בס"ד
פרשת ויצא תשע"ט
רצף של עבודה, עשייה. כולי שקוע. עובר מכאן לשם. כאן מסדר, שם מילה. לפעמים אין מישהו אחר (כך לפחות אני מרגיש). אז עושה. בדרכי שלי. משתדל באמונה. מגייס את השכל, את המידות. מנסה הכל, מספיק מה שאפשר. אולי אפשר יותר. אני רוצה לפתוח אצלן פתח. בראש. בעיניים. להסיר מכשולים. שהן יסירו את המכשולים. בעצמן. יש איזו אבן. גדולה. משקולת כזאת שאם רק נסיר אותה. ללמוד איך להעביר אותה בכוחות משותפים. לפעמים אפשר וצריך לבד. כדי להשפיע, כדי לשנות, צריך לעשות. להעז גם לגעת במה שפחות נעים. להעז גם לטעות. צריך לשים לב מה עם אלו שלידך ואיך העשייה שלך משפיעה. אבל מה הגבול? אני עושה! אי אפשר להתחשב כל הזמן! סבלנות לאין קץ? בסדר, גם טועה לפעמים. אבל שימו לב, אני עושה. לעשות את הטוב נמצא לי כל הזמן מול העיניים. משתדל להזכיר לי כל הזמן. שסיבוכי היום יום לא ימסכו את המטרה. לא יפריעו לראות את מה שצריך. עיניים למעלה. כשהן למטה - להרים ראש. כל הזמן. לשמור אותן למעלה. לראות את העתיד כבר בהווה. לא להתרכז בו. אבל להיות בו עד הסוף. לא לוותר עליו. לבנות סולם. להיות סולם. שעולה. שמעלה. למעלה, למעלה. להיות סולם שגם יודע להוריד. למציאות. לא לחיות באוויר. עד שמגיעים חזרה לארץ. הביתה. ועם אהבה. זה יותר קל. ימים אחדים.
בסדר [פרשת] ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה… כי לא יש סדר כזה בתורה זולת ויצא. ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו"ל עד שחזר ויפגעו בו מלאכי כו'. וזה שכתוב וישבת עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחדות ודביקות בשרשו. [ויתכן ג"כ כי זה פי' הפסוק ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה כי ע"י אהבה זו הי' דבוק באחדות.. (שפת אמת, ויצא, תר"נ).
פרשת ויצא כתובה אחרת מכל הפרשיות בתורה. אין הפסקות בכתיב. ישנן שתי הפסקות אפשריות בכתיב של התורה. "פרשה סתומה" - משמע באמצע שורה יש מרווח של הפסקה בו נשאר מקום ריק (הרבה לחיצות על מקש הרווח) ולאחריו הכתיב ממשיך עוד לפני שעוברים שורה. "פרשה פתוחה" - מסתיים פסוק באמצע שורה ועוברים לשורה הבא - כמו לחיצה על אנטר במקלדת. בפרשת 'ויצא' אין הפסקות לא של פרשה סתומה ולא של פרשה פתוחה.
יעקב יוצא לגלות. ממש רגע לפני היציאה הוא כאילו לוקח הרבה אוויר לריאות, אוויר של ארץ ישראל, של בית ההורים, של בית המדרש של שם ועבר - וצולל. לגלות. ובתוך כל הסיבוכים בבית לבן "שביקש לעקור את הכל" - להרוג את כולם אם יעקב לא יישאר בגלות, הוא עוד מחזיק בריאות את האוויר מהבית. הוא לא מאבד את הדרך, לא מאבד את הכיוון, לא מתבולל ולא ממיר את אמונתו. לכן הפרשה כתובה ללא הפסקה. יעקב לא נושם את הגלות.
בכל הגלות הארוכה והסיבוכים שלה, יעקב כאילו משנן לעצמו מנטרות כדי לא לאבד את הקשר שלו עם בית אבא ואמא וכל מה שהבית הזה מכיל. אפשר לדמיין שכל יום מתחיל בכך שיעקב שואל את עצמו - למה אני פה? ועם השאלה הזו הוא גם הולך לישון. את השאלה הזו הוא שואל כל פעם שלבן מאתגר אותו בעוד שקר. וזו גם הבקשה שלו מהקב"ה לפני היציאה לגלות "ושבתי בשלום אל בית אבי".
יעקב למד מאבא שלו להיות סולם לשמיים. לחיות בשמיים. לראות איך בכל דבר, בכל עבודה קשה ופשוטה יש שמיים. יעקב גם למד מסבא שלו איך להיות סולם לארץ. להביא לעולם הזה את השמיים.
ויעקב גם אוהב. את רחל. את לאה. ילדים. וגם את הצאן - את מי שהוא מוביל, את מה שהוא עושה בעולם כאן ועכשיו.
וכשעושים מאהבה - הכל קטן. וגם שבע שנים, גם עשרים וגם כל הקשיים יכולים להיות בעינינו כימים אחדים.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה