כי תצא תשפ"ג

 בס"ד

נו, עוד נסיעת 'חארטא'. משמעות המילה במד"אית מדוברת היא "למה הזמנת אמבולנס ולא נשארת בבית? / למה הרופא שולח אותך לבית חולים על דבר כזה?? / איך עם כאב בטן בלבד אתה נמצא אצלי בניידת טיפול נמרץ???". יש גם את הגרסאות הבוטות יותר, אשאיר את זה לדמיון שלכם… וכן, הרבה תיקון צריך לעשות בנושא של רפואה דחופה בקהילה ובשטח. בטח בפריפריה. תיקון ברמה, בשירות, ברפואה המתגוננת ועוד, אבל, זה לפלטפורמה אחרת.

והנה, זו הסיטואציה. קרה המקרה ויצאת (אפילו) עם הניידת טיפול נמרץ לאותו חולה שהיה ראוי שיישאר בבית, בקופת חולים, או שייסע ברכב אחר לבית החולים. פחות או יותר 90% מהמקרים. אולי אפילו יותר. מי שלא מבין שעניינה של הרפואה, אפילו רפואת החירום, הוא העיסוק במכלול שנקרא 'אדם', טוב לכולם אם יחפש לו מקצוע אחר. הגוף והנפש. בין אם נקבל את הדיעה שמדובר בעצם בדבר אחד עם שני שמות, או בשני חלקים שונים, הרי ברור שכדי להגיע לבריאות יש לתת מזור והקלה לשני החלקים האלו. טיפול נכון, בעזרת המילים ועיניים טובות בלבד, יכול להוריד מתחים, לתת לחולה תחושה שהוא בידיים טובות, שיהיה בסדר, שהוא יעבור את זה. הגוף נרגע, גם נזקים גופניים ממש, נמנעים.

יותר מזה. גם אם באמת, אתה, במקרה הזה 'נהג מונית', אין שום עניין רפואי, רק העברה לבית החולים, אתה עדיין צבוע בצבעי הרפואה. עדיין מעביר אדם ולא חבילה. המוּסר מחייב אותך להתייחס לאדם כאדם. להתייחס בכבוד. להתייחס בחמלה. הקשבה. יש חולים שמעבירים את הנסיעה בשקט, מתכנסים בתוך עצמם. יש את אלו שמוצאים בך 'קהל שבוי' לסיפור חייהם הארוך והמפורט.... ויש את אלו שרק מחכים שתשאל. שתתעניין. ההקשבה היא חלק לא מבוטל גם ברפואת החירום. המידע הזה יכול להיות חשוב להעברה לבית החולים או לגורמי הרווחה, אבל לא פחות חשוב, להיות אוזן קשבת. היתרון בטיפול באמבולנס, שיש לך, בדרך כלל, רק חולה אחד שאליו אתה יכול להפנות את כל תשומת הלב שלך, או, לצערי, לבחור שלא..

עוד קומה. אם תפתח את האזניים, המוח, הלב, אתה תוכל לגלות, שאתה אמנם בריא, שולט בסיטואציה, נמצא באמבולנס מבחירה, לעומת החולה, הסובל, שממש לא רוצה להיות במצב הזה, אבל, דווקא מאותו חולה, אתה תוכל לקבל לא פחות ממה שהוא מקבל ממך. האדם, במיוחד המבוגר, הוא אוצר של ידע, ניסיון, חוכמה וחוכמת חיים. מי שמשכיל לחפש את המפגש הזה (ודווקא הסיטואציה הרפואית שיכולה להיות מביכה, שוברת לא פעם את המחיצות) עם האדם, יכול לגלות כמה הוא בעצמו למד. כמה המטפל בעצמו יכול לשאוב ידע, חכמה וכוחות לעצמו.

השבוע נפטר ישראל לשם. אחד מיסודות קהילת רמת מגשימים, איש תורה ועבודה אמיתי, שאת כף ידו הכרתי היטב כשחילק לנו סוכריות בבית הכנסת, עם לחיצת יד אישית חזקה ו'שבת שלום' לכל ילד. בשבעה הזכירה לי אשתו את אחת הפעמים שפיניתי אותו לבית החולים. באמצע סעודת ערב שבת, לא בדיוק הזמן הכי נוח בשבוע. אירוע בו היה בהחלט צריך לפנות לבית חולים, אבל לא הצלת חיים גדולה. אדם שגדלתי לצידו כילד קטן ועכשיו, לכאורה, הסיטואציה הפוכה. אני המטפל. בסוף אותו פינוי, הבנתי, שהסיטואציה לא הייתה הפוכה בכלל. האדם ששכב בכאב על המיטה, שמה שהעסיק אותו היה ה'הטרדה' שלי בשבת, שניצל את הזמן, את הסיטואציה לדבר דברי רוח וקודש, לימד אותי שיעור גדול במה חשוב בחיים, ואיך הרוח גדולה מהחומר. שוב הייתי לידו ילד קטן שמושיט אליו יד, זכיתי, שוב, לקבל סוכריה.

בפסוק הקם תקים עמו. כפי מה שא' [אדם/אחד] עוזר לחבירו כענין אמרם הוי נושא בעול עם חבירך. כמו כן זוכה לתקן עצמו ליישר אורחותיו להיות לו תקומה. וזה הקם תקים עמו. והוא ענין יותר משבעה"ב עושה עם העני העני עושה עמו [שפת אמת, כי תצא, תרל"ו]:

הצו המוסרי אומר - תעזור לחבר. הצו האלוהי אומר - תעזור לחבר. יש צו. צריך לקיים. אם תעזור לחבר, אם תעזור לו לקום, באופן שהוא 'תקים עמו', מבטיחה לנו התורה שגם תקום עמו, שגם שאתה חושב שאתה מושיט יד כלפי מטה, היד שלך, במקביל ממש, מושטת כלפי מעלה. אתה מקים את העני, את החלש, שמקים אותך, שמאפשר לך 'ליישר אורחותיך', מאפשר לך תיקון. 

אפשר לראות בזה רק תוצאה של תיקון המידות, מה שמשאיר עדיין את החלש למטה, אבל, נראה לי שאם אתה מקים את החלש מתוך ענווה שיש מה גם לקום ממנו, זה מעשה מוסרי עוד יותר, המנתק עוד יותר את ההבחנה בין חזק לחלש. שיש כאן יותר מצדקה, יש כאן חבר, יש כאן אח.

שבת שלום,

איתן.

נ"ב

בחרתי היום לראות את הדברים דרך עיני הפרמדיק שלי. דרך עיני ההורה / מורה שלי הדברים נראים אותו הדבר.
"..והיינו דאמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולן.." [בבלי, מכות, דף י' עמוד א']

שופטים תשפ"ג

 בס"ד

אני פוחד מעצמי. כועס על עצמי. מאוכזב מעצמי. הכי שמח מעצמי, אפילו די מרוצה מעצמי. הפילוסוף לייבניץ טבע את המושג מונאדה. יחידה ראשונית. סגורה. נפש האדם היא מונאדה טען לייבניץ. סגורה בעצמה, לא באמת מושפעת או מוּבֶנֶת על ידי המונאדות האחרות. בעל אופי דטרמיניסטי, קבוע, חסר בחירה אמיתית. האדם מתבשל במרק של עצמו.

אני מניח שיש אנשים שיזדהו מאוד עם ההגדרה הזאת. אני מרגיש אותה נפוצה מאוד בגיל הנעורים, החי, לא מעט פעמים, בתחושה הזאת, ש"אף אחד לא מבין אותי באמת". תחושה שקופצת עוד במהלך החיים. נראה לי שהתחושה הזאת, היא שלב חשוב בהתפתחות. הכרת ה"בֵּיצָה" והאני שבתוכה, לפני שאני בוקע לחיים של חברה וזוגיות. כמובן שזה תיאור סכימתי ומאז היציאה מהרחם יש תנועה פנימה והחוצה מהביצה, אני לומד להכיר את עצמי, במקביל להתנסויות עם החברה, אבל יש שלבים בחיים שההתכנסות פנימה דומיננטית יותר.

למרות תחושת ה'מונאדה' החזקה בגיל הנעורים (ואם לא עבר לך, כדאי לבדוק את זה…) נראה לי שיהיה קשה למצוא אדם שמאמין בזה בכל לבו וחי את חייו לאור האמונה שכך הם פני הדברים. רוב האנשים יגידו שיש תנועה בין מי שהם לחברה שמבחוץ. שיש הפריה, שיש גם הפרעה. זה יכול להיות אפילו אדם אחד שיכול לראות אותי עמוק ורחב (מזל טוב לנו ליום הנישואים ה-22..:)... 

שלב הביצה הוא שלב חשוב. אני שופט את הדברים דרך הפריזמה של האישיות, הערכים והתפיסות שלי. השלב שבו אני מכיר את העולם שמבחוץ חשוב, לדעת שאני מושפע. לדעת שאני יכול להשפיע. מתפקידי ההורה, המדריך, המורה, לאפשר לך להביט פנימה - החוצה. להבין מהם הכוחות הפנימיים ומהם הכוחות שעומדים ממול, המשאבים, הלחצים, כדי לאפשר לאדם לחיות בתוך מרחב כללי, מתוך היכולת לבחור להיות מושפע מבחוץ, מתוך בחירה להשפיע.

בניגוד גמור לתחושת הבדידות של האדם, אנחנו עדים לתנועות עֶדְרִיּוּת גדולות בחברות בכלל, במדינה בפרט, כמו הצד הקיצוני השני, רע לא פחות. יש כח לציבור, לקהילה, להיטיב. להרע. המונאדות מתחברות לגוף תודעתי אחד שעובר בו היום בעיקר פחד, גירוי רגשי חזק, המדלג על אזורי ההכרה במוח, יש להפעלת הגוף כבמצב סכנה. אלו כבר לא הפחדים והרעיונות של היחיד, אלא, של מן גוף גדול ומפלצתי. אולי לכמה אנשים נדמה שהם שולטים במפלצת, מסוגלים לנווט אותה. אבל הם איבדו את זה מזמן. והיא רעבה. היא כבר שולטת בהם, שולטת בנו. נדמה לנו שאנחנו רק מגיבים לרע שעושים לנו, לא אנחנו מפיצים את הפחד, אבל, בהתכנסות לתוך המונאדה הקבוצתית שלנו, שהעידן הטכנולוגי מעצים, אנחנו מאכילים את המפלצת לא פחות מאלו שאנחנו מאשימים…

אני חושב שכדי להרעיב את המפלצת, כדי לעצור, או להאט את כדור השלג של הקוטביות והפחדים, אולי צריך לחזור קצת לביצה האישית שלי. להתנתק קצת. להיות קצת בן 16 שלא רוצה שיגידו לי מה לעשות, שרק אני יודע. לעמוד מול המראה, מול הערכים, תפיסות, מחשבות. לעשות בהן סדר, לחקור אותן, לבדוק את עצמי לאורן. אולי נגלה שלא כל כך מפחיד מחוץ לביצה, שאפשר לחיות לבד, וביחד…

בפסוק הירא ורך הלבב דרשו חז"ל מעבירות שבידו. כי לא הי' שום פחד לבנ"י במלחמה אם לא היה עבירה בידם. כי כל אנשי מלחמה היו קדושים וכשהי' הירהור חטא בא' מהם כתיב ולא ימס כו' לבב אחיו פי' שהי' מביא הירהור גם בלבם. ורך הלבב הוא כל שלא ניתקן ב' היצרים כמ"ש בכל לבבך ואם לא נתהפך ב' הלבבות נאמר ילך וישוב לביתו פי' שעדיין יש לו מלחמה בנפשו כנ"ל [שפת אמת, שופטים, תרמ"ז-תרמ"ט]:

הפחדים נובעים מהאדם. האדם יודע בדיוק מהן העבירות שבידו, הכשלונות, הנפילות. העבירות האלה, מייצרים את הפחדים שלו. הפחדים שלו מייצרים את העבירות. אם אתה רואה את העולם באופן ישר, לא תפחד. לא שאין חששות, לא שצריך לרוץ את הסכנה, יש יראה מהמלחמה, אבל לא פחד משתק, לא רציונלי. האדם ללא 'עבירות' יוכל לנתח את הסכנות שבמלחמה, בהתמודדות שנצבת מולו באופן רציונלי, ערכי ומוסרי. אם יילחם מתוך פחד, הכל יכול לקרות. השכל והערכים ייעלמו, גם אצל החכמים ביותר.

אל תהיה איתנו במלחמה אם יש לך עבירות. פחד זה דבר מדבק. אנחנו מושפעים אחד מהשני ופחדים יודעים לעבור בדיפוזיה (או, יותר חמור, בהעברה פעילה). לטפטף באיטיות ולהמס את לבב כלל הלוחמים. 'יילך וישוב לביתו'. לך תסגר על עצמך. לך תבין למה אתה נלחם, תתגבר על העבירות והפחדים שלך ואז תחזור. אם עדיין רך הלבב שלך. כרמז לפסוק 'בכל לבבך', בשני יצריך, אם עדיין לא למדת איך עובדים הכוחות שלך, אם אתה מושפע מפחדים של אחרים, אל תהיה איתנו בחזית. תחזור הביתה. תתאפס על עצמך, תגדל, ואז תחזור להלחם איתנו.

מי שרואה את עצמו נקי מעבירות, מפחדים. יודע יותר, מבין יותר, מנהיג יותר, צריך לעמוד בראש הכוח הלוחם במלחמת המוסר והדיעות. בגלות היינו עוצרים כאן, מדברים רק על כוחות נפש ומלחמות המתקיימות בעולם הנפש - תקשורת. שבת הבאה נדרוש על 'כי תצא למלחמה על אויבך' - זהו יצר הרע… אבל, עברנו את שלב הגאולה הראשוני. יש לנו עם, ארץ, צבא. מי שמגדיר את עצמו כנקי יותר מעבירות, צריך להיות גם ראשון בחזית הכוח הלוחם. כן, זה עם הנשק והקסדה. מי שחושב שהוא טוב יותר להתמודד עם היצר, אומרת התורה, מתאים להיות גם בחזית מול חמאס וחיזבאללה…

שבת שלום,

איתן.

ראה תשפ"ג

 בס"ד

קשה להיות רחוק. תשאלו כל אחד שגר בפריפריה (ולא, רחובות וקריית גת, אתם לא פריפריה…) שצריך לבחור בין נסיעה ארוכה למשפחה / חברים / אירוע לבין פשוט להשאר בבית…

קשה להיות רחוק. תשאלו כל אדם במערכת זוגית. שגם אם לרוב קרוב, יש פעמים שהמרחק גדל ואיך עוצרים את התארכות הפער…

קשה להיות רחוק. תשאלו כל הורה. שילדיו גדלים. ואפילו עוד לפני שעוזבים ממש את הקן, יש לפעמים מרחק קשה של הדור, שפה, תקשורת…

קשה להיות רחוק. תשאלו כל מורה. איך זה כשנקודת המוטיבציה חומקת. לא נוגעת, ניסית לתפוס את תשומת הלב, את הקשב. רצית לבנות איתם מגדלים ולא נפגשו הלב, העיניים…

קשה להיות רחוק. תשאלו כל ילד. משהו קורה שם בחברה. מעגל סגור. מנסה להתקרב, להצליח אולי לפרוץ, ונדמה שהוא רק מתרחק…

קשה להיות רחוק. תשאלו את עצמכם. שבאמת רציתם. שהבנתם שצריך. ובין ההבנה לפעולה, להגשמה, משהו קרה בדרך. ואיפה אני ואיפה מה שרציתי להיות…

חיים שלמים לדבר על המרחקים האלה. להתמודד עם המרחקים האלה כל החיים. לעבוד עליהם. ובכל זאת, להגיד שמשהו הוא גדול, רחב ועמוק, לא נותן פטור מהניסיון להתמודד איתו. אז, קצת מחשבות על הדרך לצמצם את המרחקים האלה. קצת להתקרב. משהו שיתאים, אולי, לכל המרחקים האלה, אפילו לזה הגיאוגרפי. אבני דרך לצעוד עליהם בעזרת אחרים, בכוחות עצמך.

אי אפשר, כמובן, להתחיל להתמודד בלי לעשות תהליך של הכרה במרחק. לפרש את כאבי הבטן. את התחושה הלא טובה. ממה אני רחוק, איפה אני עומד. לא תמיד קל להכיר לבד במרחק הזה. הכרת הבעיה, היא, כמו שאומרים, חצי מהפתרון.

ואז, רגע להסתכל רק על עצמי. מה המקום שבו הכי הייתי רוצה להיות. מהם מנועי המוטיבציה הפנימיים שלי, מה השאיפות הכי פנימיות שלי ואיך אני תופס את עצמי במנותק מההקשרים הסביבתיים שלי.

וכאן תתחיל העבודה של החיבורים, של ההתקרבות, של יצירת המערכים והפעולות לצמצם את המרחק. להקטין את הפער. צריך לתת צורה מדויקת של פעולות, של מעשים ברי השגה, שנמצאים תחת השגת ידי. העבודה כמעגל למידה. מחשבה, התנסות, בחינה, תיקון ולנסות שוב.

ולדעת גם לשחרר. לתת אמון. בעצמך, שיש לך כוח. במישהו, לרוץ איתו. שרוב המרחק הוא חיצוני למי שאתה. שזה אפשרי לצמצם אותו. שעשית את מה שיכולת, וסוף הטוב לבוא. 

יש משהו במרחק הגאוגרפי, להיות יותר פשוט, מחובר לטבע הגדול שעושה קצת שקט. זמן להסתכלות פנימה, לחשוב התחדשות, במרחק הזוגי. הזדמנות למחשבה נוספת על החינוך שלי את עצמי, על פיתוח היכולות שלי, במרחק ההורי, במרחק החינוכי. לחפש חבר לנפש במקום אחר, בריחוק חברתי. הזדמנות להתפתח בעוד קומה, כשאני קצת רחוק מעצמי…

כי ירחק כו' המקום כו' ונתת בכסף כו' והלכת כו' בכל אשר תאוה כו'. הכלל כי ע"י הרצון והחשק לדבוק בה' אחד יוכל להתדבק בכל מקום שהוא, כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע"י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה'. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פירוש להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהיה עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להשם יתברך. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו'. ונתת הכסף כו'. פי' שלא לשכוח אהבת ה' ותשוקה הנ"ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו'. בקר צאן יין שכר. יהי' נזכר אהבה העיקרית לה' ואז אל המקום כו'. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]:

וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֮ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ ה' אֱלֹהֶֽיךָ׃ וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃ 

וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃ [דברים, י"ד, כ"ד - כ"ו].

בפשט, שלושת הפסוקים מדברים על מצב שבו חקלאי צובר הרבה תוצרת חקלאית שהופרשה כמעשר שני, אותו החקלאי צריך לאכול בעצמו בירושלים. ומאחר וטכנית זה בעייתי להסחב עם כל כך הרבה תוצרת, אפשר להמיר אותה בכסף ובירושלים שוב להמיר את הכסף באוכל ולאכול שם.

ה'שפת אמת' הופך את משמעות הפסוקים מפתרון טכני לבעיית חוסר במשאיות קירור ואכילה של טון ענבים, להתמודדות עם המרחק הנפשי, עם הקושי. כדאי לקרוא שוב את הפסוקים אחרי פירושו.

כשהדרך רבה. כשכבר אי אפשר לשאת. כשה'מקום' האידאלי, 'מקום' כשמו של הקב"ה, המקום של הרצון, נמצאים רחוק ונראים בלתי מושגים. אומרת התורה, ונתתה הכסף. תחשוב, למה אתה נכסף, מהם הרצונות הפנימיים האמיתיים שלך. איפה הנפש שלך רוצה להיות.

את ה'כסף', את הרצונות והמאויים האלה, שים בידך. קח אחריות, זה בידיים שלך, זה אפשרי. ותן לו צורה. אי אפשר להמיר את המעשר על חתיכת כסף, אפילו אם היא יקרה. צריך לעשות תכנית מסודרת, צריך להיות 'נחקק בלב' איפה אני באמת רוצה להיות. לגייס את כל כוחות הנפש שלך. איך תכיר אותם? 'בכל אשר תאווה נפשך', אל תחפש אידאלים של אחרים, מה אתה מתאווה להיות?

ואז 'ושמחת בכל הטוב'. שיבוא. ולא לך לבד. כי מעשר שני, עשירית מכל התוצרת החקלאית, אי אפשר לאכול ביום - יומיים בירושלים. אתה חייב להזמין אלייך אחרים לשולחן. חברים ונזקקים. כי כשלך טוב, אתה מעביר אותו הלאה..

הקב"ה 'לוקח על עצמו' את האחריות למרחק. כי ירחק ממך המקום. המקום הוא זה ש'התרחק'. הוא מאפשר לאדם את המרחק. שקצת יכאב לו החוסר, כדי שיוכל לבחור באמת, כדי שיוכל לגדול ולהתפתח. את המרחק שנשאר, את מה שלא הצלחנו, גם את המרחק הזה, אומר ה'שפת אמת', הקב"ה לוקח על עצמו. אם עשינו והשתדלנו, את המרחק שנשאר, הקב"ה ישלים במקומנו.

שבת שלום,

איתן.

עקב תשפ"ג

 בס"ד

האופטימיים שבסלון יגידו שיש חוט. הפסימיים, טוענים מולם, שהוא מעולם לא היה קיים, יש רק גורל עיוור. הרוב חושבים שהוא אבד לבלי שוב, בקושי זוכרים איך הוא היה נראה. כולם עומדים בסלון ומתווכחים, מעט האורגים יושבים בצד וטווים אותו פיסה אחר פיסה.

קיים או לא קיים, זו השאלה. האם בשנת ה-75 למדינת ישראל ובכניסתה לרבעון הרביעי יתברר כי אכן ישנו חוט המחבר בין כל חלקי האומה (ובשאיפה גם לכלל האזרחים), האם ישנו סיפור משותף, אתוס משותף, גורל עתידי משותף, הבנוי על היסטוריה משותפת, שבסופו של דבר יהיה חזק יותר מכל המחלוקות וימנע פילוג שאין ממנו חזרה, או שהכל היה סיפור ילדים נאיבי של עם נרדף שמצא לרגע מנוחה. ואם אכן הפערים כה גדולים, הסיפור הזה יתפרק ותשאר פה מדינה שסועה ורקובה, שלא תהיה מסוגלת, בלי הסיפור המשותף המוסרי, לעמוד מול הכוחות הקוראים להשמדתה. 

אתה פותח את הדלת של הכיתה בהתרגשות. תלמידים חדשים. קבוצה חדשה. ללמד אותם זה רק חלק מהסיפור. ולא תמיד החלק הגדול. כדי להביא אותם ללמידה של ידע, מיומנויות, הרגלים לימודיים וחברתיים ולא פחות חשוב, ערכים, אתה נדרש להיות אורג מומחה. לטוות את החוטים הדקים יחד. שלא ידרכו אחת לשני על היבלות, על הקשיים, על החולשות. שייראה בחוט המשותף כל סיב עם הגוון שלו, שישלימו אחד את השני בפעילות הלימודית, החברתית, הערכית. לקבוצה יש כוח. אני מלמד כל שנה את אותם המקצועות, אבל בכל שנה יש דינמיקה אחרת בקבוצה שמשפיעה גם עלי וגם על הדרך שבה אני מלמד, שבה אני פוגש את הקבוצה. כשהחוט לא חזק, קשה מאוד להחזיק למידה משמעותית.

לא כולם מתעסקים בטווית החוטים. לא כולם מאמינים שזה בכלל התפקיד שלהם. פוליטיקאים, מנהיגים, אנשי ציבור, מורים… יש להם הסברים. מחויבות למגזר, לרעיון, לחומר לבגרות. בלי החוט, בלי הקבוצה זה לא יילך. זאת אומרת, תמיד יהיו אלו שאפילו ירוויחו רווח מסוים מפירוקה של הקבוצה. החזקים יותר. הם יחיו לפי הערכים שלהם בתוך השבט שלהם. יהיו להם המשאבים, הם אלו שגם לא צריכים ממש את המורים בשביל ציונים טובים. אבל, לאורך זמן, כולם יפסידו. בין סתם שנה מעייפת שאתה כבר רוצה שתגמר ובין מדינה קרועה, כאב אמיתי ושבירה של הערכים.

יצא לי השבוע לראות ולשמוע כמה פודקסטים. שיחות אחד על אחד. לא עם כל מה שנאמר אני מסכים או מבין. אבל המשותף לכולם היה האופן שבו מָסַכִּים שנראים ענקיים יכולים לרדת ולהביא להבנה, גם אם לא להסכמה. הבנה שאומרת, כל אחד מנסה ככל יכולתו, הבנתו ועקרונותיו לעשות טוב משותף. שלושה מהם הם פרקים של 'המנגנון' של שאול אמסטרדמסקי. בשלושת אלו ששמעתי הוא מדבר עם אנשים הרחוקים ממנו בתפיסת העולם. שיחה עם נעם ויימן, מנכ"ל חברת ענק של ייבוא / הפצה שאמסטרדמסקי נלחם מולה ויצא נגדה בתקשורת, שיחה עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ועם אריה ארליך עורך עיתון חרדי שמול שניהם יש לו בעיות אידאולוגיות אחרות. 

הרביעי הוא ריאיון של אורית נבון עם הרב סתיו שאחד המסרים ממנו הוא הצורך בלקחת אחריות ולעשות את המקסימום ולטוות את החוט הזה, מתוך אמונה שהוא קיים, שזה אפשרי. שנצטרך כולנו להתפשר ולהתגמש, לזוז קצת הצידה, לפנות מקום. לא מתוך חולשה, אלא, מתוך הצורך, מתוך האידאל לבנות אומה מכל שבטיה, כוחה של הקבוצה.

במדרש הלשון אדם מישראל שיש לו מנורה של פרקים כו'. כי בריאת האדם הי' לחבר ולקשר כ"ד לשורשו. שכל העולם יש לו חיבור ושייכות להקדושה. וזה המנורה של פרקים נר ה' נשמת האדם. ובשבת מתגלה הארה הפנימיות בכל דבר וא"צ רק הרצון לקבל ההארה [...] ואפשר לומר שגם זה הפי' שנותנין לכל אדם מישראל רצון ומשאלות לב לטובה. אמת גם ע"ז שייך משאלות לב לבקש רצון אמת [שפת אמת, עקב, תרל"ב]:

המדרש שה'שפת אמת' מביא את המשפט הראשון ממנו (דברים רבה ג', א') שואל שאלה בהלכות שבת. האם מנורה (כלי חרס בעל נפח לשמן ומקום לפתילה) העשויה פרקים פרקים (חלקים המורכבים אחד עם השני שניתן גם לפרק) מותרת לטלטול בשבת או לא. ההלכה היא שלא משום מלאכת בונה. בשבת לא מרכיבים מנורה ולכן גם לא מטלטלים אותה (בסוף המדרש מופיע גם הקשר לפרשת עקב, עיינו שם).

על המדרש הזה אומר ה'שפת אמת' שכל עוד מותר לנו לעבוד, שכל עוד בכוחנו לעבוד ולעשות תפקיד האדם כולו ולא רק של עם ישראל הוא לעסוק בחיבורים. המנורה של ישראל היא 'פרקים פרקים', חלקים, חלקים, שבטים, שבטים. שלכל אחד מהם חיבור לקדושה, גם לשבטים שחטאו אי אז בחטאים חמורים וגם לאלה שקשה להבין איך הדעות והמעשים שלהם קשורים לקודש. 

ויש שמנורה של פרקים היא דווקא 'מוקצה', לא שייכת, אסורה. ועל דרך החסידות המצב הזה קיים בעש"ן - עולם, שנה, נפש. העולם - המקום. בבית המקדש הייתה מנורה העשויה מקשה אחת. האחדות במקדש נראתה בבירור תגיעו כולכם שונים, אין בעיה, כאן תתברר האחדות. שנה - הזמן, שבת. זמן שמעיד על אחדות הבריאה בפני עצמו. אין בו מקום לפרקים פרקים, או, אולי, יהיה נכון יותר לומר, אי אפשר לראות בו הבדלים שמפרידים באמת, כוחות מנוגדים שלא מכוונים לאותה מטרה. אל תסתובבו עם מנורת פרקים בשבת. זה לא מתאים. ונפש, האדם. כאן זו כבר עבודה, כאן צריך להתאמץ, כאן צריך לעבוד קשה. אם נצליח, אולי ממילא, כבר נזכה לשבת אחרת, לרצון משותף להקים לעם הזה רעיון ומקום שיהיה פתוח לכולם, שכולם ירגישו רצון להכנס בו.

שבת שלום,

איתן.

ואתחנן תשפ"ג

בס"ד

ה"מָפְחֶדֶת". מילה משפחתית לתאור מקום חשוך ברמת מגשימים. מקום די מרכזי, בין הגנים למקלט ציבורי, שאם עוברים אותו, חוסכים קצת זמן בהליכה מבית הורי למגרש הכדורסל. לא תמיד בחרנו לקצר את הדרך…

"אז מה זה בעצם פחד? ולמה אנחנו כל כך מפחדים? במשפט אחד, פחד הוא מנגנון הגנה. פחד הוא מערכת שהאבולוציה שתלה בנו וחיזקה בנו, שהמטרה שלה לחלץ אותנו ממצבים שמסוכנים לנו, ולמנוע אותנו מלהיכנס אליהם... לכן, הברירה הטבעית בררה את מערכת הפחד או החרדה במוח שלנו כך שהיא תעבוד טוב מאוד, אפילו קצת יותר מידי טוב… ללמוד לפחד קל מאוד, ללמוד להתגבר על הפחד הזה קשה מאוד. זה לוקח הרבה זמן, זה לוקח הרבה כוח רצון וכו'..

[יורם יובל, פסיכולוג וחוקר מוח, אתר פסיכולוגיה עברית]

לפסיכולוגים יש הרבה פרנסה ממנגנון הפחד, אבל הפחד משרת גם לא מעט בעלי מקצוע אחרים. מפקדים בצבא, שוטרים, רופאים ויש להודות גם הורים ומורים (עדיין??). את מנגנון ההגנה החזק והחשוב הזה מנצלים אותם בעלי מקצוע בדוגמאות הנ"ל, כדי לשמור על משמעת צבאית, על הסדר הציבורי, ועל הסכמה לפעולות רפואיות וחינוך. 

הבעיה הקשה מתחילה, כמו בהרבה מקרים, כאשר משתמשים במנגנון הזה באופן לא מוסרי. התשתית לכל הסבל שעבר על העם היהודי הוא ביצירה של פחד מפנינו וכשמשהו כל כך מאיים עליך, יורדות העכבות המוסריות ומכאן ועד לפוגרום הדרך קצרה. היהודי הוא קודם כל שונה ומוזר (שזה כבר מפחיד) ואז הוא גם רוצה להשתלט על העולם, מנצל את העמים ואם כבר הגענו לכאן, הדרך להאמין בזה שמצות מכינים עם דם של ילדים נוצרים, כבר לא כל כך ארוכה (קצת לא מסתדר עם המנהג לאכול מצה עם שוקולד, אבל…)... הפחד הוא מנגנון כל כך קמאי, ראשוני, טבוע עמוק בנפש האדם, ולכן הוא משפיע על כולם. פרופסורים, רופאים וטייסים מפחדים ויכולים להיות מובלים על ידי הפחדה, בדיוק כמו כל אחד אחר. 

נראה כאילו שיח הפחד שולט עכשיו. פחד מהממשלה, פחד מבית המשפט, פחד מהשכן שלי. לצערי, אני חושב, שיצרני הפחד עובדים עלינו כבר עשרות שנים. עכשיו הם "רק" קוטפים את הפירות בנחת. מהצד האחד, "כל שינוי בהלכה ובחברה הוא פוסט מודרנה שתביא להתפרקות כל הערכים ועל כן להלחם בכל תופעה החורגת מהגבולות הישנים!!!" ומצד שני, "הדת תחזיר אותנו לעולם ברברי וחשוך שבו אין זכויות לנשים שגם ימתינו בתור לטיפול רפואי אחרי גברים!!!".

 אבל זה לא פוסט נחמד על סימטריה שתקרא את כולנו לשבת, לשלב ידיים ולהפסיק לריב (זה כמובן יהיה לא רע, אבל נהיה מציאותיים). אני חושב שהשימוש בפחד, אמנם נעשה מכל צד אפשרי, אבל הפחדה מגמתית ויצירת תדמית של "שונה" נעשית כבר עשרות שנים כנגד הציבור הימני ובעיקר זה הדתי. הוא התבשל לאט, צחקנו גם אנחנו ב'ארץ נהדרת'. וכמו סוכן רדום שקיבל אות הפעלה הוא קם בכל הכוח. סוחף איתו אנשים מכל שכבות העם האפשריות. ובוודאי שהוא ישפיע רבות בבחירות הקרובות. אז למה לעצור כזה סוכן טוב? 

אני מאוד מקווה שהוא לא יפיל בקרבנו חללים רבים מדי..

"הם מ-פ-ח-ד-י-ם" הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנת 99'. הוא צדק. הם מפחדים. ואפשר לרדת עליהם הרבה. וכן, הם מנצלים את הפחד לעשות דברים שלא ייעשו. הכל נכון. השאלה היא איך מפרקים את הפחד הזה. איך כל אחד ואחד ברמתו, עד ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, לוקח אחריות ומנסה לפרק את הפחד ולא להמשיך ולהעצים אותו. בגדול, אפשר לומר כי הטיפול בפחד הוא להעביר את האדם ממצב רגשי למצב שכלי. קל להגיד קשה ליישם. קשה ליישם על ילד שחש שחרב עולמו בגלל מצב חברתי, קשה ליישם על נפגע חרדה בודד אחרי נפילת טיל ובטח שקשה ליישם על ציבורים שלמים. את הפתרון הזה יש להמשיך לעשות ולהשתדל ..

לרב קוק, בספר 'עקבי הצאן' יש פרק המוקדש לנושא הפחד (די קצר, ממליץ לקרוא את כולו, גם אם לא מבינים הכל, המנגינה שם ברורה) והרב פותח ואומר:

"הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות, בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי."

כן, עד כדי כך. אנחנו חווים את זה היטב..

בסוף הפרק הוא מנתח את הגורמים לפחד ואת הטיפול בו:

"באחרית הימים בעקבא דמשיחא… הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, ביחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים, החנונים בשכל טוב, בכשרון של קדושה וצדק, והם הנם היותר נלקים בפחד וחולשה, הדחיפה לזה היא ע"י הכח ההפכי, - כח החוצפה שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד; אע"פ שבא מצד השפל, מצד השכרון והמהומה, הרחוק כרחוק שמים מארץ מאותה הגבורה* הבאה מברכת שמים של עושר הנשמה וחזקת צדקתה, מכל מקום הוא פועל בכחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב, את נצוצי הקדושה, את הפנים היותר תוכי - מניעת הפחד המחשבי מפני העז המובטח הצפון באוצר חיינו, ואז תקבע הגבורה* במשבצת הקדושה, והמחשבה תפריח. "אל תיראי כי לא תבושי, ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד" [ישעיהו נ"ד, ד'].

 *במילה " גבורה" הרב רומז לדברי הרמב"ם [שמונה פרקים, פרק ד'] כי הגבורה היא המידה הנכונה בין אדם ללא פחד לאדם המפחד תמיד.

זה אולי יישמע טפשי, אבל ההמלצה למלחמה בפחד, היא… לא לפחד. הרב פונה למנהיגי הקהילות שהובילו את הקהילות בפחד וקיבלו תגובת נגד של חוצפה שלא מפחדת מהם. חוצפה, שבסופו של דבר גרמה לכך שכן יפחדו מאותם מנהיגים, רבנים ומכל מה שהם מייצגים. מורה להם הרב קוק, קודם אתם אל תפחדו. קודם אתם תעברו למצב שכלי. יש לכם הבטחה אלוהית! תהיו בטוחים בדרך, אל תָּרְאוּ פחד, תסתכלו על האחר בלי פחד. תקבלו אותו. התגובה תהיה שהפחד מצד אחד והלוחמנות מצד שני, תביא לגבורה מאוזנת. כל אחד בדרכו.

הרב מטיל את האחריות על המנהיגים. כל אחד מנהיג בעצמו, אפילו אם רק את עצמו. להסתכל על האחר בעיניים ולנסות להפסיק לפחד.

שבת שלום,

איתן.

תוספת למיטיבי לכת:

הרב קוק מביא פסוק מנחמות ישעיהו. השבת נקרא את הראשונה בהפטרות הנחמה שעל שמה נקראת השבת, "נחמו". בהפטרות אלו יש מוטיב של הקריאה לא לפחד. באחד הפסוקים היותר מפורסמים מהפטרה זו, שגם הולחן נכתב:

"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ͏ִם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם" [ישעיהו מ'].

מגיע לך, מתאים לך לעלות על הר גבוה. ומשם, אל תפחדי, להרים את הקול ולספר, וללמד ולקרוא לכולם להצטרף לערכים, לגודל. מנקודת מבט גבוהה, ממצב של חוסר פחד, אפשר לראות איך המאורעות הם גילוי אלוהים.

מ"ש רש"י ז"ל הירא כשמטריחו יותר מדאי מניחו והולך. וקשה הלא ירא. ואיך מניחו. ולפי שכל אנושי נראה שיותר נשמר האדם ע"י היראה. הגם כי לא באנו לאהבה שלימה וא"י להעיד ע"ז. מ"מ אפשר לפרש ברש"י שכשמטריח האדם בתפלותיו ובקשותיו להש"י. כשעובדו מאהבה עושה לו כל רצונו. אבל ביראה מניחו כו' כנ"ל [שפת אמת, ואתחנן, תרל"ד]:

לפי השכל האנושי, אומר ה'שפת אמת' הפחד הוא גורם מניע טוב יותר. לכן, איך יכול להיות שהפחד מהבורא יביא לעזיבתו? עונה ה'שפת אמת' והופך את סדר הדברים. לא האדם הוא זה שיעזוב, אלא, לכאורה הקב"ה יעזוב את מי שעובדו רק מתוך פחד. והנה עוד טיפול או היפוך לפחד, האהבה. כשאתה אוהב מישהו, אז, באופן מפתיע, הוא 'עושה לו כל רצונו'. אפילו עם השוני, אפילו עם כל המורכבות.

דברים תשפ"ג

 בס"ד

"למידה חברתית-רגשית ( Social Emotional learning– SEL) היא תהליך חינוכי-התפתחותי לקידום עמדות, ידע ומיומנויות חברתיות ורגשיות. למידה רגשית-חברתית מאפשרת לתלמידים ולמורים לפתח חוסן ותחושת משמעות ושייכות ומתוך כך לשגשג ולהצליח. היא מסייעת לפרט להבין את רגשותיו ולנהל אותם, להציב מטרות ולהשיגן, לקבל החלטות אחראיות ואכפתיות, לטפח רגישות לאחר וליצור קשרים חברתיים חיוביים." ( משרד החינוך, אתר שפ"י).

המידע המצטבר ממחקרים ממשיך לחזק את מה שהיה ידוע כבר בעבר הרחוק, נעלם קצת בשנות ה'חינוך של המהפכה התעשייתית, בה גם התלמידים והילדים היו סוג של תעשייה (ועוד לא השתחררנו מזה לגמרי) ונמצא עמוק בתחושות האישיות של כל מי שעוסק בהוראה וחינוך ילדים.  ללא בסיס רגשי - חברתי יציב, לא תתכן למידה. לא בכיתה ולא בבית. סדר הדברים הנכון היה צריך להיות ESL, ויסות הרגש כבסיס למסגרת החברתית ומתוך כך הלימודית, רק, כנראה, יותר קשה להגיד את זה מ-SEL… 🙂.

הנהלת האולפנה החליטה להקדיש יומיים כמעט מלאים בהכנת הצוות לשנת תשפ"ד לטיפול בתחום הרגשי, תוך מתן כלים פיזיים ומחשבתיים לויסות רגשי. בעיניי, זה שינוי תודעה משמעותי ומבורך, שכבר צריך היה לחלחל מזמן לתודעה של המורים. מי שעוד לא הבין את זה במחשבות שלו לקראת לימודי ההוראה, מי שלא ראה את זה בעבודה מול תלמידים, מי שלא נתקל בזה חזיתית בזמן הקורונה ולאחריה ובכלל מי שלא הרהר בשאלה 'למה אני בכלל מורה?' אולי כדאי לו להקדיש לזה מחשבה, במיוחד לאור התקדמות הטכנולוגיה, התפתחות ה-AI (אינטליגנציה מלאכותית) ותכניות משרד החינוך (המבורכות בעיניי) לקדם למידה בפלטפורמות דיגיטליות. השאלה רלוונטית כמו תמיד.

הכל עוד יכול להתפתח ואת העתיד מנבאים הכי טוב סופרי המדע הבדיוני, אבל, בינתיים נראה שגם אם חלקים מהאות 'L', הלמידה, יילקחו מאיתנו, הרי שאת האותיות SE, החלק הרגשי והחברתי, הבסיס ליכולת ללמוד וְלָפְּנִיוּת ללמידה, יהיה קשה לקחת מאיתנו, ההורים, המורים, החברים (להלן 'אנחנו'). אני מרגיש שעם כל השעות שאני מקדיש להכנת שיעורים ולהעברתם, הן לא מגיעות לזמן, הן בהכנה לשיעור והן במהלכו ובין השיעורים, שאני עוסק, במודע ושלא במודע, לפן הרגשי - חברתי. עד כמה אנחנו, קודם כל בעצמנו, מתמודדים (או לא) עם הרגשות שלנו שאיתם אנחנו מגיעים לעבוד בעולם. עד כמה המפגש האנושי מזמן לנו התמודדויות עם תופעות רגשיות במנעד גבוה/נמוך של מעבר בין מערכת עצבים רגועה ופנויה לבין מערכת עצבים במצב הישרדותי אטום לקשר, לחשיבה וללמידה.

אחד הדברים המרכזיים שתפסו אותי ביומיים האלה, הוא השִיוּם (מתן שם) להתמודדות המרכזית, כך נראה לי, בעבודה עם ילדים ובני נוער, בעצם, עם בני אדם בכלל. ההתמודדות מול עיוותי חשיבה. 

עיוותי חשיבה הם הטיות חשיבתיות המאופיינים בנטייה אקראית וסובייקטיבית של בני אדם לתפוס את המציאות או את השלכותיה באופן שגוי (ויקיפדיה). 

החושים קולטים נתונים לכאורה אובייקטיביים מהסביבה, אבל, התפיסה, הפרשנות לנתונים האלה שגויה, מה שמוביל לתפיסות שגויות ולמעשים שלא היו נעשים אילולי התפיסות השגויות. ראיתי כל מיני רשימות של עיוותים, להלן אחת מהן באתר של עומרי שדה, פסיכולוג קליני. קחו למשל את מספר 12, אחד הנפוצים, לדעתי, בעבודה עם ילדים ונוער:

 הצדקה רגשית (Emotional Reasoning)

​

אנחנו מאמינים שכל מה שאנחנו מרגישים חייב להיות נכון באופן אוטומטי. אם אנחנו מרגישים טיפשים או משעממים – אנחנו כנראה טיפשים ומשעממים. אנחנו מניחים שהרגשות הלא בריאים שלנו משקפים את המציאות, "אם אני מרגיש את זה – זה כנראה נכון".

אתם בטח מהנהנים… אולי כי הרגשתם את זה, אולי כי זו תשדורת שקיבלתם לא אחת מהקרובים אליכם.

אם אנחנו מבינים שהעיוותים הם תוצר של תהליכים אוטומטיים - השרדותיים במוח, אפשר לעבוד עם המוח הקדמי, ה'גבוה', המודע ולחקור, האם מה שאני מרגיש אכן נכון. לשקף מציאות ועובדות שסותרות את ההנחות השליליות, כך שגם אנחנו לא מטפלים רגשיים, נוכל לעזור לנו ולסביבה, אם נכיר את העיוותים האלה ואם נגייס את החשיבה שלנו ואת עולם הערכים שלנו, נוכל לעזור ולחזור לתפיסות נכונות יותר ולבריאות נפשית.

שני מחנות. התנגשות חזיתית. ואין ספור עיוותים קוגניטיביים שמביאים אנשים סופר-אינטליגנטים להתנהגויות שהם לא היו מעלים על דעתם בחלום הכי גרוע שלהם, תוך הצדקות שהם עצמם היו מגחכים עליהם. זו לא תופעה שמצוייה רק במחנה אחד. כולנו נופלים בזה באופן אישי ומחנאי. מאחר ודעתי ידועה, אביא כאן דוגמה מדהימה במובן הפחות טוב של המילה, איך עיוותים קוגניטיביים (וכנראה גם רשעות וניצול כוח) מביא למעשים שלא היו עולים על הדעת בלעדיהם. ההסתדרות הרפואית טוענת שעלול להתקבל חוק בו תהיה אפליה במתן טיפול רפואי אפילו בין גברים לנשים! כמה דעות קדומות והסתה יש בדברים שלהם, מעבר לעובדה הפשוטה שגם לו יצוייר שיעבור חוק כזה (אין סיכוי) וגם אם בג"ץ לא יפסול אותו מאלף סיבות אחרות שאינן עילת הסבירות, לא יהיה מישהו מבין העוסקים ברפואה מכל מגזר שהוא, אכן יקיים אותו…

איך יוצאים מזה? אז אחרי שתרגלנו נשימה מרגיעה, אני מציע סדנה עצמית. לכתוב את המחשבות והרגשות שלנו על נושא מסוים, נגיד 'עילת הסבירות' ועל הצד שכנגד. אחרי שהרשימה מוכנה, ננסה למצוא בה עיוותים קוגניטיביים, לראות איפה אנחנו משבשים, מכלילים, מנסים לנבא, משליכים, מדביקים תוויות, חושבים שאנחנו תמיד צודקים ו… 

נשווה את העיוותים האלה למחשבות הערכיות והאידאולוגיות שלנו ואז, אולי, נבין מה אפשר לעשות, איפה אפשר לתקן ועד כמה ההבדלים לא גדולים ועד כמה, אותם ההבדלים הם, ברובם, תוצאה של שדים דמיוניים ומפחידים…

במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. כי הלשון יש בו כח גדול כמ"ש ז"ל על לשון רע שלישי שמדבר כאן ומזיק מרחוק כו'. ק"ו [קל וחומר] מדה טובה מרובה שיכול כח הלשון מצדיק לעזור מרחוק. ומרע"ה לא רצה לדבר עד שיהי' כח לדיבורו לכנוס בכל איש ישראל כיון שהי' הדעת של כל בנ"י לא הי' יכול לדבר עד שדיבורו יכנוס בכל ישראל. וז"ש לא איש דברים כו' וכאן כתיב אשר דיבר כו' אל כל ישראל כנ"ל. ובזה מובן דברי רש"י ז"ל שנתן טעם שאלו שבשוק יאמרו [לא היינו שם, לא דיברת אלינו, אחרת היינו מוחים] כו'. ולמה לא ידבר לכולם. רק כנ"ל שהמתין עד שיוכל לדבר לכל איש ישראל כנ"ל. והלשון בא מפנימיות האדם ונותן כח להדיבור. כי כל הדברים מהפכין לפי הלשון והתנועה כך מתפרשין. ולזאת מצינו שתיקן מרע"ה בלשונו איכה אשא כו' ולשון זה גם בקינות כמ"ש חז"ל. וכן בכל הדברים אם כח הלשון כראוי יוכל לתקן דברים הנאמרים בלשונו [וע"ז נאמר טוב לשמוע גערת חכם כו'] [שפת אמת, דברים, תרל"ג]:

אלה הדברים. דברים של תוכחה, דברים קשים, שנאמרו מפי אדם שמעיד על עצמו שהוא 'לא איש דברים'. מסביר ה'שפת אמת' את ההבדל. משה הכיר בכוח הלשון. בכוח הדיבור. חיים ומוות ביד הלשון. משה בסנה מבין שיכול להיות לו עיוות קוגניטיבי גדול מול בני ישראל. הוא לא מכיר אותם. הוא עלול לעשות השלכה מהעולם הפנימי שלו, לחשוב שהוא תמיד צודק ולטעות בהנהגה. רק אחרי 40 שנה של הנהגה, בעליות ובמורדות, הוא מרגיש שהוא ש'דיבורו יכול לכנוס בכל ישראל'. שנעשתה עבודה סיזיפית וקשה להביא את העם ליכולת להקשיב, להביא את עצמו ליכולת לדבר אל כולם.

והלשון בא מפנימיות האדם ונותן כח להדיבור. כי כל הדברים מהפכין לפי הלשון והתנועה כך מתפרשין.

נדמה לי שהכוונה במשפט הזה היא שעולם ה'דיבור' הנגלה, זה שיוצא החוצה אם במילים אם במעשים, מתחיל בתפיסות, במחשבות, באידאות הכי פנימיות שלנו. אבל בין האוויר שנמצא בריאות ועד השפתיים, בין מה שאני חושב כשאני לומד או מהרהר בערכים ועד מה שאני אומר ועושה, יש עוד דרך שיכולה להפוך את הדברים, לעוות אותם, כאילו להתאים אותם למציאות, כאילו אין ברירה, אלא, לעשות אחרת ממה שאני מאמין בו באמת.

את זה מסמלת הלשון שעומדת באמצע הדרך. קצת בפנים קצת בחוץ. לכן המוות והחיים אצלה. כי לא תמיד רלוונטי עד כמה הבפנים טהור, אם הלשון, אם הפרשנות שלנו, אם תפיסות שגויות, עיוותים קוגניטיביים ויצר רע מעוותים אותו. הלשון היא איבר שרירי. ושריר אפשר לאמן. קודם את שלנו. אחר כך, לנסות לעזור לאחרים. תמיד לזכור שאנחנו עדיין קצת 'בסנה', עוד לא ממש מכירים את מה שעובר על הזולת מבפנים, אבל עם זאת, כמו משה, מתגייסים למשימה לויסות רגשי אישי, של הסביבה ושל כל המדינה שצריכה אותו דחוף…

שבת שלום,

איתן.

מטות - מסעי תשפ"ג

 בס"ד

אדם הולך בדרך. יודע שתהיה לא פשוטה. וגם אם תכנן וארז, והכין, הצעד הראשון תמיד קשה. גם זה שאחריו. מה הוא חושב בשעה הזאת? אל מי הוא פונה? איך מכינים את הנפש למסע? זה שתכננת או זה שנזרקת אליו. 'זורם' עם המציאות, או מנסה לחשוב על כל פרט בלי להשאיר מקום לגורל? נותן למציאות להוביל או מנסה להכפיף אותה לתכנון שלך?

לא יצא לי לשאול אותם. האמת, שעד עכשיו ממש לא חשבתי על השאלות האלה בהקשר שלהם. שאלנו על המסע, על הדרך, ההתמקמות שאחריה ומה שראינו, ראינו ומה שחווינו איתם, חווינו. אתה חלק משרשרת דורות. עוד חוליה. כל חוליה ייחודית, כל חוליה משפיעה על זאת שאחריה, אבל יש כאלה שבין אם התכוונו לכך ובין אם לא, משנים את המציאות של כל מי שאחריהם בצורה משמעותית.

סבא מסעוד (אשר) בוזגלו וסבא חיים דן שמשוביץ שיום השנה לפטירתם בשבועות אלו, יצאו למסע חוצה מדינות ותרבויות, אל הארץ אשר אראךָּ. אחרי השואה, אחרי צרות אחרות ומתוך חלום. מה שהשאירו מאחור, השאירו. ומה היה בליבם לפני היציאה לדרך? כמה חששות? איך התמודדו עם חוסר הידיעה על מה שהולך לבוא? אשאר עם סימן השאלה, אנסה ללמוד בעצמי.

נדר. התחייבות. קבלה. היא אחת הדרכים להתכונן. למדנו אותה מיעקב אבינו. בקריאה ראשונית, אפשר אולי להבין שיעקב עושה תנאים עם הקב"ה, מעביר אליו את האחריות להצלחתו ולשמירתו, אבל, כך מפרשים, יעקב מתפלל ומדבר אל עצמו, מדבר אל עצמו ומניח מבטחו בשמיים. אני מתחייב שיהיה אלוהים עימדי, אני מתחייב לשמור על הזהות שלי, על הערכים שלי. לשמור על עמוד שדרה בתוך כל השינויים שיבואו, לא להתכחש לעצמי. ובבקשה, עזור לי עם זה. אני חושב שזו דרך שמצד אחד לא מנסה להשתלט על המציאות ולנסות להתכונן לכל דבר, מצד שני, היא שוזרת חוט עקבי של שאיפות וכוונות לחזור אליהן לאורך הדרך.

לא יודע מה הסבים שלי חשבו. אבל יודע מה הם לקחו על עצמם. איזו דרך הם סללו בעקביות. הלכו בה בדבקות. עשייה ויראת אלוהים. חיפוש של אמת והליכה לאורה, כל אחד בדרכו שלו, במעשיו שלו. אמת ביד אחת, צדקה ביד השנייה. מחויבות לדרך שבחרו, סיוע לאחר לצעוד בדרכו. היה בהם משהו מאוד ברור בדרך הזאת. אני מתקנא לפעמים בבהירות הזאת. לפעמים נדמה לנו שאנחנו יותר מורכבים מהדורות הקודמים, אם כי, נדמה לי, שלרוב, אנחנו יותר מתקשים לצעוד ישר. יש לזה כמובן יתרונות, אבל הבלבול גדול יותר.

נדרתי, התחייבתי, קבעתי יעדים. זה לא תמיד מספיק. כדאי להציב גם תמרורים. אנשים שיוכלו לסייע בהחזרה למסלול. אנשים חיים שיוכלו תמיד להושיט יד, גם כאלו שלא, אבל מספיק להסתכל עליהם, כדי לשוב ולצעוד בדרך.

וידבר משה אל ראשי המטות כו' זה הדבר כו' ובמד' אפילו בָּאֱמֶת אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו וכו' [וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהֻתַּר לָכֶם לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ - במדבר רבה כ"ב א'] לכן נמסר הנדרים אל ראשי המטות. דהנה נדר הוא מלשון דירה להיות חל שם שמים על דבר הנדור שעד עתה הי' דבר הרשות וע"י הנדר חל עליו מצות הנדר. ידור נדר לה'. ומצינו נדר הראשון ביעקב אבינו והאבן הזאת כו' יהי' בית אלהים. וכן בדוד המלך ע"ה אשר כו' נדר לאביר יעקב אמרו במדרש שתלה הנדר ביעקב שהוא הי' הראשון. וגם שם הנדר הי' למצוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. וכן איתא בגמ' הנודר כאלו בנה במה. ופי' רש"י בזמן איסור הבמות. אבל אלה אנשים הגדולים בנו בנין קבוע שזהו עיקר החילוק בין בית עולמים לבמה שבמה הוא באקראי. אבל אותן שיש בהם מדות הללו. הסכמתם דבר של קיימא לעולם. וזכו לבנין בית עולמים. רמז לדבר נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר. והעיקר שידור נדר לה' כמ"ש אם ה' לא יבנה בית שוא כו'. וזהו הי' מסירת הנדרים ושבועות שמסר להם מרע"ה בסוף ימיו שיוציאו בנין ביהמ"ק מכח אל הפועל [שפת אמת, מטות, תר"ס]:

ה'שפת אמת' מפרש את הנדר, קבלה עצמית של התחייבות מבלי שהייתה חובה או מצווה לכך, כמשהו מוחשי מאוד. נדר מלשון דירה. אני לוקח רעיון מופשט ונותן לו מקום. נותן לו מציאות. לוקח את דבר הרשות ומממש אותו כמצווה. האבן של יעקב, המשכן שדוד רצה להפוך למקדש, בניית במה. שלושה דברים חשובים, אבל ארעיים במקום ובזמן. 

לבנייה של קבע, מפרש ה'שפת אמת' את המדרש, על ידי נדר צריך שלוש תכונות. אמת, ללמוד אותה, לדעת, להעמיק, לחקור ולדרוש בה. מתוכה נובע המשפט. עשיית הצדק. אלו לבדם, חשובים, אך לא מספיקים. כדי לבנות בניין שלם, של אדם, של חברה, צריכה להגיע צדקה. כזאת שלא סותרת את האמת והמשפט, אלא, מעדנת אותם. 

אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם [זכריה, ח', ט"ז]׃

דווקא פרשה זו נאמרה לראשי המטות, למנהיגים הרשמיים, לאלו שבידם לעשות. למנהיג שבתוכי. למנהיגי משפחתי ולאלו שאבחר לי להיות לי מנהיגים.

שבת שלום,

איתן.