בס"ד
קשה להיות רחוק. תשאלו כל אחד שגר בפריפריה (ולא, רחובות וקריית גת, אתם לא פריפריה…) שצריך לבחור בין נסיעה ארוכה למשפחה / חברים / אירוע לבין פשוט להשאר בבית…
קשה להיות רחוק. תשאלו כל אדם במערכת זוגית. שגם אם לרוב קרוב, יש פעמים שהמרחק גדל ואיך עוצרים את התארכות הפער…
קשה להיות רחוק. תשאלו כל הורה. שילדיו גדלים. ואפילו עוד לפני שעוזבים ממש את הקן, יש לפעמים מרחק קשה של הדור, שפה, תקשורת…
קשה להיות רחוק. תשאלו כל מורה. איך זה כשנקודת המוטיבציה חומקת. לא נוגעת, ניסית לתפוס את תשומת הלב, את הקשב. רצית לבנות איתם מגדלים ולא נפגשו הלב, העיניים…
קשה להיות רחוק. תשאלו כל ילד. משהו קורה שם בחברה. מעגל סגור. מנסה להתקרב, להצליח אולי לפרוץ, ונדמה שהוא רק מתרחק…
קשה להיות רחוק. תשאלו את עצמכם. שבאמת רציתם. שהבנתם שצריך. ובין ההבנה לפעולה, להגשמה, משהו קרה בדרך. ואיפה אני ואיפה מה שרציתי להיות…
חיים שלמים לדבר על המרחקים האלה. להתמודד עם המרחקים האלה כל החיים. לעבוד עליהם. ובכל זאת, להגיד שמשהו הוא גדול, רחב ועמוק, לא נותן פטור מהניסיון להתמודד איתו. אז, קצת מחשבות על הדרך לצמצם את המרחקים האלה. קצת להתקרב. משהו שיתאים, אולי, לכל המרחקים האלה, אפילו לזה הגיאוגרפי. אבני דרך לצעוד עליהם בעזרת אחרים, בכוחות עצמך.
אי אפשר, כמובן, להתחיל להתמודד בלי לעשות תהליך של הכרה במרחק. לפרש את כאבי הבטן. את התחושה הלא טובה. ממה אני רחוק, איפה אני עומד. לא תמיד קל להכיר לבד במרחק הזה. הכרת הבעיה, היא, כמו שאומרים, חצי מהפתרון.
ואז, רגע להסתכל רק על עצמי. מה המקום שבו הכי הייתי רוצה להיות. מהם מנועי המוטיבציה הפנימיים שלי, מה השאיפות הכי פנימיות שלי ואיך אני תופס את עצמי במנותק מההקשרים הסביבתיים שלי.
וכאן תתחיל העבודה של החיבורים, של ההתקרבות, של יצירת המערכים והפעולות לצמצם את המרחק. להקטין את הפער. צריך לתת צורה מדויקת של פעולות, של מעשים ברי השגה, שנמצאים תחת השגת ידי. העבודה כמעגל למידה. מחשבה, התנסות, בחינה, תיקון ולנסות שוב.
ולדעת גם לשחרר. לתת אמון. בעצמך, שיש לך כוח. במישהו, לרוץ איתו. שרוב המרחק הוא חיצוני למי שאתה. שזה אפשרי לצמצם אותו. שעשית את מה שיכולת, וסוף הטוב לבוא.
יש משהו במרחק הגאוגרפי, להיות יותר פשוט, מחובר לטבע הגדול שעושה קצת שקט. זמן להסתכלות פנימה, לחשוב התחדשות, במרחק הזוגי. הזדמנות למחשבה נוספת על החינוך שלי את עצמי, על פיתוח היכולות שלי, במרחק ההורי, במרחק החינוכי. לחפש חבר לנפש במקום אחר, בריחוק חברתי. הזדמנות להתפתח בעוד קומה, כשאני קצת רחוק מעצמי…
כי ירחק כו' המקום כו' ונתת בכסף כו' והלכת כו' בכל אשר תאוה כו'. הכלל כי ע"י הרצון והחשק לדבוק בה' אחד יוכל להתדבק בכל מקום שהוא, כי מלכותו בכל משלה. אך שיש ריחוק והסתר ע"י החיצוניות. והעצה הרצון והתשוקה לקרב לה'. והכתוב מבטיחו כי יבא. וכסף לשק נכסוף נכספתי. וצרת פירוש להיות נחקק ומצויר היטב בלב שיהיה עיקר החיות בפנימיות לבבו רק להשם יתברך. ובידך הוא הכח ועיקר החיות כו'. ונתת הכסף כו'. פי' שלא לשכוח אהבת ה' ותשוקה הנ"ל אף בכל מעשיו וגם כפשוטו בכל אשר תאוה כו'. בקר צאן יין שכר. יהי' נזכר אהבה העיקרית לה' ואז אל המקום כו'. ואף שלא יוכל לבא בפועל מ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה. והשאר אונסא כמאן דעביד. ויוכל להאמין כי נדבק בשורש נפשו אף שאינו בפועל כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]:
וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֮ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ ה' אֱלֹהֶֽיךָ׃ וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃
וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ׃ [דברים, י"ד, כ"ד - כ"ו].
בפשט, שלושת הפסוקים מדברים על מצב שבו חקלאי צובר הרבה תוצרת חקלאית שהופרשה כמעשר שני, אותו החקלאי צריך לאכול בעצמו בירושלים. ומאחר וטכנית זה בעייתי להסחב עם כל כך הרבה תוצרת, אפשר להמיר אותה בכסף ובירושלים שוב להמיר את הכסף באוכל ולאכול שם.
ה'שפת אמת' הופך את משמעות הפסוקים מפתרון טכני לבעיית חוסר במשאיות קירור ואכילה של טון ענבים, להתמודדות עם המרחק הנפשי, עם הקושי. כדאי לקרוא שוב את הפסוקים אחרי פירושו.
כשהדרך רבה. כשכבר אי אפשר לשאת. כשה'מקום' האידאלי, 'מקום' כשמו של הקב"ה, המקום של הרצון, נמצאים רחוק ונראים בלתי מושגים. אומרת התורה, ונתתה הכסף. תחשוב, למה אתה נכסף, מהם הרצונות הפנימיים האמיתיים שלך. איפה הנפש שלך רוצה להיות.
את ה'כסף', את הרצונות והמאויים האלה, שים בידך. קח אחריות, זה בידיים שלך, זה אפשרי. ותן לו צורה. אי אפשר להמיר את המעשר על חתיכת כסף, אפילו אם היא יקרה. צריך לעשות תכנית מסודרת, צריך להיות 'נחקק בלב' איפה אני באמת רוצה להיות. לגייס את כל כוחות הנפש שלך. איך תכיר אותם? 'בכל אשר תאווה נפשך', אל תחפש אידאלים של אחרים, מה אתה מתאווה להיות?
ואז 'ושמחת בכל הטוב'. שיבוא. ולא לך לבד. כי מעשר שני, עשירית מכל התוצרת החקלאית, אי אפשר לאכול ביום - יומיים בירושלים. אתה חייב להזמין אלייך אחרים לשולחן. חברים ונזקקים. כי כשלך טוב, אתה מעביר אותו הלאה..
הקב"ה 'לוקח על עצמו' את האחריות למרחק. כי ירחק ממך המקום. המקום הוא זה ש'התרחק'. הוא מאפשר לאדם את המרחק. שקצת יכאב לו החוסר, כדי שיוכל לבחור באמת, כדי שיוכל לגדול ולהתפתח. את המרחק שנשאר, את מה שלא הצלחנו, גם את המרחק הזה, אומר ה'שפת אמת', הקב"ה לוקח על עצמו. אם עשינו והשתדלנו, את המרחק שנשאר, הקב"ה ישלים במקומנו.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה