בס"ד

פרשת "תולדות" תשע"ז

"אדם מוליד ילדים ומלמד תלמידים. מילותיו, רעיונותיו ותמצית נשמתו נזרעים בנפשות תלמידיו, שם הם מכים שורש, שם הם גדלים, הולכים ומשפיעים. כמוהם כהולדה הפיזית של האדם – רצונו של האדם לגלם את עצמו במילותיו, ביצירה הרוחנית, כמוהו כרצונו להתגלם ולהמשיך את קיומו, את נצחיותו, בילדיו" (הרב שג"ר, "פניך אבקש").

הקטע הזה בספרו של הרב שג"ר הכניס למסגרת הרבה תחושות ומחשבות שלי ואני חושב אולי גם של גם הרבה הורים, מורים, מדריכים ואולי כל מי שבא במגע עם בני אדם. בקריאה של הפשט נראה כאילו יש כאן משהו הדומה לאחד הכוחות החזקים בעולם הטבע של המשכיות הדור דרך הגנים שלי, האריות הזכרים נלחמים כדי שדווקא הגנים שלהם יעברו לדור הבא, מתוך "מחשבה" אבולוציונית שזה מה שיעזור לכל מין האריות לשרוד. כך, ניתן לומר כי גם  האדם רוצה, באנוכיותו או בגאוותו, להעביר את מחשבותיו ורעיונותיו לדור הבא, מתוך מחשבה שדווקא הם הנכונים ביותר.

טוב, יש בזה משהו, יש בחינוך איזשהו צד של כפייה בכך שההורים מתווים דרך לילדים (אם זה חינוך דתי, צמחוני ואפילו חינוך דמוקרטי הוא סוג של הכוונה...). אבל אני חושב שהמשל של הרב שג"ר על החינוך כזריעה של שדה מעמיק את המבט השטחי של "אני רוצה שהילד/תלמיד שלי יהיה כמוני". כדי להצליח בזריעה יש להכיר את העובר ואת מקום המחייה הראוי לו, לתת לעובר שבזרע צידה לדרך (זה החלק הטעים שאנחנו אוכלים בגרעינים כמו בוטנים, פופקורן...) ויש לספק לו את התנאים המיטביים לגדילה; מים, סוג הקרקע, טמפרטורה, אור... ואז – הצמח גדל, החקלאי ממשיך לעקוב ולטפל, אבל על התוצאה הסופית הוא כבר פחות שולט. עם ילדים / תלמידים זה בולט עוד יותר; אתה מכין את הקרקע, מספק מה שאתה יכול ואז צריך להתגבר על גאוותך ולטובתו של הילד – לשחרר, לתת לילד לפתח את כוחותיו ויכולותיו בעצמו ולתת לו לבחור את דרכו.

אני כל יום עם הילדים שלי, כמעט כל יום עם התלמידות וה"מאבק" הוא, אם כן, יום – יומי. יש בי רצון לרדוף אחריהם שיבואו, שישמעו עוד, לשמוע אותם, שנלמד עוד ביחד, להקשיב, לעזור, לייעץ... אבל אני מבין שאני צריך לאפשר את המקום הזה, לאפשר את הגישה, להשאיר את הדלת פתוחה ואפילו לעמוד בפתח, לקוות שיכנסו דרכה ולהאמין בהם בין אם ייכנסו ובין אם לא וכשיצאו -  יבחרו את דרכם ורק מבקש שידעו שאני תמיד שם בשבילם.

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" – ועל כן נקראה הפרשה "תולדות", על פי הניסיון הקודם שלנו היה צריך לקרוא לפרשה "יצחק", הרי כבר קראנו "אלה תולדות נח.." ונקראה הפרשה "נח"! אלא, שבפרשת נח, סופר על נח האיש על האישיות שלו ועל פעלו ואילו בפרשת "תולדות" העיקר הוא התולדה – בירור של קביעת ההמשכיות והעברת האידאלים של העם היהודי מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב.

התהליך הזה של הבירור לא היה פשוט, ואולי קצת קשה לנו לקרוא שיצחק אהב דווקא את עשיו ורצה לברך אותו ואולי אף לתת לו את המשימה להקים אומה. יצחק למד מאביו כי הציונות הדתית אינה רק באוהל, אלא, כדי לשנות עולם, צריך לצאת, לצוד ואף להתלכלך בדם כדוד המלך : כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה (ברכות ד' עמוד א') ואילו יעקב "איש תם יושב אהלים", התמימות שלו והניתוק שלו מהעולם הפיזי אלו תכונות שלא יאפשרו לו להוביל את העולם. אבל אמנו רבקה מכירה את בנה יעקב כל כך טוב, שהיא כבר רואה בו את הפוטנציאל להיות ישראל ("כי שרית" = נלחמת), להצליח להתמודד עם העולם הזה ועם הרמאים שבו, עם עשיו, עם לבן, עם עמי הארץ ועם פרעה, אלא, שהוא צריך ממנה את הדחיפה הזאת. לא, היא לא תלך ותסביר ליצחק שעוד הייתה לה נבואה כאשר היא הייתה בהיריון, היא לא תשכנע את יצחק בכל דרך, היא תראה ליעקב את הכיוון והוא יצטרך לעשות כבר את השאר.

ואולי יצחק בכלל לא הוטעה, אולי כשהוא שמע את "הקול קול יעקב" [תורה] וראה שהוא יודע לפעול עם "הידיים ידי עשיו" [עבודה] הוא הכיר כי יעקב הוא העומד מולו ומסר לו את הברכות בלב שלם.

אנחנו כציבור דתי – לאומי צריכים לחזק את התורה שלנו ומתוך כך גם להבין שאנחנו צריכים לחזק את העבודה שלנו, "לכלוך" הידיים בעולם הזה לא ידרדר אותנו, אלא, להיפך, הוא ייהפך לקודש.

גם את הרעות שלנו אנחנו גם צריכים להמשיך ולחזק ודחיית שבת ארגון בשבוע עקב חג הסיגד, על אף ההתאמה של הפרשה למסר של בני עקיבא ועל אף המסורת, מוכיחה שהכל אפשרי.

שבת שלום,

איתן