יום שישי, 23 בספטמבר 2022

נצבים תשפ"ב

 בס"ד


שתי שיחות שמעתי אתמול. משתיהן התחזקתי. התחזקתי בעצמי. התחזקתי בדרכי. גם נמלאתי יראה. יראת רוממות למקום בו אני נמצא, בו אני פועל. השתלב בה גם חוט של פחד, שמא לא אדייק, שמא לא אעשה ככל יכולתי, שמא לא אספיק. נמלאתי גם אהבה. למי שסביבי. למה שסביבי. על כל פשעים תכסה אהבה, תכסה אולי גם את פשעיי. עם שתיהן אכנס ליום המלכות והדין.


אתחיל דווקא מהשנייה. בוחרים רב ברמת מגשימים. שלושה רבנים מציגים את תורתם ועמדתם בהלכות יחיד וציבור. אתמול היה זה הרב הראל לוי. או בתואר השני המכובד שהוא מחזיק, תלמיד המחזור הראשון שלימדתי כמורה, אי אז בישיבה התיכונית חספין. מעבר למחשבות על הגיל, העדות שלו על לימוד משמעותי ועל זכרון החוויות, מצד אחד מחממות אל הלב ומוסיפות אהבה לדבר, מצד שני, היראה מגודל התפקיד, מדיני הנפשות שבו.


הוא גם דיבר על סימני החג. על משמעותם כְּמֵסָמְנֵי מטרה, כמין צעד קטן ראשון וסמלי לכל מה שאני רוצה שיהיה. לכל מה שאני מתכוון לעשות כדי שיהיה. גם על זה באו לי מחשבות חינוך. על סימנים שאני רוצה להניח על שולחן הנפש שלי בראש השנה הזה, על הסימנים שאני רוצה לחלק, סימנים שיהיו האות להתחיל כבר את הצעד הראשון, שגם אם הוא קטן, הוא לפעמים קשה, הוא חוצה גבול שאחריו יכול להיות כבר קל יותר להתקדם.


השיחה הראשונה של אתמול הייתה 'פצצה' של ממש. פודקאסט של ד"ר מיכל פרינס, מקימה של מרכז לחינוך מיני וחיי אישות בחברה הדתית והחרדית ומוריה תעסן - מיכאלי, אשת תורה והלכה ממדרשת 'מדראישה'. השיחה עסקה בנושא שבוער, אני מעריך, בכל זוג דתי נשוי, השבעה נקיים, שיחה, שלדעתי, כל שמיניסטית צריכה לשמוע. לא אדבר על הנושא עצמו בפורום הזה ופה גם לא אשלח קישור. כי מעבר לתוכן, ה'פיצוץ', מבחינתי, היה, זיקוק של כוח נשי, של דיבור הלכתי ברמה גבוהה על ידי נשים.


זה לא הפתיע אותי בעצם העובדה שזה קיים, לא הייתה לי 'התגלות'. שוב, זה עורר אצלי, את האחריות להגדלת ה'תופעה' ובעיקר את ההופעה של נשים היודעות את עומקה של ההלכה והמחשבה היהודית. כחברה וכעם אנחנו זקוקים לזה כל כך. הן יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה, הן עיקר הבית היהודי והחינוך היהודי (מנכ"ליות בשפה עדכנית). קולן המיוחד שופך מים מחיי נפש על התורה, מחייה את המציאות. ואל מול השיחה המרוממת הזאת, אני נתקל במציאות של הסללה מגדרית, של בורות גדולה הנובעת מחוסר מתן הזדמנות. זו לא רק הבורות. זה המקום לתורה בנפש. כמה אני שומע את 'אני לא אוהבת תנ"ך'. או משנה. או מחשבת. מה עשינו להן?? צריך הרבה תשובה על הדבר הזה. הרבה לעשות. קודם כל לתת מקום, לשנות את סימן האי שוויון לשוויון. ובעיקר לפעול ולשלוח את טובי מלמדות ומלמדי התורה ללימוד הבנות. זה לא מספיק לעבור קורס אחד בתנ"ך בתואר ראשון, או לבוא עם ידע מהאולפנה. צריך מומחיות ומומחים. על מה שכבר (יחסית) ברור לנו שצריך לעשות בלימודי המדעים והמתמטיקה, צריך לעשות לימוד של 'קל וחומר' גדול ללימוד התורה.


כ הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים--שִׁתִי לִבֵּךְ, לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי (הָלָכְתְּ); שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֻׁבִי אֶל-עָרַיִךְ אֵלֶּה.  כא עַד-מָתַי תִּתְחַמָּקִין, הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה:  כִּי-בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ, נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיהו, ל"א).


ירמיהו משרטט את החזרה בתשובה לעתיד לבוא. הכוח ה'נקבי', המקבל, הכללי של העם, כבר לא מסתפק ב'חיזור', בגאולה, הבאה מלמעלה למטה. הוא משתמש ב'בריאה' חדשה של הקב"ה, השמורה לעת הגאולה. התעוררות מלמטה למעלה. הכוח הנקבי של העם, זה בלי המרכאות, גם הוא קם בעת הגאולה, כמעט רק בכוחות עצמו, להיות המסובב, המשפיע. מי שעיניו בראשו רואה נבואה מתגשמת, נשאר לנו רק להיות חלק מזה.


העדותי בכם כו' פירש"י ז"ל כלום שינו שמים וארץ מידתם כו'. ולכאורה מאי ראי' מהם שאין להם בחירה. אך עכ"פ מובן כי מדרך הטבע להיות נמשך כל דבר אחר הש"י וציויו. א"כ וודאי לא נגרע האדם מזה רק שניתן לו בחירה יצ"ט ויצה"ר. ואם לא יגבור הרע על הטוב ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים. ומזה מובן ולך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו. וקשה מה החסד כדכ' בגמ'. אך גם מי שעושה טוב הוא מהש"י ורק שהוא נקי ולא נמשך אחר היצה"ר ממילא נתעורר הפנימיות שנתן הש"י באדם לטוב כנ"ל. וא"כ הכל רק חסד הש"י:

וזה התירוץ האמיתי על קושית הרמב"ם איך שייך מ"ע ואהבת וכדומה דברים התלוין בלב. אך כי נטבע האהבה להשי"ת בלב כל איש ישראל. אך ורק צריך האדם שלא להתדבק בתאוות למשוך אהבה לרע שעי"ז נסתר נקודה האמיתית. ובשמרו את עצמו יתמשך ממילא אחר הש"י בכל לבו ונפשו כנ"ל [שפת אמת, נצבים, תרל"א]:


 תלמדו מהשמים והארץ איך הם מתנהגים יפה. זה כמו להגיד לילד בכיתה להיות בשקט כמו השטיח. אין להם בחירה, מקשה ה'שפת אמת', מה אפשר ללמוד מה'התנהגות' שלהם? אלא, שהם מעידים על הבריאה כולה. ללא הבדל. הכל נברא בטוב. להכל, ללא יוצא מן הכלל, יש טבע להיות נמשך אל הטוב, אל דבר ה'. 


לשמיים ולארץ אין בחירה ולכן הם לא עושים רע ובאופן טבעי הם מתפקדים באופן מיטבי. זו המשימה. זו התשובה. תאפשר לטוב שבך לצאת. תסיר מסכים. כדי שתראה כמה אהבה יש בך. תסיר גם את המסכים מהעיניים שלך כדי לראות מבעד למסכים של האחר. שם יש טוב, בדיוק כמו שיש בך.


שבת שלום ושנה טובה ומתוקה,

איתן.

יום שישי, 16 בספטמבר 2022

כי תבוא תשפ"ב

 בס"ד


לפעמים זה פוגע בול בנקודה. ואם יש גם שילוב של גורם ההפתעה, זה חודר עמוק. זה כואב. לא מריבות, לא צעקות, לא תכננת בכלל להכנס לעימות. משפט אחד מספיק. או הודעה בוואצאפ. ואתה נשאר חסר מילים. וגם קצת חסר נשימה. ובגלל שלא היית מוכן, התגובה לא באה, לא מצאת מילים. התרכזת בלמצוא אוויר. תגובה אוטומטית, להאשים את עצמך, לגמגם התנצלות.


זזת הצידה. עברו כמה דקות. המוח קצת הצטלל. בקרת נזקים. וואוו הצליחו לפגוע בך. אין פה צדק. אין פרופורציה למה שעשית. נשימה עמוקה. לקחת אוויר. להוציא. לשחרר. נרגעתי. עזבתי. לוותר. החיים ממשיכים. עוברים הלאה. נרפה מזה. באמת, מה כבר קרה. לא בכאילו. כן, באמת. עזבתי, לא מרגיש כבר כעס.


אמר ר' חנינא כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (תלמוד בבלי, בבא קמא, דף נ' עמ' א').


תמיד חשבתי על הגמרא הזאת, כבאה להעצים את מידת היראה כלפי הקב"ה. הוא לא מוותר. כדאי להזהר. יש משפט. 

ופעם אחת, כשאחרי כעס, החלטתי לוותר בעצמי, חשבתי על זה שהקב"ה לא מוותר. הוא סולח. וזו דרך המשפט האמיתית. להעמיד את האדם אל מול הכשלים והנפילות. אדוני, פגעת. ולא לוותר לו. גם לא לְשנייה. ואוי, כמה קללות אפשר לחטוף. אבל, בסוף, תמיד, מגיעה הסליחה.


ולמרות שאני יודע שאני אולי האחרון שיכול לתת דוגמה אישית בעניין הזה, אני ממליץ, לי, לכם. אל תוותרו (אם לקלל, תחליטו לבד). אולי אם באמת לא נוותר. בסוף, באמת, נוכל לסלוח.


בברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל דכ' ראה אנכי נותן לפניכם כו' ברכה וקללה. כי לא הי' בכח היסורין והעונשים לחול על בנ"י רק כי המה קיבלו אותם מעצמם ומרצונם. וזה המשך הפסוק שיאמרו הלוים ארור כו' וענו כו' אמן אח"כ כתיב והי' א"ש כו'. פי' שכל זה קיבלו עליהם בנ"י ברצונם. ק"ו ממה שמצינו בגדולי ישראל שקראו ליסורים לבא עליהם לכפר על בנ"י. מכ"ש כללות בנ"י בוודאי קיבלו עליהם העונשין אם יעברו ח"ו רצונו… [שפת אמת, כי תבא, תר"מ]:

ושוב, הופך ה'שפת אמת' את התפיסה שלי, את ההבנה שלי בפסוקים. ממעמד מחייב, מאיים ומחריד שעד היום אנחנו קוראים עליו בתורה בשקט ובמהירות, הופך מעמד הקללה לאיזו 'השבעה' של טירונים מול הכותל המערבי. כמו הטירונים שנשבעים אמונים לצבא ולעם, שיודעים (אבל עוד יחכו להם הפתעות) שהם הולכים עוד לחטוף הרבה טרטורים מסמל המחלקה ושנשבעים למסור את החיים בשביל האומה בקול צעקה גדולה, מתלהבת ומרגשת, כך יהיה מעמד הברכות והקללות בכניסה לארץ. אחרי 40 שנה יש לבני ישראל קול בוגר ואחראי. אל תוותר לנו! הם צועקים. אל תוותר עלינו. אנחנו מקבלים עלינו את הקללות. אם לא נעמוד בציפיות מאיתנו, אל תתן לנו לחזור לישון במחנה בשקט. תוציא אותנו לריצת לילה מקפיאה (וכמה שהגלות הייתה מקפיאה..).


אם חטאנו, תן לנו ייסורים. כדי שנרגיש אותך. כדי שנדע שלא ויתרת, שלא עזבת. תן אותם ברחמים. אבל אל תוותר. ובבקשה. תסלח.


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 9 בספטמבר 2022

כי תצא תשפ"ב

 בס"ד


שבוע שעבר כתבתי על הצורך לצאת למלחמה. הגיעו מים עד נפש, "הסורים על הגדרות", אתה עומד מול עוול גדול, משבר ערכים, הצלת נפשות, המלחמה מגיעה אלייך הביתה, צא והלחם. מה שקוראים "מלחמת אין ברירה". בשיח היום זו נתפסת כמלחמה היחידה שיש לה לגיטימציה, ולא סתם. יש רצון פוליטי, ערכי, להציג טילים על תל אביב ואפילו על שדרות כמלחמת אין ברירה של הגנה ואת הפיגועים בשומרון, כמו זה שהיה הבוקר וב"ה נגמר בפצוע קל, לְנָרְמֵל (להפוך לנורמאלי). לשמור על אזרחי ישראל נחשב עדיין כחלק מהקוד האתי/מוסרי של החברה הישראלית ולשמור על "מתנחלים", זו כבר מחלוקת, זו לא "מלחמת אין ברירה", זה הכיבוש (הידוע כמפלצת "אקיבוש" שהיא המקור לכל צרותינו) שרצינו כדי לשלוט ולחמוס.


זה נכון בהיבט הבטחוני, אבל זה מחלחל, ושוב, בכוונה תחילה, באופן שיטתי ומוסדר, לערכי המדינה והחברה. האיזון בין הערכים של הפרט לחברה משתנה, בין הגדרה של המדינה כיהודית מול דמוקרטית משתנה (בדרך כלל באופן לא דמוקרטי). מלחמה על זכויות הפרט ועל ערכי הדמוקרטיה נתפסים כ"מלחמת מצווה" ושום ערך אחר לא יכול לעמוד מולם. בשם המלחמה הזאת אפשר, ומצווה, לרמוס ערכים, ציבור ואנשים אחרים. ואם זו, אכן, מלחמת מצווה, אז כל הדרכים כשרות. הכל מותר. כולל לחרוג מפעולות דמוקרטיות, כדי, לכאורה, להציל אותה. ערכים אחרים? במקרה הטוב נתפסים כמותרות, במקרה הפחות טוב, כאויב שיש להשמיד. 


אני חושב שיש קשר בין שתי הפסקאות. התפיסה הבטחונית והערכית מגיעות ממקום אחד. התפיסה הזו עטופה בשתי עטיפות. אחת, העטיפה של אותה מלחמת אין ברירה, והשנייה היא העטיפה של החמלה והסלחנות כלפי האחר והשונה. ולאנשים קשובים, פתוחים וערכיים, קשה להתמודד עם שתיהן. כי יש שם משהו בכל זאת, יש שם גם נקודות של אמת. קל יותר להיות קיצוני לקבל הכל או להלחם בהכל. אבל האתגר, והקושי, והמורכבות, והמשימה הם לבודד את אותן נקודות אמת, לאמץ ו"לגייר" אותן ולצאת למלחמה על השאר. 


לצאת למלחמה. כל יום. לא לחכות שהיא תגיע אלייך הביתה. לא לחכות. לא לסכנת חיים של ממש ולא למצב בו כבר תרגיש חנוק. או מותקף. או חסר כוחות. צאו. החוצה. גם אם מפחיד שם. חפשו מה אפשר להרוויח, חפשו את הטוב שגנוז. סביר שתותקפו בחזרה. סביר שתמצאו רע שמקיף נקודות של טוב. סביר גם שתפגעו בדרך. מאמין שתצליחו.

לכו להלחם. לכו לחיות.


ברש"י לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר כו' והלא הי' מוטב שלא לתת כח ליצה"ר להסיחו לזה. אך כי זה עצמו שהתירו הכ' שלא יהי' האדם נדבק ונאסר להסט"א [סטרא אחרא] ע"י המעשה כמ"ש בתניא שם איסור ע"ש שמאסר האדם לכח הסט"א שיש במעשה האיסור. וז"ש הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה זה עצמו ההיתר. וכל ההפרש במעשה היתר שיוכל האדם לדבק עצמו בחיות הקדושה שיש בהדבר. ולא בהגשמיות. ובמד' לוית חן הם לראשך לרשיותך כו' בית מעקה מלבוש גדילים כו' ע"ש. שהתורה ומצות מחברין ומדבקין האדם להש"י ע"י שעושה המעשה לשם שמים יוכל לדבק גם בחי' עשי' עצמו להש"י ע"י אור התורה שיש במעשה המצוה. ובכל דבר רשות יש ג"כ מצוה להיות לש"ש או עשה או ל"ת קדושים תהיו. ולא תתורו כו' [שפת אמת, כי תצא, תרל"א]:


המלחמה בה מדובר בפרשה זו היא מלחמת רשות. אין סכנת חיים. יוצאים למלחמה כדי להרחיב את הגבולות. כדי למצוא אוצרות ומשאבים למדינה. ובמלחמה כזאת, במיוחד במלחמה כזאת שהיא לא על החיים הבסיסיים, שם יש מקום גדול ליצר הרע. תאוות של כוח, שלטון, בצע ומין. אז יש פתרון. אשת יפת תואר. בוא זרוק איזה משהו ליצר הזה, תרגיע אותו וככה לא תתן לו להשתלט לגמרי.


ה'שפת אמת' מעלה שאלה בסיסית. אז אולי לא לצאת למלחמות כאלה? אולי בכלל לא לעורר את היצר הרע? אל תתן לו מקום מראש ולא תצטרך לפתרונות בעייתיים שכאלה. רש"י מקשר בין שלושת הפרשיות הראשונות. לקחת אשת יפת תואר, היא תהיה האשה השנואה וייצא מהשידוך הזה בן סורר ומורה. אז למה יצאת למלחמה הזאת? למה לא נשארת בבית??


ה'שפת אמת', כדרכו, הופך את ההבנה הראשונה שלנו. "סופך לשנוא אותה" זה לא עונש. זו המשימה. אם באמת תשנא את האישה עצמה, את כל העולם שהוא שונה ממך, מה שייצא ממך זה בן סורר ומורה. התפרקות הערכים של הדור הבא. אתה לא מצליח לראות מה שטוב אצל האחר, גם זה שנלחמת בו? אז הדור הבא יתרחק ממך, הוא ירגיש שאין אמת בשנאה הכללית שלך וישבור את כל הערכים שניסית לתת לו בלי אבחנה. בדיוק כמוך.


באותה אשה, באותו עולם ערכים שנלחמת בו, כותב ה'שפת אמת', יש 'חיות הקדושה'. והתורה מדריכה איך להפריד בין הערך החיצוני שהיה צריך להלחם בו, שהוא מנוול, לאותו חלק שהוא באמת יפה תואר. אם לא תחפש, אם לא תצא מהבית, אם לא תצא מעצמך למלחמות של רשות, תשאר אדם (ואומה) מצומצם. לא תכניס לביתך ערכים גבוהים וחשובים. אתה מחויב אליהם. והייתה לך לאשה. על כל המשתמע מכך. 


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 2 בספטמבר 2022

שופטים תשפ"ב

 בס"ד


צריך לדעת להלחם. איך להלחם, על מה להלחם, עם מי להלחם, מתי להלחם ומה בכלל המטרה בלחימה. אם אין לך תשובות לשאלות האלה, שב בבית. מלחמה זה דבר מסוכן. סביר שתובס. כדי להתחיל מלחמה, צריך אומץ. או טיפשות. כדי לסיים מלחמה, צריך אומץ להכריע, להביא לשלום. או להתפרק מערכים.


השבוע הסתיים, לכאורה, אירוע מלחמתי בעל שתי חזיתות בקול גדול של שלום עולמי. התייצבו שני ארגוני המורים (לא ביחד, כמובן) מול משרד האוצר, כאשר משרד החינוך מהווה כעין או"ם (במקרה הזה, לדעתי, או"ם שְמוּם, כדברי בן גוריון, 1955). כל הצדדים הצהירו שקידום החינוך עומד לנגד עיניהם, והם אלו שיש בידם לפתור את בעיות היסוד של החינוך בישראל (עזיבת מורים, רמת הוראה נמוכה, הוראה לא מותאמת, הישגים נמוכים במבחנים בין לאומיים ועוד). 

אז לאחר ספירת הגופות (משהו כמו 4 מיליארד שקל, וכמה אלפי כדורי הרגעה שלקחו ההורים), ננסה לראות, מבעד לערפל הקרב (שעוד לא התפזר ויש אינטרס להמשיך להשאיר אותנו בערפל) מי ניצח במלחמה:

פוליטיקאים - ניצחון ברור של כולם! כל אחד מהם יכול להתהדר במשהו לקראת הבחירות. שר האוצר נתפס כמי ששינה משהו בהתנהלות במערכת החינוך (רק צריך לחפש מה, מעבר לשכר המורים החדשים, נפרגן קצת), שרת החינוך רשמה על שמה רפורמה (מה נשאר ממנה חוץ מהשם?), יפה בן דוד העלתה משכורות למורים שתחת "חסותה" (היחידה שהועילה [רק] לבוחריה), רן ארז נתפס כמגן המקצועות ההומניים (או זה שיחסום שם התפתחות).

מערכת החינוך ועם ישראל - הפסד קשה. נכון, תוקן עוול של השכר הנמוך של המורים החדשים (ביסודיים ובחט"ב), אבל מעבר לזה, המצב שבו קשה ללמד בכיתות, תנאי עבודה לא מספקים בחלק מהמקומות, יכולת לשנות, לגוון, להתקדם, בירוקרטיה מסורבלת, שיטות עבודה מיושנות, יכולת "לחדש" את חדרי המורים (מילה יפה ליכולת של המנהלים לקבל, לצ'פר וגם לפטר מורים) ועוד, כל אלו, נדחקו הצידה. לא רק נדחקו הצידה, ההסכמים לא יאפשרו, או לפחות מאוד יקשו, על ביצוע של שינוי עומק בשנים הקרובות (ולוואי שאתבדה).


נחזור לתורת המלחמה. העיסוק בשאלות היסוד. נעשתה כאן מלחמה ששאלות היסוד של החינוך במדינה ישראל, אמנם, התחילו לעלות, התחילו לצוף, אבל, לדעתי, לא הלכו איתם (הציבור, התקשורת והנוגעים בדבר) צעד אחד קדימה. בואו רק נסיים את המערכה הזאת ונחזור ל"שקט" (מוכר ממלחמות אחרות שמסתיימות אחת לשנתיים ללא הכרעה?) לא הייתה קריאה מספיק גדולה לעצור. לחשוב. לענות על השאלות - מה אנחנו והמדינה שלנו, באמת רוצים וצריכים. הדרך שבה נלחמו, סילוף עובדות (מזעזע לראות מהדורות חדשות מרכזיות בנושא שאתה מבין בו ולראות כמה "אי דיוקים" מופיעים בהן), השמצות, הסתרות, איומים, אינטרסים אישיים ומפלגתיים ורעות חולות אחרות, הביאו לכך שהקרב הסתיים גם ללא הכרעה וגם ללא שלום.


מה אני לומד מזה? מה אני רוצה לומר? קודם כל לא לוותר על עיסוק בשאלות היסוד בכל קונפליקט. בין לאומי, תוך לאומי, וגם זה שביני לבין עצמי. כן, העיסוק בליבה של הדברים, יכול להגביה בהתחלה את הלהבות, אבל, יש סיכוי גדול יותר, להתקדמות, להבנת הערכים והמעשים שלי, של הצד השני ומתוך כך גם אפשרות להכרעה ולשלום. 

דבר נוסף, אני מאמין, ששינוי במערכת החינוך, יגיע רק מלמטה. שלכם התלמידים, יש לכם כח גדול לדרוש שהדברים יהיו אחרת. לנו ההורים, להיות מעורבים יותר, לגלות אחריות על החינוך של הילדים שלנו. לדרוש וגם להיות נכונים לעזור. ולנו המורים, שאת רובם המוחלט של אלו שפגשתי אני מעריך ומוקיר ולא מתבייש גם לומר שיש כאלו שלדעתי אין מקומם איתנו, לנו המורים, האחריות לעסוק בשאלות האלה, לחפש תשובות ולשנות בתוך המרחב האוטונומי שכן קיים, במידה מסוימת, ולוואי שננצל אותו. עלינו החובה גם לומר את דעתנו בקול רם, לא להתחבא מאחורי קולות ייצוגיים בתקשורת, להגיד את הדברים בשיח פתוח ובדיאלוג עם התלמידים.


בפרשת המלחמה כי תצא למלחמה כו' וראי' כו' עם רב כו' לא תרא מהם כי ה' אלוהיך עמך המעלך מארץ מצרים. ואח"כ כתיב וקראת אליה לשלום ובמד' דורש על משה רבינו עליו השלום ותגזר אומר ויקם שיהי' קריאה לשלום. והענין הוא כי בנ"י שיצאו מא"מ להיות צבא מלחמה להלחם עם אויבי ה' כמ"ש יצאו כל צבאות ה'. וכתי' וחמשים עלו מזוינים זה הכח נטלו בנ"י ביצ"מ שנק' עבדי ה' ללחום מלחמות ה'. אך בקבלת התורה זכו בנ"י לבחי' בנים ובזה הכח יכולין לקרב מן האומות הראוים לזה וזה כח התורה עוז לעמו יתן יברך א"ע בשלום. כמ"ש בורא ניב שפתים כו' שלום לרחוק ולקרוב לכן מייחס זה הכח אל מרע"ה שר התורה. ובאמת עבד מוכן למלחמת המלך ואין בידו לחדש דבר. אבל בן יכול לקרב מי שרוצה. וב' הכחות האלו נמסרו לבנ"י ביצ"מ ובקבלת התורה. וב' אלו יש מהם בכל איש ישראל והם בחי' ימי המעשה בחי' עבד. וש"ק יום מנוחה ושלום בחי' בן כנ"ל [שפת אמת, שופטים, תר"ס]:


לא לפחד לצאת למלחמה. את הכוח [גם] להלחם התחיל יעקב לקחת מעשיו וכעם, קיבלנו אותו ביציאה ממצרים. עם של עבדים שעושה את המעשה הכי אנטי-עבדותי, נושא נשק. למדו להלחם. במצרים. בעמלק ובאומות שמשני עברי הירדן. מן הצד השני, בקבלת התורה, אומר ה'שפת אמת', קיבלנו את הכוח של העמדה השכלית והמוסרית ואת היכולת לבחון ולשפוט את העולם לאור אותו מוסר. מתוך התורה ובשם המוסר הזה, אנחנו נקראים להלחם מלחמות גדולות, שאליהן מגיעים דווקא מתוך קריאה לשלום. 


הקריאה לשלום, היא הרצון להביא את הטוב והמוסר האלו לכל העולם. הפצת הערכים, חינוך. עם ישראל מצוּוה לצאת החוצה, לדאוג לכולם, לנסות לקרב, להשפיע, לחנך. אם האומות היו מקבלות את הקריאה של יהושע לשלום, הנחלות של עם ישראל בארץ היו, כנראה, מצומצמות יותר, אבל, מטרת הישיבה בארץ, מטרת הניצחון במלחמה עליה, היא שלום אמיתי ועולמי. זו מטרת הקמת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' בארץ. לא הפסקת-אש עם הרע ללא הכרעה, כמו שהעולם הפוסט מודרניסטי אוהב. 


לכן, באותן השאלות שהובאו למעלה ובתשובות להן, חשוב לעסוק כעם. כשכבר לא נוכל לענות עליהן בצורה טובה, תשמט הקרקע מתחת לזכות הקיום שלנו במדינה. מתחת למחלוקות הגלויות שלנו [כשכרגע נראה שאחת מהן מסתירה את השאר - מפלגת רל"ב מול ר"ב - רק לא ביבי, רק ביבי, בהתאמה…] נמצאות השאלות האלה. צריך לחזור אליהן כל הזמן. כדי לראות שיש, דווקא, אחדות גדולה סביב כמה שאלות יסוד. כדי להבין שהרבה מן המחלוקות בנושאים לאומיים, בנושאי דת ומדינה, בנושאים כלכליים ועוד, נעוצות בתשובות השונות שיש לכל אחד לשאלות האלה. אם נעסוק יותר בהן, אני מאמין שנוכל לחדד את נקודות המחלוקת, להגיע לפשרות, וגם, להכיר במאחד מתוך הנקודות החלוקות ולהצליח לחיות יחד בשלום.


במשפט הסיום שלו, כדרכו, שאני מתחבר אליה מאוד, משליך, ה'שפת אמת', מהכלל אל הפרט. מלמד על כוח השלום וכח המלחמה שנמצא "בכל איש ישראל". אל הבירור הפנימי, ההסתכלות העמוקה פנימה. לשאול שאלות מול המראה. לתת תשובות. להלחם במה שצריך והיכולת, אולי הכי קשה, לעשות שלום, עם עצמי.


שבת שלום,

איתן.




יום שישי, 26 באוגוסט 2022

ראה תשפ"ב

בס"ד


עולם הטבע משתנה בתהליכי אבולוציה איטית, מוטציה אחר מוטציה, עשרות ומאות של מיליוני שנים. עולם הטבע מתקדם בתהליכי רבולוציה, מהפיכות. "פתאום"  בכמה עשרות או מאות אלפי שנים נוצרים יצורים חדשים, מתחלפות שרשראות המזון וטורפי העל העומדים בראשם. עד שהגיע טורף העל הגדול מכולם, ההומיאוספיאנס, האדם החושב, מין ביולוגי שקיצר את הזמנים של השינוי ושל ההתקדמות. לפני כ-6,000 שנה התארגן האדם במבנים חברתיים מפותחים ופיתח דרכי תקשורת משוכללות יותר (ואם למישהו המספרים הפריעו עד עכשיו, אז הנה, המספר האחרון נותן רמז לתשובה, אבל כרגע זה לא הנושא). 


גם האדם החושב התקדם בתהליכים איטיים מצד אחד ובקפיצות מצד שני. אבולוציה ורבולוציה. אל מול שנים ארוכות שנדמו כאחידות ומבלי יכולת לצאת מהמצב בו נולדת, הגיעו מהפיכות ששינו את הכל. מהן, המהפכה החקלאית שהביאה לייצור מזון רב יותר שאפשר גם התפתחות חברתית ותרבותית מואצת, המהפכה התעשייתית שהביאה לתיעוש והתקדמות ושינויים בתחבורה, תעשייה, חברה, אקולוגיה ועוד. ולפני כ-70 מהפכת המידע. המצאת הטרנזיסטור, המחשב והאינטרנט. במזן שלנו, בכל יומיים, נוצר יותר תוכן מאשר כל הזמן משחר האנושות ועד שנת 2,003. תקצר היריעה מלתאר את השינויים וההשלכות של המהפכה הזאת על מגוון כל כך גדול של היבטים חברתיים, כלכליים, רפואיים, אתיים ועוד ועוד

(איך המהפיכות האלו השפיעו על חברות שונות? מדוע המערב מפותח יותר מהמזרח ומאפריקה? ממליץ לקרוא את הספר "רובים, חיידקים ופלדה" מאת ג'ארד דיימונד. (נמצא בספריית האולפנה).


מתוך ההקדמה הזאת, אפשר לצאת ולהרחיב באלפי דרכים שונות. אני רוצה לכתוב על פרדוקס הידע ועודף הידע. כמעט כל הידע הקיים בעולם היום נגיש לכל ילד המחזיק בכיס טלפון נייד המחובר לאינטרנט ועם זאת, כך נראה, הידע רק הולך ומתרחק מאותו הילד. כמויות עצומות של חומר גלם קשה לעיכול. קשה לעיכול לא רק במובן של איסוף המידע הרב לצורך לימוד והבנה, במובן של יכולת ה"אריזה" לכדי הבנה קוהורנטית של הידע, אלא, גם, ובעיקר, ביכולת למצוא את האמת. אם בעבר, מה שבעל הסמכות והידע אמר נחשב כאמת, היום, לכאורה, מוטל ספק בכל דבר ובכל אדם. מידע סותר ודיעות מנוגדות נלחמות על תשומת הלב שלנו, "קופצות" לנו למכשירים, נלחמות לנו על התודעה.


כהורה וכמורה, התפקיד שלי ברור לי והוא מורכב מאי פעם. לימוד המיומנויות למציאת המידע, איסופו ועיבודו. לימוד החשיבות בהטלת הספק בכל דבר מצד אחד ובמציאת הנתיב לאמת מצד שני. ואם בהיבט של ידע מדעי הדבר לא פשוט (כיצד נוצר העולם? מהי הדיאטה הבריאה ביותר?), קל וחומר בהיבטים היסטוריים, חברתיים ומוסריים, שם נראה כי היכולת להכריע בין העולמות המנוגדים קשה עד בלתי אפשרית. מהפיכת הידע, יחד עם מהפיכות חברתיות (מודרניזם, פוסט מודרניזם…) מביאות את האדם, לפעמים אפילו דוחפות את האדם, להפסיק להאמין בטוב וברע מוחלטים, באמת אבסלוטית.


לאבחנות מדעיות, לכאורה, קל יותר להגיע. מבלי להכנס לפילוסופיה מתוסבכת, יש יותר כלים לבחינת הידע, למציאת האמת שנחשפת שלב אחרי שלב (לפחות, כל עוד גורמים מחוץ למדע לא מתערבים…). לאבחנות בתחום האמת - שקר, טוב - רע, בעולם המוסרי קשה יותר להגיע. אני רוצה לומר שהשלב הראשון הוא להאמין בשכל שזה קיים. שיש אמת. שיש שקר. שיש טוב. שיש רע. ותפקידנו לעשות הכל כדי להבחין ביניהם. בעניינים האלה לא לקבל את התחום האפור. נכון, בתוך רע יש טוב, בתוך טוב יש רע, אבל האבחנה היא לפי הכיוון, לפי המטרה. אני מחויב לקבל החלטה ברורה בנוגע למה שאני בוחן, בנוגע למה שאני מתכוון לעשות ועושה. או שזה טוב, או שזה רע. אין אמצע. זה לא בהכרח הופך את ההחלטות לקלות יותר, אבל, בתוך כל הבלגן הזה, יש לי אפשרות לחפש את החוט, את הקו שידריך אותי.


בספורנו פי' פשוט בפ' ראה כו'. כי אין לאיש ישראל דרך ממוצע רק לידע אם יקבל עול מ"ש [מלכות שמיים בכל מעשיו למסור נפשו לה' אחד. הברכה. ואם לא כן. הקללה ע"ש. ויש לפרש ג"כ תיבת לפניכם כמ"ש הרב הק' ז"ל מפרשיסחא על פסוק ואלה המשפטים כו' תשים לפניהם. להיות משפטי ה' קודם להוית האדם וחביבים מהויתו ע"ש. כן ג"כ להיות הסתכלות זה בב' הדרכים קודם הוית האדם. וגם כפשוטו קודם כל מעשה להסתכל היטב שיהי' בדרך הטוב לש"ש [לשם שמיים]. ואז יזכה לראות איזה דרך הטוב כמ"ש רמב"ן ז"ל ע"פ הדבר אשר יקשה כו' תקריבון אלי כו' ע"ש בפ' ואתחנן [שפת אמת, ראה, תרל"א]:


"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". אין דרך ממוצע אומר ה'שפת אמת' בעקבות פירוש הספורנו על הפסוק. אין מקום לפילוסופיה והתחכמות. תבחר. טוב או רע. קודם כל הפנמה של הרעיון הזה. מתוך זה עולה השאלה, איך אפשר להבחין בתוך העולם המתוסבך הזה, בתוך המציאות המורכבת הזאת, בין הטוב ובין הרע.


עונה ה'שפת אמת', תבחר את נקודת המוצא שלך. תלמד ותבין מהו הטוב ותשים לנגד עיניך לעשות את הטוב. ואז, בתפילה גדולה, להבחין בין יום ובין לילה, תִּרְאֶה את הדרך, תבחין בחוט השני שיובילו אותך בבחירות שלך, במעשים שלך מתוך התבוננות מפוקחת בכל העולם הגדול והנפלא הזה.


שבת שלום,

איתן. 

יום שישי, 19 באוגוסט 2022

עקב תשפ"ב

 בס"ד


חוקים. הרגלים. חינוך. ציפיות. תפיסות. הרבה דברים מעצבים את התודעה שלנו ובעקבות כך את המחשבות, הרעיונות והמעשים שלנו. בעידן הטכנולוגי, עוד יותר מבעבר, כוחות ורעיונות רבים "נלחמים" על תשומת הלב של התודעה שלנו, כי בסופו של דבר, "מקום" בתודעה שלנו, שווה כוח. כוח קנייה וכוח פוליטי המתורגמים לשליטה וכסף. המידע על הרצונות, המחשבות, המאווים והתחושות שלנו הוא כיום, אחד המשאבים היקרים ביותר, שמבלי ידיעתנו הפך למטבע עובר לסוחר בין תאגידי ענק.


נדמה כאילו אין לנו כוח אל מול אלו, כאילו המאבק אבוד. הרי גם חינוך הוא סוג של עיצוב תודעה, כפייה של מחשבות, דיעות וערכים המגיעים מהחוץ ומנסים לשנות אותי מבפנים. בעידן כזה, בו נדמה היה כי החופש המחשבתי הוא נחלתם של רוב בני האדם, בוודאי במערב, עולה שוב שאלת הבחירה החופשית ביתר שאת, דווקא במערב. האם אנחנו חופשיים לחשוב מחשבות עצמאיות ולקבל החלטות באופן עצמאי?


אני מבקש לטעון שכן. כנראה שיש איזו מסגרת, איזו גדר שמקיפה את החופש הזה, את הבחירה הזאת, מעצם היותנו בני אדם. אבל, בתוכה, אפשר וצריך להלחם על החופש. זה דורש מלחמה. להתכונן. לפתח את כלי החשיבה, כלים פילוסופיים של חשיבה ביקורתית (עוד מקצוע שצריך להכנס למערכת החינוך), יכולת ניתוח, בקרה, תשומת לב לפרטים. בחינה של הערכים שאני מזדהה איתם, האם אני באמת מאמין בהם והאם מה ש"מגישים" לי במערכת החינוך, בכלי התקשורת, בחברה, אכן תואמים את הערכים האלה?


ומתוך אלו אני נדרש לחתור לפעולה. לפעמים כנגד הזרם. אם בעבר, או במשטרים טוטליטריים, הזרם גלוי וברור יותר, במערב ה"חופשי" הזרמים לפעמים נסתרים יותר, אבל, חזקים לא פחות. ב"יום הדין", כל יום, האדם צריך לעמוד מול עצמו ולשאול - האם שחיתי בכיוון שלי. האם הייתי נאמן לעצמי. האם הכוחות שפעלו עלי סחפו אותי למקום שלא רציתי להיות בו. האם בחרתי להצטרף לזרם שמוביל אותי למחוז חפצי?


בעוד כשבועיים, כך נראה עכשיו, חברי המורים ואני נצטרך לקבל החלטה האם ואיך לשבות. האם הזרם אותו מובילים ארגוני המורים נכון לנו, או מנוגד למחשבות ולערכים שלנו. האם נסכים איתו בלב שלם, או לא נסכים, אבל נסחף בו "בלית ברירה", או שמא נבחר לשחות כנגדו. את דעתי אני לא מסתיר. חובה על אנשים בכלל ואנשי חינוך בפרט לומר את דעתם בצורה ברורה. דעתי היא שכן, צריך לשפר את תנאיהם ושכרם של המורים. אבל, לא בצורה שבה ארגוני המורים מובילים, אלא, מתוך שינוי כללי של מערכת החינוך, של האקסיומות הבסיסיות שלה. את זה, ארגוני המורים, שמתוקף התפקיד שלקחו על עצמם לדאוג לכלל המורים, לא יכולים לעשות מעצם הגדרתם העצמית (על אף הצהרותיהם). על זה, בעיקר, צריכים להשפיע המורים והמנהלים עצמם, אנשי השטח. ובשביל זה, קודם כל, עלינו לחשוב ולהגדיר לעצמנו מהו השינוי המתבקש ולומר את דעתנו בצורה ברורה.

עוד לא יודע איך, באיזו מתכונת ובאילו כלים. אבל ב-1.9 (ובמובנים רבים עוד קודם) אני אתחיל ב"ה את שנת הלימודים, העשייה והחינוך תשפ"ג (תהא שנת פחות גמגומים).


בפסוק ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה. ובגמ' הכל בידי שמים חוץ מי"ש [יראת שמיים]. וכי לא ידענו כי הכל ביד"ש. אבל ביאור הענין כי כל עבודת האדם ג"כ הכל ביד"ש. אך הנקודה קטנה שיש לאדם בעבודת הבורא ית' היא י"ש. וע"ז אמרו פתחו לי כחודה של מחט. וזה השער הקטן הוא בידי האדם. וכל המצות ומעש"ט והשגות האדם הכל בא ע"י י"ש. [...] וזה החכמה שנאמר הן יראת ה' היא חכמה. שעיקר החכמה להבין כי כח כל הברואים מהבורא ית'. וממילא ע"י הביטול אליו ית' יכולין להפיק רצון מה' וחכמה זו היא שניתן לבנ"י וע"ז נאמר כח מעשיו הגיד לעמו שאין שום אומה יכולין להשיג יראה הנ"ל רק בנ"י. וז"ש שואל מעמך דייקא [שפת אמת, עקב, תרל"ח]:


"הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים". אם כך, עלינו לברר, מהו "הכל" שנמצא מחוץ להשגתנו כי הוא בידי הקב"ה באופן בלעדי ומהי "יראת שמיים" המסורה לאדם. תשובות רבות נאמרו בדבר. ה'שפת אמת' מגדיר את יראת השמיים כ"שער קטן, נקודה קטנה", אך מייד אחרי זה "כל המצוות ומעשים טובים והשגות האדם, הכל בא על ידי יראת שמיים".


בסוף דבריו הוא מפרש כי אותה נקודה "קטנה" היא ההבנה כי כוח הברואים מגיע מהקב"ה. הבנה שמשנה את כל אותם דברים גדולים שהם רוב הפעולות שלנו, אותם מצוות, מעשים טובים והשגות. המשמעות של ההבנה הזאת, בעיניי, היא שיש אמת. שלא הכל נרטיבים (פרשנות אישית למציאות), שישנם ערכים מוחלטים שנחרתו עם בריאת האדם ושניתנו על ידי הבורא במהלך השנים. ומתוך הקבלה של הנקודה ה"קטנה הזאת", מגיעה אותה עבודת חיים של מציאת האמת, של בחינתה, של ההליכה לאורה תוך בחינה מתמדת של המעשים שלי לאורה.


לנסות ולשמוע כל הזמן את ההדהוד של השאלה - "מה ה' אלוהיך דורש מעימך?".


שבת שלום,

איתן.

יום שישי, 12 באוגוסט 2022

ואתחנן תשפ"ב

 בס"ד


ירח מלא של אב. אחרי האֶבֶל וזכרו. קיץ. ים. פירות. הבשלה של הכי מתוק שיש. כל האפשרויות פתוחות, יש לי, גם אני יכול, ציפייה לעתיד. 

אחרי שכתבתי "ירח מלא של אב", זרקתי את המילים שעלו לי, מבלי לכתוב במפורש את המילה "אהבה". מבלי להזכיר את החג שחל היום. ניסיתי לגשת אל המילה הזאת מסביב. כי איך אפשר להגדיר (נסו בעצמכם). מי שגילה אותה כבר מבין. אוהבים צעירים, למשל, מסתכלים על העולם מלמעלה, מגחכים בהתנשאות על מי שלא נמצא איתם בהוויה.


יש לאהבה פנים רבות. יש לה דרך אחת. מי שהולך בה מבין. מי שעושה באהבה או לא עושה בכלל, מרגיש איך הוא נדחף לפעול, מרגיש שהוא לא יכול אחרת. גם כשהוא נראה אידיוט הממשיך לצעוד באיזו דרך שלא ברורה לסביבה. גם כשהוא נתקל בה באבנים שפוצעות. הוא לא צריך תשובה שתגיע בסוף הדרך. הדרך היא התשובה.

בחן את עצמך. על איזו דרך אתה?


מ"ש רש"י ז"ל הירא כשמטריחו יותר מדאי מניחו והולך. וקשה הלא ירא. ואיך מניחו. ולפי שכל אנושי נראה שיותר נשמר האדם ע"י היראה. הגם כי לא באנו לאהבה שלימה ואיך יכול להעיד על זה. מכל מקום אפשר לפרש ברש"י שכשמטריח האדם בתפלותיו ובקשותיו להש"י. כשעובדו מאהבה עושה לו כל רצונו. אבל ביראה מניחו כו' כנ"ל [שפת אמת, ואתחנן, תרל"ד]:


 בתחילת הפסקה שלא הבאתי כאן, מתמודד ה'שפת אמת' עם השאלה - כיצד אפשר לצוות את האדם לאהוב ("ואהבת את ה' אלוהיך"). תשובתו בקצרה, שהציווי הוא לגלות את מה שכבר קיים ולכן לא נדרש מהאדם להרגיש מה שלא קיים בו.


בפסקה הזאת, מקשה ה'שפת אמת', על פירושו של רש"י על אותו הפסוק (דברים ו'). בהבנה הפשוטה ברש"י, האוהב נשאר עם האהוב כל הזמן גם כשקשה, לעומת הירא שעוזב כשקצת יש לו טורח מהקשר הזה. ולכאורה, שואל ה'שפת אמת', ההיגיון אומר הפוך. זה שמפחד, לא יעזוב, הרי הפחד הוא דבר חזק ומאיים שיכול להחזיק גם את הלא - מאמין. 


ככה נדמה לנו, ככה אומר לנו השכל האנושי, עונה ה'שפת אמת'. רק נדמה לנו שהיראה חזקה יותר. אבל המציאות היא כמו רש"י. האהבה מנצחת. היראה אולי מחזיקה בהתחלה, אבל אפילו הפחד הגדול לא עומד לאורך זמן כשיש קושי. כשהאהבה שלמה, היא תחזיק תמיד.


שרידותו של עם ישראל. סגנונות של חזרה בתשובה. עמידה בפני לחצים והתמכרויות. שלמות המשפחה והבית. חברוּת…. תחשבו על אלה. האם רש"י וה'שפת אמת' צודקים?


שבת שלום,

איתן.


האזינו - יום כיפור תשפ"ז

  בס"ד מעשה בילד שרק רצה להיות 'שם' (ומי שלא מכיר, אז באמת, צפייה חובה ). לשם כך הוא נעזר בשני יצורים בוגרים, עוגי-פלצת וחברו ע...