בס"ד
על האדם להשתמש בשכלו ולבחור את דרכו מתוך קבלת אחריות על עצמו ועל סביבתו. תמיד. בימים אלה, בהם מדיניותה של הממשלה בניהול המשבר הנוכחי עמומה במקרה הטוב, מוּנעת משיקולים זרים של השרדות במקרה הפחות טוב, הצורך הזה והאחריות הזאת גדולים מתמיד. לא מספיק רק להקשיב להוראות, לא מספיק רק להקשיב למומחים, חובה לגבש עמדה ולנהוג באחריות ולא לפטור את עצמנו ב"אני ממלא אחרי ההוראות שקיבלתי", משפט שההיסטוריה היהודית כבר למדה להוקיע. תחשבו טוב עם מי אתם נפגשים ומתי ומה לעשות אחרי שנחשפתם למאומת, יש כאלו שבשבילם זה להכנס "רק" לכמה ימים של שעמום, אבל יש כאלה שבשבילם אלו דיני נפשות, מי בממונו, מי בנפשו ומי בגופו ממש.
אתמול, עוד כתבה קשה על העלייה במקרי הפרעות הנפש בתקופת הקורונה. עלייה של עשרות אחוזים בהתפתחות של הפרעות נפשיות, הפרעות אכילה, נשירה מלימודים, דחייה חברתית ועוד. אז בסגרים הראשונים היינו בהלם, אחר כך בהסתגלות, אבל היום (וגם אתמול) כבר אפשר להגיב אחרת. במקביל לשמירה של כל אחד על משפחתו, חובה להסב את העיניים לצדדים ולזהות סימני מצוקה ונורות אזהרה ולנסות להושיט יד לעזרה.
מנקודת המבט של עולם החינוך הפורמלי העבודה היא רבה ונדרש דיוק רב והשקעת משאבים בתחום הזה של ההשפעות הנפשיות מסגרים שהיו ומהסגרים דה - פקטו שמתקיימים עכשיו. ופה, החטא הגדול בעיניי של השלטון, החל מראש הפירמידה ועד לפיקוח הוא חוסר מתן אוטונומיה למנהלים לקבוע מי ילמד, איך ומתי. מי יוכל לגשת לבגרות המיוחדת של הנבצרים ומי לא. כאשר השלטון מנסה לשלוט בכוח ובאחידות נוצרים עיוותים רבים והדאגה של כל אחד לעצמו עולה על חשבון הדאגה לאחר, תוך שאנחנו שבויים במתארים שונים והחלטות שונות המשתנים חדשות לבקרים ואפילו ללילות באותו היום.
ובסגרים של היום יש קשיים גדולים יחסית לסגרים הראשונים. בהתחלה הסגר היה לכולם והמבנה שלו היה ברור וגם ניתן פיצוי למי שנאלץ לשבת בבית (וכרגע לא משנה אם היה או לא היה צריך סגר). הסגר של היום מבוסס על פחדים והפרדות חברתיות, על הצורך להיות בצד בגלל שאני חושש לעצמי ומשפחתי, על הפסד עבודה או הצורך לשלוח את הילדים בלב כבד למסגרות כי אין ברירה וצריך להתפרנס. בהתחלה, אפילו הזום, עם כל מגרעותיו, היה לכולם. היום, מפסידים גם אלו שמגיעים למסגרות וגם אלו שבבית (ואני עוד מלמד תלמידות בגילאים יחסית עצמאיים) ותחושת הסגירה על הנפש יכולה להיות גדולה יותר, למרות שבאופן רשמי הכל פתוח.
אז אחרי שהוצאתי קיטור, הגיע זמן לדבר על מה עושים. לפני שנה (!) נתקלתי במאמר מאת הפסיכולוגית ד"ר מרים אבנרי - כהן. המאמר פותח במילים "לרגע היה נראה שכבר רואים את הסוף שהישועה קרובה…", אז אם לפני שנה אפשר היה לפתוח ככה מאמר, איפה אנחנו היום… המאמר עוסק בהתמודדות עם משבר דרך המדרש של "ארבעה כתות על ים סוף". ארבע תגובות למצב דחק שבו נראה ששום דבר כבר לא אפשרי שהכל סוגר עליך מכל הכיוונים.
שתי הכתות הראשונות הציעו להתייאש ולקפוץ לים, להתייאש ולחזור לעבדות מצרים. אותו ייאוש, אותו חידלון רק בצורה אחרת. להלחם עם המצרים עד המוות הייתה ההצעה השלישית ולהתפלל בלבד הייתה הרביעית. המשותף לשתי האחרונות הוא הטוטאליות והחד גוניות של הפעולה. בין אם המנגנון הוא "כוחי ועוצם ידי" ובין אם "הכל בידי שמיים" יש בפתרונות האלה משהו שלא מסוגל להכיל מורכבות, להכיל הפכים.
הקב"ה, האחד, מלמד את בני ישראל שיעור בהתמודדות עם משבר, שיעור באמונה אמתית. "דבר אל בני ישראל וייסעו". הקב"ה, כביכול, מגביל את היכולת שלו לעשות תשועה, מגביל את עשיית הניסים, עד שנחשון ייקפוץ למים וכולם אחריו. תתפלל ותצפה לישועה רק אחרי שצעדת את הצעד הראשון, זה פחות או יותר מה שהקב"ה דורש מאיתנו במצבים כאלה.
יש סביבנו אנשים, חברים, משפחה שחונים על הים. נבוכים. לא רואים דרך מוצא. לא מסוגלים לראות תמונת עתיד מה יש שם מעבר לים, מעבר למִצְרִים, למְצָרִים הרודפים. לתת להם יד, לדבר ולהיות בשבילם הנחשון שבעקבותיו הם יעשו צעד ראשון אל עבר מעשה אקטיבי של צעד אחד להתרחק מהמצרים, מהרע. לתת להם יד כדי שיוכלו לצעוד צעד ראשון בנתיב שאם נצליח שהם יניחו בו את כף רגלם, יקרה הנס וייבקע להם הים.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה