בס"ד
לך לך תשע"ט
איך הולכים. לאן הולכים. לשם מה הולכים. אני חושב שבעומקם של דברים אלו השאלות שיושבות לנו איפה שהוא בתת מודע ומציקות לנו כל החיים. וכשאין תשובה אין מרגוע. לפעמים אפשר לכסות אותן באבק ולהיות "בסדר", אבל זה בדרך כלל לא מחזיק מעמד לאורך זמן. לטובת הרגעת הנפש תרבות הפנאי המערבית מנסה בכל כוחה להסתיר את השאלות האלה ולהסיט את תשומת הלב שלנו למקומות אחרים. יכולה להיות לנו גם איזו השלמה עם השאלות האלה. איזו הישארות בנתיב אחד שכבר מסומן שסך הכל טוב לנו בו ויש "זרימה". לא שואלים את השאלות מחדש. ממשיכים…
ולעומת אלו יש מצב בו השאלות מופיעות בכל עוצמתן והאדם מעיז לעמוד כנגדן. מעיז להתעמת עם המוכר והידוע, עם הלך הרוח ה"קובע" ולחשוב על הליכה. על תנועה. אבל אז מגיע הצעד הראשון. שנראה לא אפשרי, שנראה חסר כיוון. שנראה כי הסיכוי להגיע ליעד (שנמצא? איפה?) רחוק רחוק.
וכדי להעיז לעשות את הצעד הזה צריך לשמוע קול, צריך להסתכל סביב, לבחון את הסביבה ולא להיות לגמרי מרוצה, להרגיש תמיד שמשהו קצת חסר, שצריך לשנות, לדייק, לבדוק. להיות על מצב "פתוח". זו תנועת נפש שיכולה להיות מאתגרת, שהשקט ממנה והלאה, אבל ההולך בה מתמלא, שלמות שהיא השתלמות מתמדת. זה להיות נינוח בפנים כשאתה עסוק בטירוף בחוץ.
אחרי שביום רביעי תחקרתי תלמידים מבתי ספר שונים בטבריה על סגנון הלמידה שלהם, נכחתי אתמול באחד השיעורים בסגנון הפדגוגיה המתחדשת שאנחנו מקדמים באולפנה. העין הביקורתית שלי ראתה בעיות ועניינים שצריך לשפר, יש לי גם כמה מחשבות איך לקדם. אבל מה שאני שמח בו היא תנועת הנפש שלנו. לראות את האתגרים ולהענות להם. לשמוע את הקול שקורא. קול שמשודר אלינו מעולם הבגרות, העבודה והאקדמיה, אבל גם יוצא מתוך הנוער עצמו גם כשהוא לא חש בזה. ואנחנו חושבים כבר על הצעד הבא. מה יהיה בסוף [אם יש סוף]? זה כמובן חשוב מאוד, אבל תנועת הנפש בחינוך היא בעצמה, בעיניי, האלטמנט הכי חשוב. להראות תנועת נפש כזאת היא עצמה חינוך.
במדרש ראה בירה דולקת כו' שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל דולקת כמו דלקת אחרי שראה שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת כו' וכן איתא בזוה"ק והוא כנ"ל שכל דבר. קיומו. הביטול והדיבוק למה שלמעלה עד שהכל בא אל הנקודה האמיתית מהשי"ת שמחי' כל. ונקודה זו רצה אברהם אע"ה לראותה איך נותנת חיים לכל הנבראים שלא להיות נפרדים אף שהם בעוה"ז. וע"י הביטול לך לך כו' זכה לראותה... (שפת אמת, לך לך, תרל"ב).
אברהם "העברי" שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר. ואברהם פתוח לראות מה שכל העולם לא רואה. אברהם מטיל ספק, חוקר. ואברהם קשוב. שומע את הקול שיוצא מסוף העולם ועד סופו. לא יכול להשאר במקום אחד, קם בבוקר פתאום ומתחיל ללכת.
אברהם רואה את החיבור, את השיתופיות מתוך הייחודיות ורוצה לאחד כך את כל העולם. אברהם חשב לעשות את זה דרך הנפש בחרן, הקב"ה מדייק לו את הדרך - תרגיש שאתה עם אחד, בארץ אחת ודרך העם הזה תביא את האחדות.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה