ויקהל תשפ"ב

 בס"ד

קל יותר לרדת מאשר לעלות. טיפוס על הר (ועוד אחרי קורונה…) קשה מלרדת בו. לשבור קל מלתקן. התדרדרות כלכלית, לימודית, מוסרית… יכולה לקרות ברגע. ולטפס בחזרה? לזה דרוש זמן ממושך. תקופות חיים. כמו לנסות ולהדביק כוס שבורה. חוק טבע. תזהרו לא ליפול! יהיה קשה לטפס. וכואב. כן. זה יהיה אפשרי… וכל עוד הנר  וזה, אבל לא כדאי… תראה את מי שנפל.. ואמנם במקום שבו עומדים בעלי תשובה, לא עומדים צדיקים, אבל, בינינו, מי רוצה לעמוד שם..

למה נפלת? מה עשית? מתוך מה? מה יש לך בפנים? אם ניסית. אם רצית לעשות טוב. אם עשית את הטעות מתוך להט שיצא מאיזון. אם בליבך אתה מתחנן להחזיר את הגלגל לאחור, אבל תרצה לנסות שוב, שרק ייתנו אפשרות. אם איבדת דרך, פגעת, פגמת, אבל אתה אוהב, דע, יש מעלית אקספרס למעלה. יש דלת קסמים. ממש לידך. אם תעבור בה, תמצא את עצמך מיד למעלה. הנפילה תראה רק כמגלשה שיורדים בה כדי לקחת תנופה להמראה.

למי קורה הקסם הזה? איך קורה הקסם הזה? הוא קורה לאותם נאבקים. לאותם אלו שנלחמים ונופלים. שמפסידים לעצמם שוב ושוב. נראה שעוטף אותם יאוש גדול, אבל משהו שם בפנים בוער, על אש קטנה, לא כבה. למה הם נפלו? זו כבר היסטוריה. עכשיו, המאבק שובר אותם, בונה אותם, ממלא אותם רגש וחכמה. וכשכל המטען הזה מקבל כיוון יציב יותר, מוצא לו מסלול, הם, ככה פתאום, הגדולים מכולם.

[...] ובמדרש מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. וכמו שראינו אחר החטא מ"מ הי' נמצא הקדושה בפנימיות לבות בנ"י. וכשנתעורר הרצון ואהבת נדבה שבלבות בנ"י מיד נתתקנו. כן הוא עדות לכל הדורות הגם שירדנו ירידה אחר ירידה. עכ"ז נמצא בנו נקודת אהבה להשי"ת אשר בכל עת יכולין לחזור לעלות אל אבינו שבשמים. והנה לעשות משכן להשי"ת אינו באקראי. ובודאי תיקנו אבותינו במעשה המשכן כל בחי' העשי' עד סוף כל הדורות. וכאשר חכמים הגידו כי לא היו ראוין לאותו מעשה. רק להורות תשובה. כי למדריגה הראשונה שהי' בקבלת התורה לא הי' לנו ח"ו כח להתקרב. ואחר החטא שהי' התיקון עפ"י אלה המעשים כמ"ש כל נדיב לבו כו' זהב וכסף כו'. פי' שמקודם הי' העבודה ברוחניות בלבד כמלאכי השרת. ועתה יביאה באמצעות תרומה זו זהב וכסף כו'. ועי"ז נתעלו כל המדריגות התחתונות. וכאשר תיקנו כל הקומה זכו להשראת השכינה… [שפת אמת, ויקהל, תרמ"ו]

קריאה בפרשת 'כי תשא' תמיד מדכאת. נו, באמת, איך אפשר החטא הזה?? נפילה, נסיגה, הורדת הכתרים. לא היו טיפשים בני ישראל. רצו לראות אלוהים, רצו ללכת אחריו. רצו, טעו ונפלו. אפשר רק לדמיין את האכזבה העצמית שהם חוו. איך יכולנו? למה אף אחד לא עצר אותנו?? לא התכוונו… אנו מתנצלים, מורידים את הראש, אם רק היה אפשר לשנות…

והנה מגיעה ההזדמנות. תפנית גדולה ומיידית. הזדמנות לבנות משכן. העם מתפוצץ. כל הרצון להתקרב, כל האהבה, כל הרגש שאיתם טעו את טעותם המרה, נהפכים, ככה פתאום, לתיקון גדול "והמלאכה הייתה דים והותר!". במדרגה גבוהה היו למרגלות הר חורב, כמלאכי השרת. נפלו עמוק נפילה קשה. ובתפנית חדה בעלילה הם פתאום מסוגלים לקחת את הזהב, אותו זהב שנפלו בו, לעוף למעלה בבת אחת, להתעלות מעל המלאכים, ולהשרות שכינה גם בשמיים. גם בארץ. 

שבת שלום,

איתן.

כי תשא תשפ"ב

 בס"ד

אין מקום יפה בארץ כמו הגולן בעונה הזו. הכל ירוק ושפע המים זורם וגולש בכל מקום. שקדיות, עיריות והמרבדים הצהובים שמקדימים את האדומים, הורודים והסגולים שיגיעו גם הם בקרוב. המרחבים האלה מרחיבים לי את הנפש, הזרימות של המים הם כמו זרימת הדם בעורקים. ומכל היופי הזה, יצאתי השבוע לטיול שנתי בן שלושה ימים במדבר יהודה ובנגב הצחיח. למדבר יש איזה הוד ורוממות שאין במקום אחר. יש בו יותר מקום להד. הד של קולות מבין המצוקים וגם האפשרות לשמוע את ההד הפנימי. לשים לב יותר לקולות שנמצאים בפנים כל הזמן, קולות שהשקט המדברי מגביר ומהדהד אותם הלוך וחזור.

לא תמיד זה פשוט, ההד הזה. הגברת הקולות הפנימיים שמגיעים מהמפגש עם המדבר, או עם כל מגבר אחר. האדם נפגש, גם אם לא במודע, עם מה שעובר לו בראש, עם מה שעובר על הנפש שלו ולפעמים זה גם מגביר את הפער בין מה שאני רוצה להיות לבין איך שאני תופס את עצמי. הקולות הקטנים, המפריעים, המנמיכים, המתנגשים בכל יום עם הערך העצמי, מקבלים ווליום גבוה יותר כשאני במדבר. במדבר הפיזי, ובמדבר של הפסקת רצף החיים שמטשטש את הקולות האלה כל יום.

"שקט שאפשר להשתגע… אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות" כתב המשורר חיים גורי על המדבר. הבהלה הזאת, הטלטלה הזאת מביאה תובנות, מביאה סכנות. חברים ומנהיגים מוכשרים מזהים את הבהלה והטלטלה האלו אצל האחר. יודעים לקרוא את האישונים המורחבים, את קצב הנשימה המוגבר, את הדופק המואץ. הם מזהים את הסכנה כמה רגעים לפני התהום. הם  אלו שמסוגלים לקרוא את הסימנים ולהגיב נכון ובזמן, הם אלו שמסוגלים לראות את עצמם בטלטלה הזאת, אפילו להיות בה קצת בעצמם. לזהות שאותיות הנפש מתחילות לפרוח מתוך הכתב ולהיות מוכנים אפילו להפריח קצת מהאותיות של עצמם, להיות שותפים לצרה, ומתוך זה לאסוף. לחבר. ולנצל את ההד המוגבר, את ההקשבה, לחרות את המסרים על הלב, לחרות בסיס של יציבות. 

במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה משה רבנו עליו השלום שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצר הרע. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פי' על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות ג"כ. שעיקר הכתיבה בלב כמ"ש כתבם על לוח לבך. ולכן כשחטאו בנ"י אותיות פורחות כו'. אמנם מרע"ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בנ"י. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. ועי"ז שחבר עצמו עמהם ולא נפרש מהם. שהי' חביב אצלו כללות בנ"י מהלוחות. שהיה יודע רצון הבורא שכנסת ישראל חביבין אליו מהכל. ועי"ז גופא היו האותיות פורחות כנ"ל. ולכן שיבר אותן כנ"ל. ובאמת עי"ז שחיבר עצמו לכללות בנ"י עי"ז תיקן אותם. כי כמו שהי' הוא עמהם באופן זה ההתכללות לא חטאו כי בשעת החטא לא הי' עמהם… [שפת אמת, כי תשא, תרל"ז]:

משה ואהרון עשו לכאורה שני דברים מאוד שונים כתגובה לחטא העגל. אהרון היה שותף לעם במעשה בעוד שמשה נלחם בו. ה'כוזרי' מסביר את המניע האפשרי לפעולתו של אהרון כירידה מכוונת למדרגת העם כדי להעלות אותו מתוך שותפות. להצליח להזדהות עם המניעים הבסיסיים החיוביים גם אם המעשה שגוי, להיות כל כך מחובר לעם עד כדי שותפות במעשה הפסול ומתוך כך לתקן. יהיה חג לה'. מחר. 

ה'שפת אמת' אומר כי גם המניע של שבירת הלוחות על ידי משה היה דומה. משה מזהה את חוסר היציבות של העם, "כי ברע הוא", ובוחר, למרות שיש לו אפשרות להחזיק את הלוחות לבד, לשבור אותם כדי להצטרף אליהם, להיות שבור ורעוע כמותם, כדי להגן, כדי לשמור. לשבור את הלוחות כדי שהעם לא יישבר.

אבל, אומר ה'שפת אמת' יש כאן עוד משהו. משה מבין שכל מה שכתוב על הלוחות לא שווה אם זה לא חרות על הלב של בני ישראל. יותר מזה, עם ישראל הוא זה שכותב את הלוחות. רק מה שהצליח להגיע ללב של בני ישראל מגיע אל הלוחות. נחרת עליהם. האותיות פרחו מהלוחות, כי הם פרחו מבני ישראל, אז משה שובר את הכלי שהתרוקן ויורד לחנך.

שבת שלום,

איתן.

תצווה תשפ"ב

 בס"ד

השבוע פורסמה עוד "רפורמה" במערכת החינוך. המשך צמצום של בחינות בגרות חיצוניות והרחבה של הערכה פנימית, כזאת שתעמוד "בסטנדרטים אקדמיים". התגובות לא אחרו לבוא. הרב שי פירון הוגה הרעיון וזה שהתחיל אותו כשר חינוך הגיב בברכה, רן ארז הגיב בהתנגדות נחרצת על "אסון" שמתקרב, ואחרים כדוגמת הרב יונה גודמן, המנהל החינוכי של מוסדות "בני עקיבא" הגיבו בחשש. אפשר לומר שמדובר בנושא נישתי ובבעיה של מורים, אבל המאבק על דרך ההוראה בבתי הספר הוא מאבק דרמטי שיכול להשפיע על אופיה של המדינה מבחינה ערכית, חברתית וכלכלית וגם, כמו תמיד, נושא החינוך הוא לא נחלת ציבור המורים בלבד, הוא נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו.

הרפורמה, בעצם, לא מחדשת שום דבר במהות, אלא, היא דרך לאפשר את הדברים שאנחנו חולמים ואמורה לאפשר לנו להקדיש לחלומות והגשמתם יותר זמן. איך נגייס את התלמידים? איך נגרום להם ללמוד מקצועות "פחות נחשבים"? אז קודם כל, בואו, זה שיש בגרות חיצונית בתנ"ך, ספרות, היסטוריה ומחשבת עוד לא מהווה גורם לשקידה במקצועות אלו. מי שלומד את המקצועות האלו לבגרות בלבד, קורא מיקוד לפני הבחינה ועובר אותה בהצלחה. מה שגורם היום ומה שיגרום בעתיד ללמידה איכותית במקצועות אלו הם מורים שיידעו לחבר את התכנים לחיים של התלמידים, לעניין אותם, לסקרן אותם ולאתגר אותם. 

מתוך אמונה. מתוך אמונה בערכים שלנו, מתוך אמונה במחנכים שאנחנו, ביכולת שלנו ללמוד, לגדול, להתפתח ומתוך אמונה גדולה בתלמידים. בזה שהם רוצים ללמוד, בזה שהם רוצים לדעת, להיות מסוגלים. למרות הקליפות, למרות התלונות, למרות המחסומים. צריך רק לְקָרֶב את הניצוץ אל פוטנציאל הבעירה הגדול שיש בהם. וצריך לִקְרָב אליהם כדי לראות את זה באמת.

וברש"י להעלות נר תמיד שצריך להדליק שתהא שלהבת עולה מאלי'. פי' כי קיום המצות איננו בכח אנושי. רק ע"י קיום המצווה מעורר כח עליון. וכן בכל עבודת האדם. כי הקב"ה נתן בנפש ישראל נקודה קדושה. וע"י היגיעה והעבודה מצא מין את מינו וניעור ומתעורר כח הפנימי. וזה ענין שתהא שלהבת עולה מאליה. ועי"ז הוא דבר של קיימא. כי הדבר הנעשה בכח האדם יש לו הפסק. אבל כשמתעורר כח הקב"ה הוא קיים לעד. וז"ש יערוך אותו כו'. שעיקר העבודה לסדר הדברים להעמידן במקומן עד שיהי' להם דביקות במקורם כנ"ל. ועי"ז להעלות נר תמיד שע"י העלי' עד השורש כנ"ל עי"ז הוא קיים לעד כמ"ש [שפת אמת, תצווה, תרל"ה]:

"וכן בכל עבודת האדם". ולכן זה לא עניין למורים בלבד. כי כדי שהשלהבת תהיה עולה מאליה, כדי שתהיה בנו עצמנו מוטיבציה ודחיפה פנימית להתקדם ולפעול וכדי שנדביק בה את מי שסביבנו צריך בשלב הראשון לעבוד, להתאמץ בחיפוש של האמת, לא להסתפק בזה שמישהו אחר אמר (גדול ככל שיהיה), לפול מדי פעם... לא להפסיק לשאול איפה אני פוגש את האמת, איפה היא נוגעת בי. ואז ייווצר ה'קליק' ומפה זה יהיה קל יותר.

ה'שפת אמת' נוטע בנו גם אמונה. כי מצד אחד לא הכל תלוי בנו, לא הכל אפשרי בכוחות עצמנו, אבל בכל אחד הוכנס הפוטנציאל, בכל אחד הוטמנה האפשרות. זו עבודה. זו יגיעה, אבל נדרש מאיתנו רק ניצוץ.

שבת שלום,

איתן.

תרומה תשפ"ב

 בס"ד

"לָמַה אכפת לְךָ?"

הן באמת לא מבינות. מבחינתן זו קושיה מאוד גדולה. נראה לי שהשאלה היא, בעצם, לא אלי, לא עלי. הן שואלות על עצמן. "מי אני בכלל?", "מה אני?" שככה מתעניינים בי. התשובות שלהן על עצמן, תשובות מאוד ביקורתיות, סותרות בדרך כלל את המציאות המוזרה שהן פוגשות - מישהו מתעניין בהן באמת. הן חשובות. הייתי יכול לכתוב בלשון זכר ולכלול ככה את שני המינים, אבל קודם כל זו המציאות שלי ודבר שני נראה לי שאצל בנים זה פחות נשאל, או לפחות, פחות מודע (מה אתם אומרים בנים? כדאי שנשאל את עצמנו קצת יותר את השאלות האלה? :)

"זה בשבילי".

זאת התשובה האמיתית. זה מה שעושה לי טוב, זה מה שמרגיש לי משמעותי, זה המקום שלי בעולם, הכוחות שלי, טביעת האצבעות הייחודיות שמצאתי לי. בעיניי, זו גם לא תשובה שמקטינה אותי ואני לא מתבייש בה. למדתי את עצמי במהלך השנים, למדתי להקשיב לתחושות הפנימיות שלי וגיבשתי את הדרך שלי, את מי שאני. התשובה המדויקת יותר, היא שלמדתי לקבל כדי לתת. מאחר ונתינה ללא קבלה היא יכולות אלוהית בלבד, על האדם לחפש מה ממלא אותו ומתוך כך לתת לזולת.

"כי גם לך יש מקום".

זאת התשובה המלאה. לי יש מקום בו אני "מתחרה" בתחרות שהחוקים בה הם "הכי טוב הוא מי שדומה לאיתן" ובאופן מפתיע אני מנצח ברוב הפעמים (בשאר הפעמים אני מפסיד לעצמי…). ואם לי יש מקום כזה, גם לך יש מקום כזה. תפקידך למצוא אותו, תפקיד הסביבה לסייע ולכוון. תפקידך לארגן את התחרות עם החוקים שלך, כשהכוחות שלך הם המדד להצלחה ולנצח בה (מדי פעם גם להפסיד לעצמך ולנסות שוב ושוב..). יש לך מקום בעולם. ממנו יוצאים לתקן עולם, אליו חוזרים כדי לקחת אוויר.

בפסוק ויקחו לי תרומה. ובמדרש כי לקח טוב נתתי לכם. כי כשקבלו בנ"י התורה מוטל עליהם לרומם כל הבריאה אליו ית'. כי בתורה יש שורש כל הבריאה והיינו התחלת השפע לכל דבר. ושם הוא השורש הלקיחה והקבלה. לכן נקראת התורה לקח טוב. ובכח זה העלו בנ"י כל המינים לשורשם. עד שהמשיכו השכינה לארץ. 

מאת כל איש אשר ידבנו לבו כי יש כמה רצונות בעולם [...] וזה מאת כל כו' אשר ידבנו כו' תקחו כו'. וגם זה נכלל בשם לקח טוב שבכח התורה ליקח כל התחתונים לקרבם להקדושה. ומכ"ש שיש כח ע"י התורה להמשיך הקדושה משמי שמים כנ"ל [שפת אמת, תרומה, תרמ"א]:

התורה היא שורש כל דבר, כותב ה'שפת אמת'. ממנה נובעים כל הכוחות. הכוחות של הקבלה והלקיחה. לתת ולקחת. הקב"ה נתן לנו את התורה, לקח טוב, ומצפה מאיתנו לתת את התרומה. להיות שותפים בבנייה מקום של קדושה. מקום של מפגש בין האדם לאלוהים. כל אדם. 

שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך [רמב"ם, היד החזקה, הלכות מתנות עניים, י', ז'].

הקב"ה ברא את עולמו בסטנדרט הבנייה הגבוה ביותר של צדקה. נתן לאדם בכלל ולישראל בפרט מקום להיות שותפים בו, עצמאיים בו בניהול ותיקון העולם. המקום הזה, הפיזי של המשכן/מקדש מאפשר לכל אדם הזדמנות לשותפות מלאה, לקִרְבָה (מכאן - קורבן) מקסימלית. פרשת תרומה משובצת אחרי מתן תורה ולפני מעשה העגל (בלי קשר למחלוקת מה קדם למה מבחינה היסטורית), עוד לפני שנקבע שהמקדש ישמש לכפרה. הכל נדבה, הכל ברצון חופשי, והאדם יכול לבחור להביא את כולו למשכן ("מאת כל איש" רומז ה'שפת אמת'). אין זכר בפרשה למס הקבוע של מחצית השקל, אין בה אפילו זכר לכהנים המתווכים בין ישראל לקב"ה, כל אחד יכול, על אף השוני. זה המסר.

"ככל אשר אני מראה אותך". [על פי הרב שרקי] לא נאמר "מראה לך". ללמד, שההתבוננות במשכן, בסדר שלו, בחדרים ובכלים שלו, אותם אלו שנבנו עם הכוחות של העם, משקפים בחזרה את תבנית הנפשות שבנו אותו. כל אדם צריך להכיר בעצמו את החדר הקטן, האינטימי, מקור כל הכוחות שלו [ארון], קודש הקודשים שלו, בעל האופי הזוגי [כרובים] שמלמד אותו הכי הרבה על עצמו (מניסיון אישי..). את חדר העבודה שלו, הקודש שלו, בו האדם משכלל את כוחות החכמה [מנורה] והכלכלה [שולחן] שלו ומכין בו את יכולת ההארה לצאת החוצה לרחבה הפונה לכולם, להקריב [מזבח] את עצמו ומעצמו - וּלְקָרֶב.

שבת שלום,

איתן.

משפטים תשפ"ב

 בס"ד

מהצבא השתחררתי עם מסקנה אחת מאוד ברורה לגבי העתיד. אני לא מתכוון לעבוד כשומר. הסיוט של כל חייל. השעות הארוכות, הסיזיפיות, הלבד (בפרה היסטוריה לפני עידן הטלפונים הניידים והאזניות הקטנות…) ובעיקר תחושת חוסר התוחלת. עד עכשיו הצלחתי לעמוד בזה. חוץ מזה, בסרטים הם תמיד נהרגים ראשונים. בדרך כלל יש נטייה להתעלם מהם. תפאורה בלבד. במקרה הזה, נראה לי, שהסרטים מדייקים באופן מפתיע. כולם מתרכזים במלך ובמלכה, מי בכלל מסתכל על השומרים.

אבל, בינינו, כמה אנשים מגיעים לתפקידי המלוכה? רובנו שייכים למעמד פשוטי העם. רובנו מתמודדים יום יום עם הניסיון לשלוט על עצמנו. ובמעמד הזה, אני חושב, השומרים נמצאים בפסגה. מעבר לקרבה שלהם אל המלך, קרבה שיכולה להרים את העיניים שלהם מההתעסקות בלשרוד, להרים את הרוח שלהם אל עניינים שמעל הגוף, השומרים, בעצם, מחזיקים את הממלכה. השומר לא רק עומד בש"ג, הוא צריך לצפות את הסכנות ולהיות מוכן להגיב אליהן. 'מגן ולא יראה'. 

אני עובד כשומר. לפחות מנסה. לשמור על עצמי ועל כל היקרים לי. זו המשימה המרכזית. להיות עם עיניים פתוחות, להבין, להכיר, להקשיב. לחוש את הסכנות, לבנות ביצורים כדי שכולנו נהיה חזקים יותר ולנסות לתפוס את מי שמועד ועלול לפול. יש אנשים, בכלל, מורים בפרט, שרואים בתקופה הזאת, שעת הישרדות בלבד. להוריד את הראש עד יעבור זעם. אני רואה (גם) בתקופה הזאת את שעתם החשובה והמאתגרת של ה'שומרים' באשר הם. זה הזמן לצאת ל'שמירה', גם אם קר וחשוך ולבד. זה הזמן לפעול, מאחורי ולפני הקלעים, כדי שאף אחד לא ייפגע, כדי שאף אחד לא ייפול ויישאר מאחור. לא מחלקים מדליות על שמירה טובה, זה בדרך כלל לא הירואי, את המדליה האמיתית השומר מרגיש בליבו. השומר יודע שבזכות משמרת הלילה שלו, המלך יכול לקום בבוקר.

 

בודאי יכולין ללמוד מאלה המשפטים דרכים הצריכין לעבודת הבורא ית'. ודין שומרים כי יתן כו' כסף או כלים כו' אם ימצא הגנב ישלם שנים כו' אם לא שלח ידו כו'. כי הקב"ה נותן לאדם כלים לשמור. כסף הוא הרצון והחשק. וגם בריאת האדם עצמו שהוא כלי לעבודתו ית' וצריך שמירה. והיצה"ר גונב העיקר. ואם האדם ניצול ממנו יש לו יתרון כי הגנב משלם כפל. והעצה היעוצה לאדם הוא הרחקת התענוגים כי אם שולח יד נתחייב באונסין. ובגמ' השומר שאמר הריני משלם קונה הכפל לכשתגנב ותרצה ותשלמיני כו' ע"ש פי' אף שחטא האדם אם נותן לבו לשוב להשי"ת ברצון שלם. אף כי באמת חייב הוא. עכ"ז בא עוד למעלה ע"י החטא ומקנה לו הכפל והוא ענין מעלת בעל תשובה. שזדונות נעשין לו כזכיות כנ"ל [שפת אמת, משפטים, תרל"ה]:

נבראנו כ'כלים' לקיים שליחות, מלאים ב'כסף', כיסופים, רצונות, חשקים. שני אלו הופקדו בידינו על ידי הקב"ה, בעל הבית, על שני אלו צריך לשמור. לשמור מפני יצר הרע. היצר שרוצה להשתמש בכלים ובכסף למילוי תאוותיו - תאוותינו הנמוכות. ואנחנו צריכים להיות שומרים. לשמור ולהשתמש באותם כלים, באותו הכסף, לא להתנזר, לא להסתגף, כדי למלא את השליחות שלנו בעולם. להיות קדושים, להיות קרובים עד כמה שנצליח, בעזרת הכסף והכלים, לדעת אלוהים. 

יש מי שיבחר לא לשמור. או לשמור בחינם. מינימום התחייבות. אדם כזה יכול לתת ליצר לגנוב, לשלוט, להתנהל בעולם בלי תפקיד ומטרה, מבלי שהוא יצטרך לשלם את המחיר. אבל, ככל שתהיה מחויב יותר כשומר, תוכל גם לקבל יותר. יותר כוחות, יותר רצון, יותר קרבה אל המלך. עם זאת, ה'שפת אמת' מזהיר מלהיות 'שואל'. שואל הוא לא ממש שומר, הוא משתמש בכסף ובכלים מיוזמתו וברצונו, לטובתו, 'תענוגים' בלשון ה'שפת אמת'. לכן שואל חייב גם במקרה של אונס. גם אם היצר התגבר עליו שלא באשמתו. 

לקחת אחריות גדולה יותר זה בהחלט מסוכן, יותר, אבל, גם הרווח גדול יותר. שומר שלוקח אחריות לשמור שמירה מעולה יותר, שלוקח אחריות גם במקרה של גניבה, למרות שמעיקר הדין יכול להיות פטור ומוכן לשלם את המחיר, מקבל בעצמו את הרווחים כשהגנב מוכנע. שומר כזה עשה מהלך נפשי של התחייבות עמוקה למטרה ומוכן לשלם על כך מחיר. לכן, כאשר הגנב נתפס, כאשר הוא לומד להשתמש בכוחו של הגנב, הוא בעצמו מקבל את תשלומי הכפל. הוא בעצמו התעשר. זה, אומר ה'שפת אמת' סודה של החזרה בתשובה שלמה. הנס שהופך שגגות לזכויות. אולי, אפילו, זאת הסיבה שגם השואל מוגדר כשומר. היכולת לדעת להיות שואל ברמה גבוהה. לדעת את הסוד של שימוש יזום בכסף ובכלים - כדי לשמור.

שבת שלום,

איתן.

יתרו תשפ"ב

 בס"ד

מאז חדר הזום לחיינו נפתחו בפנינו אפיקים חדשים למפגש. פגישות וידאו היו גם לפניו, אבל הקורונה נתנה לפלטפורמה הזאת דחיפה ענקית (ומי שהשקיע במניות שלו בזמן…). כמו כל הדברים שפותחים את העיניים, גם פה שאלנו "איך לא חשבנו על זה קודם".. לדעתי, אנחנו נמצאים, רק בנקודת הפתיחה של השינוי שהוא יביא איתו. מתוך האילוץ יבוא שינוי גדול. מהפיכת הידע שהביא איתו האינטרנט תקבל דחיפה משמעותית, ומה שעד עכשיו היה נחלת חברות הייטק והאוניברסיטה הפתוחה, יהיה נחלת הכלל. המרחקים בין הפריפריה למרכז יצטמצמו עוד יותר וחלום הכפר הגלובלי העולמי יקבל עוד דחיפה בתחומי הכלכלה, הידע, התקשורת ועוד.

להרבה אנשים זה עושה כאב בטן. עוד התקדמות טכנולוגית שתשאיר מאחור חברות, מכללות ועסקים קטנים. ובעיקר, עוד דחיקה של הקשר האישי על ידי הטכנולוגיה. העולם מגדיל את "זמן המסך" שלו וה"הורים" מודאגים. על אילו שילכו לאיבוד, על אילו שייעלמו, על פרצופים שכבר לא נראה בתוך קורס מתוקשב עם מרצה מוקלט. על איבוד של קשר, מבט בעיניים, תנועות של גוף ובדידות גדולה שמביאה לדחק נפשי. חיזוק מסרים עקומים של "הצלחה", של "דימוי גוף" הנקלטים דרך המסך מבלי שיהיה מישהו שיסתכל בעיניים, יזהה את מה שעובר על הנפש ויתמוך.

ההחלטות של הממשלה נראות במקום לאור הפסקה האחרונה. אין מחלוקת על הנתונים. ילדים ובני נוער מפתחים הפרעות נפשיות וחברתיות עקב בידודים המביאים לריחוק משפחתי, חברתי ומדמויות בוגרות נוספות בתנועות הנוער, בתי הספר, עבודה ועוד. עם זאת, אני טוען כי הטיפול בבעיה נעשה בכלים גסים, כבדים, דורסניים ובעיקר, לא יעילים. בשילוב הזה בין הזדמנות ומהפיכה לבין איבוד הקשר האישי ומצבי דחק נפשיים, צריך לטפל בחכמה וביעילות, מבלי לשפוך את התינוק עם המים.

אני מסתכל דרך הפריזמה של מערכת החינוך, מאחר והיא, בעיניי, הציר המשמעותי, המשפיע על היבטים חברתיים וכלכליים רבים ומשמעותיים. ההחלטות ה"מקילות" של הממשלה בדבר קיצורי בידוד וביטולם בשבוע הבא, לא עברו את מבחן אמון הציבור. בתי הספר, שלפי הממשלה, יכולים להיות מלאים, ריקים. אני לא רוצה לומר כי האג'נדה הממשלתית היחידה היא לשרוד, אני בטוח שכולם דואגים לילדים ולהוריהם, אבל, הדורסנות שיורדת מהממשלה דרך הגורמים הביורוקרטיים משדרת בדיוק את זה. ככה נשרוד בשלטון, אתם תעשו בדיוק מה שאנחנו אומרים.

אפשר גם אחרת. אפשר לשחרר את החבל של השליטה. לתת למנהלים אוטונומיה להתנהל כפי שהם רואים לנכון על פי כל כך הרבה גורמים שונים שיש בין בית ספר לבית ספר ואפילו בין כיתה לכיתה. ההתייחסות למערכת החינוך כמשהו כמעט אחיד לגילאים 3-18 היא רעה חולה. אוטונומיה כזאת תהיה מדויקת יותר, תשדר אמון, שהוא הוא המפתח להחזרת הילדים לבית הספר. במקביל, לתת מימון ולפתח תכניות מקוריות הן להתמודדות עם האתגרים האישיים - נפשיים והן לניצול פדגוגי של ההתפתחות הטכנולוגית. לנו, הורים, מחנכים, אנשים שאכפת, אסור לרקוד רק לפי חליל הממשלה. יש לנו מרחב פעולה הן בתחום המותר והן בתחום האפור. ואכן, שינוי לא קטן מגיע מלמטה. שינויים פדגוגיים של למידה היברידית וטכנולוגית, והחשוב בעיניי, שינוי הדרגתי של תפקיד המורה ממעביר ידע לאיש שתפקידו לכוון את הנפש במרחב הפיזי והדיגיטלי. האבולוציה הזאת כאן. יש לה גורמים מעכבים כמו הממשלה וארגוני המורים, אבל אני מאמין באנשים. על זה צריכה להיות גאוותנו בעבודה ולא (רק) על ההוראה תחת אש הקורונה.

בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו'. פי' כמה שכתוב אנכי ה' אלהיך. שראו בנ"י כל אחד את שורש חיותו וראו עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל אחד. ולא היו צריכין להאמין את הדיברות. רק ראו את הקולות שכך הוא כאשר ה' דובר [שפת אמת, יתרו, תרל"ט]:

רואים את הקולות. מעבר לפרדוקס החושי, היה במעמד הר סיני שילוב בין החוש המרכזי של היהדות, הקולות, השמיעה, "שמע ישראל", חוש עדין יותר ופחות גשמי, לבין חוש הראייה שהוא חוש גשמי יותר, עם פחות מקום לדמיון, חוש שאנחנו מוזהרים עליו, שיכול להביא למכשלה, "ולא תתורו אחרי עיניכם". חוש הראייה, לכן, מסוכן יותר, אבל מביא איתו גם הזדמנות לקליטה עוצמתית יותר של מסרים, של הבנה. הראייה ביהדות היא שלב שני אחרי שתוקנה השמיעה. 

ה"פנים אל פנים" שזכו להם בני ישראל במעמד הר סיני היווה את השילוב המושלם בין החושים. פנים אל פנים מאפשרים קשר חזק, מדויק, עוצמתי לעומת הקולות. הגילוי החינוכי אותו ראו בני ישראל למרגלות ההר, אפְשר להם לחוות ולקבל את ִהקשר עם הקב"ה עד כדי כך שהדברות, הקולות חדרו אליהם ישירות מבלי צורך לנתח אותם (כך אני מבין את "ולא היו צריכין להאמין את הדברות") אחרי מפגש כזה, אומר הקב"ה למשה "וגם בך יאמינו לעולם".

ניתן לומר ששיעור פנים אל פנים שקיבלו בני ישראל ישירות מהקב"ה, מאפשר לנו, עד היום, לקבל ממנו גם שיעורים בזום…

שבת שלום,

איתן.

בשלח תשפ"ב

 בס"ד

על האדם להשתמש בשכלו ולבחור את דרכו מתוך קבלת אחריות על עצמו ועל סביבתו. תמיד. בימים אלה, בהם מדיניותה של הממשלה בניהול המשבר הנוכחי עמומה במקרה הטוב, מוּנעת משיקולים זרים של השרדות במקרה הפחות טוב, הצורך הזה והאחריות הזאת גדולים מתמיד. לא מספיק רק להקשיב להוראות, לא מספיק רק להקשיב למומחים, חובה לגבש עמדה ולנהוג באחריות ולא לפטור את עצמנו ב"אני ממלא אחרי ההוראות שקיבלתי", משפט שההיסטוריה היהודית כבר למדה להוקיע. תחשבו טוב עם מי אתם נפגשים ומתי ומה לעשות אחרי שנחשפתם למאומת, יש כאלו שבשבילם זה להכנס "רק" לכמה ימים של שעמום, אבל יש כאלה שבשבילם אלו דיני נפשות, מי בממונו, מי בנפשו ומי בגופו ממש.

אתמול, עוד כתבה קשה על העלייה במקרי הפרעות הנפש בתקופת הקורונה. עלייה של עשרות אחוזים בהתפתחות של הפרעות נפשיות, הפרעות אכילה, נשירה מלימודים, דחייה חברתית ועוד. אז בסגרים הראשונים היינו בהלם, אחר כך בהסתגלות, אבל היום (וגם אתמול) כבר אפשר להגיב אחרת. במקביל לשמירה של כל אחד על משפחתו, חובה להסב את העיניים לצדדים ולזהות סימני מצוקה ונורות אזהרה ולנסות להושיט יד לעזרה.

מנקודת המבט של עולם החינוך הפורמלי העבודה היא רבה ונדרש דיוק רב והשקעת משאבים בתחום הזה של ההשפעות הנפשיות מסגרים שהיו ומהסגרים דה - פקטו שמתקיימים עכשיו. ופה, החטא הגדול בעיניי של השלטון, החל מראש הפירמידה ועד לפיקוח הוא חוסר מתן אוטונומיה למנהלים לקבוע מי ילמד, איך ומתי. מי יוכל לגשת לבגרות המיוחדת של הנבצרים ומי לא. כאשר השלטון מנסה לשלוט בכוח ובאחידות נוצרים עיוותים רבים והדאגה של כל אחד לעצמו עולה על חשבון הדאגה לאחר, תוך שאנחנו שבויים במתארים שונים והחלטות שונות המשתנים חדשות לבקרים ואפילו ללילות באותו היום.

ובסגרים של היום יש קשיים גדולים יחסית לסגרים הראשונים. בהתחלה הסגר היה לכולם והמבנה שלו היה ברור וגם ניתן פיצוי למי שנאלץ לשבת בבית (וכרגע לא משנה אם היה או לא היה צריך סגר). הסגר של היום מבוסס על פחדים והפרדות חברתיות, על הצורך להיות בצד בגלל שאני חושש לעצמי ומשפחתי, על הפסד עבודה או הצורך לשלוח את הילדים בלב כבד למסגרות כי אין ברירה וצריך להתפרנס. בהתחלה, אפילו הזום, עם כל מגרעותיו, היה לכולם. היום, מפסידים גם אלו שמגיעים למסגרות וגם אלו שבבית (ואני עוד מלמד תלמידות בגילאים יחסית עצמאיים) ותחושת הסגירה על הנפש יכולה להיות גדולה יותר, למרות שבאופן רשמי הכל פתוח.

אז אחרי שהוצאתי קיטור, הגיע זמן לדבר על מה עושים. לפני שנה (!) נתקלתי במאמר מאת הפסיכולוגית ד"ר מרים אבנרי - כהן. המאמר פותח במילים "לרגע היה נראה שכבר רואים את הסוף שהישועה קרובה…", אז אם לפני שנה אפשר היה לפתוח ככה מאמר, איפה אנחנו היום… המאמר עוסק בהתמודדות עם משבר דרך המדרש של "ארבעה כתות על ים סוף". ארבע תגובות למצב דחק שבו נראה ששום דבר כבר לא אפשרי שהכל סוגר עליך מכל הכיוונים.

שתי הכתות הראשונות הציעו להתייאש ולקפוץ לים, להתייאש ולחזור לעבדות מצרים. אותו ייאוש, אותו חידלון רק בצורה אחרת. להלחם עם המצרים עד המוות הייתה ההצעה השלישית ולהתפלל בלבד הייתה הרביעית. המשותף לשתי האחרונות הוא הטוטאליות והחד גוניות של הפעולה. בין אם המנגנון הוא "כוחי ועוצם ידי" ובין אם "הכל בידי שמיים" יש בפתרונות האלה משהו שלא מסוגל להכיל מורכבות, להכיל הפכים.

הקב"ה, האחד, מלמד את בני ישראל שיעור בהתמודדות עם משבר, שיעור באמונה אמתית. "דבר אל בני ישראל וייסעו". הקב"ה, כביכול, מגביל את היכולת שלו לעשות תשועה, מגביל את עשיית הניסים, עד שנחשון ייקפוץ למים וכולם אחריו. תתפלל ותצפה לישועה רק אחרי שצעדת את הצעד הראשון, זה פחות או יותר מה שהקב"ה דורש מאיתנו במצבים כאלה.

יש סביבנו אנשים, חברים, משפחה שחונים על הים. נבוכים. לא רואים דרך מוצא. לא מסוגלים לראות תמונת עתיד מה יש שם מעבר לים, מעבר למִצְרִים, למְצָרִים הרודפים. לתת להם יד, לדבר ולהיות בשבילם הנחשון שבעקבותיו הם יעשו צעד ראשון אל עבר מעשה אקטיבי של צעד אחד להתרחק מהמצרים, מהרע. לתת להם יד כדי שיוכלו לצעוד צעד ראשון בנתיב שאם נצליח שהם יניחו בו את כף רגלם, יקרה הנס וייבקע להם הים.

שבת שלום,

איתן.