בס"ד
אדם הולך בדרך. יודע שתהיה לא פשוטה. וגם אם תכנן וארז, והכין, הצעד הראשון תמיד קשה. גם זה שאחריו. מה הוא חושב בשעה הזאת? אל מי הוא פונה? איך מכינים את הנפש למסע? זה שתכננת או זה שנזרקת אליו. 'זורם' עם המציאות, או מנסה לחשוב על כל פרט בלי להשאיר מקום לגורל? נותן למציאות להוביל או מנסה להכפיף אותה לתכנון שלך?
לא יצא לי לשאול אותם. האמת, שעד עכשיו ממש לא חשבתי על השאלות האלה בהקשר שלהם. שאלנו על המסע, על הדרך, ההתמקמות שאחריה ומה שראינו, ראינו ומה שחווינו איתם, חווינו. אתה חלק משרשרת דורות. עוד חוליה. כל חוליה ייחודית, כל חוליה משפיעה על זאת שאחריה, אבל יש כאלה שבין אם התכוונו לכך ובין אם לא, משנים את המציאות של כל מי שאחריהם בצורה משמעותית.
סבא מסעוד (אשר) בוזגלו וסבא חיים דן שמשוביץ שיום השנה לפטירתם בשבועות אלו, יצאו למסע חוצה מדינות ותרבויות, אל הארץ אשר אראךָּ. אחרי השואה, אחרי צרות אחרות ומתוך חלום. מה שהשאירו מאחור, השאירו. ומה היה בליבם לפני היציאה לדרך? כמה חששות? איך התמודדו עם חוסר הידיעה על מה שהולך לבוא? אשאר עם סימן השאלה, אנסה ללמוד בעצמי.
נדר. התחייבות. קבלה. היא אחת הדרכים להתכונן. למדנו אותה מיעקב אבינו. בקריאה ראשונית, אפשר אולי להבין שיעקב עושה תנאים עם הקב"ה, מעביר אליו את האחריות להצלחתו ולשמירתו, אבל, כך מפרשים, יעקב מתפלל ומדבר אל עצמו, מדבר אל עצמו ומניח מבטחו בשמיים. אני מתחייב שיהיה אלוהים עימדי, אני מתחייב לשמור על הזהות שלי, על הערכים שלי. לשמור על עמוד שדרה בתוך כל השינויים שיבואו, לא להתכחש לעצמי. ובבקשה, עזור לי עם זה. אני חושב שזו דרך שמצד אחד לא מנסה להשתלט על המציאות ולנסות להתכונן לכל דבר, מצד שני, היא שוזרת חוט עקבי של שאיפות וכוונות לחזור אליהן לאורך הדרך.
לא יודע מה הסבים שלי חשבו. אבל יודע מה הם לקחו על עצמם. איזו דרך הם סללו בעקביות. הלכו בה בדבקות. עשייה ויראת אלוהים. חיפוש של אמת והליכה לאורה, כל אחד בדרכו שלו, במעשיו שלו. אמת ביד אחת, צדקה ביד השנייה. מחויבות לדרך שבחרו, סיוע לאחר לצעוד בדרכו. היה בהם משהו מאוד ברור בדרך הזאת. אני מתקנא לפעמים בבהירות הזאת. לפעמים נדמה לנו שאנחנו יותר מורכבים מהדורות הקודמים, אם כי, נדמה לי, שלרוב, אנחנו יותר מתקשים לצעוד ישר. יש לזה כמובן יתרונות, אבל הבלבול גדול יותר.
נדרתי, התחייבתי, קבעתי יעדים. זה לא תמיד מספיק. כדאי להציב גם תמרורים. אנשים שיוכלו לסייע בהחזרה למסלול. אנשים חיים שיוכלו תמיד להושיט יד, גם כאלו שלא, אבל מספיק להסתכל עליהם, כדי לשוב ולצעוד בדרך.
וידבר משה אל ראשי המטות כו' זה הדבר כו' ובמד' אפילו בָּאֱמֶת אי אתה רשאי לישבע אלא אם יש בך מדות הללו וכו' [וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תִהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהֻתַּר לָכֶם לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמִי אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ - במדבר רבה כ"ב א'] לכן נמסר הנדרים אל ראשי המטות. דהנה נדר הוא מלשון דירה להיות חל שם שמים על דבר הנדור שעד עתה הי' דבר הרשות וע"י הנדר חל עליו מצות הנדר. ידור נדר לה'. ומצינו נדר הראשון ביעקב אבינו והאבן הזאת כו' יהי' בית אלהים. וכן בדוד המלך ע"ה אשר כו' נדר לאביר יעקב אמרו במדרש שתלה הנדר ביעקב שהוא הי' הראשון. וגם שם הנדר הי' למצוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. וכן איתא בגמ' הנודר כאלו בנה במה. ופי' רש"י בזמן איסור הבמות. אבל אלה אנשים הגדולים בנו בנין קבוע שזהו עיקר החילוק בין בית עולמים לבמה שבמה הוא באקראי. אבל אותן שיש בהם מדות הללו. הסכמתם דבר של קיימא לעולם. וזכו לבנין בית עולמים. רמז לדבר נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הדבר. והעיקר שידור נדר לה' כמ"ש אם ה' לא יבנה בית שוא כו'. וזהו הי' מסירת הנדרים ושבועות שמסר להם מרע"ה בסוף ימיו שיוציאו בנין ביהמ"ק מכח אל הפועל [שפת אמת, מטות, תר"ס]:
ה'שפת אמת' מפרש את הנדר, קבלה עצמית של התחייבות מבלי שהייתה חובה או מצווה לכך, כמשהו מוחשי מאוד. נדר מלשון דירה. אני לוקח רעיון מופשט ונותן לו מקום. נותן לו מציאות. לוקח את דבר הרשות ומממש אותו כמצווה. האבן של יעקב, המשכן שדוד רצה להפוך למקדש, בניית במה. שלושה דברים חשובים, אבל ארעיים במקום ובזמן.
לבנייה של קבע, מפרש ה'שפת אמת' את המדרש, על ידי נדר צריך שלוש תכונות. אמת, ללמוד אותה, לדעת, להעמיק, לחקור ולדרוש בה. מתוכה נובע המשפט. עשיית הצדק. אלו לבדם, חשובים, אך לא מספיקים. כדי לבנות בניין שלם, של אדם, של חברה, צריכה להגיע צדקה. כזאת שלא סותרת את האמת והמשפט, אלא, מעדנת אותם.
אֵ֥לֶּה הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ דַּבְּר֤וּ אֱמֶת֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ אֱמֶת֙ וּמִשְׁפַּ֣ט שָׁל֔וֹם שִׁפְט֖וּ בְּשַׁעֲרֵיכֶֽם [זכריה, ח', ט"ז]׃
דווקא פרשה זו נאמרה לראשי המטות, למנהיגים הרשמיים, לאלו שבידם לעשות. למנהיג שבתוכי. למנהיגי משפחתי ולאלו שאבחר לי להיות לי מנהיגים.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה