חיי שרה תשע"ט

בס"ד

חיי שרה תשע"ט

מערכת בחירות כזאת לא ידע הגולן כבר 25 שנה. ואולי אפילו 50… היא עוד לא נגמרה, רק בעוד שבועיים נדע מי יישב על הכיסא. אז אולי דווקא עכשיו לפני שהראש מקבל פנים מסוימות כדאי לדבר על העיקרון. שמחתי שמערכת הבחירות הייתה נקייה יחסית (בטח אם משווים למקומות אחרים בארץ) ובעיקר שמחתי שלא חששתי שמתמודד כל שהוא יזכה, בעיניי הגולן יכול להרוויח מכל אחד מהם.

בפוליטיקה כולם מדברים על שליחות. כולם מדברים על לעשות טוב לאזרח. אבל אנחנו כבר ציניים. מתקשים להאמין ומחפשים איפה האינטרסים האישיים. מי הבטיח מה למי ואיזה שם משפחה יככב בתפקידים הבכירים. כבר ראינו הרבה פעמים איך השליחות היא בעצם שחיתות… אז אולי התקשורת מדגישה את המושחתים יותר מאשר אלו שעושים טוב ומקדמים את הערים שלהם (שחיתות נותנת יותר רייטינג), ושצריך לצרוך אותה בצורה נבונה, אבל גם אם אדם לא מושחת עולה השאלה - "האם הכל אידאלים?" האם באמת כל מה שמעניין את המועמד ואת העוזרים שלו היא טובת הכלל? באמת לא יוצא להם מזה שום דבר?

עקרונית אני משתדל שאת השאלות שאני מפנה כלפי אחרים להפנות קודם כל כלפי עצמי. אני חושב שהרבה מאוד מרכיבים בעבודה שלי הם נתינה. גם אופי העבודה וגם העשייה מעבר למינימום ההכרחי. אני גם מתנדב פה ושם. אז האם בעבודה שלי ובטח האם בהתנדבות שלי אני יכול לומר בלב שלם שאין לי אינטרס? שאין לי נגיעה בדבר? האם ההחלטות שאני מקבל יום יום מול תלמידות / הורים / מורים / משפחה מבוססות על שיקולים טהורים של עשיית טוב, או שיש בתוכם גם שיקולים של טובתי האישית? האם, למשל, כשתלמידה נמצאת בעימות מול מורה אני יכול לשפוט באמת באופן אובייקטיבי? או שאני שופט לפי הנוחות שלי?

אני מבקש להפריד בין שני דברים. הנותן, גם הנותן הגדול ביותר - צריך לקבל. הנותן האולטימטיבי הוא הקב"ה ואי אפשר כמובן להגיע לזה. צריך וחשוב לקבל. לקבל תמיכה, לקבל שמחה, לקבל סיפוק וגם לקבל הכרה על הטוב שאתה עושה. אפילו שכר. אבל המילוי העצמי הזה צריך לשרת את השליחות, אני מקבל כדי לתת. אני מקבל כדי לאפשר גם לאחרים לתת וכך להניע את המעגל של הנתינה והטוב.

הדבר השני הוא הביקורת העצמית המדודה. "כל מעשיך בספר נכתבים" (אבות, ב', א'). אתה (גם) צריך לכתוב את הספר הזה. לא ביקורת עצמית שהיא חיסול עצמי המביא לידי דיכאון וחוסר מעש, אלא, ביקורת שתזקק את הכוונה שמאחורי המעשים שתשאיר אותך על מסלול האמת. עד כמה שניתן, עד כמה שאפשר להיות אובייקטיבי כלפי עצמך. אחרי שעשינו את זה ודייקנו ככל יכולתנו וקיבלנו ונתנו, את השאר נשאיר בידי שמיים.

בהצלחה למתמודדים שנבחרו וייבחרו.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב הקדוש מקאצק… ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה [החזרה הכפולה על סיפור אליעזר] שעל זה אמרז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בני וכו'' שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות על ידו. כי ידע נאמנה כי רצון אברהם אבינו עליו השלום ימלא השי"ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וזה שכתוב מצליח דרכי כו' והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי.... וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעולם הזה. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו..." (שפת אמת, חיי שרה, תרל"ב).

אליעזר יוצא לשליחות. אין ספק מבחינתו שהיא תצליח. אליעזר גדל בבית אברהם ויודע מהי גדולתו וברור לו שהקב"ה יסייע בידו. אבל הוא התפלל שהשליחות תצליח בידו. על ידו. העיכוב להצלחת השליחות על ידי אליעזר היא העובדה שלאליעזר יש אינטרס, יש נגיעה בדבר. חז"ל דורשים את הפסוק "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי..". המילה "אולי" כתובה בכתיב חסר "אֻלַי" במשמעות של אֵלָי. לאליעזר, כך במדרש, הייתה בת. אם רבקה לא הייתה רוצה להגיע לבית אברהם ולהנשא ליצחק, אליעזר היה נקי מהשבועה והיה יכול להשיאה לביתו.

אליעזר התפלל, אליעזר בדק את עצמו, אליעזר ניקה את האינטרסים האישיים שלו - ואז ניגש לשליחות. אליעזר מלמד אותנו להיות שליחים נאמנים. של עצמנו. של הציבור ושל הקב"ה בעולם. יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים.

שבת שלום,

איתן