בס"ד
אני פוחד מעצמי. כועס על עצמי. מאוכזב מעצמי. הכי שמח מעצמי, אפילו די מרוצה מעצמי. הפילוסוף לייבניץ טבע את המושג מונאדה. יחידה ראשונית. סגורה. נפש האדם היא מונאדה טען לייבניץ. סגורה בעצמה, לא באמת מושפעת או מוּבֶנֶת על ידי המונאדות האחרות. בעל אופי דטרמיניסטי, קבוע, חסר בחירה אמיתית. האדם מתבשל במרק של עצמו.
אני מניח שיש אנשים שיזדהו מאוד עם ההגדרה הזאת. אני מרגיש אותה נפוצה מאוד בגיל הנעורים, החי, לא מעט פעמים, בתחושה הזאת, ש"אף אחד לא מבין אותי באמת". תחושה שקופצת עוד במהלך החיים. נראה לי שהתחושה הזאת, היא שלב חשוב בהתפתחות. הכרת ה"בֵּיצָה" והאני שבתוכה, לפני שאני בוקע לחיים של חברה וזוגיות. כמובן שזה תיאור סכימתי ומאז היציאה מהרחם יש תנועה פנימה והחוצה מהביצה, אני לומד להכיר את עצמי, במקביל להתנסויות עם החברה, אבל יש שלבים בחיים שההתכנסות פנימה דומיננטית יותר.
למרות תחושת ה'מונאדה' החזקה בגיל הנעורים (ואם לא עבר לך, כדאי לבדוק את זה…) נראה לי שיהיה קשה למצוא אדם שמאמין בזה בכל לבו וחי את חייו לאור האמונה שכך הם פני הדברים. רוב האנשים יגידו שיש תנועה בין מי שהם לחברה שמבחוץ. שיש הפריה, שיש גם הפרעה. זה יכול להיות אפילו אדם אחד שיכול לראות אותי עמוק ורחב (מזל טוב לנו ליום הנישואים ה-22..:)...
שלב הביצה הוא שלב חשוב. אני שופט את הדברים דרך הפריזמה של האישיות, הערכים והתפיסות שלי. השלב שבו אני מכיר את העולם שמבחוץ חשוב, לדעת שאני מושפע. לדעת שאני יכול להשפיע. מתפקידי ההורה, המדריך, המורה, לאפשר לך להביט פנימה - החוצה. להבין מהם הכוחות הפנימיים ומהם הכוחות שעומדים ממול, המשאבים, הלחצים, כדי לאפשר לאדם לחיות בתוך מרחב כללי, מתוך היכולת לבחור להיות מושפע מבחוץ, מתוך בחירה להשפיע.
בניגוד גמור לתחושת הבדידות של האדם, אנחנו עדים לתנועות עֶדְרִיּוּת גדולות בחברות בכלל, במדינה בפרט, כמו הצד הקיצוני השני, רע לא פחות. יש כח לציבור, לקהילה, להיטיב. להרע. המונאדות מתחברות לגוף תודעתי אחד שעובר בו היום בעיקר פחד, גירוי רגשי חזק, המדלג על אזורי ההכרה במוח, יש להפעלת הגוף כבמצב סכנה. אלו כבר לא הפחדים והרעיונות של היחיד, אלא, של מן גוף גדול ומפלצתי. אולי לכמה אנשים נדמה שהם שולטים במפלצת, מסוגלים לנווט אותה. אבל הם איבדו את זה מזמן. והיא רעבה. היא כבר שולטת בהם, שולטת בנו. נדמה לנו שאנחנו רק מגיבים לרע שעושים לנו, לא אנחנו מפיצים את הפחד, אבל, בהתכנסות לתוך המונאדה הקבוצתית שלנו, שהעידן הטכנולוגי מעצים, אנחנו מאכילים את המפלצת לא פחות מאלו שאנחנו מאשימים…
אני חושב שכדי להרעיב את המפלצת, כדי לעצור, או להאט את כדור השלג של הקוטביות והפחדים, אולי צריך לחזור קצת לביצה האישית שלי. להתנתק קצת. להיות קצת בן 16 שלא רוצה שיגידו לי מה לעשות, שרק אני יודע. לעמוד מול המראה, מול הערכים, תפיסות, מחשבות. לעשות בהן סדר, לחקור אותן, לבדוק את עצמי לאורן. אולי נגלה שלא כל כך מפחיד מחוץ לביצה, שאפשר לחיות לבד, וביחד…
בפסוק הירא ורך הלבב דרשו חז"ל מעבירות שבידו. כי לא הי' שום פחד לבנ"י במלחמה אם לא היה עבירה בידם. כי כל אנשי מלחמה היו קדושים וכשהי' הירהור חטא בא' מהם כתיב ולא ימס כו' לבב אחיו פי' שהי' מביא הירהור גם בלבם. ורך הלבב הוא כל שלא ניתקן ב' היצרים כמ"ש בכל לבבך ואם לא נתהפך ב' הלבבות נאמר ילך וישוב לביתו פי' שעדיין יש לו מלחמה בנפשו כנ"ל [שפת אמת, שופטים, תרמ"ז-תרמ"ט]:
הפחדים נובעים מהאדם. האדם יודע בדיוק מהן העבירות שבידו, הכשלונות, הנפילות. העבירות האלה, מייצרים את הפחדים שלו. הפחדים שלו מייצרים את העבירות. אם אתה רואה את העולם באופן ישר, לא תפחד. לא שאין חששות, לא שצריך לרוץ את הסכנה, יש יראה מהמלחמה, אבל לא פחד משתק, לא רציונלי. האדם ללא 'עבירות' יוכל לנתח את הסכנות שבמלחמה, בהתמודדות שנצבת מולו באופן רציונלי, ערכי ומוסרי. אם יילחם מתוך פחד, הכל יכול לקרות. השכל והערכים ייעלמו, גם אצל החכמים ביותר.
אל תהיה איתנו במלחמה אם יש לך עבירות. פחד זה דבר מדבק. אנחנו מושפעים אחד מהשני ופחדים יודעים לעבור בדיפוזיה (או, יותר חמור, בהעברה פעילה). לטפטף באיטיות ולהמס את לבב כלל הלוחמים. 'יילך וישוב לביתו'. לך תסגר על עצמך. לך תבין למה אתה נלחם, תתגבר על העבירות והפחדים שלך ואז תחזור. אם עדיין רך הלבב שלך. כרמז לפסוק 'בכל לבבך', בשני יצריך, אם עדיין לא למדת איך עובדים הכוחות שלך, אם אתה מושפע מפחדים של אחרים, אל תהיה איתנו בחזית. תחזור הביתה. תתאפס על עצמך, תגדל, ואז תחזור להלחם איתנו.
מי שרואה את עצמו נקי מעבירות, מפחדים. יודע יותר, מבין יותר, מנהיג יותר, צריך לעמוד בראש הכוח הלוחם במלחמת המוסר והדיעות. בגלות היינו עוצרים כאן, מדברים רק על כוחות נפש ומלחמות המתקיימות בעולם הנפש - תקשורת. שבת הבאה נדרוש על 'כי תצא למלחמה על אויבך' - זהו יצר הרע… אבל, עברנו את שלב הגאולה הראשוני. יש לנו עם, ארץ, צבא. מי שמגדיר את עצמו כנקי יותר מעבירות, צריך להיות גם ראשון בחזית הכוח הלוחם. כן, זה עם הנשק והקסדה. מי שחושב שהוא טוב יותר להתמודד עם היצר, אומרת התורה, מתאים להיות גם בחזית מול חמאס וחיזבאללה…
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה