בס"ד
"למידה חברתית-רגשית ( Social Emotional learning– SEL) היא תהליך חינוכי-התפתחותי לקידום עמדות, ידע ומיומנויות חברתיות ורגשיות. למידה רגשית-חברתית מאפשרת לתלמידים ולמורים לפתח חוסן ותחושת משמעות ושייכות ומתוך כך לשגשג ולהצליח. היא מסייעת לפרט להבין את רגשותיו ולנהל אותם, להציב מטרות ולהשיגן, לקבל החלטות אחראיות ואכפתיות, לטפח רגישות לאחר וליצור קשרים חברתיים חיוביים." ( משרד החינוך, אתר שפ"י).
המידע המצטבר ממחקרים ממשיך לחזק את מה שהיה ידוע כבר בעבר הרחוק, נעלם קצת בשנות ה'חינוך של המהפכה התעשייתית, בה גם התלמידים והילדים היו סוג של תעשייה (ועוד לא השתחררנו מזה לגמרי) ונמצא עמוק בתחושות האישיות של כל מי שעוסק בהוראה וחינוך ילדים. ללא בסיס רגשי - חברתי יציב, לא תתכן למידה. לא בכיתה ולא בבית. סדר הדברים הנכון היה צריך להיות ESL, ויסות הרגש כבסיס למסגרת החברתית ומתוך כך הלימודית, רק, כנראה, יותר קשה להגיד את זה מ-SEL… 🙂.
הנהלת האולפנה החליטה להקדיש יומיים כמעט מלאים בהכנת הצוות לשנת תשפ"ד לטיפול בתחום הרגשי, תוך מתן כלים פיזיים ומחשבתיים לויסות רגשי. בעיניי, זה שינוי תודעה משמעותי ומבורך, שכבר צריך היה לחלחל מזמן לתודעה של המורים. מי שעוד לא הבין את זה במחשבות שלו לקראת לימודי ההוראה, מי שלא ראה את זה בעבודה מול תלמידים, מי שלא נתקל בזה חזיתית בזמן הקורונה ולאחריה ובכלל מי שלא הרהר בשאלה 'למה אני בכלל מורה?' אולי כדאי לו להקדיש לזה מחשבה, במיוחד לאור התקדמות הטכנולוגיה, התפתחות ה-AI (אינטליגנציה מלאכותית) ותכניות משרד החינוך (המבורכות בעיניי) לקדם למידה בפלטפורמות דיגיטליות. השאלה רלוונטית כמו תמיד.
הכל עוד יכול להתפתח ואת העתיד מנבאים הכי טוב סופרי המדע הבדיוני, אבל, בינתיים נראה שגם אם חלקים מהאות 'L', הלמידה, יילקחו מאיתנו, הרי שאת האותיות SE, החלק הרגשי והחברתי, הבסיס ליכולת ללמוד וְלָפְּנִיוּת ללמידה, יהיה קשה לקחת מאיתנו, ההורים, המורים, החברים (להלן 'אנחנו'). אני מרגיש שעם כל השעות שאני מקדיש להכנת שיעורים ולהעברתם, הן לא מגיעות לזמן, הן בהכנה לשיעור והן במהלכו ובין השיעורים, שאני עוסק, במודע ושלא במודע, לפן הרגשי - חברתי. עד כמה אנחנו, קודם כל בעצמנו, מתמודדים (או לא) עם הרגשות שלנו שאיתם אנחנו מגיעים לעבוד בעולם. עד כמה המפגש האנושי מזמן לנו התמודדויות עם תופעות רגשיות במנעד גבוה/נמוך של מעבר בין מערכת עצבים רגועה ופנויה לבין מערכת עצבים במצב הישרדותי אטום לקשר, לחשיבה וללמידה.
אחד הדברים המרכזיים שתפסו אותי ביומיים האלה, הוא השִיוּם (מתן שם) להתמודדות המרכזית, כך נראה לי, בעבודה עם ילדים ובני נוער, בעצם, עם בני אדם בכלל. ההתמודדות מול עיוותי חשיבה.
עיוותי חשיבה הם הטיות חשיבתיות המאופיינים בנטייה אקראית וסובייקטיבית של בני אדם לתפוס את המציאות או את השלכותיה באופן שגוי (ויקיפדיה).
החושים קולטים נתונים לכאורה אובייקטיביים מהסביבה, אבל, התפיסה, הפרשנות לנתונים האלה שגויה, מה שמוביל לתפיסות שגויות ולמעשים שלא היו נעשים אילולי התפיסות השגויות. ראיתי כל מיני רשימות של עיוותים, להלן אחת מהן באתר של עומרי שדה, פסיכולוג קליני. קחו למשל את מספר 12, אחד הנפוצים, לדעתי, בעבודה עם ילדים ונוער:
הצדקה רגשית (Emotional Reasoning)
אנחנו מאמינים שכל מה שאנחנו מרגישים חייב להיות נכון באופן אוטומטי. אם אנחנו מרגישים טיפשים או משעממים – אנחנו כנראה טיפשים ומשעממים. אנחנו מניחים שהרגשות הלא בריאים שלנו משקפים את המציאות, "אם אני מרגיש את זה – זה כנראה נכון".
אתם בטח מהנהנים… אולי כי הרגשתם את זה, אולי כי זו תשדורת שקיבלתם לא אחת מהקרובים אליכם.
אם אנחנו מבינים שהעיוותים הם תוצר של תהליכים אוטומטיים - השרדותיים במוח, אפשר לעבוד עם המוח הקדמי, ה'גבוה', המודע ולחקור, האם מה שאני מרגיש אכן נכון. לשקף מציאות ועובדות שסותרות את ההנחות השליליות, כך שגם אנחנו לא מטפלים רגשיים, נוכל לעזור לנו ולסביבה, אם נכיר את העיוותים האלה ואם נגייס את החשיבה שלנו ואת עולם הערכים שלנו, נוכל לעזור ולחזור לתפיסות נכונות יותר ולבריאות נפשית.
שני מחנות. התנגשות חזיתית. ואין ספור עיוותים קוגניטיביים שמביאים אנשים סופר-אינטליגנטים להתנהגויות שהם לא היו מעלים על דעתם בחלום הכי גרוע שלהם, תוך הצדקות שהם עצמם היו מגחכים עליהם. זו לא תופעה שמצוייה רק במחנה אחד. כולנו נופלים בזה באופן אישי ומחנאי. מאחר ודעתי ידועה, אביא כאן דוגמה מדהימה במובן הפחות טוב של המילה, איך עיוותים קוגניטיביים (וכנראה גם רשעות וניצול כוח) מביא למעשים שלא היו עולים על הדעת בלעדיהם. ההסתדרות הרפואית טוענת שעלול להתקבל חוק בו תהיה אפליה במתן טיפול רפואי אפילו בין גברים לנשים! כמה דעות קדומות והסתה יש בדברים שלהם, מעבר לעובדה הפשוטה שגם לו יצוייר שיעבור חוק כזה (אין סיכוי) וגם אם בג"ץ לא יפסול אותו מאלף סיבות אחרות שאינן עילת הסבירות, לא יהיה מישהו מבין העוסקים ברפואה מכל מגזר שהוא, אכן יקיים אותו…
איך יוצאים מזה? אז אחרי שתרגלנו נשימה מרגיעה, אני מציע סדנה עצמית. לכתוב את המחשבות והרגשות שלנו על נושא מסוים, נגיד 'עילת הסבירות' ועל הצד שכנגד. אחרי שהרשימה מוכנה, ננסה למצוא בה עיוותים קוגניטיביים, לראות איפה אנחנו משבשים, מכלילים, מנסים לנבא, משליכים, מדביקים תוויות, חושבים שאנחנו תמיד צודקים ו…
נשווה את העיוותים האלה למחשבות הערכיות והאידאולוגיות שלנו ואז, אולי, נבין מה אפשר לעשות, איפה אפשר לתקן ועד כמה ההבדלים לא גדולים ועד כמה, אותם ההבדלים הם, ברובם, תוצאה של שדים דמיוניים ומפחידים…
במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. כי הלשון יש בו כח גדול כמ"ש ז"ל על לשון רע שלישי שמדבר כאן ומזיק מרחוק כו'. ק"ו [קל וחומר] מדה טובה מרובה שיכול כח הלשון מצדיק לעזור מרחוק. ומרע"ה לא רצה לדבר עד שיהי' כח לדיבורו לכנוס בכל איש ישראל כיון שהי' הדעת של כל בנ"י לא הי' יכול לדבר עד שדיבורו יכנוס בכל ישראל. וז"ש לא איש דברים כו' וכאן כתיב אשר דיבר כו' אל כל ישראל כנ"ל. ובזה מובן דברי רש"י ז"ל שנתן טעם שאלו שבשוק יאמרו [לא היינו שם, לא דיברת אלינו, אחרת היינו מוחים] כו'. ולמה לא ידבר לכולם. רק כנ"ל שהמתין עד שיוכל לדבר לכל איש ישראל כנ"ל. והלשון בא מפנימיות האדם ונותן כח להדיבור. כי כל הדברים מהפכין לפי הלשון והתנועה כך מתפרשין. ולזאת מצינו שתיקן מרע"ה בלשונו איכה אשא כו' ולשון זה גם בקינות כמ"ש חז"ל. וכן בכל הדברים אם כח הלשון כראוי יוכל לתקן דברים הנאמרים בלשונו [וע"ז נאמר טוב לשמוע גערת חכם כו'] [שפת אמת, דברים, תרל"ג]:
אלה הדברים. דברים של תוכחה, דברים קשים, שנאמרו מפי אדם שמעיד על עצמו שהוא 'לא איש דברים'. מסביר ה'שפת אמת' את ההבדל. משה הכיר בכוח הלשון. בכוח הדיבור. חיים ומוות ביד הלשון. משה בסנה מבין שיכול להיות לו עיוות קוגניטיבי גדול מול בני ישראל. הוא לא מכיר אותם. הוא עלול לעשות השלכה מהעולם הפנימי שלו, לחשוב שהוא תמיד צודק ולטעות בהנהגה. רק אחרי 40 שנה של הנהגה, בעליות ובמורדות, הוא מרגיש שהוא ש'דיבורו יכול לכנוס בכל ישראל'. שנעשתה עבודה סיזיפית וקשה להביא את העם ליכולת להקשיב, להביא את עצמו ליכולת לדבר אל כולם.
והלשון בא מפנימיות האדם ונותן כח להדיבור. כי כל הדברים מהפכין לפי הלשון והתנועה כך מתפרשין.
נדמה לי שהכוונה במשפט הזה היא שעולם ה'דיבור' הנגלה, זה שיוצא החוצה אם במילים אם במעשים, מתחיל בתפיסות, במחשבות, באידאות הכי פנימיות שלנו. אבל בין האוויר שנמצא בריאות ועד השפתיים, בין מה שאני חושב כשאני לומד או מהרהר בערכים ועד מה שאני אומר ועושה, יש עוד דרך שיכולה להפוך את הדברים, לעוות אותם, כאילו להתאים אותם למציאות, כאילו אין ברירה, אלא, לעשות אחרת ממה שאני מאמין בו באמת.
את זה מסמלת הלשון שעומדת באמצע הדרך. קצת בפנים קצת בחוץ. לכן המוות והחיים אצלה. כי לא תמיד רלוונטי עד כמה הבפנים טהור, אם הלשון, אם הפרשנות שלנו, אם תפיסות שגויות, עיוותים קוגניטיביים ויצר רע מעוותים אותו. הלשון היא איבר שרירי. ושריר אפשר לאמן. קודם את שלנו. אחר כך, לנסות לעזור לאחרים. תמיד לזכור שאנחנו עדיין קצת 'בסנה', עוד לא ממש מכירים את מה שעובר על הזולת מבפנים, אבל עם זאת, כמו משה, מתגייסים למשימה לויסות רגשי אישי, של הסביבה ושל כל המדינה שצריכה אותו דחוף…
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה