עקב תשפ"ג

 בס"ד

האופטימיים שבסלון יגידו שיש חוט. הפסימיים, טוענים מולם, שהוא מעולם לא היה קיים, יש רק גורל עיוור. הרוב חושבים שהוא אבד לבלי שוב, בקושי זוכרים איך הוא היה נראה. כולם עומדים בסלון ומתווכחים, מעט האורגים יושבים בצד וטווים אותו פיסה אחר פיסה.

קיים או לא קיים, זו השאלה. האם בשנת ה-75 למדינת ישראל ובכניסתה לרבעון הרביעי יתברר כי אכן ישנו חוט המחבר בין כל חלקי האומה (ובשאיפה גם לכלל האזרחים), האם ישנו סיפור משותף, אתוס משותף, גורל עתידי משותף, הבנוי על היסטוריה משותפת, שבסופו של דבר יהיה חזק יותר מכל המחלוקות וימנע פילוג שאין ממנו חזרה, או שהכל היה סיפור ילדים נאיבי של עם נרדף שמצא לרגע מנוחה. ואם אכן הפערים כה גדולים, הסיפור הזה יתפרק ותשאר פה מדינה שסועה ורקובה, שלא תהיה מסוגלת, בלי הסיפור המשותף המוסרי, לעמוד מול הכוחות הקוראים להשמדתה. 

אתה פותח את הדלת של הכיתה בהתרגשות. תלמידים חדשים. קבוצה חדשה. ללמד אותם זה רק חלק מהסיפור. ולא תמיד החלק הגדול. כדי להביא אותם ללמידה של ידע, מיומנויות, הרגלים לימודיים וחברתיים ולא פחות חשוב, ערכים, אתה נדרש להיות אורג מומחה. לטוות את החוטים הדקים יחד. שלא ידרכו אחת לשני על היבלות, על הקשיים, על החולשות. שייראה בחוט המשותף כל סיב עם הגוון שלו, שישלימו אחד את השני בפעילות הלימודית, החברתית, הערכית. לקבוצה יש כוח. אני מלמד כל שנה את אותם המקצועות, אבל בכל שנה יש דינמיקה אחרת בקבוצה שמשפיעה גם עלי וגם על הדרך שבה אני מלמד, שבה אני פוגש את הקבוצה. כשהחוט לא חזק, קשה מאוד להחזיק למידה משמעותית.

לא כולם מתעסקים בטווית החוטים. לא כולם מאמינים שזה בכלל התפקיד שלהם. פוליטיקאים, מנהיגים, אנשי ציבור, מורים… יש להם הסברים. מחויבות למגזר, לרעיון, לחומר לבגרות. בלי החוט, בלי הקבוצה זה לא יילך. זאת אומרת, תמיד יהיו אלו שאפילו ירוויחו רווח מסוים מפירוקה של הקבוצה. החזקים יותר. הם יחיו לפי הערכים שלהם בתוך השבט שלהם. יהיו להם המשאבים, הם אלו שגם לא צריכים ממש את המורים בשביל ציונים טובים. אבל, לאורך זמן, כולם יפסידו. בין סתם שנה מעייפת שאתה כבר רוצה שתגמר ובין מדינה קרועה, כאב אמיתי ושבירה של הערכים.

יצא לי השבוע לראות ולשמוע כמה פודקסטים. שיחות אחד על אחד. לא עם כל מה שנאמר אני מסכים או מבין. אבל המשותף לכולם היה האופן שבו מָסַכִּים שנראים ענקיים יכולים לרדת ולהביא להבנה, גם אם לא להסכמה. הבנה שאומרת, כל אחד מנסה ככל יכולתו, הבנתו ועקרונותיו לעשות טוב משותף. שלושה מהם הם פרקים של 'המנגנון' של שאול אמסטרדמסקי. בשלושת אלו ששמעתי הוא מדבר עם אנשים הרחוקים ממנו בתפיסת העולם. שיחה עם נעם ויימן, מנכ"ל חברת ענק של ייבוא / הפצה שאמסטרדמסקי נלחם מולה ויצא נגדה בתקשורת, שיחה עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ועם אריה ארליך עורך עיתון חרדי שמול שניהם יש לו בעיות אידאולוגיות אחרות. 

הרביעי הוא ריאיון של אורית נבון עם הרב סתיו שאחד המסרים ממנו הוא הצורך בלקחת אחריות ולעשות את המקסימום ולטוות את החוט הזה, מתוך אמונה שהוא קיים, שזה אפשרי. שנצטרך כולנו להתפשר ולהתגמש, לזוז קצת הצידה, לפנות מקום. לא מתוך חולשה, אלא, מתוך הצורך, מתוך האידאל לבנות אומה מכל שבטיה, כוחה של הקבוצה.

במדרש הלשון אדם מישראל שיש לו מנורה של פרקים כו'. כי בריאת האדם הי' לחבר ולקשר כ"ד לשורשו. שכל העולם יש לו חיבור ושייכות להקדושה. וזה המנורה של פרקים נר ה' נשמת האדם. ובשבת מתגלה הארה הפנימיות בכל דבר וא"צ רק הרצון לקבל ההארה [...] ואפשר לומר שגם זה הפי' שנותנין לכל אדם מישראל רצון ומשאלות לב לטובה. אמת גם ע"ז שייך משאלות לב לבקש רצון אמת [שפת אמת, עקב, תרל"ב]:

המדרש שה'שפת אמת' מביא את המשפט הראשון ממנו (דברים רבה ג', א') שואל שאלה בהלכות שבת. האם מנורה (כלי חרס בעל נפח לשמן ומקום לפתילה) העשויה פרקים פרקים (חלקים המורכבים אחד עם השני שניתן גם לפרק) מותרת לטלטול בשבת או לא. ההלכה היא שלא משום מלאכת בונה. בשבת לא מרכיבים מנורה ולכן גם לא מטלטלים אותה (בסוף המדרש מופיע גם הקשר לפרשת עקב, עיינו שם).

על המדרש הזה אומר ה'שפת אמת' שכל עוד מותר לנו לעבוד, שכל עוד בכוחנו לעבוד ולעשות תפקיד האדם כולו ולא רק של עם ישראל הוא לעסוק בחיבורים. המנורה של ישראל היא 'פרקים פרקים', חלקים, חלקים, שבטים, שבטים. שלכל אחד מהם חיבור לקדושה, גם לשבטים שחטאו אי אז בחטאים חמורים וגם לאלה שקשה להבין איך הדעות והמעשים שלהם קשורים לקודש. 

ויש שמנורה של פרקים היא דווקא 'מוקצה', לא שייכת, אסורה. ועל דרך החסידות המצב הזה קיים בעש"ן - עולם, שנה, נפש. העולם - המקום. בבית המקדש הייתה מנורה העשויה מקשה אחת. האחדות במקדש נראתה בבירור תגיעו כולכם שונים, אין בעיה, כאן תתברר האחדות. שנה - הזמן, שבת. זמן שמעיד על אחדות הבריאה בפני עצמו. אין בו מקום לפרקים פרקים, או, אולי, יהיה נכון יותר לומר, אי אפשר לראות בו הבדלים שמפרידים באמת, כוחות מנוגדים שלא מכוונים לאותה מטרה. אל תסתובבו עם מנורת פרקים בשבת. זה לא מתאים. ונפש, האדם. כאן זו כבר עבודה, כאן צריך להתאמץ, כאן צריך לעבוד קשה. אם נצליח, אולי ממילא, כבר נזכה לשבת אחרת, לרצון משותף להקים לעם הזה רעיון ומקום שיהיה פתוח לכולם, שכולם ירגישו רצון להכנס בו.

שבת שלום,

איתן.