בס"ד
"לָמַה אכפת לְךָ?"
הן באמת לא מבינות. מבחינתן זו קושיה מאוד גדולה. נראה לי שהשאלה היא, בעצם, לא אלי, לא עלי. הן שואלות על עצמן. "מי אני בכלל?", "מה אני?" שככה מתעניינים בי. התשובות שלהן על עצמן, תשובות מאוד ביקורתיות, סותרות בדרך כלל את המציאות המוזרה שהן פוגשות - מישהו מתעניין בהן באמת. הן חשובות. הייתי יכול לכתוב בלשון זכר ולכלול ככה את שני המינים, אבל קודם כל זו המציאות שלי ודבר שני נראה לי שאצל בנים זה פחות נשאל, או לפחות, פחות מודע (מה אתם אומרים בנים? כדאי שנשאל את עצמנו קצת יותר את השאלות האלה? :)
"זה בשבילי".
זאת התשובה האמיתית. זה מה שעושה לי טוב, זה מה שמרגיש לי משמעותי, זה המקום שלי בעולם, הכוחות שלי, טביעת האצבעות הייחודיות שמצאתי לי. בעיניי, זו גם לא תשובה שמקטינה אותי ואני לא מתבייש בה. למדתי את עצמי במהלך השנים, למדתי להקשיב לתחושות הפנימיות שלי וגיבשתי את הדרך שלי, את מי שאני. התשובה המדויקת יותר, היא שלמדתי לקבל כדי לתת. מאחר ונתינה ללא קבלה היא יכולות אלוהית בלבד, על האדם לחפש מה ממלא אותו ומתוך כך לתת לזולת.
"כי גם לך יש מקום".
זאת התשובה המלאה. לי יש מקום בו אני "מתחרה" בתחרות שהחוקים בה הם "הכי טוב הוא מי שדומה לאיתן" ובאופן מפתיע אני מנצח ברוב הפעמים (בשאר הפעמים אני מפסיד לעצמי…). ואם לי יש מקום כזה, גם לך יש מקום כזה. תפקידך למצוא אותו, תפקיד הסביבה לסייע ולכוון. תפקידך לארגן את התחרות עם החוקים שלך, כשהכוחות שלך הם המדד להצלחה ולנצח בה (מדי פעם גם להפסיד לעצמך ולנסות שוב ושוב..). יש לך מקום בעולם. ממנו יוצאים לתקן עולם, אליו חוזרים כדי לקחת אוויר.
בפסוק ויקחו לי תרומה. ובמדרש כי לקח טוב נתתי לכם. כי כשקבלו בנ"י התורה מוטל עליהם לרומם כל הבריאה אליו ית'. כי בתורה יש שורש כל הבריאה והיינו התחלת השפע לכל דבר. ושם הוא השורש הלקיחה והקבלה. לכן נקראת התורה לקח טוב. ובכח זה העלו בנ"י כל המינים לשורשם. עד שהמשיכו השכינה לארץ.
מאת כל איש אשר ידבנו לבו כי יש כמה רצונות בעולם [...] וזה מאת כל כו' אשר ידבנו כו' תקחו כו'. וגם זה נכלל בשם לקח טוב שבכח התורה ליקח כל התחתונים לקרבם להקדושה. ומכ"ש שיש כח ע"י התורה להמשיך הקדושה משמי שמים כנ"ל [שפת אמת, תרומה, תרמ"א]:
התורה היא שורש כל דבר, כותב ה'שפת אמת'. ממנה נובעים כל הכוחות. הכוחות של הקבלה והלקיחה. לתת ולקחת. הקב"ה נתן לנו את התורה, לקח טוב, ומצפה מאיתנו לתת את התרומה. להיות שותפים בבנייה מקום של קדושה. מקום של מפגש בין האדם לאלוהים. כל אדם.
שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך [רמב"ם, היד החזקה, הלכות מתנות עניים, י', ז'].
הקב"ה ברא את עולמו בסטנדרט הבנייה הגבוה ביותר של צדקה. נתן לאדם בכלל ולישראל בפרט מקום להיות שותפים בו, עצמאיים בו בניהול ותיקון העולם. המקום הזה, הפיזי של המשכן/מקדש מאפשר לכל אדם הזדמנות לשותפות מלאה, לקִרְבָה (מכאן - קורבן) מקסימלית. פרשת תרומה משובצת אחרי מתן תורה ולפני מעשה העגל (בלי קשר למחלוקת מה קדם למה מבחינה היסטורית), עוד לפני שנקבע שהמקדש ישמש לכפרה. הכל נדבה, הכל ברצון חופשי, והאדם יכול לבחור להביא את כולו למשכן ("מאת כל איש" רומז ה'שפת אמת'). אין זכר בפרשה למס הקבוע של מחצית השקל, אין בה אפילו זכר לכהנים המתווכים בין ישראל לקב"ה, כל אחד יכול, על אף השוני. זה המסר.
"ככל אשר אני מראה אותך". [על פי הרב שרקי] לא נאמר "מראה לך". ללמד, שההתבוננות במשכן, בסדר שלו, בחדרים ובכלים שלו, אותם אלו שנבנו עם הכוחות של העם, משקפים בחזרה את תבנית הנפשות שבנו אותו. כל אדם צריך להכיר בעצמו את החדר הקטן, האינטימי, מקור כל הכוחות שלו [ארון], קודש הקודשים שלו, בעל האופי הזוגי [כרובים] שמלמד אותו הכי הרבה על עצמו (מניסיון אישי..). את חדר העבודה שלו, הקודש שלו, בו האדם משכלל את כוחות החכמה [מנורה] והכלכלה [שולחן] שלו ומכין בו את יכולת ההארה לצאת החוצה לרחבה הפונה לכולם, להקריב [מזבח] את עצמו ומעצמו - וּלְקָרֶב.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה