בס"ד
אין מקום יפה בארץ כמו הגולן בעונה הזו. הכל ירוק ושפע המים זורם וגולש בכל מקום. שקדיות, עיריות והמרבדים הצהובים שמקדימים את האדומים, הורודים והסגולים שיגיעו גם הם בקרוב. המרחבים האלה מרחיבים לי את הנפש, הזרימות של המים הם כמו זרימת הדם בעורקים. ומכל היופי הזה, יצאתי השבוע לטיול שנתי בן שלושה ימים במדבר יהודה ובנגב הצחיח. למדבר יש איזה הוד ורוממות שאין במקום אחר. יש בו יותר מקום להד. הד של קולות מבין המצוקים וגם האפשרות לשמוע את ההד הפנימי. לשים לב יותר לקולות שנמצאים בפנים כל הזמן, קולות שהשקט המדברי מגביר ומהדהד אותם הלוך וחזור.
לא תמיד זה פשוט, ההד הזה. הגברת הקולות הפנימיים שמגיעים מהמפגש עם המדבר, או עם כל מגבר אחר. האדם נפגש, גם אם לא במודע, עם מה שעובר לו בראש, עם מה שעובר על הנפש שלו ולפעמים זה גם מגביר את הפער בין מה שאני רוצה להיות לבין איך שאני תופס את עצמי. הקולות הקטנים, המפריעים, המנמיכים, המתנגשים בכל יום עם הערך העצמי, מקבלים ווליום גבוה יותר כשאני במדבר. במדבר הפיזי, ובמדבר של הפסקת רצף החיים שמטשטש את הקולות האלה כל יום.
"שקט שאפשר להשתגע… אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות" כתב המשורר חיים גורי על המדבר. הבהלה הזאת, הטלטלה הזאת מביאה תובנות, מביאה סכנות. חברים ומנהיגים מוכשרים מזהים את הבהלה והטלטלה האלו אצל האחר. יודעים לקרוא את האישונים המורחבים, את קצב הנשימה המוגבר, את הדופק המואץ. הם מזהים את הסכנה כמה רגעים לפני התהום. הם אלו שמסוגלים לקרוא את הסימנים ולהגיב נכון ובזמן, הם אלו שמסוגלים לראות את עצמם בטלטלה הזאת, אפילו להיות בה קצת בעצמם. לזהות שאותיות הנפש מתחילות לפרוח מתוך הכתב ולהיות מוכנים אפילו להפריח קצת מהאותיות של עצמם, להיות שותפים לצרה, ומתוך זה לאסוף. לחבר. ולנצל את ההד המוגבר, את ההקשבה, לחרות את המסרים על הלב, לחרות בסיס של יציבות.
במדרש וישבר אותם כו'. כיון שראה משה רבנו עליו השלום שאין לישראל עמידה חבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי כו' ע"ש. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באויר לכן שיבר אותם כו'. ונראה ביאור הענין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה. וכתיב חרות על הלוחות חירות מיצר הרע. ממלאך המות. ממיתה כו'. וקשה מה פי' על הלוחות. רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות ג"כ. שעיקר הכתיבה בלב כמ"ש כתבם על לוח לבך. ולכן כשחטאו בנ"י אותיות פורחות כו'. אמנם מרע"ה לא חטא באמת. והיה בכחו להחזיק התורה כמו שאמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול. אך כי מסר נפשו בעבור בנ"י. ולא רצה לפרוד עצמו מהם. ועי"ז שחבר עצמו עמהם ולא נפרש מהם. שהי' חביב אצלו כללות בנ"י מהלוחות. שהיה יודע רצון הבורא שכנסת ישראל חביבין אליו מהכל. ועי"ז גופא היו האותיות פורחות כנ"ל. ולכן שיבר אותן כנ"ל. ובאמת עי"ז שחיבר עצמו לכללות בנ"י עי"ז תיקן אותם. כי כמו שהי' הוא עמהם באופן זה ההתכללות לא חטאו כי בשעת החטא לא הי' עמהם… [שפת אמת, כי תשא, תרל"ז]:
משה ואהרון עשו לכאורה שני דברים מאוד שונים כתגובה לחטא העגל. אהרון היה שותף לעם במעשה בעוד שמשה נלחם בו. ה'כוזרי' מסביר את המניע האפשרי לפעולתו של אהרון כירידה מכוונת למדרגת העם כדי להעלות אותו מתוך שותפות. להצליח להזדהות עם המניעים הבסיסיים החיוביים גם אם המעשה שגוי, להיות כל כך מחובר לעם עד כדי שותפות במעשה הפסול ומתוך כך לתקן. יהיה חג לה'. מחר.
ה'שפת אמת' אומר כי גם המניע של שבירת הלוחות על ידי משה היה דומה. משה מזהה את חוסר היציבות של העם, "כי ברע הוא", ובוחר, למרות שיש לו אפשרות להחזיק את הלוחות לבד, לשבור אותם כדי להצטרף אליהם, להיות שבור ורעוע כמותם, כדי להגן, כדי לשמור. לשבור את הלוחות כדי שהעם לא יישבר.
אבל, אומר ה'שפת אמת' יש כאן עוד משהו. משה מבין שכל מה שכתוב על הלוחות לא שווה אם זה לא חרות על הלב של בני ישראל. יותר מזה, עם ישראל הוא זה שכותב את הלוחות. רק מה שהצליח להגיע ללב של בני ישראל מגיע אל הלוחות. נחרת עליהם. האותיות פרחו מהלוחות, כי הם פרחו מבני ישראל, אז משה שובר את הכלי שהתרוקן ויורד לחנך.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה