בס"ד

פרשת "וישלח" תשע"ז

עמונה. והמחשבות והרגשות סביב האירוע הקשה הזה ברמה האישית, הקשה ברמת התפיסה הלאומית מחזירים אותי אחורה. לא, לא רק להתנתקות האיומה, אלא, לגיל 18 – המאבק על הגולן. לשמחתנו הרבה זה נגמר אז בטוב, אבל התחושות האלה שהרגשתי בגיל הנעורים חקוקות בי עד היום. אני זוכר את תחושת אי הצדק המשווע, את האטימות ובעיקר את התחושה הכל כך אמתית, שהנה, ממש עוד רגע ולוקחים לי את הבית. אני זוכר את הכעס, את התחושה שצריך לשרוף את תעודת הזהות ומי בכלל ירצה להתגייס?! או בכלל להשאר בארץ... לא חשבתי אז בכלל על התנגדות אלימה לפינוי, זה עוד היה רק בשולי השיח, אבל היו מחשבות כאלו של "בואו נקפוץ כולם אל מותנו מהעיר העתיקה בגמלא" ועוד כהנה רעיונות ודמיונות שפרצו מתוך הנפש שלא ידעה מה לעשות עם עצמה. אני נזכר בתחושות האלו וחושב על התושבים, נוער, ילדים ומבוגרים של גוש קטיף, של עמונה והמאבק עוד כאן.

נזכר בעבר, חושב על ההווה ומציב את התחושות האלו מול השכל ומול הדברים שאני באמת מאמין בהם, שאנחנו באמת כבר בגאולה מאז 1948 ובמיוחד מאז 1967. רק נשאר עוד להוסיף קצת כדי שהגאולה תהיה שלמה, אבל הנה היא פה בדמותה של מדינת ישראל. מיטיב ממני לתאר את הקונפליקט הזה הרב שג"ר במאמר שכתב בתאריך טעון מאוד – יום העצמאות שלפני ההתנתקות:

אם כן, לנגד עינינו מתרחשת התנגשות טרגית בין אהבת הארץ לבין האלימות הריבונית של המדינה – החוק מול האהבה. לנו, כציונים דתיים, התנגשות זו קשה ביתר שאת: כפי שהטמיע הראי"ה בציונות הדתית את אהבת הארץ, כך הוא גם נטע בה את התפיסה והאמונה כי המדינה היא גילוי עליון ופתח לגאולה: 'מדינתנו, מדינת ישראל, [היא] יסוד כסא ה' בעולם'. לדבריו, זו מדינה 'שחקוק בהוויתה התוכן האידיאלי היותר עליון; הוא רואה בה שלב מתבקש ומכריע בגאולה, ותורת הגאולה שלו עוסקת רבות בה ובמגמתה.

ואכן, נוכח גזירת ההתנתקות אי־אפשר שלא לתהות: האם מדינת ישראל הנה אתחלתא של גאולה? האם היא, או כל מדינה שהיא, יכולה לקחת חלק בישועה? (מאמר "חוק ואהבה" , יום העצמאות תשס"ה).

איך חיים בדואליות הזאת באמת? איך עומדים מול המפונים, מול התלמידים שבוכים?

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה.   וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם, וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק:  יְהוָה הָאֹמֵר אֵלַי, שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ--וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.   קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ:  כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.   הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים.  יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ; וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב   (!!!)

יעקב נמצא במצב של פחד... אבל יותר מהפחד, יש כאן זעקה כלפי הקב"ה – "ואתה אמרת!! היטב איטיב עמך!! ושמתי את זרעך!!" איפה עומדת ההבטחה האלוהית הזאת כשאני עוד רגע מושמד?!

אומר ה"שפת אמת": "אף על פי כן נתחזק באמונתו ואמר שיודע שגם הירידה הוא לטובה והוא (הפחד, הירידה, הקושי, הוא בעצמו חלק) מכל החסדים... והראיה כי במקלי...".  

יעקב מצד אחד חווה את הפחד, את החשש מהתרסקות של בניית העם הצעיר שזה עתה נבט, תחושה שהנה הוא הולך לאבד את הכל בשואה כללית! אבל, יש לו סימן שהמצב עוד ישתנה לטובה – "כי במקלי.. ועתה הייתי" – אני רואה איפה הייתי לפני 20 שנה, נרדף ומתרחק מכל המשפחה כשרק מקלי בידי ועכשיו הייתי לשתי מחנות, 4 נשים, 11 בנים ובת ועושר גדול! פרספקטיבה של הגאולה והבנייה!

יעקב מצליח לחוות את המשבר והאמונה גם יחד, זו לא אמונה מיסטית כזאת של "הכל יהיה בסדר...הכל רצון ה'..." ועוד אמירות מסוג זה, יש משבר, יש פחד ויעקב אבינו חווה אותו במלואו, אבל במקביל הוא גם מסוגל לראות ראייה כללית יותר, גבוהה יותר של כלל מהלך בניית האומה ולהבין שאיך שהוא, גם אם הוא לא מבין את זה עכשיו, עצם העובדה שכלל המהלך הוא לטובה, עוד יתגלה שגם הפרטים הקשים קידמו את התהליך הכללי.

בני ישראל, בני יעקב, אנחנו נדרשים לנסות וללכת בעקבות יעקב אבינו; להיות עם רגליים חזקות במציאות ולראות אותה כמות שהיא וכמובן גם להגיב בכל דרך (דורון, תפילה ומלחמה), אבל המצפן והעיניים רואים גם את התהליך הכללי, שסך הכל אנחנו בתנועה קדימה ולכן נצעק! נמחה! נסייע למי שצריך וכמובן נמשיך ונבנה. נבנה את האישיות שלנו מיום ועוד יום, נבנה את אחוות האחים שלנו ממפגש ועוד מפגש ואז נוכל – "באהבה ננצח".

שבת שלום,

איתן