יתרו תשפ"ב

 בס"ד

מאז חדר הזום לחיינו נפתחו בפנינו אפיקים חדשים למפגש. פגישות וידאו היו גם לפניו, אבל הקורונה נתנה לפלטפורמה הזאת דחיפה ענקית (ומי שהשקיע במניות שלו בזמן…). כמו כל הדברים שפותחים את העיניים, גם פה שאלנו "איך לא חשבנו על זה קודם".. לדעתי, אנחנו נמצאים, רק בנקודת הפתיחה של השינוי שהוא יביא איתו. מתוך האילוץ יבוא שינוי גדול. מהפיכת הידע שהביא איתו האינטרנט תקבל דחיפה משמעותית, ומה שעד עכשיו היה נחלת חברות הייטק והאוניברסיטה הפתוחה, יהיה נחלת הכלל. המרחקים בין הפריפריה למרכז יצטמצמו עוד יותר וחלום הכפר הגלובלי העולמי יקבל עוד דחיפה בתחומי הכלכלה, הידע, התקשורת ועוד.

להרבה אנשים זה עושה כאב בטן. עוד התקדמות טכנולוגית שתשאיר מאחור חברות, מכללות ועסקים קטנים. ובעיקר, עוד דחיקה של הקשר האישי על ידי הטכנולוגיה. העולם מגדיל את "זמן המסך" שלו וה"הורים" מודאגים. על אילו שילכו לאיבוד, על אילו שייעלמו, על פרצופים שכבר לא נראה בתוך קורס מתוקשב עם מרצה מוקלט. על איבוד של קשר, מבט בעיניים, תנועות של גוף ובדידות גדולה שמביאה לדחק נפשי. חיזוק מסרים עקומים של "הצלחה", של "דימוי גוף" הנקלטים דרך המסך מבלי שיהיה מישהו שיסתכל בעיניים, יזהה את מה שעובר על הנפש ויתמוך.

ההחלטות של הממשלה נראות במקום לאור הפסקה האחרונה. אין מחלוקת על הנתונים. ילדים ובני נוער מפתחים הפרעות נפשיות וחברתיות עקב בידודים המביאים לריחוק משפחתי, חברתי ומדמויות בוגרות נוספות בתנועות הנוער, בתי הספר, עבודה ועוד. עם זאת, אני טוען כי הטיפול בבעיה נעשה בכלים גסים, כבדים, דורסניים ובעיקר, לא יעילים. בשילוב הזה בין הזדמנות ומהפיכה לבין איבוד הקשר האישי ומצבי דחק נפשיים, צריך לטפל בחכמה וביעילות, מבלי לשפוך את התינוק עם המים.

אני מסתכל דרך הפריזמה של מערכת החינוך, מאחר והיא, בעיניי, הציר המשמעותי, המשפיע על היבטים חברתיים וכלכליים רבים ומשמעותיים. ההחלטות ה"מקילות" של הממשלה בדבר קיצורי בידוד וביטולם בשבוע הבא, לא עברו את מבחן אמון הציבור. בתי הספר, שלפי הממשלה, יכולים להיות מלאים, ריקים. אני לא רוצה לומר כי האג'נדה הממשלתית היחידה היא לשרוד, אני בטוח שכולם דואגים לילדים ולהוריהם, אבל, הדורסנות שיורדת מהממשלה דרך הגורמים הביורוקרטיים משדרת בדיוק את זה. ככה נשרוד בשלטון, אתם תעשו בדיוק מה שאנחנו אומרים.

אפשר גם אחרת. אפשר לשחרר את החבל של השליטה. לתת למנהלים אוטונומיה להתנהל כפי שהם רואים לנכון על פי כל כך הרבה גורמים שונים שיש בין בית ספר לבית ספר ואפילו בין כיתה לכיתה. ההתייחסות למערכת החינוך כמשהו כמעט אחיד לגילאים 3-18 היא רעה חולה. אוטונומיה כזאת תהיה מדויקת יותר, תשדר אמון, שהוא הוא המפתח להחזרת הילדים לבית הספר. במקביל, לתת מימון ולפתח תכניות מקוריות הן להתמודדות עם האתגרים האישיים - נפשיים והן לניצול פדגוגי של ההתפתחות הטכנולוגית. לנו, הורים, מחנכים, אנשים שאכפת, אסור לרקוד רק לפי חליל הממשלה. יש לנו מרחב פעולה הן בתחום המותר והן בתחום האפור. ואכן, שינוי לא קטן מגיע מלמטה. שינויים פדגוגיים של למידה היברידית וטכנולוגית, והחשוב בעיניי, שינוי הדרגתי של תפקיד המורה ממעביר ידע לאיש שתפקידו לכוון את הנפש במרחב הפיזי והדיגיטלי. האבולוציה הזאת כאן. יש לה גורמים מעכבים כמו הממשלה וארגוני המורים, אבל אני מאמין באנשים. על זה צריכה להיות גאוותנו בעבודה ולא (רק) על ההוראה תחת אש הקורונה.

בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו'. פי' כמה שכתוב אנכי ה' אלהיך. שראו בנ"י כל אחד את שורש חיותו וראו עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל אחד. ולא היו צריכין להאמין את הדיברות. רק ראו את הקולות שכך הוא כאשר ה' דובר [שפת אמת, יתרו, תרל"ט]:

רואים את הקולות. מעבר לפרדוקס החושי, היה במעמד הר סיני שילוב בין החוש המרכזי של היהדות, הקולות, השמיעה, "שמע ישראל", חוש עדין יותר ופחות גשמי, לבין חוש הראייה שהוא חוש גשמי יותר, עם פחות מקום לדמיון, חוש שאנחנו מוזהרים עליו, שיכול להביא למכשלה, "ולא תתורו אחרי עיניכם". חוש הראייה, לכן, מסוכן יותר, אבל מביא איתו גם הזדמנות לקליטה עוצמתית יותר של מסרים, של הבנה. הראייה ביהדות היא שלב שני אחרי שתוקנה השמיעה. 

ה"פנים אל פנים" שזכו להם בני ישראל במעמד הר סיני היווה את השילוב המושלם בין החושים. פנים אל פנים מאפשרים קשר חזק, מדויק, עוצמתי לעומת הקולות. הגילוי החינוכי אותו ראו בני ישראל למרגלות ההר, אפְשר להם לחוות ולקבל את ִהקשר עם הקב"ה עד כדי כך שהדברות, הקולות חדרו אליהם ישירות מבלי צורך לנתח אותם (כך אני מבין את "ולא היו צריכין להאמין את הדברות") אחרי מפגש כזה, אומר הקב"ה למשה "וגם בך יאמינו לעולם".

ניתן לומר ששיעור פנים אל פנים שקיבלו בני ישראל ישירות מהקב"ה, מאפשר לנו, עד היום, לקבל ממנו גם שיעורים בזום…

שבת שלום,

איתן.