 שנה. ואולי אפילו 50… היא עוד לא נגמרה, רק בעוד שבועיים נדע מי יישב על הכיסא. אז אולי דווקא עכשיו לפני שהראש מקבל פנים מסוימות כדאי לדבר על העיקרון. שמחתי שמערכת הבחירות הייתה נקייה יחסית (בטח אם משווים למקומות אחרים בארץ) ובעיקר שמחתי שלא חששתי שמתמודד כל שהוא יזכה, בעיניי הגולן יכול להרוויח מכל אחד מהם.

בפוליטיקה כולם מדברים על שליחות. כולם מדברים על לעשות טוב לאזרח. אבל אנחנו כבר ציניים. מתקשים להאמין ומחפשים איפה האינטרסים האישיים. מי הבטיח מה למי ואיזה שם משפחה יככב בתפקידים הבכירים. כבר ראינו הרבה פעמים איך השליחות היא בעצם שחיתות… אז אולי התקשורת מדגישה את המושחתים יותר מאשר אלו שעושים טוב ומקדמים את הערים שלהם (שחיתות נותנת יותר רייטינג), ושצריך לצרוך אותה בצורה נבונה, אבל גם אם אדם לא מושחת עולה השאלה - "האם הכל אידאלים?" האם באמת כל מה שמעניין את המועמד ואת העוזרים שלו היא טובת הכלל? באמת לא יוצא להם מזה שום דבר?

עקרונית אני משתדל שאת השאלות שאני מפנה כלפי אחרים להפנות קודם כל כלפי עצמי. אני חושב שהרבה מאוד מרכיבים בעבודה שלי הם נתינה. גם אופי העבודה וגם העשייה מעבר למינימום ההכרחי. אני גם מתנדב פה ושם. אז האם בעבודה שלי ובטח האם בהתנדבות שלי אני יכול לומר בלב שלם שאין לי אינטרס? שאין לי נגיעה בדבר? האם ההחלטות שאני מקבל יום יום מול תלמידות / הורים / מורים / משפחה מבוססות על שיקולים טהורים של עשיית טוב, או שיש בתוכם גם שיקולים של טובתי האישית? האם, למשל, כשתלמידה נמצאת בעימות מול מורה אני יכול לשפוט באמת באופן אובייקטיבי? או שאני שופט לפי הנוחות שלי?

אני מבקש להפריד בין שני דברים. הנותן, גם הנותן הגדול ביותר - צריך לקבל. הנותן האולטימטיבי הוא הקב"ה ואי אפשר כמובן להגיע לזה. צריך וחשוב לקבל. לקבל תמיכה, לקבל שמחה, לקבל סיפוק וגם לקבל הכרה על הטוב שאתה עושה. אפילו שכר. אבל המילוי העצמי הזה צריך לשרת את השליחות, אני מקבל כדי לתת. אני מקבל כדי לאפשר גם לאחרים לתת וכך להניע את המעגל של הנתינה והטוב.

הדבר השני הוא הביקורת העצמית המדודה. "כל מעשיך בספר נכתבים" (אבות, ב', א'). אתה (גם) צריך לכתוב את הספר הזה. לא ביקורת עצמית שהיא חיסול עצמי המביא לידי דיכאון וחוסר מעש, אלא, ביקורת שתזקק את הכוונה שמאחורי המעשים שתשאיר אותך על מסלול האמת. עד כמה שניתן, עד כמה שאפשר להיות אובייקטיבי כלפי עצמך. אחרי שעשינו את זה ודייקנו ככל יכולתנו וקיבלנו ונתנו, את השאר נשאיר בידי שמיים.

בהצלחה למתמודדים שנבחרו וייבחרו.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב הקדוש מקאצק… ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה [החזרה הכפולה על סיפור אליעזר] שעל זה אמרז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בני וכו'' שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות על ידו. כי ידע נאמנה כי רצון אברהם אבינו עליו השלום ימלא השי"ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וזה שכתוב מצליח דרכי כו' והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי.... וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעולם הזה. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו..." (שפת אמת, חיי שרה, תרל"ב).

אליעזר יוצא לשליחות. אין ספק מבחינתו שהיא תצליח. אליעזר גדל בבית אברהם ויודע מהי גדולתו וברור לו שהקב"ה יסייע בידו. אבל הוא התפלל שהשליחות תצליח בידו. על ידו. העיכוב להצלחת השליחות על ידי אליעזר היא העובדה שלאליעזר יש אינטרס, יש נגיעה בדבר. חז"ל דורשים את הפסוק "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי..". המילה "אולי" כתובה בכתיב חסר "אֻלַי" במשמעות של אֵלָי. לאליעזר, כך במדרש, הייתה בת. אם רבקה לא הייתה רוצה להגיע לבית אברהם ולהנשא ליצחק, אליעזר היה נקי מהשבועה והיה יכול להשיאה לביתו.

אליעזר התפלל, אליעזר בדק את עצמו, אליעזר ניקה את האינטרסים האישיים שלו - ואז ניגש לשליחות. אליעזר מלמד אותנו להיות שליחים נאמנים. של עצמנו. של הציבור ושל הקב"ה בעולם. יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים.

שבת שלום,

איתן

וירא תשע"ט

בס"ד

וירא תשע"ט

מדי פעם ב-25 שנים האחרונות מישהו לוקח אותי הצידה ומספר לי שאני ציני. לא יודע למה אבל מאז שאני עובד באולפנה אומרים לי את זה יותר… :) אני חושב שאני יכול להעיד על עצמי שתמיד ידעתי להצחיק. ובאמת מאז עמדתי על דעת הנעורים שבי חידדתי את יכולות הציניות. כלים חזקים מאוד. וכלי חזק מאוד + גיל התבגרות זה לפעמים מתכון, איך נגיד בעדינות, לשימוש לא הולם בכוח… ועם היכולת הזו ידעתי לצור אווירה טובה, ידעתי לתת מצב רוח טוב לחברים, אבל גם ידעתי לדקור, ידעתי גם לייבש/לבייש ולהעליב…

הצחוק (וגם ציניות במידה) מוריד מתחים. אל תהיה כזה רציני, אל תחשוב שזה סוף העולם, אל תחשוב שאתה באמת מבין את הדברים לעומקם (שמעתי שקבלה לומדים עם צחוק). אפשר להסתכל על הבעיות והמשברים מעמדה נינוחה יותר, רגועה יותר. צחוק יכול להיות דבק המחבר בני אדם, מוריד את המחסומים ביניהם.

אבל הצחוק והציניות יודעים גם להוריד את הערך של הדברים. זה לא באמת, מה שנאמר עכשיו מעומק הלב, זה לא באמת, זה בצחוק. צחוק אחד יכול להפיל מאמצים רבים לשינוי. המחסומים שיורדים "רק בצחוק" יכולים להביא לירידת מחסומים ומעצורים גם כשזה לא בצחוק. אם אפשר לרדת על מישהו "בצחוק", אז מתרגלים לפגוע. אם מפתחים התנהגויות סיכוניות של עישון, סמים, מיניות, נהיגה פרועה, רק בצחוק, רק בחבר'ה, אז הגבול כבר פרוץ. וכשהגבול פרוץ אז הוא נחצה בקלות רבה יותר.

נו, אז אני שואל את עצמי, אז למה אתה ציני?? אז אני מקווה שהצלחתי לעשות תשובה מציניות מושחזת ופוצעת לציניות שמביאה לפתיחות. ציניות המאפשרת להציץ מעבר למחסום של "מבוגר - נער" או אפילו "מורה - נערה" כדי להגיע אל הלב. הרושם הראשוני הוא הפוך. צחוק הוא שטחי, איך אפשר לדבר ברצינות? אבל אני מאמין בתהליך שתחילתו צחוק מזמן קשר, אחריו תגיע גם הרצינות ובסופו אפשר יהיה לצחוק יחד. מתוך ביטחון אמיתי.

בענין שמו של יצחק על שם הצחוק שמעתי מפי מו"ז ז"ל שכמו שנאמר על הרשע [ישמעאל] מצחק בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. והיינו שעונות חמורים כשחוק בעיניו... כן להיפוך בהצדיק יצחק אבינו ע"ה היה כל תחבולי היצר הרע כשחוק מה שלאדם אחר הר גבוה כי היה איש קדוש מרחם עכ"ד. ויתכן לומר כי אם שיצחק היה לו מדת היראה והפחד יוכל להיות שלא היה ניכר על פניו רק שמחה וחדוה כי באמת אין מי שישמח בעולם רק מי שהוא ירא ה' לאמיתו ואין לו שום פחד אחר… (שפת אמת, וירא, תרמ"ג).

ישמעאל נמצא בבית אברהם וכמובן שהוא לא רוצח, מגלה עריות ועובד עבודה זרה ברצינות. הכל בצחוק. כך מתאר המדרש את ישמעאל יורה חיצים ביצחק, רק בשביל המשחק כמובן. משחק מסוכן. וכשעוונות חמורים ומשחקים מסוכנים הם בעינייך צחוק, השלב הבא כבר לא יהיה מצחיק.

אבל גם יצחק צוחק. מה צוחק? זה השם שלו! שם שנתן לו הקב"ה ואם כך זוהי המהות שלו! יצחק כל כך רציני בתוכו, יצחק כל כך עליון. אברהם חזר מהעקדה "וישוב אברהם אל נעריו", יצחק נשאר בעליונים. הביטחון שלו, יראת האלוהים שלו, מאפשרים לו לצחוק על הקשיים, לראות מעבר אליהם ולהוות דמות שנותנת תקווה לעולם.

שבת שלום,

איתן

לך לך תשע"ט

בס"ד

לך לך תשע"ט

איך הולכים. לאן הולכים. לשם מה הולכים. אני חושב שבעומקם של דברים אלו השאלות שיושבות לנו איפה שהוא בתת מודע ומציקות לנו כל החיים. וכשאין תשובה אין מרגוע. לפעמים אפשר לכסות אותן באבק ולהיות "בסדר", אבל זה בדרך כלל לא מחזיק מעמד לאורך זמן. לטובת הרגעת הנפש תרבות הפנאי המערבית מנסה בכל כוחה להסתיר את השאלות האלה ולהסיט את תשומת הלב שלנו למקומות אחרים. יכולה להיות לנו גם איזו השלמה עם השאלות האלה. איזו הישארות בנתיב אחד שכבר מסומן שסך הכל טוב לנו בו ויש "זרימה". לא שואלים את השאלות מחדש. ממשיכים…

ולעומת אלו יש מצב בו השאלות מופיעות בכל עוצמתן והאדם מעיז לעמוד כנגדן. מעיז להתעמת עם המוכר והידוע, עם הלך הרוח ה"קובע" ולחשוב על הליכה. על תנועה. אבל אז מגיע הצעד הראשון. שנראה לא אפשרי, שנראה חסר כיוון. שנראה כי הסיכוי להגיע ליעד (שנמצא? איפה?) רחוק רחוק.

וכדי להעיז לעשות את הצעד הזה צריך לשמוע קול, צריך להסתכל סביב, לבחון את הסביבה ולא להיות לגמרי מרוצה, להרגיש תמיד שמשהו קצת חסר, שצריך לשנות, לדייק, לבדוק. להיות על מצב "פתוח". זו תנועת נפש שיכולה להיות מאתגרת, שהשקט ממנה והלאה, אבל ההולך בה מתמלא, שלמות שהיא השתלמות מתמדת. זה להיות נינוח בפנים כשאתה עסוק בטירוף בחוץ.

אחרי שביום רביעי תחקרתי תלמידים מבתי ספר שונים בטבריה על סגנון הלמידה שלהם, נכחתי אתמול באחד השיעורים בסגנון הפדגוגיה המתחדשת שאנחנו מקדמים באולפנה. העין הביקורתית שלי ראתה בעיות ועניינים שצריך לשפר, יש לי גם כמה מחשבות איך לקדם. אבל מה שאני שמח בו היא תנועת הנפש שלנו. לראות את האתגרים ולהענות להם. לשמוע את הקול שקורא. קול שמשודר אלינו מעולם הבגרות, העבודה והאקדמיה, אבל גם יוצא מתוך הנוער עצמו גם כשהוא לא חש בזה. ואנחנו חושבים כבר על הצעד הבא. מה יהיה בסוף [אם יש סוף]? זה כמובן חשוב מאוד, אבל תנועת הנפש בחינוך היא בעצמה, בעיניי, האלטמנט הכי חשוב. להראות תנועת נפש כזאת היא עצמה חינוך.

במדרש ראה בירה דולקת כו' שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל דולקת כמו דלקת אחרי שראה שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת כו' וכן איתא בזוה"ק והוא כנ"ל שכל דבר. קיומו. הביטול והדיבוק למה שלמעלה עד שהכל בא אל הנקודה האמיתית מהשי"ת שמחי' כל. ונקודה זו רצה אברהם אע"ה לראותה איך נותנת חיים לכל הנבראים שלא להיות נפרדים אף שהם בעוה"ז. וע"י הביטול לך לך כו' זכה לראותה... (שפת אמת, לך לך, תרל"ב).

אברהם "העברי" שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר. ואברהם פתוח לראות מה שכל העולם לא רואה. אברהם מטיל ספק, חוקר. ואברהם קשוב. שומע את הקול שיוצא מסוף העולם ועד סופו. לא יכול להשאר במקום אחד, קם בבוקר פתאום ומתחיל ללכת.

אברהם רואה את החיבור, את השיתופיות מתוך הייחודיות ורוצה לאחד כך את כל העולם. אברהם חשב לעשות את זה דרך הנפש בחרן, הקב"ה מדייק לו את הדרך - תרגיש שאתה עם אחד, בארץ אחת ודרך העם הזה תביא את האחדות.

שבת שלום,

איתן

נח תשע"ט

בס"ד

נח תשע"ט

שאלת הגבולות היא אחת השאלות המורכבות ביותר בחינוך. בוודאי בדור הזה. הפתוח יותר. החצוף יותר (?). באמצע המאה הקודמת, כתגובת נגד לחינוך הבריטי הנוקשה, ההיררכי מאוד, התפתחה תרבות חינוך אמריקאית בה התבטלה ההיררכיה והמושג "שוויון" השתלט על השיח. בשם ההתנגדות לנזקים הגדולים וחוסר ההתאמה של החינוך הבריטי לעולם המתפתח, הגבולות נפרצו כמעט בבת אחת. ההורים הפכו (או לפחות ניסו) לחברים של הילדים שלהם. לילד, שכבר היו עשרה חברים, נוספו עוד שני חברים נחמדים, אבל את הוריו הוא איבד.

בשנים האחרונות נושא שמירת הגבולות עולה מחדש, שוב, כתגובת נגד או תגובה ממתנת של החינוך הליברלי, הפתוח. סופר נני בגרסותיה השונות מסתובבת בכל הארץ ומנסה להחזיר לילדים את הוריהם. אז איך מחנכים עם גבולות בעולם בו הגבולות הפיזיים מתמוטטים וכבר אין חשיבות כמעט מאיזו ארץ אתה? שפה בינלאומית של טכנולוגיה ומחשוב, מטבעות וירטואליים אחידים ואת האוניברסיטה ומשרד העבודה שלך אתה יכול להכניס לכיס.

על הפרטים אפשר לדבר שעות. אני מבקש לנסות ולחשוב על נקודה אחת, שינוי אחד, שיעשו את ההבדל. הפרטים אמנם חשובים, הניסיון למצוא כללים וכלים להתמודדות שיאפשרו להצמיח ילדים ותלמידים צריכים להביא לידי מחשבה ובחינה כל הזמן. אבל אני דווקא מחפש את את הלך הרוח שלי, את המקום הנפשי בו אני צריך להיות כדי להצליח לשלב נכון את הגבולות הנצרכים לכל אחד מאיתנו כדי להתפתח באופן יציב ואת החופש כדי לפתח את האישיות הפרטית, את היצירתיות, את כוחות הנפש הייחודים של כל אחד ואחת. איך עושים את זה במסגרת משפחתית? איך עושים את זה במסגרת חינוכית גדולה? ובכלל כדי להשפיע על הסביבה שלנו?

הפכתי בשאלות האלה הרבה. ועודני הופך. אבל, מה שראיתי נכון בעיניי ומה שמצאתי כפעולה החינוכית בעלת המשקל הרב ביותר היא למצוא חן. להמציא חן. להביא לכך שהבית ימצא חן בעיני הילד, בית הספר בעיני התלמיד. לא להתבלבל. כדי שאני אמצא חן בעיני מישהו אין זה אומר להתחנף. אין זה אומר לקנות את הילד שלי בממתק ולא את התלמידים בצ'ופר אחר או להסכים עמם בכל דבר. כמו שאני רואה את זה מציאת חן היא שדר. שדר שיש כאן משהו אמיתי, שדר של נתינה, של קבלה, של אפשרות למפגש, של אפשרות לתיקון. כשאנחנו פוגשים אנשים שמוצאים חן בעינינו, כשאנחנו נמצאים במקום שמוצא חן בעינינו אנחנו מתחילים לחשוב שגם אנחנו כאלה. גם אנחנו יכולים להיות טובים יותר, נותנים יותר. שגם הרוח שלנו יכולה להיות כזאת, גם אנחנו יכולים להיות אנשים טובים יותר.

אחרי שנמצא חן גם גבולות שיהיו מאוד ברורים ייראו אחרת לגמרי.

ויקרא שמו נח כו' זה ינחמנו. ואיתא שנולד מהול. כי על ידי חטא האדם נמשך הערלה ומכסה על בשר הפנימי ומזה בא כל הקללה מעשינו ועצבון ידינו כמו שכתוב בעצב תלדי בעצבון תאכלנה והכל ענין אחד ע"י שנתערב פסולת במזון גם הזרע יש בה פסולת. ונח שנולד מהול הכירו בו הצורה הפנימית אשר שם צוה ה' הברכה... וזה הנחמה שיצא ללמד על הכלל כולו. ונודע אשר תחת הערלה נמצא אור גנוז. ולכן נח מצא חן בעיני ה' שעל הצורה הפנימית חל החן... (שפת אמת, נח, תרס"ב).

אדם הראשון חטא. האדם ממשיך לחטוא. והחטא מפריד. החטא מכסה. ההשפעה של המעשים מחלחלת פנימה. לטוב ולמוטב. העולם, טרם ימיו של נוח הלך וכוסה במסך שהפריד בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. ונוח מצא חן. נוח הקרין לסביבה שלו את החן. והחן מביא לנחמה. אפשר יהיה להשתחרר מהקללה, אפשר יהיה להסיר את העורלה, להסיר את המפריד, כי אם נוח כזה, גם אנחנו יכולים. נוח הביא נחמה שנתנה לעולם סיכוי להתחיל מחדש. כדי להמשיך ולרומם אותו צריך להיות אברהם, וזה כבר בפעם אחרת...

וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג', ד')

שבת שלום,

איתן