בס"ד

פרשת "וישלח" תשע"ז

עמונה. והמחשבות והרגשות סביב האירוע הקשה הזה ברמה האישית, הקשה ברמת התפיסה הלאומית מחזירים אותי אחורה. לא, לא רק להתנתקות האיומה, אלא, לגיל 18 – המאבק על הגולן. לשמחתנו הרבה זה נגמר אז בטוב, אבל התחושות האלה שהרגשתי בגיל הנעורים חקוקות בי עד היום. אני זוכר את תחושת אי הצדק המשווע, את האטימות ובעיקר את התחושה הכל כך אמתית, שהנה, ממש עוד רגע ולוקחים לי את הבית. אני זוכר את הכעס, את התחושה שצריך לשרוף את תעודת הזהות ומי בכלל ירצה להתגייס?! או בכלל להשאר בארץ... לא חשבתי אז בכלל על התנגדות אלימה לפינוי, זה עוד היה רק בשולי השיח, אבל היו מחשבות כאלו של "בואו נקפוץ כולם אל מותנו מהעיר העתיקה בגמלא" ועוד כהנה רעיונות ודמיונות שפרצו מתוך הנפש שלא ידעה מה לעשות עם עצמה. אני נזכר בתחושות האלו וחושב על התושבים, נוער, ילדים ומבוגרים של גוש קטיף, של עמונה והמאבק עוד כאן.

נזכר בעבר, חושב על ההווה ומציב את התחושות האלו מול השכל ומול הדברים שאני באמת מאמין בהם, שאנחנו באמת כבר בגאולה מאז 1948 ובמיוחד מאז 1967. רק נשאר עוד להוסיף קצת כדי שהגאולה תהיה שלמה, אבל הנה היא פה בדמותה של מדינת ישראל. מיטיב ממני לתאר את הקונפליקט הזה הרב שג"ר במאמר שכתב בתאריך טעון מאוד – יום העצמאות שלפני ההתנתקות:

אם כן, לנגד עינינו מתרחשת התנגשות טרגית בין אהבת הארץ לבין האלימות הריבונית של המדינה – החוק מול האהבה. לנו, כציונים דתיים, התנגשות זו קשה ביתר שאת: כפי שהטמיע הראי"ה בציונות הדתית את אהבת הארץ, כך הוא גם נטע בה את התפיסה והאמונה כי המדינה היא גילוי עליון ופתח לגאולה: 'מדינתנו, מדינת ישראל, [היא] יסוד כסא ה' בעולם'. לדבריו, זו מדינה 'שחקוק בהוויתה התוכן האידיאלי היותר עליון; הוא רואה בה שלב מתבקש ומכריע בגאולה, ותורת הגאולה שלו עוסקת רבות בה ובמגמתה.

ואכן, נוכח גזירת ההתנתקות אי־אפשר שלא לתהות: האם מדינת ישראל הנה אתחלתא של גאולה? האם היא, או כל מדינה שהיא, יכולה לקחת חלק בישועה? (מאמר "חוק ואהבה" , יום העצמאות תשס"ה).

איך חיים בדואליות הזאת באמת? איך עומדים מול המפונים, מול התלמידים שבוכים?

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה.   וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק:  יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ--וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.   קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ:  כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.   הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים.  יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ; וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב   (!!!)

יעקב נמצא במצב של פחד... אבל יותר מהפחד, יש כאן זעקה כלפי הקב"ה – "ואתה אמרת!! היטב איטיב עמך!! ושמתי את זרעך!!" איפה עומדת ההבטחה האלוהית הזאת כשאני עוד רגע מושמד?!

אומר ה"שפת אמת": "אף על פי כן נתחזק באמונתו ואמר שיודע שגם הירידה הוא לטובה והוא (הפחד, הירידה, הקושי, הוא בעצמו חלק) מכל החסדים... והראיה כי במקלי...".  

יעקב מצד אחד חווה את הפחד, את החשש מהתרסקות של בניית העם הצעיר שזה עתה נבט, תחושה שהנה הוא הולך לאבד את הכל בשואה כללית! אבל, יש לו סימן שהמצב עוד ישתנה לטובה – "כי במקלי.. ועתה הייתי" – אני רואה איפה הייתי לפני 20 שנה, נרדף ומתרחק מכל המשפחה כשרק מקלי בידי ועכשיו הייתי לשתי מחנות, 4 נשים, 11 בנים ובת ועושר גדול! פרספקטיבה של הגאולה והבנייה!

יעקב מצליח לחוות את המשבר והאמונה גם יחד, זו לא אמונה מיסטית כזאת של "הכל יהיה בסדר...הכל רצון ה'..." ועוד אמירות מסוג זה, יש משבר, יש פחד ויעקב אבינו חווה אותו במלואו, אבל במקביל הוא גם מסוגל לראות ראייה כללית יותר, גבוהה יותר של כלל מהלך בניית האומה ולהבין שאיך שהוא, גם אם הוא לא מבין את זה עכשיו, עצם העובדה שכלל המהלך הוא לטובה, עוד יתגלה שגם הפרטים הקשים קידמו את התהליך הכללי.

בני ישראל, בני יעקב, אנחנו נדרשים לנסות וללכת בעקבות יעקב אבינו; להיות עם רגליים חזקות במציאות ולראות אותה כמות שהיא וכמובן גם להגיב בכל דרך (דורון, תפילה ומלחמה), אבל המצפן והעיניים רואים גם את התהליך הכללי, שסך הכל אנחנו בתנועה קדימה ולכן נצעק! נמחה! נסייע למי שצריך וכמובן נמשיך ונבנה. נבנה את האישיות שלנו מיום ועוד יום, נבנה את אחוות האחים שלנו ממפגש ועוד מפגש ואז נוכל – "באהבה ננצח".

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "ויצא" תשע"ז – שבת ארגון בנ"ע

הדברים הקטנים עושים את ההבדל. הדברים העקביים עושים את ההבדל [ושניהם רמוזים בפסוק "והיה עקב תשמעון" (דברים ז', י"ב)]. את ההבדל בין לדבר גבוהה ובין להיות דמות משמעותית, בין להבריק באופן חד פעמי ובין באמת להשפיע, בין לדבר אל האוזניים ובין לדבר אל הלב.

מחניך נלהב בבני עקיבא נהייתי מדריך נלהב לא פחות (נלהב בדרכי שלי..) ולאחר כמה שנים בהסתכלות לאחור לעיתים היה נדמה לי כי קצת מגזימים עם עניין צביעת הקירות, עוד פעולה ועוד פעולה, הצגה ארוכה, כמה ניירות גוזרים וכו' וכו'... אבל היום, כשאני מסתכל לאחור אני חש הערכה חינוכית עצומה לתנועה ולכל אותן מאות פעולות שעברתי ושהעברתי. טיפה ועוד טיפה הערכים מחלחלים, נבנית האישיות. תפיסת החיים של תורה ועבודה, של לגדול בעצמך ונתינה לזולת הולכת ומתעצבת ובמבט על נראה ההבדל בין מי שעבר את החוויה החינוכית הזאת לבין מי שלא זכה.

הבסיס של התנועה הוא מעולה ואני חושב שהנושא השנתי של "ופרצת" הוא הדבר ההכרחי הבא. לפרוץ מתוך עצמך, במיוחד כאן בפריפריה הגולנית החמימה והנוחה, לפרוץ אל מחוץ לגבולות שאני שם לעצמי, ללמוד את התורה גדול יותר, להביא את כוחותיי וערכיי לחיים, לעבודה באופן גדול ומקיף יותר. אני רוצה לראות את החניכים, את המדריכים והנוער ובעיקר את הבוגרים ממשיכים את הדרך ולא מספקים במה שהיה בילדות, באים בדרישה לעצמם ולעולם "המבוגרים" – רוצים משהו אחר, גדול יותר, אמיתי יותר! גדלים וחוזרים ומשפיעים על החברה ממנה יצאו ועל החברה הישראלית בכלל = מגדילים את התנועה, תנועה גם במובן של תזוזה, זרימה, ולא רק במספר החברים בתנועת בני עקיבא. לקחת אחריות על החברה בכלל על כל גווניה וחלקיה, על כל תחום חיים ובו להטביע את החותם המיוחד של "תורה ועבודה". הגאולה כבר פה. צריך אותה שלמה. מחכים לנו.

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.  יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא....ְ.  טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם."

יעקב אבינו יוצא לגלות. יעקב בחושך "בא השמש", רק אבן לראשו והוא לבד והוא רחוק, כל כך רחוק וחשוך עד שנסתר ממנו שגם במקום כזה ישנה הופעה של הקב"ה. אך ההתגלות בחלום מלמדת אותו כי בכל דבר במציאות ישנה הארה מאת הקב"ה ויעקב לוקח את הלימוד הזה ומתקן תפילה ערבית ("ויפגע") כדי להמשיך את הלימוד הזה לדורות, הלימוד שבכל זמן, בכל מקום ובוודאי בכל אדם ישנה הארה שיש לעבוד על מנת לגלותה.

מה הגיע ליעקב שקיבל גלות? ה"שפת אמת" מביא את המדרש תנחומא המדמה את בריחת יעקב לגלות כמו לאדם אשר הרג בשגגה את הנפש ועליו לגלות לעיר מקלט. "כי נחשב לו לחטא מה שנדחה עשיו על ידו" ליעקב הייתה היכולת והאפשרות לקרב את עשיו ומשלא עשה זאת נענש בגלות. אך ההשגחה העליונה סדרה את הגלות כדי שיעקב יגלה שם את כל הכוחות הנסתרים ויכניס אותם לתוך עם ישראל. חלק מאותם כוחות הם השפחות. לכאורה מוזר הוא המהלך הזה של החתונה עם השפחות, אך ניתן לשים לב כי לדמויות נשיות משמעותיות בתורה ישנה דמות מלווה והיא השפחה / המינקת, דמות שלא מטרתה רק לשרת, אלא, דמות חינוכית מלווה על מנת להצמיח את אותה אישיות נשית גדולה ועם כך הסעיף הזה במשפחת נחור הוכנס לתוך עם ישראל ובכך הושלם המהלך של בניית העם השלם. גם תורו של עשיו להכנס עוד יגיע, בגאולה השלמה – "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והייתה לה' המלוכה... אחד ושמו אחד".

שוב מחריפה המחלוקת בעם, הפעם סביב פינוי עמונה. יש המון אי צדק ורשע גם במקומות בהם אנו מצפים לצדק ובעיקר תחושה של חוסר אכפתיות של חלקים מהעם למה שקורה לאחיהם "המתנחלים" והרגשות הקשים מוצדקים מאוד. אך עלינו לזכור, גם בחושך הזה, כי אנחנו עם אחד וגם לאותם חלקים עלינו לפרוץ ולהגיע ולגלות את מה שבפנים.

ה' עמכם! (אז תנצלו את זה...)

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "תולדות" תשע"ז

"אדם מוליד ילדים ומלמד תלמידים. מילותיו, רעיונותיו ותמצית נשמתו נזרעים בנפשות תלמידיו, שם הם מכים שורש, שם הם גדלים, הולכים ומשפיעים. כמוהם כהולדה הפיזית של האדם – רצונו של האדם לגלם את עצמו במילותיו, ביצירה הרוחנית, כמוהו כרצונו להתגלם ולהמשיך את קיומו, את נצחיותו, בילדיו" (הרב שג"ר, "פניך אבקש").

הקטע הזה בספרו של הרב שג"ר הכניס למסגרת הרבה תחושות ומחשבות שלי ואני חושב אולי גם של גם הרבה הורים, מורים, מדריכים ואולי כל מי שבא במגע עם בני אדם. בקריאה של הפשט נראה כאילו יש כאן משהו הדומה לאחד הכוחות החזקים בעולם הטבע של המשכיות הדור דרך הגנים שלי, האריות הזכרים נלחמים כדי שדווקא הגנים שלהם יעברו לדור הבא, מתוך "מחשבה" אבולוציונית שזה מה שיעזור לכל מין האריות לשרוד. כך, ניתן לומר כי גם  האדם רוצה, באנוכיותו או בגאוותו, להעביר את מחשבותיו ורעיונותיו לדור הבא, מתוך מחשבה שדווקא הם הנכונים ביותר.

טוב, יש בזה משהו, יש בחינוך איזשהו צד של כפייה בכך שההורים מתווים דרך לילדים (אם זה חינוך דתי, צמחוני ואפילו חינוך דמוקרטי הוא סוג של הכוונה...). אבל אני חושב שהמשל של הרב שג"ר על החינוך כזריעה של שדה מעמיק את המבט השטחי של "אני רוצה שהילד/תלמיד שלי יהיה כמוני". כדי להצליח בזריעה יש להכיר את העובר ואת מקום המחייה הראוי לו, לתת לעובר שבזרע צידה לדרך (זה החלק הטעים שאנחנו אוכלים בגרעינים כמו בוטנים, פופקורן...) ויש לספק לו את התנאים המיטביים לגדילה; מים, סוג הקרקע, טמפרטורה, אור... ואז – הצמח גדל, החקלאי ממשיך לעקוב ולטפל, אבל על התוצאה הסופית הוא כבר פחות שולט. עם ילדים / תלמידים זה בולט עוד יותר; אתה מכין את הקרקע, מספק מה שאתה יכול ואז צריך להתגבר על גאוותך ולטובתו של הילד – לשחרר, לתת לילד לפתח את כוחותיו ויכולותיו בעצמו ולתת לו לבחור את דרכו.

אני כל יום עם הילדים שלי, כמעט כל יום עם התלמידות וה"מאבק" הוא, אם כן, יום – יומי. יש בי רצון לרדוף אחריהם שיבואו, שישמעו עוד, לשמוע אותם, שנלמד עוד ביחד, להקשיב, לעזור, לייעץ... אבל אני מבין שאני צריך לאפשר את המקום הזה, לאפשר את הגישה, להשאיר את הדלת פתוחה ואפילו לעמוד בפתח, לקוות שיכנסו דרכה ולהאמין בהם בין אם ייכנסו ובין אם לא וכשיצאו -  יבחרו את דרכם ורק מבקש שידעו שאני תמיד שם בשבילם.

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" – ועל כן נקראה הפרשה "תולדות", על פי הניסיון הקודם שלנו היה צריך לקרוא לפרשה "יצחק", הרי כבר קראנו "אלה תולדות נח.." ונקראה הפרשה "נח"! אלא, שבפרשת נח, סופר על נח האיש על האישיות שלו ועל פעלו ואילו בפרשת "תולדות" העיקר הוא התולדה – בירור של קביעת ההמשכיות והעברת האידאלים של העם היהודי מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב.

התהליך הזה של הבירור לא היה פשוט, ואולי קצת קשה לנו לקרוא שיצחק אהב דווקא את עשיו ורצה לברך אותו ואולי אף לתת לו את המשימה להקים אומה. יצחק למד מאביו כי הציונות הדתית אינה רק באוהל, אלא, כדי לשנות עולם, צריך לצאת, לצוד ואף להתלכלך בדם כדוד המלך : כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה (ברכות ד' עמוד א') ואילו יעקב "איש תם יושב אהלים", התמימות שלו והניתוק שלו מהעולם הפיזי אלו תכונות שלא יאפשרו לו להוביל את העולם. אבל אמנו רבקה מכירה את בנה יעקב כל כך טוב, שהיא כבר רואה בו את הפוטנציאל להיות ישראל ("כי שרית" = נלחמת), להצליח להתמודד עם העולם הזה ועם הרמאים שבו, עם עשיו, עם לבן, עם עמי הארץ ועם פרעה, אלא, שהוא צריך ממנה את הדחיפה הזאת. לא, היא לא תלך ותסביר ליצחק שעוד הייתה לה נבואה כאשר היא הייתה בהיריון, היא לא תשכנע את יצחק בכל דרך, היא תראה ליעקב את הכיוון והוא יצטרך לעשות כבר את השאר.

ואולי יצחק בכלל לא הוטעה, אולי כשהוא שמע את "הקול קול יעקב" [תורה] וראה שהוא יודע לפעול עם "הידיים ידי עשיו" [עבודה] הוא הכיר כי יעקב הוא העומד מולו ומסר לו את הברכות בלב שלם.

אנחנו כציבור דתי – לאומי צריכים לחזק את התורה שלנו ומתוך כך גם להבין שאנחנו צריכים לחזק את העבודה שלנו, "לכלוך" הידיים בעולם הזה לא ידרדר אותנו, אלא, להיפך, הוא ייהפך לקודש.

גם את הרעות שלנו אנחנו גם צריכים להמשיך ולחזק ודחיית שבת ארגון בשבוע עקב חג הסיגד, על אף ההתאמה של הפרשה למסר של בני עקיבא ועל אף המסורת, מוכיחה שהכל אפשרי.

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "חיי שרה" תשע"ז

רוחות, יובש, עשן ואש. רצף של ימים המאופיינים ברוחות מזרחיות המביאות איתן יובש וקור, טעויות אנוש והרבה מאוד טרור של הצתות – וארץ מפויחת. וכולם מדברים על הכל, בעיקר על ההתארגנות, על כוחות הביטחון וגם (ואולי פחות מדי) על אותם אנשים שנשארו לפתע בלי קורת גג, בלי בגדים ובלי הרבה חפצים של שימוש יום יומי וחפצים של זכרונות. כן, יש להודות לקב"ה שאין נפגעים בנפש ואירועי הכרמל שעברו עוד חתומים בזיכרון הלאומי.

ומה עובר לנו בראש כשאנחנו רואים את התלישות של האנשים מהבתים שלהם, את האדמה המפויחת וחסרת החיים, מה קורה בנפש האדם כשמגיע המפגש עם המוות? לכאורה, עולה תחושת הארעיות, תחושת חוסר הקשר עם העולם, עם הארץ, עם האדמה והמשפחה, אבל הניסיון מלמד שדווקא לאחר משבר כזה או אחר שלכאורה מנתק את האדם מהחיים; אם זה ניתוק מבית, מאדמה או מאדם קרוב, דווקא מתגברת בסוף תחושת השייכות ולאחר המשבר או אפילו ממש בתוכו, כבר נובט קשר עמוק יותר, הבנה כי הלך לאיבוד אמנם משהו חשוב, אבל יש את הקשר הפנימי לאדמ/ה אותו שום אש לא תוכל לכלות.

אברהם אבינו מקבל הבטחה אלוהית כי כל הארץ שלו, אבל הוא עוד לא עוסק בחקלאות של קרקע, אלא בנדודים וברעיה ולהבדיל מנוח שעם יציאתו מהתיבה מתחיל להפיח חיים באדמה מחדש על ידי נטיעת כרם, אברהם קונה אדמה לראשונה לצורך קבורת אשתו. היינו יכולים לצפות כי לאחר ההבטחה האלוהית החשובה ביותר שאך זה הובטחה לו בברית בין הבתרים, אברהם יתחיל לבנות ולטעת ולהיאחז באדמה! יתחיל להראות שהוא בעל הבית על הארץ ולרמוז לעמים מסביב כי הם זמניים במקום. אבל, אברהם קונה קבר. עוד יגיע היום שבניו של אברהם יישבו את הארץ ויבנו אותה, אבל, אברהם מוכיח את הקשר הבלתי אמצעי שלו אל הארץ. קשר שאינו תלוי בדבר, שאינו תלוי בעבודת האדם, קשר של הבטחה אלוהית בלבד, האדם לא עובד, המת שוכב בקברו ודווקא הקבר הזה הוא הקנייה הראשונה והוא הסמל לקשר ולבעלות של עם ישראל על הארץ.

דווקא כשאנחנו עומדים מול קבר, מול הבית המפויח ומול איבוד משהו מהטבע, עולה מאליה ההכרה של החלק הנצחי שבדבר [היה מדהים לראות את זה גם אצל אנשים המגדירים את עצמם חילונים, בלי אמירות של "בעזרת ה' יהיה בסדר" וכדומה, אלא, פשוט הבנה ברורה שיש כאן משהו עמוק וחזק יותר מהרכוש ועל כן תבוא התקומה מחדש]. ראינו בדורות האחרונים איך הנצחיות קמה מהאפר, הן אצל האדם הפרטי והן אצל האומה כולה.

וַיִּֽהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה:

וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ:

וַיָּ֨קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר:

גֵּֽר־וְתוֹשָׁ֥ב אָֽנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֨בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי:

וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ:

שְׁמָעֵ֣נוּ  אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ:

נחזור אל אברהם ואל דרכו כפי שהתחלנו לבאר בשבועות האחרונים. ישנן גישות שונות במשפחתו של אברהם; תרח – הציוני המדיני רוצה לחזור לארץ אבותיו כי יש בעיות בגלות, נחור שרוצה להתערב בגויים ובחיים הטובים שבגלות ואברהם הציוני הדתי שעולה לארץ כי כך הצטווה על ידי הקב"ה. אבל גם אברהם הוא "אב המון גויים", אברהם מבחינתו, היה רוצה לראות את כל הגויים עובדים את הקב"ה כישות אחת, קראנו את "ולו ישמעאל יחיה לפניך", אברהם איש החסד רוצה להיות כלל עולמי – קוסמופוליטי ולאחד את האנושות כולו מסביב לקב"ה כשווים. כאן הוא נתקל בשתי התנגדויות:

מול הקב"ה – על אף ניסיונותיו עם ישמעאל והצלת סדום, הקב"ה שולח אותו דווקא אל ארץ אחת שתהיה מודל לכל הארצות, משלח ממנו את ישמעאל ומודיע לו כי ההמשך שלו, ההמשך של ברכת ה' עוברת דווקא אל יצחק "כי ביצחק ייקרא לך זרע..".

מול הגויים – אברהם לא מוותר ופונה אל הגויים ומנסה להביא אותם לסניף בני עקיבא שהקים – "גר ותושב אנוכי עמכם", אני כמותכם! בואו תהיו גם אתם תושבי העולם הזה מצד אחד (עבודה), אבל תדעו כמוני שהעיקר הוא עבודת ה' והקשר של האדם עם העולם הזה הוא זמני בלבד כמו של גר (תורה)! אבל הגויים עונים לו את מה שהקב"ה בדיוק מלמד אותו – " נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ", אנחנו לא כמוך, אנחנו אנשי אדמה, אנחנו קשורים לעולם הזה בלבד, מה שיכול לקשור אותנו לעולם הבא, זה אתה. אתה תהיה נשיא אלוהים ומתוך הקשר איתך אנחנו נתעלה וכך גם יהיה עם האומה שיקימו בניך, הם יהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ומתוך כך "ונברכו [ונקשרו] בך כל משפחות האדמה".

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "וירא" תשע"ז

"רואה את הגופים, מסתכל לנשמה. אפשר להזיז? מותר לשנות? " (לואי שארפ, "המורה").

כן, באמת, מותר? לפני שנים זו בכלל לא הייתה שאלה – ילד, אתה תהיה מה שאני אגיד לך! היו שנים וזרמים בהם המעמד הנפשי של ההורה, המורה, היה (או עדיין) כזה של משקיף, אולי חבר. היום נראה כי הולכת ונבנית תפיסה של דמות הלוקחת אחריות על מתן כר אפשרויות נרחב להתפתחותו של הילד, בנייה והכוונה של יכולות וידע ומתן סביבה המאפשרת גדילה וצמיחה. וכשהזרע נובט וצומח, אתה מתחיל לעזוב ולתת לו לצעוד לבד, הוא מחליק כמעט ואתה כובש את הרצון, את תחושת הצורך להושיט לו יד. ועם זאת, אתה כאן, לידו, הוא יכול להיאחז, להיתמך והוא יכול גם לבחור ליפול.

• יצר הרע גדול מאוד - אני יודע מה טוב בשבילך, תראה כמה טוב לך כאן, תלך לפה, אל תלך לשם, אני אבא שלך! אני המורה! אני יודע!
• יצר הרע גדול לא פחות – אני מאפשר, אני פתוח, תלך בדרך שלך, לך לבד..

חינוך בשתי שורות; אני לוקח אחריות על תהליכי השינוי, יש כיוון כללי ברור, אני מוביל אותך לשם ואני גם מוכן להסתכן בשבילך תוך כדי התהליך. איך אתה, האישיות הספציפית תגיע? אני יכול ללוות, לתמוך, להציע, אבל בדרך הזאת אתה תלך, את הדרך הזאת – אתה תבחר.

אברהם, כך על פי המדרש, מנצל רגע שהוא נשאר בחנות של אביו, חנות האלילים [זאת לא חנות רגילה, כאן מוכרים אלוהים, כאן גר אדם שיודע ליצור אלוהים..] ושובר את כל הפסלים, חוץ מפסל אחד, פסל גדול במיוחד. אברהם לוקח מקל ומניח אותו ביד הפסל הגדול. כאשר אביו והמשפחה מגיעים ורואים את המצב בחנות, הם מאשימים את אברהם, ואברהם תולה את האשמה באותו פסל גדול. דממה. כן, אברהם, אתה צודק, זו ממש שטות לעבוד לפסל מעשה ידי אדם. שבר אמוני גדול עובר על האנושות ויש מצב שהסדר האנושי הולך להתפרק ולחזור לברבריות. אפשר לדמיין את גדולי הדור, שם ועבר, חוששים מכך. אבל אברהם הבין שזוהי שעת חינוך, הגיעה זמנה של האנושות לעלות קומה. הוא לוקח אחריות, הוא לוקח סיכון, אולי באמת, בהעדר אלוהים מוכרים, האנושות תחזור למצב פרימיטיבי ומקולקל ואולי אכן היו נזקים כאלו עקב מעשהו של אברהם, גנבות, רציחות, השתוללות, אבל אברהם מישיר מבט, לוקח אחריות, ולוקח את כל האנושות צעד אחד קדימה.

אברהם פועל במציאות ומוביל תהליך כלל אנושי ענק, העולם הזה הוא זירת הפעולה של התעוררות המעשים מלמטה, של האדם ואברהם מסתובב בכל העולם הידוע ומשנה אותו, אבל "יושב פתח האוהל כחום היום", עם כל החום של האהבה של אברהם, מסביר ה"שפת אמת", הוא יודע שהשפעתו היא רק כפתח קטן באוהל, אדם, בשר ודם, עומד כאוב ובטוח, בפתח האוהל, מחכה לכם...

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "לך לך" תשע"ז

גבירותי ורבותי – מהפך! (או במילים אחרות, שוב התקשורת מופתעת מזה שהיא לא מנהלת את העולם...). נו, אז מה אתם אומרים? אמריקה, נושאת דגל העולם החופשי, תהיה מקום טוב יותר לחיות בו? האם הנשיא החדש, המצהיר על אהבת ישראל, יפרוש עלינו את חסותו? האם הגיע הזמן לחזק את יהדות ארצות הברית? אולי זה הזמן לבסס את הקשר עם המעצמה, לחזק בה שורשים כדי לעזור למדינת ישראל?

נראה כי הנושא הזה של זהות לאומית מול אוניברסליות / קוסמופוליטיות היא אחד הנושאים אשר מעסיקים את העולם היום, אם זה הנשיא החדש של ארצות הברית, המצהיר על חיזוק הלאום, אם זה כל מה שקורה באירופה עם הגעתם של מיליוני פליטים מלאומים שונים אל חיקה של אירופה הלבנה והנוצרית בדרך לשנות אותה ללא הכר ואם זה, לבסוף, מה שקורה אצלנו. למה אנחנו לא יכולים להחליט סוף סוף מי אנחנו? מן ערבוב של אדם בעל תודעה לאומית חזקה, פחד פנימי מפני הגויים ורצון לשלום עולמי...

במין טיפול פרואידיאני נחזור אל העבר של האומה, נראה מי הם המייסדים שלה ומהם הכוחות אותם הם שתלו בנו, כוחות הפועלים עד ימינו אלה. לצורך כך אני מביא לכם תמצית של התמצית מפירושו הכולל של הרב שרקי על הפרשיות ומעבר לתוכן, הוא מראה לנו כיצד לומדים תנ"ך באמת [רמז – קוראים את הפסוקים..].

סופה של פרשת נוח מביא את האדם ה"דתי" למבוכה:

ויִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם

כי הרי אנחנו מכירים וחיים על:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

אז מעבר לסתירה בין הפסוקים, מי הדמות שיזמה את ההליכה לארץ כנען, עולה השאלה העקרונית, האם בכלל ההליכה היא בעקבות ציווי אלוהי או שמא תכנון האדם? והמפרשים נדחקו לתרץ תרוצים שונים (ראו ראב"ע). אבל, קודם כל נשאל שאלה בסיסית – למה תרח מחליט לעזוב את אור כשדים מולדתו וללכת דווקא לארץ כנען?

לצורך כך, נלך עוד אחורה, להכיר את משפחת אברהם. לאברהם יש גם שם משפחה:

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי

אם כן, אברהם – שם פרטי, המשפחה – עבר. מיהו עבר? כותב ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, מאמר ראשון, צ"ה:

וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידוֹ וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נֹחַ,

עבר היה ממשיכם של שם ונוח והקים משפחה גדולה שנקראה על שמו "העברים". מה הייתה ארצם של העברים? שוב, נפנה לפשט הפסוקים (בראשית מ', ט"ו):

כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר

יוסף פונה לשר מצרי בכיר ומזכיר כי הוא מגיע מארץ העברים, משמע היה ידוע לכולם כי ארץ כנען היא במקור ארץ העברים, שגלו ממנה והכנעני הולך וכובש אותה. אם כן, משפחת העבריים נמצאת בגולה, באור כשדים, ארץ הכשדים, אור = אש, המדרשים מתארים מה היו עושים לעבריים באור כשדים – שורפים אותם באש. שלושה ממשיכים אחרונים של העם העברי היו לו לתרח, אברהם, נחור והרן. הרן נשרף בשואת אור כשדים, שליש מהאומה... תרח מבין שאי אפשר להמשיך בגלות וחוזה את חזרת העבריים לארץ כנען, ארצם המקורית של העברים (יש לך גם תיעוד ארכיאולוגי – חפשו "עם החבירו"), בניסיון למצוא לשרידי משפחתו מקלט בטוח, תרח, אם כך, הוא ציוני חילוני (בבחינת משיח בן יוסף המביא את הגאולה). בדרך, עוצרים בחרן ותרח מחליט לעצור. מי משכנע אותו? שוב, על פי הקשר הפסוקים - נחור, נחור בוחר להישאר בארם נהריים, שתכונה בהמשך "עיר נחור", נחור סובר כי יש להשליך את הזהות הלאומית העברית ויש להיטמע בישות כללית ארמית. בארם מדברים ארמיקאית, ודעתו היא כי יש להיות מחוברים לגויים טובים ולאמץ את התרבות שלהם.

ולאחר ההתחלה של פעולת הציונות המדינית של תרח, גם אברם רוצה להיות אישיות אוניברסלית – "אברם – אב לארם", הוא אישיות חשובה בחו"ל, יכול להשפיע גם על קהילת העברים וגם על הגויים כולם, זה הזמן להישאר בארמיקה הגדולה והנוחה ולהשפיע על כל הגויים. אלא, שהתוכנית האלוהית לאברם – אברהם שונה, כן, תהיה "אב לעולם כולו", אבל דרך הייחוד שלך כעם (הניגוד הזה בין רצון אברהם לרצון הקב"ה עוד יבוא לידי ביטוי). ועל כן – "לך לך"  ואם כך הרצון  של אברהם לעלות לארץ היא ממוטיבציה אלוהית, התגלות, נבואה.

אז כך התחלנו – משפחה מסובכת שכזאת; האב ציוני חילוני, אחד הבנים נשרף בשואה מה שמשאיר שריד טראומתי אצל כולם, הבן השני רוצה להתנער מזהותו הלאומית והבן השלישי הוא ציוני – דתי עם רצון לתקן את העולם כולו. בדורות הבאים – צאצאים של האחים האלו יתחתנו אחד עם השני, יעברו בירור של הממשיכים עד שתתגבש מחדש הזהות הלאומית – ישראלית.

פלא שאנחנו כאלה מסובכים? ;)

שבת שלום,

איתן

בס"ד

פרשת "נח" תשע"ז

[בסימן "איזה לחץ עוד מעט שבת"]

בעזרת ה', אם ירצה ה', בס"ד, באמסע, בס"ד השני, ביטויים רבים יש לנו כדי לתאר את התמיכה, את התלות שיש לנו בקב"ה בכל מעשה יום – יומי, עד כדי כך שאם אנחנו שומעים איזה איש ציבור אומר "בעזרת ה' " העיתונאים ישר מתחילים לברר עם הוא חוזר בתשובה...

השבוע בזמן שהתלמידות מתכוננות למבחן בביתן, הסבתי את מבטי מקבוצת הוואצאפ של הכיתה לכמה דקות וכשחזרתי גילית כמאה הודעות... (בנות שואלות, בנות עונות – בעיניי זה גדול..) ובתוך אותן מאה הודעות מבליחה מדי פעם הודעה בסגנון "אצליח בעזרת ה' ", " ה' יעזור לי.." וכדומה.

ושוב, כהרגלי, אני מנסה לברר, עם עצמי ומנסה לעודד כל אחד, לעצור רגע משטף הדיבור ולחשוב – למה בעצם אני מתכוון כשאני אומר ב"ה? ובמיוחד אני מכוון לעניין האחריות. האם כשאני אומר "אני ב"ה אגיע לעבודה בזמן" אומר שאני אשתדל מאוד ואעשה כל מה שאוכל ורק מבקש סיוע או, אולי, אני מטיל את מלוא האחריות על הקב"ה ואם לא אגיע לעבודה בזמן, נו, מה לעשות "רצון ה' הוא..".

אני חושב ומכיר אנשים שהתשובה שלהם מאוד מאוד חדה וברורה, יש כאלו שיגידו – הגעה בזמן לעבודה – זה תלוי בי לחלוטין, בעזרת ה' אני בכלל חי, בעל יכולת להגיע ואם לא יקרה לי שום דבר שהוא בגדר אונס, אני אכן אגיע, לכן אם לא אגיע בזמן לעבודה – זו אשמתי. מצד שני ישנם אנשים שלכל דבר שקורה סביבם, יש הסבר אחד ויחיד – "רצון ה' "... את אלו וגם אלו, אני שואל – מה מקומה של הבחירה החופשית? ואם הבחירה החופשית מלאה, אז למה להגיד ב"ה? אגיד "בעזרתי!" ואז מה? הקב"ה לא משפיע על העולם? נחזור רגע לעניין הבחינות, יש תלמידות הכותבות בראש המבחן " בעזרת ה' ובהשתדלותנו נצליח" – לכאורה סינתזה מנצחת! אבל, עכשיו נשאל – כמה אנחנו משפיעים בתוך המציאות ואיפה? כי לכל השאלות הללו יש נגזרת מאוד חמורה – האחריות. אם אני קובע, אני מחליט, אני בוחר, הרי שאני גם אחראי..

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹח (ו', ט')

מפורסמים מאוד דברי רש"י על הפסוק:

"את האלהים התהלך נח" - ובאברהם הוא אומר (בראשית כד ( אשר התהלכתי לפניו": נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.

ההשוואה בין אברהם לנח מתחילה עוד בפירוש רש"י על המילה "בדורותיו" (עיינו שם) וכאן ההשוואה היא ברורה ו"פוסקת" כדעה שאברהם היה גדול מנח; נח לא היה צדיק תמים ללא תמיכת הקב"ה [ואז מדוע דווקא הוא נבחר? ולמה לא קוראים לפרשה "תולדות"??], לעומת אברהם שלא היה צריך את הסיוע הזה כדי להגיע להיות צדיק תמים.

שואל על זה ה"שפת אמת" – אברהם שם את יהבו בקב"ה שהבטיח לו בברית בין הבתרים זרע "ויחשבה לו לצדקה", אם כך גם אברהם האמין שהכל מהקב"ה, אז איך אומר המדרש שאברהם לא היה צריך סעד – סיוע מהקב"ה? ועונה – "שהכל מהקב"ה, רק לפעמים השם יתברך עוזר באופן שיצטרך סעד ולמי שראוי נותן באופן שלא יצטרך סעד.."

תשובה מורכבת מאוד, ואם אנסה לפשט אותה, "הכל בידי שמיים..", הכל = העולם, המסגרת של החיים שלנו, היקום כולו, על חומריו, תכונותיו וחוקיו ניתנו לנו כמסגרת נתונה וקבועה מאת הקב"ה [למעט ניסים – הרחבה בהזדמנות ב"ה..], אבל בתוך המסגרת הזאת ישנו הכוח העצום של הבחירה החופשית, הוא כל כך עצום שהוא כביכול "משפיע" על הקב"ה, אם אני לא אהיה ראוי, הקב"ה יעזור לי בכך שאצטרך את הסיוע ואם אהיה ראוי אוכל לקבל מהעולם, לשנות את העולם, ללכת בדרכי הקב"ה גם בלי סעד. כי "הכל בידי שמיים – חוץ מיראת שמיים", חוץ מעבודה האדם שנקראת יראת שמיים, עבודת האדם תלויה ברצונו ובבחירתו של האדם בלבד. יש כאן יחסי גומלין בין שני ישויות – האדם והקב"ה ויחסי גומלין אלו פותרים לנו את הפרדוקס [עם זה שיש עוד הרבה להבין..]בין הקבלה מלמעלה ולבין עבודתנו מלמטה.

שבת שלום,

איתן

ובשולי הדברים....

פרשת נח גם חותמת את החלק בספר בראשית שנקרא "מעשה בראשית" אותם סתרי תורה של הבריאה, סתרי תורה שגורמים לאנשים לפקפק בכלל התורה בגלל הסתירה שיש לכאורה עם הידיעות המדעיות של ימינו.

אני לא רוצה לערבב נושא נוסף [אלא אם כן יהיו תגובות המעודדות לכך], אבל מי שהנושא מטריד אותו ו/או רוצה ללמוד לעומק, שיכתוב, שישאל או הכי טוב יעיין בפירוש רש"י ויספור כמה פעמים, הפרשן שמנסה ללכת עם הפשט הכי רחוק שאפשר כותב על כך שאת בראשית לא ניתן לפרש כפשוטו...

ואסיים מתגובה של תלמידה מהשבוע שעבר [אשמח אם תכתבו כתגובה שכולם יראו], התלמידה שולחת ציטוט:

האם היה המפץ הגדול?

"שאלה ללא תשובה אינה חולשה. אל תתפעל ממנה. מקורה הוא בשורשה של הבריאה, בזמן ובנקודה הבלתי מושגים שבהם התחיל האינסוף להתגבש לממשות" [ליקוטי מוהר"ן ס"ד, ב']

מה בעצם אומר ר' נחמן להבנתי? הבריאה היא הפלא האדיר ביותר שקיים, הדבר הבלתי אפשרי על פי חוקי העולם – מאינסוף יוצא משהו סופי, חיצוני לו. ששת ימי הבריאה הם לא רק בלתי מושגים, אלא, הם אפילו לא מגיעים להיות שאלה... לכן האם היו דינוזאורים ואבולוציה שהתחילה מתא אחד שהתפתח גם לבן אדם או שהקב"ה ברא את העולם בבת אחת עם מאובני דינוזאורים? אלו בכלל לא שאלות, איך זה יכול להיות או מה בדיוק קרה, השאלה היחידה שחשובה היא מהו הלקח המוסרי שרצה הקב"ה ללמד אותנו.

שוב, שבת שלום,

איתן