בס"ד
תולדות תשע"ט
אני מוצא כי בהתנהלות של אנשים בתחום העשייה שלהם ישנן שתי תנועות נפש עיקריות (וכולנו איפה שהוא על הסקאלה). אני קורא להם ה"מדברים" וה"חופרים". תנועת הנפש שקראתי לה "דיבור" היא זאת של עשיית הדבר כי צריך. כי יש צורך פיזיולוגי, כי יש הבנה חברתית או כי משלמים לי לעשות את זה, אז אני עושה. ה"חפירה" היא תנועת נפש לא מתפשרת. לא מספיק שיהיה בור נחמד באדמה, צריך להמשיך לחפור. זה בכלל לא משנה אם משלמים לי על זה או לא, אין חשבונות של זמן. העיניים כל הזמן פתוחות, האזניים כל הזמן כרויות כדי לחפש איפה אני יכול לעשות. אין להחמיץ הזדמנות לעשות עוד, לתקן, לשפר. חשבונות הזמן והכסף מתגמדים לעומת הצורך.
יש את אלו שחפירה יוצאת להם בטבעיות. ויש את אלו שצריכים להתאמץ יותר לקנות את המידה הזאת. אני חושב שאחד הדברים שמקדמים את היכולת הזאת היא היכרות. היכרות עמוקה יותר של האנשים שסביבי, היכרות עם הצרכים שלהם או היכרות אפילו עם עצמי, עם מה שאני נותן לעולם. קשה יותר להשאר אדיש כשאתה מכיר. קשה יותר להתעלם כשאתה רואה תמונה שלמה יותר של אדם.
כולנו עובדים עם אנשים. משפחה, חברים, קולגות ולפעמים גם העבודה שלנו היא אנשים. החשיפה לצדדים שונים של האדם לא מאפשרת להשאר אדיש. האנשים שנראים לך הכי רדודים, שהכי רחוקים מעולם הערכים שלך, בני נוער שנראים למבוגרים במבט שטחי כל כך ריקים, מבוגרים שנראים לבני נוער כל כך מיושנים ולא רלוונטיים - כל המחסומים האלו ייעלמו אם נשמע את הסיפור. היכרות מולידה אהבה. אהבה מולידה יראה, יראה של כבוד לאדם, יראה מלראות עוד אדם באופן שטחי. וכשהעיניים ככה פתוחות תהיה מוכן לעשות בשביל האחר, תרצה לעשות וגם תתמלא מזה.
טוב, די. חפרתי.
"אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות שחפרו אבותינו להסיר החיצוניות למצוא הארה הגנוזה. שבכל מקום יש נקודה פנימיות.... וישב ויחפור כו'. בוודאי כן בכל איש ישראל שמקודם נוטל עצמו לעבודת הש"י על ידי אהבה וחשק להתדבק בהקב"ה. והוא בחי' אברהם אוהבי. ואח"כ נסתם זה הבאר ע"י אהבות גשמיות שמתערבין באדם. והתיקון ע"י בחינת יצחק והוא יראת שמים כמ"ש בספרים הקדושים שהסימן לאהבה אמיתית שנולד ממנו יראה. וז"ש אברהם הוליד את יצחק...:
האבות היו חפרנים. חפרו וחפרו. הרימו כל אבן, קיבלו כל איש כדי למצוא מה מאיר בטבע ומה מאיר באדם. כלי החפירה העיקרי של אברהם הייתה האהבה. אב המון גויים, אברהם אוהבי. אברהם שרצה לקבל את כל העולם. יש קושי בפסוק הראשון בפרשה "ואלה תולדות יצחק בן אברהם [מה הם?] אברהם הוליד את יצחק [נו, זה לא היה ברור מהתחלת הפסוק?]". אלא, מתוך זה שיצחק הוא בן אברהם שהביא את מידת האהבה והחסד באו לעולם תולדות יצחק שכלי החפירה העיקרי שלו היה יראת שמיים טהורה. יראה שמזקקת מתוך האהבה את החומר שנוטה להדבק אליה. וזה הסימן לאהבה אמיתית לא חולפת. אהבה שמולידה כבוד ויראה. אהבה נגועה בדבר חולפת ובעיקר לא מביאה איתה את הכבוד לאדם שממול.
ולכל החפרנים האמיתיים ולכל אלה שבדרך, אני מצרף את משל החפירה של הרב קוק במאמרו "להוסיף כוח" - את הנמשל בוודאי תבינו, אתם הרי חפרנים...
שבת שלום,
איתן.
כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים. ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: "הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם, על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר". רבים מעיפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם באשר ילכו.
אבל אלה הקשורים בקשרי נשמה עם החפץ של מגמת הבאר החיה שבעתיד, ביחוד אלה, שהאמונה חזקה היא בלבבם שהמים החיים מוכרחים סוף כל סוף להיות זורמים ממקום זהוהארץ צחיחת הצמא תהפך על ידם לגן עדן, להחיות עם רב, אלה לא יסוגו אחור מפני תולעת היאוש ובחרף נפש ימשיכו את עבודתם.
והנה אחרי שביעת די עמל והנה זרם מים פרץ והרי הוא עולה ושוטף, אבל המים דלוחים הם, מעורבים ברפש וחול, ולא יצלחו להרוות צמאון אדם ובהמה. אז שוב תתחלק המחנה העובדת לשנים. האחת אומרת: ראו נא הנה כל יגיעתנו בדי ריק, ומה בצע בעמלנו, אם אחרי עבודה כל כך מפרכת הגענו עד מעין נרפש אשר מימיו לא יצליחו לשתיה? והם הולכים עתה בדרך הנואשה של החלק הראשון, אשר מרפיון ידים פירש זה מכבר מעבודת הכריה והלך לו באשר מצא.
ואמנם זה החלק של העם, בריא הגו וחסון הנשמה, הוא יאמר להם: "ראו אחים כמה מסוכנת היא הטעות הגדולה שלכם, ויותר ממה שאנו מאשימים את הפורשים מהעבודה הקדושה והגדולה שלנו בראשונה, בעת אשר אחרי הטורח הגדול שעבר עליהם לא נראה רמז של מעין חיים, הננו מאשימים אתכם, אתם אשר יד ביד וכתף בכתף יחד עבדנו ועד כה באנו, עד אשר המים החיים התחילו לזרום, הנכם כעת, בעת אשר משאת הנפש שלנו הולכת ומתקרבת ושמש השאיפה הוא מחל להיות הולך וזורח, הנכם פורשים מן העבודה בשביל פחד השוא, של הרפש אשר נראה לכם בפרץ המים בראשית הגלותו. מדוע אינכם שמים על לב, כי רק מפני שעדיין לא באנו עד העומק הרצוי, עד המקום אשר שם המים הצחים משיבי הנפש זורמים. בשביל כך הננו רואים כעת עדיין מים דלוחים? על כן אחי, במרץ אדיר יותר בכחות כבירים יותר, נחדש את מפעלנו הגדול, ובוא נבוא עד התהום, עד מוצא המים הצלולים והזכים ואז הכל יראו וינהרו".
לשמע דברים ישרים כאלה ישוב המחנה הפורש, גם באחרונה וגם בראשונה ויצטרף להעבודה, ואז הברכה תופיע על ידם וכפי המדה של העמקת חפירתם כן יגדל הזרם של המים החיים, וכן יסופו כל הרפש והטיט, אשר במי הבאר ומים נוזלים, קרים, מתוקים ומרוים, צלולים ובהירים, יעלו הרים וירדו בקעות והיו לברכת גויו ואדם רב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה