פרשת תרומה - שקלים - ר"ח אדר תשפ"ה

 בס"ד

קר מאוד היה בשבוע האחרון. גם בגלל מזג האוויר. יותר מדי שמש. שקרנית. לא מחממת. קשה היה להתחמם מהדברים הפשוטים. שכבת קרח. מקשה את הלב. מורידה את הראש. ראש חודש אדר. הקור האחרון לפני האביב. כבר אפשר להאמין שהוא יגיע.

התרגלנו לחיות בעולם הטבעי שבו ברור שהזרע ינבט והשתיל יפרח. חכמינו הקדמונים, לעומת זאת, קישרו את פעולת הזריעה לאמונה. "עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים. שהוא מאמין בחיי העולם וזורע" [מדרש תהילים י"ט]. 

להסתכל על השדה הריק, על גרגירי החיטה שהיו יכולים להיות לחם [פוטנציאל וזה…] ועכשיו מתפרקים באדמה [או, איזה קשה לראות אותם מתפרקים!]  וכבר אז, לראות את שדות הזהב [כן, אלו שעכשיו מפורקים]. לקום לעוד יום של עבודת האדם [כי זה יקרה רק אם נעבוד]. ועוד אחד [כי זה לא תמיד בא בקלות] . לחיות אותו, להאמין, כי כבר, בחורף, עכשיו, אני זורע זהב.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

באחד באדר משמיעין על השקלים. למה באדר. ויראה שהוא זמן תשובה כמו אלול סוף השנה. כי גם בניסן ר"ה [ראש השנה]. ובאדר תשובה מאהבה. לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. [וז"ש משמיעין כו']. שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בוודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים [...]. וכן הגיד אא"ז מו"ר זצלה"ה ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אאע"ה שהוא הנדיבות שבישראל וצריך מנעל שלא תתפשט האהבה לחוץ. [...] כענין [אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכתיב] שימני כחותם כו'. [...] ממילא נתעורר אהבת ה' לישראל ויכולין לשוב בתשובה מתוך שמחה. וניסן ר"ה לחדשים הוא בחי' התחדשות שבא ע"י שמחה ואהבה להשי"ת [שפת אמת, שקלים, תרל"א]:

ניסן ותשרי, ראשי השנה. לכל אחד אופי משלו. לכל אחד מהם צריך להתכונן. מתחילים חודש לפני. אלול ואדר. המלך בשדה. באלול עוד קיץ, אבל הימים מתקצרים, יותר חושך, תחושת יראה לפני החג דוחפת קדימה את התשובה. באדר עוד חורף, אבל הימים מתארכים, יקיצה מתרדמה והאדם מתמלא שמחה ואהבה שיכולה להביא לתשובה גדולה, שיכולה להתפרץ אל מחוץ לגבולות, להטביע ביין, לחשוף סודות.

על פי הקבלה, הגוף הוא כְּנעל לנשמה (למשל נפש החיים, א',ה'). הנעל, הגוף, מצליחה להחזיק את הנשמה כאן בעולם, אבל בתוך הנעל יש רק חלק קטן. כל שאר הנשמה דוחפת למעלה, רוצה עולמות עליונים. האהבה רוצה להתפשט, לתת. מדהים ומסוכן כאחד. צריך להזהר שלא לראות רק את הנעל, צריך להזהר לא להיות מנותקים מהעולם.

השקלים, הנתינה, היא המפתח לסינתזה, אומר ה'שפת אמת'. עיסוק בעולם הבא דרך העולם הזה, רק מחצית של שקל, אפילו מחצית של שקל יכולה להראות כמה, באמת, מה שמעניין אותך הוא הנשמה, המבט כלפי מעלה. מחצית של שקל, משאירה גם את המבט למטה, אל הנעל, יש מה לעשות עם כל האהבה הזאת וזה מתחיל בצעד קטן ומתוכנן. התורה מלמדת אותנו להסתכל על נעל ולראות בה יציבות. אבל, גם, להסתכל על הנעל הקטנה ולהבין את הפרופורציה לכל הגודל שהיא מחזיקה.

משפטים תשפ"ה

 בס"ד

מוסר, הוא, לכאורה, דבר מבלבל. עד כדי כך מבלבל, שבעשרות השנים האחרונות ניסו ללמד אותנו, בשיטות לימוד סובייטיות משהו, שהמוסר הוא כל כך חמקמק, יחסי, נְרָטִיבִי, שקשה מאוד לתפוס אותו. העולם המערבי ניסה להחליף את המוסר עם רגשי אשמה, חמלה, וותרנות והרבה עצימת עיניים ורצון להשאר באזור הנוחות. המוסר נתפס כמשהו שהולכים איתו עם הלב. והמשפט, החלק של המוח, עשה שמיניות באוויר והמציא מילים מפולפלות, כדי בעצם, להכפיף את עצמו אל אותו מוסר "של הלב".

ואז, כשזה מתפוצץ, נשחט, נאנס, נחטף, מורעב לך מול הפרצוף, אז אתה מבין ש… 

לא בטוח. לא כולם מבינים. יש עדיין שבשבילם הרצח של אריאל וכפיר ביבס ז"ל הוא כמו מותם של ילדים פלשתינאים. אני אפילו לא אתעכב להסביר את ההבדל, מי שלא מבין, שידלג. עשרות שנות החינוך הקשה של מוסר נוצרי מעוות המשתקף בספרים, סרטים, מערכת הממשל והמשפט, מקשים על זיהוי ההבדל. "אלו בני אדם ואלו בני אדם", "לנו יש בית עם גג אדום ולהם פחונים [לכאורה]". יש כל מיני תיאוריות להסביר את התופעה הזאת, כנראה שהאשמה שולטת. חשוב להבין את מקורות התופעה, עם זאת, ביום [בתקופה] הזה חשוב להיות מאוד פשוטים. זו האמת, זה הדין, לכן זה גם הטוב. זאת לא האמת, לכן זה הרע. ואת הרע צריך להסיר. ככה. פשוט.

נדמה כי בחינוך זה שונה. בחינוך, אנחנו כן נלך עם הלב. נשפוט פחות. ננסה לראות את הסיפור של כל אחד ואחת. אפילו נרחם. אז, כן, יש הבדל, אבל, אני רוצה לטעון שגם פה, הדין קודם לרחמים. מעבר לכך שאסור לקבל פגיעה, הדין, הוא זה שגורם לי להסתכל מעבר למסכים ולמחיצות. אני לא מרחם עליהם ולכן משקיע, מלמד, מדבר, טוען בשבילן. אני מנסה לשפוט לפי האמת, לראות את האמת מאחורי התנהגויות כאלה ואחרות. רק מתוך הדין, אפשר, להתנהג מעבר לשורת הדין. רק מתוך דרישה למוסר, אפשר לדרוש טוב.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי השי"ת [השם יתברך] רוצה לעשות משפט ונקמה ברשעים יא) כאשר באמת בנ"י [בני ישראל] זוכין במשפט. רק שזה תלוי בעבודת בני ישראל אם הולכין במשפט אמת בכל דבר. ואם השי"ת צריך לעשות עמנו לפנים משורת הדין אין יכול לעשות משפט ברשעים. וז"ש [וזה שכתוב] אשר תשים לפניהם כי משפט השי"ת תלוי בעבודת בנ"י כנ"ל [שפת אמת, משפטים, תרל"ד]:

"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" אמרו המלאכים לקב"ה על ים סוף. למה אתה בוחר להשמיד את המצרים? מה האפליה הזאת? מדרש תמוה ביותר. כאילו נלקח מבית הדין בהאג. מה שונה מישראל וממצרים??? הם שעבדו, רצחו ואנסו!!! אבל, רגע יגיד המלאך סמאל [ילקוט שמות רלד] יש לי נרטיב אחר, תראו את המכות, כמה סבל עבר על מצרים, כמה ילדים מתו להם. שר הים משתכנע ורוצה להטביע דווקא את ישראל. הקב"ה מקיים משפט. דין. אין דין ישראל כדין מצרים. אלו במזיד, אלו בשוגג. אלו חטאו מתוך כוונה להרע, אלו מתוך טירוף הדעת. המשפט נחרץ ושר הים עובר מנסיון הטבעת ישראל להטבעת המצרים ['וישובו המים'].

משה, נסיך מצרים גדל ויוצא לראות את [מי הם] אחיו. המצרים או ישראל. כאשר הוא רואה עוול מצרי הוא שופט את המצרי וטוען כי ישראל הם אחיו, כאשר הוא רואה עוול עברי, הוא כבר לא יודע והולך 'לחפש את עצמו' במדין, עד גילוי האמת במעמד הסנה.

אומר ה'שפת אמת' הקב"ה רוצה לנהל את עולמו במשפט. לנקום ברשעים. אבל, הוא משאיר את העבודה לנו. סומך עלינו, אפילו החליט להיות תלוי בנו [עד כי כך]. אם אנחנו לא נעשה את זה, אם אנחנו לא נדע לשפוט, אם מערכת המשפט שלנו תהיה מקולקלת, זה לא יקרה. אם אנחנו נרצה לקבל 'הנחות', אם אנחנו נעשה הנחות באמת שיובילו לעיוותים מוסריים, התוצאה הישירה של זה היא גדילת הרשע. רק אם נביט פנימה, נגלה את האמת, נתקן את מערכת המשפט,  כך שהדין יביא את המוסר, רק אם אנחנו נהיה מוכנים להלחם ברשע, רק אז, זה יקרה. אריאל, כפיר, מיליוני אחרים, אנ"ד. אנחנו נקום דמכם. מתוך משפט. מתוך מוסר.

יתרו תשפ"ה

 בס"ד

"הפקיד הוא עירום!!" זעק המלך.

בקצה הקהל, מאחור, נשמעו קריאות של צחוק, הקלה ושמחה.

ואז, שקט. העם תהה, שמא המלך השתבש בדעתו. הרי לפקיד יש גלימה שחורה ויפה, הרי הוא מדבר במילים כל כך גבוהות. כבר שנים הוא מתהלך בבגדיו. תמיד הם חדשים. ויפים. ונכונים. ואולי, בכלל, הפקיד הוא המלך???

הפשטות והישירות של נשיא ארה"ב טראמפ, בה הוא הניח על השולחן, כתכנית עבודה, את ה'יום שאחרי' המלחמה כ… ניצחון. אמיתי. מילים שנאמרו בחדרי חדרים עשרות שנים, או, לחלופין, מי שהעז לומר אותן בקול נדחק אל השוליים ההזויים, פתאום נמרחות על כל עיתון וגם מי שלא מסכים איתן, נאלץ להתמודד איתן כדיעה לגיטימית.

תבניות חשיבה. סדרה של הנחות ואמונות בסיסיות בהם אנשים מחזיקים ולפיהן מפרשים את העולם. איך אני תופס את העולם, את הערכים, את המציאות, את עצמי. מיליוני גירויים עוברים דרך המוח בכל רגע נתון והמוח נאלץ לברור אותן על פי נסיונו ועל פי מה שנתפס אצלו כמסייע לשרידוּת וכך הוא יוצר את התבניות בהן האדם מפרש את העולם ומתנהל בו. לתבניות החשיבה יתרון בתגובה מהירה ואוטומטית, אך היתרון יכול להיות לחיסרון בתנאי חיים משתנים. והם משתנים.

אל מול התבנית עומדת הגמישות. עומדת הבחירה. עומדת התשובה. עד כמה אני פועל בתבנית, מסתובב עם השכל שלי והנפש שלי בתוך אותו מעגל סגור. האם אני מסוגל לזהות בכלל את המעגל הזה, שלא לדבר על לצאת ממנו רגע ולנסות להביט עם משקפיים קצת אחרות על המציאות. כמה אני מסוגל לאתגר את הדיעה שלי, את הרעיונות שלי, את הנפש שלי. 

האזנה פנימה. כמה אני חוזר שוב ושוב על מה שלא עושה לי כבר טוב. הקשבה לאחר. לבחון את המעגל והתבניות של המחשבות והאידאלים שלי. להביט הצידה. איך אני יכול, לצעוק לו, 'המעגל הוא עירום', אַת בתוך אותו סיבוב, אני רואה את הקושי, אני אעזור לך לשנות זווית (גם אם זה יכאב). 

כל אחד צריך איזה ג'ינג'י(ת) שיצעק לו את זה…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

הקדמת יתרו קודם קבלת התורה. נראה כי עמלק רצה להרוס מתן תורה. וע"י יתרו ניתקן מה שקילקל עמלק כדאיתא במדרש לץ תכה ופתי יערים כו'. דהנה מתן תורה היה לתקן מעשה בראשית [...] והנה בנ"י מסרו נפשם לקבלת התורה והקדימו נעשה לנשמע. רק כל האומות היו צריכין לבטל עצמם לבנ"י. והיה ניתקן הכל. ובאמת נתבטלו כדכתיב שמעו עמים ירגזון. לבד עמלק. אף שהבין גדולת בנ"י וממשלת השי"ת. עכ"ז [עם כל זה] בא וילחם ומסר נפשו ע"ז [על זה] לרעה. ולכן הקב"ה ימחה את שמו. ויתרו תיקן שכל האומות נמשכו אחריו. ולא אחר עמלק. ובוודאי כל הקילקולים שנעשה אח"כ בעגל. הכל הי' ע"י עמלק הרשע ימח שמו [שפת אמת, יתרו, תרל"ה]:

בעשרה מאמרות נברא העולם. טבע. פיזיקה, כימיה, ביולוגיה. אלוהים הסתתר מאחורי העולם שברא. אלפיים שנות גדילת האדם העצמאי ואז, התגלות גדולה, עשרת הדיברות שיפתחו את אותן 'חלונות' אטומים של חוקי הבריאה. לא לישראל בלבד, לכל העולם. היציאה של מצרים תושלם. 

את זה ניסה עמלק למנוע. אפילו במחיר נפשו. את זה יתרו ניסה לתקן. הגוי שעבד והכיר את כל העבודה הזרה בעולם, היה יכול להיות נקודת החיבור, ההשקה שבין ישראל לעמים. ישראל שיקבלו את התורה, לא לעצמם בלבד, אלא ככהנים לאנושות. ההיסטוריה, שהייתה יכולה להסתיים שם, ממשיכה להתגלגל. עמלק, יתרו וישראל. 

ישראל שבויים בתבנית החשיבה של עבדים, של גלות. מתקשים להאמין בעצמם. עמלק 'רוכב' על התחושה הזאת, על ה'זנב' הישראלי. יתרו משמש לישראל כעיניים. לצאת מהתבנית, מהמעגל. להסתגל ולומר 'זה עמלק!', מלחמה מדור דור. לצאת מהמעגל הפנים יהודי קהילתי ולומר 'זה יתרו!' ולהביא את היום שאחרי…

בשלח תשפ"ה

 בס"ד

כינוי חיבה נפוץ בין נערות, הוא לומר אחת לשנייה 'סתומה'. חיבה בלי מרכאות. חמוד כזה. העברת ביקורת חצי מרומזת, חצי גלויה, בצחוק רציני כזה. 'את זה אולי לא היית צריכה להגיד או לעשות, חברה טובה, חביבה, מצחיקה וסתומה שלי [בקיצור - סתומי]…'.

ולפעמים, אולי לא תמיד במודע, הן רוצות לומר לה שהיא סתומה. שהיא בעצם רוצה לומר משהו אחר, שהיא בעצם משהו אחר ממה שהיא אמרה. שהן חשות, שבמרווחים בין המילים, יש אמירה או צעקה שרוצה לצאת. שהן מחכות שהיא תוציא כבר. הסתומה.

ככה הן מסתובבות, חברות. סתומות. פותחות. מחזיקות אחת את השנייה, לפעמים גם מורידות, מעגל או ספירלה, למטה, למעלה. 

ואנחנו, צריכים לזכור ולפעול. לפעול תוך כדי לזכור שגם האגרוף, הסגור, המאיים, המכאיב, היה (ועודנו) יד פתוחה, מושטת, מזמינה ואצבעות חופשיות.

זִכְרוּ וְהַזְכִּירוּ לַפְּרִי שֶׁנָּשַׁר

אֶת הֶעָלִים וְאֶת הֶעָנָף,

הַזְכִּירוּ לַקּוֹצִים הַקָּשִׁים

שֶׁהָיוּ רַכִּים בָּאָבִיב,

וְאַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁגַּם הָאֶגְרוֹף

הָיָה פַּעַם יָד פְּתוּחָה וְאֶצְבְּעוֹת.

יהודה עמיחי (כאן השיר המלא) כתב את המילים האלה על חיים לקסברג (דיקי), מפקדו וחברו שנפל בקרב הירואי במלחמת השחרור. המילים, אולי, גם יכולות לתת נקודת מחשבה בזמן מלחמתנו הלאומית רבת השנים, בימים מטלטלים אלו של גבהים ועמקים, חזרת חטופים, נפילת חיילים, שיקום אזרחים ותהפוכות היסטוריות מרחיקות לכת. וגם, יכולות לסייע, אל מי שלידנו, כאן, ממש.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בענין השירה. עמ"ש [על מה שכתוב] לעיל פרשת ויחי שיש פרשיות מיוחדין לגלות. לכן היא סתומה. וכמו כן יש פרשיות מיוחדין לגאולה וחירות לכן בשירה יש פרשיות בכל פסוק ובכל שורה. וזה הוא התגלות אור התורה כמ"ש ז"ל [כמו שכתבו זכרונם לברכה] למה הפסקות משמשות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה. וגאולתן של ישראל עושה רושם בתורה. ומתפתחין גנזי תורה. וז"ש אז ישיר כו' הזאת. שהגיע הזמן שיתגלו הארות הללו בתורה [שפת אמת, בשלח, תר"נ]:

בתורה ישנן פרשיות סתומות. העניין מסתיים באמצע שורה וכבר, באותה השורה, ממשיך נושא אחר. הדוגמה הקיצונית לכך היא פרשת ויחי. משה, בדרך כלל, כדי להתחיל פרשה, לחץ על ENTER ואז התחיל את הפרשה הבאה. בפרשת ויחי, הוא לחץ לחיצה בודדת על מקש הרווח והתחיל לכתוב. מסביר ה'שפת אמת' כי פרשת ויחי היא פרשת היציאה לגלות. שנסתמין עינינו, שמגיעות הצרות, שהכל חונק ולא מובן.

בתורה ישנן פרשיות פתוחות. יש מרווחים, יש נחת, לעצור, לחשוב, להבין. הדוגמה הבולטת ביותר היא שירת הים. פסוקים שהם פרשות פתוחות. מאפשרים לאור התורה, להכוונה, להדרכה, למשמעות, להתגלות. גאולת ישראל בולטת, 'עושה רושם', קל לראות את הפסוקים האלה בספר התורה, הגאולה מהדהדת בכל העולם והדרישה להתבונן ולהבין עולה.

בהבלעה, ככה בשורה האחרונה, עונה ה'שפת אמת' על קושיה לשונית. 'אז [לשון עבר] ישיר משה [לשון עתיד]...' הגמרא לומדת ש'מכאן לתחיית המתים מן התורה'. משה עוד יקום לתחייה, משה עוד  ישיר. אומר ה'שפת אמת' - הגיע הזמן, אז ביציאת מצרים, שהאורות האלה יתגלו. אפשר גם לקרוא אותו כמשפט על זמני. הגיע הזמן שיתגלו, שנגלה, את האורות, במציאות, בעולם, בבני האדם. באמת, הגיע הזמן…

לע"נ נדב כהן שנפל אתמול בעזה. בנו של מפקד הגדוד הקודם שלי.

בא תשפ"ה

 בס"ד

אבל למה כל כך קשה? למה כל כך כבד?? 

שאלתי את עצמי, ועכשיו, שוב, נשאלתי..

כן, זה בשביל הנִפרדוּת, הגדילה, פרפר (סיני עתיק) חייב לנפנף בכנפיים, אמא טובה דיה, תמיכה עם תסכול קל - בינוני, להרים את הרף, מה שהשגת בכוחות עצמך לא תשכח… כן, אבל, אבל למה כל כך קשה…

באמת שאפשר לדבר בלי סוף על יתרונות הקושי. על קימה ממשבר, חזרה בתשובה שהופכת עולמות. אבל, נראה לי שגם צריך לפתור, או, לא נגזים, לפחות להתייחס, לחוויה הקיומית, להכיר בקושי. להצביע עליו, להצביע פנימה ולהגיד 'רע לי'. עכשיו. כי עכשיו, אני לא יכול בכלל להרים את הראש לכל תירוצי העתיד האלה. אל תבלבל את המוח. ובטח שאל תתנשא. חכם גדול. אתה לא בן 17 / עלייך לא עבר…

קַשִּׁיבוּת. מיינדפולנס בלע"ז. "...הפניית הקשב באופן לא שיפוטי לחוויות ותופעות המתרחשות ברגע. הקשיבות מתוארת כמודעות מכבדת ונטולת שיפוט…". אין לי הבנה או נסיון בשיטה הזאת, מעבר לחלקים בה שהם אינטואיטיביים, אבל, במאמר קצר קראתי על המאפיינים המרכזיים של השיטה וזה תפס את תשומת לבי:

"...(1) תשומת לב מודעת; (2) נוכחות וקשב למכלול תהליכי הווה, רגע אחר רגע; (3) קבלה לא שיפוטית; (4) להיות עם תודעת המתחיל (Beginner's Mind), דהיינו פתיחות וסקרנות לתופעות כמות שהן, כילד שרואה דברים בפעם הראשונה".

ולמה זה התחבר לי לעוצמת הקשיים? למקומות ולזמנים שהנטייה היא דווקא להתרחק מקשיבות, מקשב בכלל, לא לאחרים ולא לעצמי? 

הגילוי, הפתיחה, השיתוף, לא לשאת לבד, הם בעצמם, לפחות חצי פתרון. חלק מהקושי יכול להיות ממוסגר בתוך תהליכים טבעיים, בתוך חוסר הבנה. ומה שנשאר קשה, לא נשאר רק אצלי. פחות כבד. ואחרי קבלה 'לא שיפוטית', אפשר, בכל זאת, קצת לשפוט. מותר להרגיש קצת אשמה במקומות הנכונים. לשפוט מעשים, להשאר אדם. להבין מה באמת עובר עלי, מה החלק שלי בהעמסת הכובד הזה עלי, ולחשוב, יחד, איך פורקים אותו, שלב אחרי שלב.

מאפיין 4. מופיע אחרון. אני מרגיש שהוא מפתח גדול. נכון לכל דבר שאני נגש אליו בחיים, לכל דבר שאני לומד ושומע. זה מסקרן, זה מלמד, זה מונע מהאגו לחסום, וגם, אני מרגיש, זה מה שבאמת ממגנט. אלו הידיים המושטות, אליהן, יסכימו, להעביר מהמשקל הכבד..

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

במדרש ע"פ [על פי] כי אני הכבדתי [את לבו] כו'. מפרש כי הש"י [השם יתברך] הכביד לב פרעה כדי שיהיה סיוע לגאול את ישראל. שלא היו ראוין. והיה זה עצה להכביד לבו. וכעס אויל כבד כו'. וזה ללמוד לכל אחד מישראל שלא יפול לבבו בראותו ההסתר. כי הכל לטובה. [כמ"ש ואני כמעט נטיו רגלי כו' אך בחלקות כו' וכ' ומחשבותיך אלינו]. וז"ש בא אל פרעה כי גם ההסתר עצמו סיוע לטובה כי אני הכבדתי כו' [שפת אמת, בא, תרל"א]:

עד מתי מאנת לענות. כי ה' הכביד לבו. אבל היה צריך להיות לו עכ"פ [על כל פנים] רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו [שפת אמת, בא, תרל"ב]:

210 שנים של קושי. ושואה. ויש סיבות. גלויות, נסתרות. איך הצרות, איך, כשנראה שהגלות נגמרת, פרעה, שוב ושוב, מכביד את לבו. מקשה את העבודה, מוריד את האמונה בגאולה. אז תדעו, אומר ה'שפת אמת' שבתוך כל הלימוד של גאולת ישראל ממצרים, יש לקח נוסף. הכל לטובה, יש סיבות. ואתה, משה, ועמך, עד סוף כל הדורות, נדרש לבוא אל פרעה. גם כשליבו קשה. אתה לא יודע מהי התכנית הגדולה, אבל, כדי לקדם אותה, עלייך לפעול. זה לא יעבוד בלעדייך.

ומוסיף ה'שפת אמת', רעיון גדול בהשגחה. הקב"ה, הטוען לאחריות על הקשיית לב פרעה ['אני הכבדתי'], הוא זה המודה שבלי הרצון של פרעה להקשות את לבו, זה לא היה עובד ['עד מתי מאנת']. כשקורה רע, זה, לרוב, כי יש אדם שבוחר להיות רע. פרעה שמח בחיזוק לבבו וזה מה שאפשר, כביכול, לקב"ה להקשות את לבו. יש סיבות לכל הרע. עם זאת, אין סיבה שלא נעשה הכל כדי לצאת משם…

וארא תשפ"ה

 בס"ד

שלושת הקופים החכמים. הידועים בכינויים "לא ראיתי, לא אמרתי, לא שמעתי". למה הם כל כך חכמים? כי, כך לטענת היפנים, הם לא רואים/מדברים/שומעים רוע. וככה, לדעתם, נלחמים בו. אל תתעסק עם הרוע והוא ייעלם. הגרסה הזאת, אולי, רק קצת יותר טובה מהגרסה הנפוצה בימינו, שאין בכלל רוע. יש צד אחר. יש סיפור אחר. אין ילד / אדם / חברה עם רוע, יש להם, פשוט, נרטיב אחר ותוכיח שזה לא נכון… אי אפשר להוכיח, לא באמת, גם אל מול רוע כל כך גדול, אלא, אם אתה דבק בעקרונות מוסר שתחילתם אוניברסליים והמשכם ניתנו מלמעלה. מול הנרטיביים זה קשה עד בלתי אפשרי, לפחות, מול הקופים, יש מה לעשות כדי שיניחו את הידיים שלהם בצד…

הפסל הזה גם מזכיר לי חוויות מהחינוך. לפעמים, כך זה לפחות מרגיש, לא משנה מה תעשה, לא רואים ולא שומעים אותך. מדברים, כן, אבל, לא איתך… יש את הרובד של ה'הפרעות' לשיעור / לחינוך. תחושת ה'אני אוויר' שממלאת אותך היא לא מהנעימות במקצוע / בהורות, אבל, מול זה, יש יותר כלים להתמודד. החוויה הנוספת היא עמוקה יותר. אני מרגיש שהן לא מצליחות לראות, הם (או משהו) אוטמים את אזניהם משמוע והקולות (שקיימים? שרוצים לצאת?) נאלמים דום.

אני מנסה לומר לעצמי, רוב הזמן, שזו אותה חוויה. שזה אותו המצב. שלושת הקופים (ולא קראתי לכם קופים, לא לכעוס… 🙂 ) שנראים מזלזלים, צוחקים, נאטמים דווקא מולך, הם, בעצם, הקופים, שלא מצליחים, כרגע, אחרת. שכובד משקל הגיל, הנסיבות והסיבות, מעמיס על כל איברי החוש. החיצוניים והפנימיים. והכל מתערבב שם בפנים. 

דבר אליהם. תראה להם. תקשיב להם. הידיים לא באמת חוסמות. הם שומעים, רואים ומדברים. אולי באופן קצת שונה. תאמין, זה נכנס. ידוע האמרה של המחנך האגדי יאנוש קורצ'ק - "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות, מחנך אנשים". אני חושב, שלחנך אנשים זו דאגה גם לימים ולשנים. תראו, הקופים, כבר עכשיו, קצת, מורידים את הידיים…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז [על כל זה] נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י [השם יתברך] בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש [כמו שכתבו] חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין [שפת אמת, וארא, תרל"ט]:

זיגמונד פרויד נחשב לאבי הפסיכואנליטיקה המודרנית. האיש שהביא לקדמת מדע הפסיכולוגיה את חלקי הנפש, את הלא מודע. את 'פליטות הפה' שאומרות לאדם שהוא יודע, את מה שהוא עוד לא למד להכיר. הקב"ה מלמד את משה פסיכואנליטיקה. התת - מודע העברי הוא מעל קוצר הרוח והעבודה הקשה. אולי נראה לך שהם שמים ידיים על האזניים, העיניים והפה, אבל אתה, אל תפסיק לדבר.

תמלא להם את התת - מודע, אם כרגע הם עוד לא מסוגלים לקבל את הדברים באופן מודע. אחרי הגאולה, אומר ה'שפת אמת', הכל יתברר. המלאכים תוהים, על שפת ים סוף, במה שונים עובדי עבודה זרה עברים מעובדי עבודה זרה מצרים. אתם לא בוחנים כליות ולב. אתם לא רואים מה הם באמת רוצים. אתה, משה, תמשיך לדבר. תמשיך לעשות פעולות מעוררות. דבר אל השכל, אל הלב, תן להם לעשות משהו עם הידיים, תהפוך את חוקי הטבע, ואז ייחשף, הטבע של העם שלך.

שמות תשפ"ה

 בס"ד

עסקה עם השטן. חייבים לומר.

עסקה עם השטן. לפעמים צריך לעשות.

אש בוערת בכעס, יש בה אור של תקווה. לאנשים, לנשים, לתינוקות והילדים. אחינו בית ישראל הנמצאים, איתנו, בצרה ובשביה. כעס ותקווה. לבעור יחד. לא לשכוח, לא לסלוח. להמשיך באש. זאת שיודעת לשרוף וזו שיודעת להאיר ולחמם.

עד הרגע האחרון, כנראה, לא נדע מה יעלה בגורל עסקת החטופים ומה כבר עלה בגורלם שלהם. וזה שורף וזה מטריף. וכנראה הגיע הזמן לקבל. בהסכמה, בהרכנת ראש. את האש הזאת. להתאפק. לא לשרוף עכשיו גשרים, לא לשרוף עכשיו קשרים. להיות מסוגלים להסתכל להם ולנו, לכולנו, לקרובינו, לרחוקינו, בעיניים. עוד נצטרך לחשוב איך מסתכלים בעיניים של הדורות הבאים, איך לא שומרים להם את המשך המלחמה. עוד נצטרך להיות גם שם. צריך לדעת לשחק באש.

צריך לדעת לשחק באש. אי אפשר לחנך אחרת. אי אפשר לחיות אחרת. בלי אש. יש בתוכן אש גדולה. יש בהם צורך גדול להאיר, לשרוף בעצמם. פחד מכְּלָיָה. אמונה בחום, במנוע בוער. להיות עם יד על הַוַּסָּת. לעזור לכוון. עכשיו יותר אש, תני גז! עכשיו, קצת תנמיך. מה יגרום להם לבעור כבר?! מה ירגיע להן, גובה להבות. 

להרכין ראש, לחלוץ נעליים, כי זה קודש. להושיט ידיים אל האש. 

שבת שלום ובשורות טובות בקרוב,

איתן.

במדרש אש שלמעלה שורף ואינו אוכל כו' שרמז לו הקב"ה כמו שהסנה אינו אוכל כך לא יכלו בנ"י [בני ישראל] במצרים. פי' שהראה לו שהשיעבוד והיסורים במצרים הוא בהשגחה עליונה והיסורים שבאים מלמעלה הם רק לטובה שורף ואינו אוכל. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק [כמו שכתוב בזוהר הקדוש] בראשית דיש אשא תכלא ועלי' אשא חוורא [אש מכלה ועליה אש מלבינה] ומרע"ה [ומשה רבינו עליו השלום] הי' דבוק באשא חוורא ע"ש. ולכן אמר למה הרעותה כו'. אבל הש"י הראה לו כמ"ש אתם הדביקים כו' חיים כולכם שיעברו זה האש וישארו בחיים… ובאמת הכל א' רק אשא חוורא הוא אור ונק' אספקלריא המאירה. ולמטה מזה אש אוכלה השורף והוא אספקלריא שאינה מאירה והבן [שפת אמת, שמות, תרמ"ט]:

למשה רבינו היה קשה עם השעבוד, עם העבדות, עם בית האסורים של עם ישראל. עם מציאות של גוי נוגש ומשעבד ועם מציאות של מלשינים מבפנים. משה יודע שאפשר אחרת, שיש אש לבנה, שאפשר להתחמם, ליצור, לחיות, גם בלי כוויות. זה כל כך בטבע הפנימי שלו, עד שהוא מוכן אפילו לטעון כנגד הקב"ה טענה מזעזעת. 'למה הרעות לעם הזה??'.

הקב"ה הראה למשה (ולנו) את הסנה. נוטע בו/בנו את האמונה שאפשר לחיות עם אש בלי להישרף. שחייבים לחיות עם אש, שאסור לוותר עליה. שכמנהיג עליו לראות אל תוך הלהבות, אל מה שבפנים, שגם אם נראה שחור, כואב מכוויות, לא אוכּל. לא תוכל להתייאש מהם.

ובסוף דבריו, זורק לנו ה'שפת אמת' אמונה ורמז. שיש בהכל אש לבנה ושאנחנו יכולים לבחור בה, לחיות באספקלריא [מראה] מאירה. להגיע לדברים ברורים, לחפש אמת. ויכולים, לקבל כוויות, אם בוחרים שלא…